בית המשפט פסק כי ההלכה היא, שגם הופעתו של אור ירוק ברמזור אינה פוטרת את הנהג מבדיקת מצב התנועה מכיוונים אחרים לפני שהוא נכנס לצומת. להלן פסק דין בנושא תאונה באור ירוק: רקע 1. בפני תובענה שהוגשה בעקבות תאונת דרכים, שארעה ביום 31.5.02 (להלן: "התאונה"). התאונה ארעה בין רכב המבוטח על ידי התובעת 1 (להלן: "רכב התובעת"), אשר בזמן התאונה היה נהוג על ידי התובע 2 (להלן: "צויק"), לבין רכבה של הנתבעת 2 (להלן: "אלדן"), אשר בזמן התאונה היה נהוג על ידי הנתבע 1, מר מלקו אברהם (להלן: "מלקו"). הסתבר, כי מלקו נהג ברכב אלדן ללא רשות ובניגוד לתנאים שהסכימה אלדן להשכרתו, ולפיכך בדיון שנערך בפני ביום 7.12.03, נמחקה התובענה כנגד הנתבעת 2 ללא צו להוצאות. התאונה ארעה עת חצו הרכבים המעורבים כאמור, את הרמזור שב"צומת שוקת" (להלן: "הצומת"). הרכבים המעורבים בתאונה הגיעו לצומת בנתיבי נסיעה נגדיים, כאשר כל צד טוען, כי הנהג השני לא הבחין ו/או לא נהג בהתאם לחוקי התעבורה באשר למופע הרמזור שבכיוון נסיעתו. טענות הצדדים 2. כל אחד מהנהגים העיד בפני, כי הגיע בנסיעה לתוך הצומת אגב מופע אור ירוק ברמזור שבכיוון נסיעתו, ובלאו הכי כאמור המסקנה של כל אחד מהם, כי רעהו נכנס באדום לתוך הצומת. לטענתו של צויק, הוא עשה דרכו, כפי שהוא עושה מדי יום, מביתו למקום עבודתו, ולשם כך היה עליו לעבור את הצומת מכיוון מיתר לכיוון ב"ש. צויק הגיע לצומת והמשיך בנסיעה ישר אגב חציית הצומת, כאשר לטענתו מופע אור ירוק, היה ברמזור, שבכיוון נסיעתו. באותה העת בדיוק, הגיע לצומת, מהכיוון הנגדי, הנתבע 1 - מלקו, שהמשיך בנסיעה לתוך הצומת, כשבכוונתו לפנות שמאלה, ועשה זאת, ככל הנראה, מבלי לציית למופע אור אדום ברמזור שבכיוון נסיעתו, ופגע בו בצידו השמאלי. מאידך טוען מלקו, כי כלל לא התפרץ לצומת, אלא התחיל בנסיעה לתוך הצומת בחסותו של אור ירוק ברמזור שבכיוון נסיעתו. לאחר שהחל בפנייה ונכנס בנסיעה לתוך הצומת, הוא הבחין ברכב התובעת, בתגובה לכך הוא בלם את רכבו, ואז ארעה התאונה אשר כתוצאה ממנה נפגע רכבו ע"י רכב התובעת בחלקו הקדמי. לאור האמור, ההכרעה בתובענה זו תיגזר מהתשובה לשאלה: מי מהנהגים אם בכלל, לא ציית למופע אור אדום ברמזור שבנתיב נסיעתו וחצה הצומת שלא כדין. העדים והראיות 3. בדיון שנערך בפני ביום 11.9.05, שמעתי את עדותם של הנהגים המעורבים בתאונה (צויק ומלקו) וכן את עדותו של אלון ביק אשר נכח עם מלקו ברכב בזמן התאונה והובא לעדות מטעמו (להלן: "ביק"). מעדותו של צויק עולה, כי הוא המשיך בנסיעה לתוך הצומת במהירות של 80 או 90 קמ"ש, מבלי להאט. בטרם הכניסה לצומת, הוא הבחין במלקו כשהוא נוסע בכיוון הנגדי בנתיבי הנסיעה בכיוון הישר, ומכוון עצמו לנתיב המאפשר פנייה שמאלה בצומת, ולפיך הוא סבר, כי מלקו עומד לעצור. מלקו לא עצר, אלא המשיך בנסיעה שמאלה בתוך הצומת ופגע בו בצידו השמאלי, וכל ניסיונותיו לבלום ולמנוע את התאונה כבר לא הואילו בשלב זה. עדותו של צויק הייתה עקבית ומהימנה, וכמי שנושא בנטל ההוכחה, הוא הציג לי בתמיכה לגרסתו את תמונות הנזק, את שרטוט המקום ודרך התרחשות התאונה ואת ההודעה שמסר לחברת הביטוח על אירוע התאונה, כאשר בהודעה זו תיאר ופירט, כי נהג הנתבעים הודה בפניו, כי הוא לא ראה את הרמזור האדום לכיוון ת"א, ולכן נכנס לצומת (מוצג ת/1). יחד עם זאת לבד מעדותו של צויק, לא שמעתי עדים נוספים מטעמו (העד שלומי אזולאי), מקום שהיה ביכולתו להעיד עדים נוספים מטעמו ובכך לחזק את גרסתו לאירוע התאונה, וכידוע, אי הבאת עד העשוי לתמוך בגרסתו של צד, ללא מתן הסבר סביר או מניח את הדעת להימנעות כזו, מערערת את גרסתו ולפעמים אף שוללת את גרסתו של הצד, שנמנע מהבאת העדות. כאמור, באותו הדיון שמעתי גם את עדותם של מלקו וביק. מלקו וביק מעידים שניהם, כי נכנסו עם רכבם לתוך הצומת לאחר עצירה באור אדום ולאחר שהמופע ברמזור שבכיוון נסיעתם התחלף מאור אדום לאור ירוק. מלקו לא הציג לי כל ראיה לתמיכה בגרסתו כאמור, וגם הוא, לבד מביק, לא הביא לעדות עדים נוספים, מקום, שהיה ביכולתו לעשות זאת ולחזק את גרסתו, שהרי מעדותו של ביק עולה, כי נכחו עימו ועם מלקו באותו הרכב, עוד כשלושה נוסעים נוספים. הכרעה 4. לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים ועיינתי בראיות שהוצגו לי, הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את התביעה ולהעדיף את גרסתו של צויק לאירוע התאונה, ואני סבור על סמך הראיות שהוצגו בפני, כי הנתבע, בעת שהגיע לרמזור בכיוון נסיעתו, היו שני רמזורים, האחד מיועד לנסיעה ישר והשני לפנייה שמאלה. הנתבע הבחין קרוב לוודאי ברמזור המאפשר נסיעה ישר, שהיה בו צבע ירוק (כרי שהיה לנהג התובעת שנסע בכיוון הנגדי), ולא שם ליבו, כי הרמזור לפנייה שמאלה, צבעו אדום. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות המובהקות והקשות המוטלות על בית-המשפט וביהמ"ש מחליט בו על פי אמירותיהם, על סמך התנהגותם בכלל ובפרט במהלך האירוע נשוא התביעה, התנהגותם במהלך העדות ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970). ההתרשמות היתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף את ההתרשמות וחרף כל מגבלה והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה. לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. בהתאם לעדותם של מלקו וביק, מספר מטרים לאחר תחילת הנסיעה בצומת וביצוע הפנייה שמאלה, הם בלמו את רכבם, ורכב התובעת פגע ברכבו של מלקו שהיה בתחילת הפנייה, בנסיבות אלו סביר היה להניח שהפגיעה ברכב התובעת תהיה בעיקרה בחזית הרכב. עיון בתמונות הנזק (ת/2) ובחוו"ד השמאי מראה מפורשות, כי רכבה של התובעת נפגע אך בצידו השמאלי, ומכך ניתן להגיע למסקנה מתבקשת, לפיה רכבו של מלקו הוא שפגע ברכב התובעת ולא להיפך, בעת שזה האחרון היה כבר בתוך הצומת. בנוסף, גם אם נקבל את גרסתו של מלקו לפיה, הוא מי שנסע בהתאם למופע אור ירוק ברמזור שבכיוון נסיעתו, הרי שמדובר בצומת "פתוח" ומרווח, בו קיים טווח ראיה לרחוק, ולפיכך טענתו של מלקו, כי לא הבחין ברכב התובעת קודם התאונה, איננה מתיישבת עם ההיגיון, שהרי ההלכה היא, שגם הופעתו של אור ירוק ברמזור אינה פוטרת את הנהג מבדיקת מצב התנועה מכיוונים אחרים לפני שהוא נכנס לצומת (ראה ע"א 59/69 יהושוע ליפשיץ ואח' נ' יצחק יעקובוביץ וערעור שכנגד פד"י כרך כ"ג (1) 621; ראה גם ע"פ (באר-שבע) 7498/99 קטני אורי נ' מדינת ישראל תק-מח 2001 (2) 2909). מהימנותו של מלקו התערערה בעיני כאשר ניסה לחזור בו מהאמור בכתב ההגנה שהגיש, בטענה שעוה"ד שהכין עבורו את כתב ההגנה, לא הבין אותו (עמוד 4 לפרוטוקול שורות 17-21). יתר על כן, בין עדותו של מלקו לבין עדותו של ביק, התגלו פערים ותמיהות שלא הוסברו. מלקו טען, כי התאונה ארעה מייד כשהתחיל "את הנסיעה במהירות 0, ראיתי אותו מגיע ועצרתי ואז הוא נכנס בי..." (עמוד 5 לפרוטוקול שורות 1-3), ואילו ביק מעיד, כי "כשפנינו שמאלה נכנסנו 3,4, מטר ואז הוא ראה את הרכב, ואז הרכב השני נכנס בנו". ההבדל בגרסאות עדי ההגנה לגבי מיקום התאונה הינו מהותי ולא הוסבר, וגם סתירה זו לא יושבה ולא הוסברה, ולאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה, כי יש להעדיף את גרסתו של צויק. יחד עם זאת, על אף העובדה, כי קיבלתי את גרסתו של צויק בכל הקשור עם אירוע התאונה והנזק שנגרם בעקבותיה, וקבעתי, כי הנתבע אחראי לתאונה כפי שעולה מעדותו, גם הוא התרשל בהתנהגותו, כשנכנס לצומת במהירות נסיעה גבוה של 90 קמ"ש. מהירות הנסיעה בה נכנס צויק לצומת שידע שהינה צומת מועדת לפורענות, לא אפשרה לו לבלום את רכבו כשהבחין ברכבו של מלקו נכנס לצומת ובכך גם הוא תרם להתרחשות התאונה, ועל כן אני מפחית מסכום התביעה המגיע לו כ - 30% בגין אשם תורם. סוף דבר 5. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 20,595 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה מיום 2.8.02 ועד לתשלום המלא בפועל, בתוספת הוצאות משפט בסך של 600 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ + מע"מ. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.משפט תעבורהתאונת דרכיםצומת