התיישנות ביטוח תאונות אישיות בתאונת דרכים

להלן פסק דין בנושא התיישנות ביטוח תאונות אישיות בתאונת דרכים:

פסק דין

1.     מהו המועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות בתביעה שעניינה פיצוי ביטוחי מכוח פוליסה לביטוח תאונות אישיות, בגין תאונת דרכים שארעה למבקש?

2.     המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבה (להלן: "חברת הביטוח") לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב.
     המבקש נפגע בתאונת הדרכים שארעה ביום 3.8.99, והתביעה הוגשה ביום 8.3.05.
     חברת הביטוח הגישה בקשה בה עתרה כי התביעה תסולק על הסף מטעמי התיישנות.
     המבקש טען כי יש לדחות את הטענה - שכן יש למנות את מועד ההתיישנות מהמועד בו נקבעה נכותו הצמיתה על ידי המל"ל.

3.     בית המשפט לתביעות קטנות (כב' השופט ספיר), קבל את טענותיה של חברת הביטוח, ודחה את התביעה על הסף.
     על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור דנן.
     ביום 16.2.06, החליטה כב' השופטת שטופמן לתת למבקש רשות לערער. הצדדים הגישו עיקרי טיעון, והשלימו את טענותיהם בעל פה בישיבת יום 16.5.06.

4.     ס' 31 לחוק חוזה הביטוח קובע:
     "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח".

     מהו "מקרה הביטוח" לגבי מבוטח שנפגע בתאונה? ההלכה הפסוקה קבעה כי קיימים שלושה מועדים רלוונטיים אפשריים, שמהם ואילך ניתן להתחיל למנות את תקופת ההתיישנות: מועד התאונה, מועד התגבשות הנכות הצמיתה ומועד קביעת הנכות הצמיתה.

     בפסיקה הועלו השערות ביחס למועדים אפשריים אחרים כמו המועד שבו אדם סביר ונבון היה מבין מהנסיבות שנגרמה לו נכות צמיתה (ר' כהן יהושע דוד נ. הדר ע"א (חי') 2163/04, לא פורסם, חוות דעתו של כב' השופט סוקול).

6.     בעניינו - המבקש נפגע בתאונה ביום 3.8.99.
     בחודש פברואר 2004, קבעה ועדה רפואית מטעם המל"ל כי דרגת נכותו הצמיתה של המבקש היא 14.5% מיום 1.8.00.
     כלומר, כעולה מקביעת הוועדה, הנכות הצמיתה התגבשה ביום 1.8.00.

     העולה מהאמור לעיל הוא כי אם "מקרה הביטוח" הוא מועד התאונה, או מועד התגבשות הנכות הצמיתה, הרי שתביעתו של המבקש התיישנה. רק אם ייקבע כי "מקרה הביטוח" הוא מועד קביעת הנכות הצמיתה, המסקנה תהיה כי התביעה לא התיישנה.

7.     אבהיר כבר עתה, כי לטעמי המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות הוא מועד התגבשות הנכות הצמיתה (ר' לענין זה חוות דעתה של כב' השופטת קובו, בע"א 1105/01 אמיתי נ. סהר חברה לביטוח בע"מ, שמסקנותיה מקובלות עלי).
     אוסיף כי אני סבורה שבטרם התגבשותה של הנכות הצמיתה - המבוטח אינו זכאי עדיין למעשה לתבוע את חברת הביטוח, ולו היה פונה בדרישה לתשלום תגמולי הביטוח - תביעתו היתה נדחית בטענה כי היא מוקדמת מדי.
מאידך גיסא, מועד קביעתה של הנכות הוא מועד מקרי, בעל אופי הוכחתי - הצהרתי. הוא תלוי גם במבוטח עצמו, והוא לא יכול לכן לשמש לטעמי מועד "מקרה הביטוח".

8.     הדברים עולים לטעמי גם מפסק הדין בענין צפריר בבית המשפט העליון.
     בפסק דין צפריר (רע"א 1395/00 צפריר נ. אררט, תקדין עליון 2001(1) 1180), קבע כב' השופט ש. לוין כי כאשר תאונה גורמת לנכות צמיתה, הרי "מועד קביעת הנכות הצמיתה שיכול להיות מקרי, אינו אלא בעל משמעות פרובטיבית, ואין הוא יכול לשמש כגורם רלוונטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות לפי החוק או לפי הפוליסה".

9.     בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 1504/02 שטרן נ. ציון חברה לביטוח בע"מ, הרכב השופטים קובו, רובינשטיין ופוגלמן), נדונה שאלה דומה לשאלה שבפני.

     באותו ענין נפגע המערער בתאונה ביום 26.8.92. ביום 19.1.00 קבעה ועדה רפואית של המל"ל את נכותו הצמיתה. התביעה הוגשה ביום 1.2.01. בית המשפט קבע כי המערער לא הצביע על מועד בו התגבשה נכותו הצמיתה.

     בית המשפט פסק כי התביעה התיישנה. בית המשפט קבע כי :
     "היתה בידו של המערער האפשרות לפנות מיוזמתו למומחה אשר יחווה את דעתו בדבר שיעור נכותו הצמיתה או לפנות למשיבה בבקשה כי מומחה מטעמה יבדוק אותו. זוהי התנהגות סבירה אשר יכולה היתה להביא לגילוי נכותו הצמיתה...
לשון אחר - מקום בו ישן המערער על זכויותיו, בחר להמתין לקביעת המל"ל, ונמנע מלפעול לבירור נכותו הצמיתה, אין הוא יכול לטעון כי מדובר בהתיישנות שלא מדעת".

10.     לכן, ולאור פסקי הדין הנ"ל ועמדתי כפי שפורטה לעיל, אני סבורה כי אף בענייננו יש לקבוע כי התביעה התיישנה. "מקרה הביטוח" הוא מועד התגבשותה של הנכות הקבועה, כאשר תקופת ההתיישנות ממועד זה ועד הגשת התביעה -חלפה.

11.     ב"כ המערער טענה כי יש לאבחן את הלכת פס"ד שטרן הנ"ל מהעובדות שבענייננו. הטעם לכך הוא כי מאחר שמדובר בתאונה שהוכרה כ"תאונת עבודה", הרי שהיתה למערער עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי. פוליסת הביטוח קבעה כי במקרה כזה תחייב הקביעה של המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור נכותו של המבוטח. מנגנון זה משמעו, על פי הטענה, כי מדובר בביטוח שבו הנכות הצמיתה שנקבעה על ידי המוסד לביטוח לאומי, היא "מקרה הביטוח".

     המערער מפנה לס' 5ג' לפרק ד' לפוליסה. הסעיף קובע:
     "היתה למבוטח עילה לתביעה גם מהמוסד לביטוח לאומי עקב קרות מקרה הביטוח, תחייב הקביעה של המוסד לביטוח לאומי לגבי שיעור נכותו של המבוטח הנובעת ממקרה הביטוח גם את הצדדים לפוליסה זו, למעט קביעה בהתאם לתקנה 15 מתקנות המוסד לביטוח לאומי".

12.     אינני סבורה כי הסעיף הזה בפוליסה יש בו כדי לשנות את הגדרת "מקרה הביטוח". אני סבורה כי הסעיף קובע מנגנון לקביעת שיעור נכותו הצמיתה של המבוטח. אין זה ברור מהסעיף (והצדדים לא טענו טענות ביחס לכך), האם מדובר במנגנון בלעדי, או שמא ניתן לקבוע את שיעור הנכות גם באופנים אחרים. על כל פנים, גם במקרים האחרים שנדונו בפסיקה, ההצהרה בדבר הנכות הקבועה ושיעורה - נעשו על ידי גוף חיצוני כמו המוסד לביטוח לאומי. אף על פי כן - לא נשללה הקביעה כי מרוץ ההתיישנות אינו מתחיל במועד של קביעת הנכות, אלא במועד שבו הנכות הפכה קבועה.

13.     הטעם שהניע את בתי המשפט לקבוע כי מועד קביעת הנכות הוא "מקרה הביטוח" - חל גם בענייננו. מועד זה הוא מועד מקרי, אשר תלוי לפחות בחלקו במבוטח עצמו, ובמועד בו הוא פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי.

     אעיר בסוגריים כי יתכן ויהיו קיימים מקרים בהם המבוטח יוכיח כי הוא פנה למוסד לביטוח לאומי במועד, והטיפול בעניינו התעכב שלא באשמתו באופן בלתי סביר. יתכן כי במקרה מסוג זה, יהיה מקום להאריך את תקופת ההתיישנות.

     אולם, אינני סבורה כי בענין שבפני הוכיח המערער קיומן של נסיבות כאלה.
     מחומר הראיות לא ניתן להסיק מתי פנה המערער למוסד לביטוח לאומי בתביעה לגימלת נכות. לא ניתן לכן גם לקבוע כמה זמן חלף מאז פנייתו למל"ל ועד שהתקבלה החלטת המל"ל בחודש פברואר 2004, ביחס לנכותו.

14.     ב"כ המערער טענה, כי כל עוד לא התגבשה למערער נכות קבועה, לא קמה לו עילת תביעה, ואם היה פונה לחברת הביטוח בטרם נקבעה נכותו בחוות דעת רפואית - מן הסתם היתה התביעה נדחית על ידי חברת הביטוח.
     טענה זו נכונה בחלקה. אכן, אני סבורה כי לו היה המערער פונה לחברת הביטוח בטרם התגבשה נכותו הקבועה, תביעתו היתה ככל הנראה נדחית. משום כך אני סבורה כי "מקרה הביטוח" איננו מועד התאונה, אלא המועד בו התגבשה נכותו הקבועה של המערער.

     עם זאת, לו היה מערער פונה לחברת הביטוח לאחר שהתגבשה נכותו הקבועה, תביעתו לא היתה נדחית, ולכל היותר היתה חברת הביטוח מפנה אותו למל"ל, או לגורם אחר, לצורך קביעת שיעור הנכות. יתכן כי במקרה כזה היה מרוץ ההתיישנות נעצר - אך אין צורך לקבוע מסמרות בהקשר זה, שכן לא אלה היו העובדות בענין שבפני.

15.     ב"כ המערער הוסיפה וטענה כי יש להתייחס לעובדה כי המערער נפגע בראשו, בפגיעה נוירולוגית, בגין ליקויים קוגניטיביים נפשיים. בנסיבות אלה, כך נטען, יש לקבוע כי חלות הוראות ס' 8 לחוק ההתיישנות.

     ס' 8 לחוק ההתיישנות קובע:
     "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות
     שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן,
     תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה"

16.     אני סבורה כי המערער לא טען בכתב התביעה כי נעלמו ממנו עובדות המהוות את עילת תביעתו, ולא טען, וודאי שלא הוכיח, כי מדובר בעובדות שאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן.
     המערער היה מודע לכך שהוא נפגע בתאונה. הוא לא טען ולא הוכיח מדוע השתהה בפניה לתביעת הפיצוי ובפניה למל"ל. הוא לא טען ולא הוכיח האם נעלמה ממנו העובדה כי מדובר בנכות צמיתה, מדוע עובדה זו נעלמה ממנו, ומדוע לא יכול היה לדעת אותה גם בזהירות סבירה.

     זאת ועוד. בית המשפט העליון קבע כי התגלות נזק תחל את מרוץ ההתיישנות אם ניזוק כאדם סביר היה מגיש תביעה בגינו (ע"א 165/83 בוכריס נ. דיור לעולה בע"מ, פ"ד ל"ח (4) 554). בענייננו - המערער אכן פנה והגיש תביעה בגין הנזק שארע לו - המבקש תבע את חברת הביטוח בבית משפט השלום בפתח תקווה (ת. א. 2972/01 - ר' ס' 4 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). התביעה הוגשה ביום 25.9.01, עוד בטרם נקבעה נכותו הקבועה על ידי המל"ל (אך לאחר שהיא כבר התגבשה). כלומר, המערער אינו יכול לטעון כי הוא לא היה מודע לתאונה, לנכות או לאפשרות לתבוע בגינם את הנזקים שארעו לו.

17.     המערער טען עוד, כי מאחר שחברת הביטוח נתבעה בתביעה שהגיש על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הרי מכוח חובת הגילוי, היה עליה לשלוח למערער תזכורת, וליידע אותו על זכויותיו בקשר להגשת תביעה על פי פוליסת תאונות אישיות.

     אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי לשנות את התוצאה שלעיל. העובדה כי חברת הביטוח לא שלחה תזכורת למערער, היתה יכולה להיות רלוונטית לטעמי בדיון ביחס לס' 8 לחוק ההתיישנות. אולם, אינני סבורה כי הוכח שהמערער לא יכול היה לדעת על זכותו להגיש תביעה מכוח הפוליסה, רק משום שחברת הביטוח לא שלחה לו תזכורת ביחס לכך.

18.     לכן, מכל הטעמים שלעיל, אני דוחה את הערעור.
     עם זאת, בנסיבות הענין ולאור מורכבות השאלה, והעובדה שכב' השופטת שטופמן החליטה כי "מדובר בשאלה משפטית הראויה לבירור", אינני עושה צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עורכי דין תאונות אישיות

  2. תביעת ביטוח תאונות אישיות

  3. ביטוח תאונות אישיות ומחלות

  4. התאבדות ביטוח תאונות אישיות

  5. התיישנות ביטוח תאונות אישיות

  6. בית ספר ללא ביטוח תאונות אישיות

  7. ביטוח תאונות אישיות - תאונת דרכים

  8. ביטוח תאונות אישיות לפי חוק הספורט

  9. ביטוח תאונות אישיות לתלמידים - פיגוע

  10. זכות יורשים פוליסת ביטוח תאונות אישיות

  11. ביטוח תאונות אישיות לתלמידים בתאונת דרכים

  12. התיישנות ביטוח תאונות אישיות בתאונת דרכים

  13. בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות פוליסת תאונות אישיות

  14. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון