להלן פסק דין בנושא פוליסת ביטוח רכב - השתתפות עצמית: פסק דין לפני תביעה של התובעת, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, נגד הנתבעות, הדס מ.ש חברה לרכב בע"מ ("הנתבעת 1") ומוסא שיווק שמנים וכימיקלים בע"מ ("הנתבעת 2"). התובעת עותרת לחייב את הנתבעות לשלם השתתפות עצמית בסך של 1,830 ₪, בגין תגמולי ביטוח, ששילמה התובעת לצד ג', במסגרת פוליסת ביטוח רכב, אשר לפי טענת התובעת הונפקה לבקשת הנתבעות. הנתבעת 1, אשר השכירה את הרכב לנתבעת 2, הגישה הודעת צד ג' נגד הנתבעת 2 ונגד מי שערב לקיום התחייבויותיה של הנתבעת 2 כלפי הנתבעת 1. התובעת לא ביצע מסירה של כתב התביעה לנתבעת 2 עד היום. לפיכך, התביעה נגד הנתבעת 2 נמחקת ללא צו להוצאות. כמו כן, צדדי ג' לא התגוננו בפני הודעת צד ג', וניתן כנגדם פסק דין בהעדר הגנה (בת.א. 737761.1/07). התביעה התובעת טוענת כי היא הנפיקה לבקשת הנתבעות פוליסת ביטוח רכב לתקופה 16.3.05 ועד 28.2.06. לפי הטענה, הנתבעות התחייבו, לפי תנאי הפוליסה, לשלם השתתפות עצמית של 1,681 ₪, צמוד למדד המחרים לצרכן. הנתבעות מסרו הודעה בקשר למקרה תאונה עם צד ג', שארע ביום 26.11.05. התובעת שילמה לצד ג' 7,477 ₪ ביום 8.6.06. לפיכך, הנתבעות מחויבות לשלם לתובעת את ההשתתפות העצמית, אולם לא עשו כן, חרף פניות חוזרות ונשנות. הגנת הנתבעת 1 הנתבעת 1 טוענת כי לא התקשרה עם התובעת בכל הסכם ו/או פוליסה ולא התחייבה לשלם לה דבר. הנתבעת 1 לא מסרה כל הודעה בגין התאונה נשוא התביעה. ביום 14.4.04 נחתם הסכם שכירות בין הנתבעת 1 ולבין הנתבעת 2, שלפיו שכרה הנתבעת 2 את הרכב מהנתבעת 1. במסגרת ההסכם, התחייבה הנתבעת 2 לדאוג לביטוח הרכב ולשאת בדמי הביטוח. כמו כן, התחייבה היא לשפות את הנתבעת 1 בגין כל נזק שייגרם לרכב ואשר אינו מכוסה על ידי חברת הביטוח. לפיכך, הנתבעת 1 טוענת להעדר יריבות מול התובעת. לנתבעת 1 לא היה כל קשר לתאונה. הצד הנכון להתדיינות הנו הנתבעת 2 שהחזיקה ברכב במועד התאונה. ההסדר הדיוני וסיכומי הטענות הצדדים הגיעו להסדר דיוני שלפיו יוגשו סיכומים בכתב ובית המשפט ייתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק וללא חקירת המצהירים. התובעת טוענת בסיכומיה כי מתקיימים יחסי שליחות בין הנתבעת 1 ולבין הנתבעת 2. הזמנת הפוליסה על ידי הנתבעת 2 נעשתה בשליחות עבור הנתבעת 1. יחסי השליחות נובעים מההסכם שבין הנתבעות, מהתנהגות ומאישור בדיעבד של השליחות. עוד נטען כי הנתבעת 2 המציאה עותק מהפוליסה לנתבעת 2 כמתחייב מההסכם ביניהן והנתבעת 2 אישרה אותו ועל כן מדובר באישור בדיעבד לשליחות. הנתבעת 1 הנה מוטבת ומבוטחת על פי הפוליסה. התובעת מפנה בעניין זה לפסיקה התומכת בטענתה (ע"א 2611/02 קראל קם נ' כלל, לא פורסם). הנתבעת 1 טוענת בסיכומיה כי נחתם הסכם בינה ולבין הנתבעת 2 ואשר לפיו התחייבה זו לדאוג לביטוח הרכב, לשלם את דמי הביטוח וכן לשאת בהשתתפות עצמית. הנתבעת 2 פנתה באופן עצמאי לתובעת אשר הנפיקה את הפוליסה כאשר הנתבעת 2 התחייבה לשלם את דמי הביטוח. הנתבעת 1 לא פנתה לתובעת ועל כן יש לדחות את התביעה בהעדר יריבות. הנתבעת 1 גם אינה קשורה לתאונה שארעה בכל צורה שהיא. התביעה הוגשה כתביעה בסדר דין מקוצר, מכוח התחייבות מפורשת או מכללא, אולם הנתבעת 1 לא התחייבה לדבר בפני התובעת. עוד נטען כי בית משפט זה מחק את הכותרת בהסתמך על הנימוק שלא ניתן לראות בהסכם שבין הנתבעת 1 ולבין הנתבעת 2, כהתחייבות בכתב מטעם הנתבעת 1 לתשלום ההשתתפות העצמית וכי גם העובדה שהנתבעת 1 דרשה להירשם כמוטבת בפוליסה אינה יכולה לשנות מסקנה זו. עוד נטען כי לא מתקיימים יחסי שליחות בהעדר הבעת רצון לכך מצד הנתבעת 1. גם אם קיימים יחסי שליחות, בכך שהנתבעת 2 רשמה את הנתבעת 1 כמבוטחת בפוליסה, חרגה מההרשאה שניתנה לה לפי ההסכם, אשר קבע כי הנתבעת 1 תירשם כנהנית ומוטבת. על פי חוק השליחות, תשכ"ה-1965, בנסיבות אלה, קיימת הפרה של חובות השולח לפי סעיף 8 לחוק ועל כן לפי סעיף 9 לחוק, יכולה הנתבעת 1 לבטל את הפעולה. הנתבעת 1 טוענת כי עצם הבעלות ברכב אינה מקימה אחריות של הבעלים לרשלנות נהג הרכב. הנתבעת 1 מאבחנת את פסק הדין בעניין קראל רם, בעיקר בכך ששם דובר במבוטח וכאן מדובר במוטב. כמו כן, מפנה הנתבעת 1 לדעת המיעוט בפסק הדין (כב' השופט כהן), שלפיה לא נוצרו יחסי שליחות באותו מקרה. עוד טוענת הנתבעת 1 כי בתי המשפט אינם נוטים לפסוק לפי דעת הרב בפסק הדין הנ"ל. בסיכומי התשובה, טוענת הנתבעת 1 אישרה את הפוליסה כתקפה ועל כן מהווה הדבר אישור בדיעבד, כפי שנפסק בפסק דין קראל רם. הטענה של חריגה מהרשאה סותרת את הדרישה לשעבוד הפוליסה לטובת בנק הפועלים. סעיף 13(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, קובע כי זכותו של המוטב לא ניתנת לשעבוד ועל כן הנתבעת 1 הייתה חייבת להירשם כמבוטחת. גם אם הייתה חריגה, האישור בדיעבד גובר. טענת הנתבעת 1 שלא קיבלה את תעודת הביטוח, הנה בבחינת הרחבת חזית ויש לדחותה ולו בשל כך. הפניית הנתבעת לסעיפים 8 ו-9 לחוק השליחות, יכולה להקים לה טענות כנגד הנתבעת 2 בלבד ולא כנגד התובעת. התובעת מפנה לפסקי דין נוספים שניתנו ואשר הסתמכו על הלכת פסק הדין בעניין קראל רם, בעוד שפסק הדין שאליו הפנתה הנתבעת 1 ניתן בפשרה. דיון אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים כי לא נעשתה פניה ישירה של הנתבעת 1 לתובעת בקשר לפוליסה (ראה סעיף 1 לסיכומי התובעת ותצהיר העדות שלה). המחלוקת העיקרית שעולה מסיכומי הצדדים מתייחסת לשאלה, האם נוצרו יחסי שליחות בין הנתבעת 1 ולבין הנתבעת 2, באופן שניתן לראות בנתבעת 1 כמבוטחת על פי הפוליסה. בכתב התביעה, טענה התובעת, כי הנתבעות פנו אליה לצורך ביצוע הביטוח. עוד נטען כי הנתבעות נתנו הודעה על מקרה הביטוח. מעיון בכתב התביעה, עולה כי עילת התביעה כנגד הנתבעת 1 התבססה על כך שהזמינה בעצמה את הפוליסה ואין זכר לטענה שלפיה יש לראות את הנתבעת 1 כמחויבת בפוליסה, מכוח יחסי השליחות שבין הנתבעת 1 ולבין הנתבעת 2. טענה לקיומם של יחסי שליחות, הנה טענה עובדתית, אשר מחייבת פירוט בכתב התביעה, לצורך הקמת עילת תביעה כאמור. בהעדר טענה כאמור, ניתן היה לכאורה לדחות טענה זו בשל הרחבת חזית ובהעדר מחלוקת כי הנתבעת 1 לא הזמינה דבר ישירות מהתובעת, לדחות גם את התביעה. יחד עם זאת, לא מצאתי טענה ממשית, אם בכלל, בדבר הרחבת חזית מצד הנתבעת 1, אשר התייחסה לגופו של עניין לטענת השליחות. בנסיבות אלה, יש להכריע לגופו של עניין בנושא השליחות הנטענת. עסקינו בהסכם שכירות ארוך טווח שנחתם בין הנתבעת 1 ולבין הנתבעת 2. על פי הסכם השכירות נקבע בסעיף 19.1 כי: "השוכר יבטח, ישא וישלם את דמי ביטוח פוליסת החובה והמקיף בגין האחזקה והשימוש במכונית לכל תקופת השכירות, לחברת ביטוח מורשה כדין, הכל באמצעות סוכנות ביטוח שהמשכירה תפנה אליה או לסוכנות ביטוח שתאושר מראש ע" המשכירה, לרבות אישור פוליסת הביטוח מראש ובכתב". בסעיף 19.3 להסכם נקבע כי: "המוטב הבלעדי ו/או הנהנה הבלעדי בפוליסת הביטוח תהיה המשכירה או מי שהמשכירה תורה עליו". לא ניתן למצוא בהוראות ההסכם, התייחסות לשאלה מי תירשם כמבוטחת בפוליסה, הנתבעת 1 או הנתבעת 2 או שתיהן. אין מחלוקת כי הותנה בהסכם כי הנתבעת 1 תירשם כמוטבת ו/או נהנה בלעדי. מההסכם עצמו, לא ניתן, אפוא, לדלות את אותה הבעת רצון הנדרשת לקיומה של שליחות בקשר לרישום הנתבעת 1 כמבוטחת (להבדיל ממוטבת או נהנית). זאת ועוד: משבחרו הצדדים שלא לקיים הליך של חקירות נגדיות, נותרו תצהירי העדות בלבד. מעיון בתצהירים אלה, לא מצאתי כל הוכחה כי בדרך אחרת (שלא לפי הסכם השכירות), הוקנתה השליחות המדוברת. אין בידי לקבל את טענת התובעת, שלפיה נוכח קיומו של סעיף שעבוד, ברור הדבר כי הכוונה הייתה לרשום את הנתבעת 1 כמבוטחת, שאם לא כן, לא ניתן לשעבד את זכויותיה של הנתבעת 1 כמוטבת בפוליסה, כעולה מסעיף 13(ב) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה ולא בתצהיר התובעת. בסיכומיה, ניתנה התייחסות לקונית ביותר לעניין זה, בהוספת הערה בכתב יד. רק בסיכומי התשובה ניתנה התייחסות רחבה יותר לעניין זה. משלא בא הדבר לידי ביטוי בתצהירי התובעת ולא הופיעה הטענה בצורה ממשית בסיכומיה, אין מקום להתייחס כלל לטענה זו, אשר יש לראות בה משום הרחבת חזית. בשולי הדברים ולמעלה מן הדרוש, אציין כי גם אם התבקש שעבוד הפוליסה ולא ניתן לעשות כן, אלא על ידי רישום הנתבעת 1 כמבוטחת, הרי משלא באה בקשה מצד הנתבעת 1 לרישומה כמבוטחת, אלא כמוטבת בלבד, אין הדבר מצדיק פעולה חד צדדית מטעם התובעת ורישום הנתבעת 1 כמבוטחת מבלי שהעמידה תחילה את הנתבעת 1 על דברים אלה וקיבלה את הסכמתה המפורשת לכך. היה מקום בנסיבות אלה, לאפשר לנתבעת 1, להחליט אם רצונה בשמירה על השעבוד ורישומה כמבוטחת או בויתור על השעבוד והותרתה כמוטבת בלבד, וכל זאת בהנחה שיש ממש בטענה, שלפיה לא ניתן היה לשעבד את זכות הנתבעת 1 בפוליסה כמוטבת לבנק. זאת ועוד: בהעדר חקירות נגדיות, לא נעשה הבירור העובדתי הדרוש, לא הובהרו המחלוקות העובדתיות בקשר לנושא השליחות והרישום כמבוטח וגם לא ניתן לעמוד כדבעי, על כוונות הצדדים להסכם. במצב דברים זה, התובעת, שהנטל עליה, להוכיח כי הנתבעת 1 מחויבת לפוליסה כמבוטחת, לא עמדה בנטל ההוכחה, להוכיח כי נוצרו יחסי שליחות לצורך רישום הנתבעת 1 כמבוטחת. גם אינני מקבל את הטענה של אישור בדיעבד, וזאת לאחר שלא הוכח בפני כי הפוליסה הומצאה לתובעת (ראה תצהיר העדות של התובעת). לבד מטענה של הנפקת הפוליסה, לא מצאתי טענה מפורשת בדבר המצאת הפוליסה לנתבעת 1 וגם לא אסמכתא כלשהי למשלוח הפוליסה כאמור. העובדה שבהסכם נרשם כי הנתבעת 1 תאשר את הפוליסה מראש ובכתב, לא די בה כדי להוכיח כי במקרה דנן, בפועל, הפוליסה הומצאה לידי הנתבעת 1 ואושרה על ידה ו/או כי שתקה לאחר קבלתו, חרף העובדה שנרשמה כמבוטחת בפוליסה יחד עם הנתבעת 2. נוכח האמור לעיל, גם אין תחולה להלכת קראל רם (ע"א 2611/02 קראל רם בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם) על המקרה הנוכחי. באותו מקרה, ההסכם חייב את הלווה להוציא את תעודת הביטוח על שם המלווה. כמו כן, באותו מקרה, הוכחה הטענה של אישור בדיעבד. מסיבות אלה, נקבעה המסקנה שאומצה על ידי שופטי הרב בפסק הדין. במקרה שלפני, שעה שלא הוכח כי יש לראות בנתבעת 1 כמבוטחת בפוליסה, אין לחייבה בסכום התביעה מכוח היותה מוטבת, וגם אין טענה כזו לפני. סוף דבר אשר על כן, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 1,500 ₪ + מע"מ. רכבביטוח רכבפוליסההשתתפות עצמית