סעיף 2 לצו הפיצויים אינו מאפשר למבטחת הרכב הקל לתבוע בשם הנפגע. במילים אחרות, סעיף 2 אינו מאפשר למבטחת הרכב הקל להיכנס בנעליו של הנפגע וקובע אך ורק את חלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים, הנגזר מגובה הפיצוי שייפסק לזכות הנפגע. ראוי להבחין בין סוגי הוראות אלה. להלן החלטה בנושא התיישנות תביעת רכב קל כבד: בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת א' פרוסט-פרנקל) בת"א 63335/06 מיום 22.02.07, שדחתה את בקשת המבקשת לסילוק התביעה נגדה על הסף מחמת התיישנות. הרקע לבקשה הינה תביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשת, בגין כספים ששילמה לנפגעי תאונת דרכים בה היו מעורבים רכב קל וכבד. אין מחלוקת כי התאונה אירעה בתאריך 19.11.98, וכי התביעה הוגשה בתאריך 14.11.06. להשלמת התמונה יצוין, כי המבקשת הינה מבטחת הרכב הכבד, והמשיבה הינה מבטחת הרכב הקל, ולפיכך הוראת החוק הרלוונטית היא סעיף 2 של צו הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001, (להלן: "צו הפיצויים") שנוסחו הוא: " 2. חלוקת נטל הפיצויים (א) אירעה תאונת דרכים שבה היו מעורבים רכב כבד אחד או יותר ורכב קל אחד או יותר, ישלמו המבטחים של הרכב הכבד למבטחים של הרכב הקל 50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק, שהמבטחים של הרכב הקל חייבים בתשלומם עקב התאונה, למעט חבות לפי סעיף קטן (ב) או לפי סעיף 3(ב) לחוק; המבטחים של הרכב הכבד יהיו חייבים יחד ולחוד כלפי המבטחים של הרכב הקל ובינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שווים". בהחלטתו, הסיק בית המשפט קמא מלשון הסעיף כי: "עילת התובענה נולדה רק עם תשלום סכום הפיצוי לנפגעים וממועד זה יש למנות את תקופת ההתיישנות. המשיבה בתיק זה הגישה את תביעתה כנגד המבקשת להשתתפות עבור תשלומיה לנפגעים ברכב הקל בסך 39,197 ₪. התשלום הראשון בוצע ביום 22.5.02, הוא היום בו נולדה העילה וממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. הבקשה לדחיית התביעה בטענת ההתיישנות נדחית". מכאן בקשת רשות הערעור שבפני. טענות המבקשת לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא משנתן החלטתו בסוגיית ההתיישנות בהסתמך על טענה ראשונית "על קצה המזלג" שעלתה במסגרת בקשתה למתן רשות להגן. עוד טוענת המבקשת, כי המשיבה עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, שכן במקרים דומים מחזיקה היא בעמדה שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התאונה. באשר לפרשנותו של סעיף 2 לצו הפיצויים, טוענת המבקשת כי יש לראותו כחלק ממערך החקיקה בנושא פיצויים לנפגעי תאונות דרכים- בו נקבע מנגנון שנועד לפשט הליכים, תוך הכרה בעקרונות משפטיים של אחריות מוחלטת, ייחוד העילה ופירוש דווקני של זכות החזרה. על כן, סבורה המשיבה שאין מקום לאפשר למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התשלום ולא ממועד התאונה, שכן תהיה בכך הרחבה של זכות החזרה, ולשיטתה "לא די בפרשנות תכליתית, ככל שתהיה, אלא הדברים אמורים להירשם מפורשות". המבקשת מוסיפה וטוענת כי זכות החזרה, בהתאם למאפייניה, הינה זכות מכוח הסברוגציה, ולא זכות עצמאית, בהיותה נגזרת מהפיצוי שנפסק לנפגע. המבקשת מטעימה כי אינה חולקת על ההיגיון שביסוד הסדר השיפוי, אלא טענתה היא כי את המועד יש למנות מאירוע התאונה ולא ממועד ביצוע התשלום. המבקשת מפנה, על דרך ההיקש, להסדרים הקיימים בחוקים אחרים (כדוגמת חוק הביטוח הלאומי, חוק הנכים וחוק התגמולים והשיקום), ולשיטתה ניתן ללמוד מהם כי בתביעות שיפוי נמנים המועדים מאירוע התאונה. לפיכך, ומכוח הצורך בהרמוניה חקיקתית, טוענת המבקשת שיש לפרש את סעיף 2 באופן המתיישב עם המגמה שלקיומה היא טוענת, ולא באופן המאפשר הארכה של תקופת ההתישנות. לבסוף, טוענת המבקשת כי אין מקום להסתמך על המסמך הנחזה כחוות דעת של אבנ"ר, שכן אין מדובר בראיה קבילה ומכל מקום אין בעמדה זו כדי לחייב את כלל חברות הביטוח או את המבקשת. טענות המשיבה המשיבה דוחה את טענת המבקשת כי לא ניתן לה יומה בבית המשפט, ולטענתה רשאי היה בית המשפט להחליט בהסתמך על הבקשה והתגובה מבלי לקיים דיון. לגופו של עניין תומכת המשיבה בפסק דינו של בית המשפט קמא. המשיבה מטעימה כי בבקשת רשות הערעור האריכה המבקשת בטיעוניה מעבר לנדרש, ודנה בסוגיות לא רלוונטיות, שכן השאלה היחידה העומדת לדיון הינה "מה הוא המועד בו מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעת שיפוי מכוח צו קל כבד". לטענת המשיבה, אין מדובר בתביעת תחלוף אלא בתביעת שיפוי מכוח עילה עצמאית, אשר קמה בהתאם להוראות סעיף 2 לצו הפיצויים. המשיבה טוענת כי ניתן ללמוד שזהו אופייה של התביעה מהוראות סעיף 3(א) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"). המשיבה מביאה טעמים נוספים, מעשיים, התומכים בגישתה כי מדובר בתביעת שיפוי עצמאית. כך, המשיבה גורסת כי אין אפשרות למבטחת הרכב הקל לתבוע תביעת שיפוי מייד לאחר התאונה ובטרם בוצע התשלום, שכן אין באפשרותה לדעת מה סכום התביעה. לטענתה, לא יעלה על הדעת לנהל הליך משפטי נפרד ומקביל לצורך תביעת השיפוי להערכת נזקי הנפגע. עוד טוענת המשיבה, כי במקרה בו יגיש הנפגע את תביעתו סמוך לתום תקופת ההתיישנות, הרי שעל פי גישת המבקשת תתיישן תביעת השיפוי של המבטחת עוד בטרם תגיש את כתב הגנתה לתביעת הנפגע, וברי כי אין היגיון במסקנה זו. בדומה, גם במקרה בו יינתן פסק דין לטובת הנפגע עשר שנים לאחר התאונה, יווצר מצב אבסורדי שבו תביעת ההשתתפות והשיפוי התיישנה עוד בטרם נקבע סכום הפיצויים. באשר לטענות המבקשת כי המשיבה משתמשת לרעה בהליכי בית משפט, שכן בהליכים דומים היא מחזיקה בעמדה ההפוכה (דהיינו, שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התאונה), מסבירה המשיבה כי העלתה טיעון זה בתביעות "מגדל" ו-"המגן", לא משום שהיא מחזיקה בו, אלא רק משום שהוא משמש אותן כנימוק לדחיית תביעות. המבקשת טוענת כי בתיאום עם כל יתר חברות הביטוח נוהגת היא בהתאם לעמדת אבנ"ר, ומצרפת דוגמאות התכתבות עם החברות השונות לצורך הוכחת טענתה זו. דיון הצדדים חלוקים בדעותיהם בשאלת פרשנותו של סעיף 2 לצו הפיצויים, והשאלה המתעוררת הינה שאלה משפטית. לאחר שעיינתי בהחלטה ובטענות הצדדים, החלטתי לאמץ את פרשנותו של בית המשפט קמא המקובלת עלי, ולא מצאתי יסוד להתערב בה. סעיף 2 לצו הפיצויים אינו מאפשר למבטחת הרכב הקל לתבוע בשם הנפגע. במילים אחרות, סעיף 2 אינו מאפשר למבטחת הרכב הקל להיכנס בנעליו של הנפגע וקובע אך ורק את חלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים, הנגזר מגובה הפיצוי שייפסק לזכות הנפגע. ראוי להבחין בין סוגי הוראות אלה. בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית, פ"ד נז (5) 433, נדרש בית המשפט העליון לשאלת היחס שבין מוסד ההתיישנות מכוח חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לבין מוסד השיהוי במשפט האזרחי. הרקע העובדתי נסב סביב תביעות איזון במסגרת הליכי איחוד וחלוקה של מגרשים, שבוצעו בהתאם לסעיף 122 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965. לעניינו, רלוונטית ההבחנה הבאה, שערכה כב' השופטת פרוקצ'יה (ראו בעמ' 456 לפסק הדין): "שלא בדומה לתביעת הנפגע לדמי איזון שהיא בלתי תלויה ביכולת הועדה לממש את תביעתה היא כלפי הזוכה, מותנית התביעה כנגד הזוכה בכך שהועדה חבה בתשלומי איזון כלפי הנפגע וצפויה לשלמם מקופתה הציבורית. התביעה כלפי הזוכה תלויה ומותנית בתביעת הנפגע כלפי הועדה המקומית ובשיעורה של אותה תביעה. באין חבות מוסד התכנון כלפי הנפגע, לא קמה זכות תביעתו כלפי הזוכה. תביעת הועדה כלפי הזוכה הקמה לאור חיובה לתשלום דמי איזון לנפגע, היא באופייה תביעה לשיפוי... משמעות הדבר היא כי עילתה כנגד הזוכה היא עילה עצמאית הקמה ומתגבשת בשלב בו נתגבש חיובה של רשות התכנון לשלם לנפגע דמי איזון או, למיצער, מקום שהיא נתבעת לכך על ידיו. זאת, להבדיל מתביעת סברוגציה (תחלוף) שבה צד ב' נכנס בנעליו של צד א' לענין תביעתו כלפי ג', כאשר כל טענות ג' כלפי א' טובות גם כלפי ב', ובכללן טענות שיהוי או התיישנות". לנוכח לשונו של סעיף 2 לצו הפיצויים, ברור כי כל עוד לא התגבשה חובת המשיבה לפצות וכל עוד לא נקבע סכום הפיצוי, לא התגבשו היסודות ההכרחיים לתביעתה. לפיכך, לא מצאתי ממש בטענת המשיבה כי מניין תקופת ההתיישנות ממועד התשלום ולא ממועד התאונה יביא להרחבה של זכות החזרה, מבלי שיש תמיכה להרחבה זו בלשון החוק. לשון החוק היא שקובעת את מהותה של עילת התביעה. אחד התנאים הנדרשים להתגבשותה של עילת התביעה הוא חיובה של מבטחת הרכב הקל בפיצוי הנפגע. בע"א 3319/94 יובב פפר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד נא (2) 581, בעמ' 594 נקבע: "המבחן... הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כוח התביעה בידיו של התובע. משעה שכוח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". אשר על כן, אין לקבל את עמדת המבקשת, לפיה תקופת ההתיישנות נמנית החל ממועד התאונה, שכן במועד זה טרם התגבש רכיב הכרחי בעילת תביעתה של המשיבה. יתר על כן, אימוץ עמדתה של המבקשת עלול לעודד הגשת תביעות שטרם הבשילו, ומגמה זו אינה רצויה. מעבר לדרוש יוער, כי בתשובתה, מעלה המשיבה שורה של מצבים אפשריים שבהם הפרשנות בה מחזיקה המבקשת עלולה להביא לשלילת הפיצוי ממבטחי הרכב הקל. תוצאה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, ואף מטעם זה אין לקבל את עמדת המבקשת. הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ ובתוספת מע"מ. הסכום ישולם בתוך 30 ימים. ממועד זה ואילך יישא החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק.רכברכב קל כבדהתיישנותנזק לרכב