להלן פסק דין בנושא ערעור ביטוח פריצה: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב בת.א. 51041/00 (כב' השופט צבי כספי) אשר קיבל את תביעת המשיבה יוניק מחסני ביגוד בע"מ (להלן: "המשיבה"), כנגד המערערת הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (להלן: "המערערת") לתשלום תגמולי ביטוח בגין פריצה שארעה לעסק המשיבה. ואלה העובדות הרלבנטיות לענין: המשיבה קיימה עסק שהתקיים בשתי מכולות שחוברו יחדיו ומוקמו במושב בני ציון. העסק היה מבוטח אצל המערערת ובמסגרתה נדרשה המשיבה להתקין אמצעי אזעקה ומיגון כדלקמן: רכזת ממוחשבת /קונבנציונלית בעלת 5 אזורי גילוי לפחות, גלאים פסיביים בעלי כושר גילוי 360 מעלות 5 במספר שמכסים את כל חלל החנות, גלאיים אקטיבייים המיועדים להתקנה חיצונית שמותקנים כדלהלן 3 זוגות גלאים בצד צפון, דרום ומערב. חיבור באמצעות משדר אלחוטי וחייגן טלפוני למוקד שמירה על פי החוק 2 מוקדים נפרדים, וכן ראה יתר התנאים כמפורט בפוליסת הביטוח. מאחר שבית העסק לא היה מחובר לטלפון קווי, הוסכם כי עד להתקנת הטלפון הקווי יהיה החיבור הטלפוני למוקד השמירה באמצעי אלחוט ע"י התקנת שתי אנטנות בגג בית העסק. בסיום יום העבודה היה על אחרון השוהים במקום לדרוך את מערכת האזעקה ובכל מקרה היתה המערכת נדרכת אוטומטית בשעה 23:00. ביום א' 19.9.99, ערב יום הכיפורים, הסתיימה העבודה בעסק בשעה 14:00, אך מערכת האזעקה לא נדרכה מיד במקום. במהלך הזמן שמאז סיום העבודה ועד למוצאי החג בוצעה התפרצות למקום ולערך מלוא תכולת המחסן נגנבה. בבדיקה שנערכה לאחר ההתפרצות נמצא כי הגדר ההיקפית היתה חתוכה במספר מקומות. החלון המערבי נמצא פרוץ והסורג המגן עליו הוסר ממקומו והושלך. האנטנות שבאמצעותן נתקיים קשר התקשורת לחברת השמירה היו עקורות מממקומן ולא תפקדו. המסקנה היתה כי הפורצים עקרו את האנטנות מבחוץ, פרצו למבנה ולאורך זמן רב רוקנו אותו מתכולתו. לא נמצאה כל אינדיקציה לתיעוד הדריכה האוטומטית בשעה 23:00 ומכאן עולה כי ניתוק חוטי האנטנה בוצע למעשה עוד בטרם השעה 23:00, שבהעדר חיבור קווי נותר בית העסק ללא תקשורת חיצונית. על דרך ההתפרצות והתנהגות הפורצים ראוי לסכם מתוך דו"ח החברה סורדם סוכנויות 1980 בע"מ, שמאי ביטוח, מתאריך 8.12.99: "מניתוח הפרשי הזמנים בזיכרונות מע' האזעקה ומניתוח הממצאים השונים, נראה כי הפורצים חדרו לאתר כאמור וניתקו את האנטנות לפני דריכת מע' האזעקה. למחרת 20.9.99 חזרו הפורצים שוב לאתר וגרמו לנפילת מתח של מפסקי החשמל ונראה כי בוצעה חדירה נוספת, ובשעות הלילה של ה- 20.9.99 לאחר דריכת המע' האוטומטית, חזרו הפורצים בשלישית תוך הפעלת מע' האזעקה מאיזור גילוי מס' 2 המהווה את מערך הגלאים האקטיביים סביב למבנה. נראה כי בשלב זה נותק גם הצופר החיצוני ואולם הצופר הפנימי נותר תקין, 2 המשדרים פעלו ולפיכך נגרמה צריכת מתח רבה אשר גרמה להתרוקנות מהירה של הסוללות (בהעדר מתח חשמל). במהלך כל האירועים לא נתקבלו כל קריאות במוקדים וזאת מאחר והאנטנות נותקו עוד יום קודם לכן ובהעדרו של חיבור קוי". המערערת דחתה את תביעת המשיבה לאור אי קיום התנאי המוקדם בפוליסה, באשר זו לא דרכה את מערכת האזעקה כאשר נציגה עזב את בית העסק בשעה 14:00 ערב האירוע. פסק הדין של בית משפט השלום בית המשפט השלום בפסק דינו קובע כי אין חולק שמערכת ההגנות במקרה דנן היתה מורכבת מגלאים אינפרא-אדומים אקטיבים ופסיבים, סורגים, צופרים, מרכזת, הכל כמפורט בפוליסה. כל כניסה למחסן שהיתה מתגלית באמצעות הגלאים השונים היתה אמורה לשדר אות אזעקה למוקד. במקרה הנדון לא היה קיים בעסק קו טלפון קוי ואשר על כן הפעילה המערכת אותות שידור אלחוטיים ששידוריהם בוצעו באמצעות שתי אנטנות שהיו מצויות על גג המחסן. האנטנות היו מותקנות בגובה של 2.5 מטר. בית המשפט סבור היה כי האנטנות שהוקמו בגובה רב היו חשופות וללא כל מיגון, וכך יכלו הפורצים לנטרל את האנטנות בקלות רבה בלא הפעלת אמצעי גילוי כלשהו. זאת משום שמרבית הקיר המערבי לא היה מכוסה על ידי גלאים והקיר המזרחי היה נטול גלאים כולו. וכך קובע השופט בפסק דינו: "ויכוח עקר הוא כיצד ניתן היה לטפס על הקירות והאם הסתייעות בסורגי החלונות היתה מפעילה את הגלאים (בקיר המערבי). בחינת התמונות מצביעה על כך שניתן היה לטפס על הגג בלא כל קושי בין באמצעות סולם (קטן) בין תוך הסתייעות לטיפוס על מזגן חיצוני שהיה מותקן בקיר המערבי, בין שפורץ אחד יעלה על כתפי השני, בין על ידי הבאתה של המשאית בה השתמשו הפורצים להוביל את הסחורה הגנובה אל קרבת קיר המחסן ובכל דרך פשוטה אחרת" (ראו עמ' 4). בנסיבות הללו קובע השופט: "עולה על כן, שאי דריכת המערכת על ידי אותו בר-ששת בערב ביום הכיפורים, עובר לפריצה, לא היה לה כל השפעה על אירוע הפריצה בדרך התרחשותה, כאשר הפורצים ממילא דאגו לנטרל את המערכת על ידי החבלה באנטנות, דבר שניתן היה לעשותו בקלות רבה בהתחשב באי מיגון האנטנות ובהעדר קריאה למוקד הנובעת מניתוקן והכל כאמור לעיל. מכאן גם הסתמכותה של הערכאה הדיונית על הוראת סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה הביטוח") הקובע: "סעד מיוחד 29. היתה חבות המבטח או היקפה מותנים על פי חוק או על פי החוזה, בין לחיוב ובין לשלילה, במעשה או במחדל של המבוטח או של המוטב, שלא השפיעו השפעה של ממש על סיכון המבטח, רשאי בית המשפט, אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות הענין, לחייב את המבטח בתגמולי הביטוח, כולם או מקצתם, אף אם התנאי לא קויים או הופר". על פי דעתו של בית המשפט לאי הדריכה לא היתה השפעה של ממש על אפשרות ההתפרצות לבית העסק וניתוק האנטנות, שכן ניתן היה לעקוף את מערכת האזעקה וההגנות ולפרק את האנטנות מבלי שזו תגלה את הפורצים. עוד קבע בית המשפט כי בכל מקרה אין המערערת משוחררת מהתחייבויותיה באופן מלא, גם מקום שבו לא מילאה המשיבה אחרי תנאי המיגון בהתחשב באמור בתקנה 4 לתקנות הפיקוח על עסקי הביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), תש"מ-1980, אך בחר שלא לנמק קביעה זו נוכח הסתמכותו על הוראת סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח לצורך חיוב המערערת בתשלום המלא של הפיצוי. הערעור שלפנינו הוא על השימוש שעשה בית המשפט בהוראת סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח ובחיוב המערערת לשלם למשיבה את מלוא תגמולי הביטוח וכן על העובדה כי לא הופחתה ההשתתפות העצמית הקבועה בפוליסה מתגמולי הביטוח. המערערת סבורה כי ראוי היה לדחות את התביעה בשל מרמה ולחלופין בית המשפט טעה ביישום סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח כאשר לא ראה בנסיבות הענין צודק להפחית עד לביטול תגמולי הביטוח בנסיבות הענין. המשיבה תומכת בפסק הדין. דיון בית המשפט בערכאה הדיונית מנה אפשרויות שונות שבהן היתה לפורצים אפשרות להגיע לאנטנות ולנתקן מבלי שמערכת ההגנה שהיתה קיימת תגלה אותם. אכן ויכול ומערכת ההגנה בנסיבות הענין לא היתה כזו שהפכה את העסק למתקן מבוצר והגנה על האנטנות באופן שאי אפשר היה לנתקן ממקומן. אין בנמצא מערכת מיגון שלא ניתן לעקוף אותה. זאת ועוד, לעיתים השקעה במערכת מיגון עשויה להגיע להוצאה כספית ניכרת כזו שתעמיד מכשול הן בפני המבוטחים והן בפני המבטחים. השאלה היא שאלה של סבירות מערכת ההגנה והקפדה של המבוטח על תנאי הביטוח. בית המשפט במקרה דנן בחר להתעלם כליל מאפשרות כי הפורצים עשו את מלאכתם בשעות שמערכת האזעקה לא היתה דרוכה מחמת מחדל, עלו דרך קירות מוגנים באמצעים נוחים וכי המחדל מנע כל זיהוי אפשרי של פריצה. השאלה שעל בית המשפט היה לשאול היא, האם הצליחה המשיבה להוכיח כי גם אם מערכת האזעקה היתה דרוכה, אזי הפורצים, בכל מקרה לא היו מתגלים בבואם לטפס על הגג על מנת לפרק את אנטנות המשדר. אמנם נכון הוא, כי מי שהיה בוחר לטפס על הקיר שבו אין גלאים, או לחילופין להעזר בסולם בזווית מאוד מיוחדת, היה יכול להמנע מגילוי. אך בדיוק באותה מידה האפשרות כי הפורץ יבחר בדרך הקלה והנוחה לו לטיפוס, כמו שימוש דווקא בקירות המוגנים על גבי מזגן ומשם שימוש בסורג כסולם, יכול היה להעשות ואזי להתגלות. הנטל להראות כי באי קיום התנאי, לא היתה השפעה של ממש על הסיכון רובץ על כתפי המשיבה שהיא התובעת. אין די בהצגת אפשרות כי ניתן היה לפרק את האנטנות מבלי להתגלות כדי להוכיח שלא היתה השפעה על ממש. על בית המשפט לדרוש קצת יותר מאשר אפשרות כי ניתן להתפרץ למקום מסוים בדרך שעוקפת את תנאי המיגון. הואיל וכבר אמרנו כי כל מערכת מיגון ניתנת לפריצה. בסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח לא התכוון המחוקק כי בכל מקרה בו יעלה בידי מבוטח להצביע על אפשרות של התפרצות תוך התחמקות ממערכת המיגון, יהיה בכך משום גושפנקא למחדליו שלו בקיום תנאי המיגון. האפשרות כי לו היתה נדרכת מערכת אזעקה במועד, היו מתגלים הפורצים שפרקו את האנטנות היא אפשרות סבירה ביותר מבין האפשרויות האחרות שמנה בית המשפט. הפעלת סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח במקרה הנדון מבלי להיזקק כלל למחדל המשיבה ולאפשרות כי ההתפרצות ארעה על בסיס אותו מחדל היא תוצאה קשה ואיננה ראויה. יש להדגיש כי הסיפא של סעיף 29 לחוק חוזה הביטוח קובעת כי "רשאי בית המשפט אם נראה לו צודק לעשות כן בנסיבות העניין לחייב את המבטח בתגמולי ביטוח כולם או מקצתם אף אם התנאי לא קויים או הופר". בנסיבות העניין, בו לא הופעלה מערכת האזעקה בידיעת המשיבה וכאשר בית המשפט גם לא קיבל את התירוץ כי סמכו על דריכת המערכת האוטומטית בשעה 23:00, לא היתה ראויה המשיבה לקבל את מלוא תגמולי הביטוח, כפי שהוחלט במקרה דנן. לקראת סיום לא ראינו מקום לדון באפשרות חיובה של המערערת בתשלום למשיבה על פי תקנה 4 לתקנות הפיקוח על נזקי הביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה) תש"ם-1980, מאחר שהערכאה הדיונית נמנעה מלנמק חיוב זה ולא התייחסה כלל לגופה של טענה. אשר על כן, אנו קובעות כי חיובה של המערערת בנסיבות דנן במלוא תגמולי הביטוח היה מוטעה. פסק דינו של בית משפט השלום, מבוטל. צודק ונכון הוא כי המבטח (המערערת) ישא ב - 40% מתגמולי הביטוח בלבד. בהתאמה, על המשיבה להשיב למערערת 60% מתגמולי הביטוח שנתקבלו אצלה, כשהם נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום קבלתם ועד להשבתם בפועל. ההוצאות ושכר הטרחה שהושתו על המערערת בערכאה הדיונית מבוטלים, ועל המשיבה להשיב הסכומים כשהם צמודים ונושאים ריבית מיום ששולמו לה ועד להשבה בפועל. כן תישא המשיבה בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ + מע"מ, כשאף סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. ביטוח פריצה / גניבהפריצהערעור