הפקדת ערובה בתביעת ביטוח

להלן החלטה בנושא הפקדת ערובה בתביעת ביטוח: החלטה בפני בקשת הנתבעים 1-5 (להלן: "המבקשים") לחייב את התובעת 1 (להלן:"המשיבה") להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיהם. 1. התביעה בתיק זה הוגשה ביום 5.6.02. עילת התביעה היא תגמולי ביטוח ותשלום פיצויים בגין גניבת שני מחפרונים. בכתב התביעה המתוקן נרשם כי התובע 2 הוא בעל המחפרונים וכי בינו ובין המשיבה נכרת הסכם להעסקת הכלים, על פיו גם דאגה לבטח אותם. שני התובעים יוצגו על ידי עו"ד תגר. 2. לאחר מספר רב של דיונים בפני מותבים שונים והגשת ראיות הצדדים החלה שמיעת הראיות בפני. ביום 7.11.06 נשמעה פרשת התביעה ובמסגרתה שבעה עדים מטעם התביעה. בסיום הדיון הוצעה הצעה על ידי בית המשפט לסיום התביעה בפשרה והתיק נקבע להמשך שמיעת פרשת ההגנה ולגמר ליום 25.2.07. במועד זה התייצב ב"כ המבקשים והודיע כי הצדדים ניהלו משא ומתן מוצלח לסיום התיק בפשרה אלא שבינתיים התברר כי המשיבה בפירוק ולכן נדרש אישור הכנ"ר לפשרה. התיק נדחה לישיבת תזכורת. ביום 9.5.07 הגיש עו"ד תגר בקשה להתפטרות מייצוג המשיבה, לאור הודעת הכנ"ר כי הוא עומד לפנות לבית משפט שבפירוק למנות את עו"ד שושני, המייצג נושה של המשיבה, כמנהל מיוחד לצורך ייצוג המשיבה בתיק. ביום 30.5.07 אכן מונה עו"ד שושני לייצג את המשיבה בתיק זה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ועו"ד תגר שוחרר מייצוג המשיבה. 3. ביום 1.7.07 התקיים דיון במעמד הצדדים. מטעם המשיבה התייצבה עו"ד פמיליה אשר הודיעה כי אינה בקיאה בתיק אך ביקשה לאפשר למשיבה להביא כעת ראיות חדשות בדבר בעלותה על המחפרונים והודיעה כי תגיש הבקשה בכתב. התיק נקבע לשמיעת פרשת ההגנה ולגמר ליום 13.3.08. 4. ביום 2.7.07 הגישו המבקשים בקשתם זו לחייב המשיבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם. לטענת המבקשים המשך ניהול ההליך נכפה עליהם כעת לאחר שכבר הגיעו להסדר פשרה עם התובע 2. נטען כי מדובר בתביעה המתנהלת משנת 2002, לה שותפים צדדים רבים, כאשר שמיעת פרשת התביעה כבר הסתיימה. נטען כי סוכם על סכום שישולם לתובע 2 במסגרת הסכם פשרה. התובע 2 הוא בעל המחפרונים ולכן הוא הזכאי לתשלום התגמולים בשל גניבתם. המשיבה לא הביאה ראיות ולא הוכיחה בעלות על הכלים או נזק שנגרם לה בשל גניבתם ולכן אינה זכאית לפיצויים. נטען כי המשיבה מבקשת כעת לערוך "מקצה שיפורים" אשר יגרור את התמשכות בירור התובענה לפרק זמן ממושך נוסף. כך, נאלצים המבקשים להוציא הוצאות שלא היו מוצאות על ידם אילו היה מוגש הסכם הפשרה בינם ובין התובע 2, בין היתר, בגין ישיבות הוכחות נוספות וסיכומים. נטען כי כל טענות המשיבה הן, למעשה, כנגד התובע 2 והיא רשאית לתבוע אותו בהליך נפרד בגין טענותיה אלו. נטען כי אין חולק כי מצבה הכלכלי של המשיבה אינו מאפשר לה להבטיח את הוצאות המבקשים אם תידחה התביעה והיא תחוייב בהוצאות ההליך. 5. המשיבה, בתגובתה, מתנגדת לבקשה. המשיבה מפנה לבקשה קודמת שהוגשה על ידי המבקשים עוד בשנת 2003 ונדחתה על ידי כב' השופט אליגון בהחלטתו מיום 3.9.03. נטען כי הבקשה הוגשה על מנת למנוע בירור אמיתי של תביעת החברה להשבת כספיה. נטען כי זכויות המשיבה ירמסו אם תחסם בפניה הדרך לגביית חובותיה. נטען כי עצם העובדה שהושג הסכם פשרה מלמדת כי המבקשים חבים כספים והשאלה היחידה היא אופן חלוקת הכספים בין התובע 2 למשיבה. 6. במקביל, הגישה המשיבה בקשה להביא ראיות נוספות בדבר בעלותה במחפרונים. נטען כי המשיבה מצויה בפירוק עוד משנת 2003 וכי אסור היה להמשיך ההליכים בהעדר אישור בית המשפט שבפירוק. נטען כי הסדר הפשרה שגובש אינו ראוי ומקפח את המשיבה. 7. סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 קובע הוראה מיוחדת בסוגיית הפקדת ערובה להוצאות על ידי חברה ובעניין זה הוא גובר על הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, אשר אוזכרה על ידי ב"כ הצדדים, כמו גם פסיקה המתייחסת אליה. סעיף 353א הנ"ל קובע כך: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין ורשאי הוא לעכב ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". 8. סעיף 353א לחוק החברות הוסף לחוק בתיקון מס' 3 מיום 17.3.05. בעבר נכללה הוראה בעלת אופי דומה במסגרת סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983 אולם היא בוטלה עם חקיקתו של חוק החברות. בהצעת התיקון לחוק, בהתייחס להוספת סעיף 353א צויין כי "מוצע להחזיר לחוק את סעיף 232 לפקודת החברות כדי להבהיר כי לא הייתה כל כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה להוצאות נתבע". 9. ברע"א 544/89 אוירל תעשיות (1985 ) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647 קבע בית המשפט העליון, בהתייחס לסעיף 232 לפקודת החברות, כך: "להבדיל מתקנה 519 קובע סעיף 232 הנ"ל תנאי יחיד הכרחי לחיובה של החברה במתן ערובה והוא - חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, אם הנתבע יזכה בדין; בעוד ששערי בית המשפט פתוחים לרווחה לפני תובע יחיד שהוא בשר ודם, אין המחוקק רואה בעין יפה הגשת תובענה ללא ערובה שבה התובעת, שהיא חברה חסרת יכולת כספית, מסתתרת, כביכול, מאחרי האישיות המשפטית שלה כדי להימנע מתשלום הוצאות". ולעניין נטל הראיה נקבע כך: "קיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות העניין, טעמים לסתור". 10. הפסיקה אשר יישמה את הוראות סעיף 353א לחוק החברות לאור ההלכות שנקבעו לעניין סעיף 232 לפקודת החברות קבעה במספר הזדמנויות כי קיימת חזקה עובדתית המטילה על החברה התובעת את נטל השכנוע להראות כי אין מקום להטיל עליה חיוב במתן ערובה. הנטל להוכיח כי החברה תוכל לשאת בהוצאות המשפט מוטל על שכמה, שהרי המידע בעניין זה מצוי בראש ובראשונה ברשותה. מקום בו נותרו כפות המאזנים מאוזנות לעניין זה יטה בית המשפט לחייב את החברה במתן ערובה. ראה: ת.א (ת"א) 2554/06, בש"א 12825/07 אי. טי. אי.אס. שירותי תנועה בע"מ ואחי' נ' דסל טכנולוגיות בע"מ ואח' (10.9.07); ת.א. (חי') 11263/97, בש"א 6191/04 פולסקה זגולה מורסקה נ' החברה לנאמנות של בנק איגוד (17.1.06); ת.א. (י-ם) 4082/02, בש"א 2059/06 מוריה חברה לפיתוח ירושלים בע"מ נ' אינג' דן וינד ואח' (26.9.06); בש"א (י-ם) 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ (17.10.06). 11. בענייננו, המשיבה, למעשה, כלל לא טוענת כי אם תחוייב בהוצאות תהיה למבקשים דרך כלשהי להיפרע ממנה. המשיבה כלל אינה מנסה לסתור את החזקה ולהרים את הנטל להוכיח כי תוכל לשאת בהוצאות, אם תחוייב בהן. המשיבה היא חברה בפירוק, אינה פעילה. לא נטען כי קיימים לה נכסים או כספים מהם ניתן להיפרע או יכולת כספית לשאת בתשלום הוצאות המשפט. בנסיבות אלו קמה עילה מכח ההסדר החקיקתי שבסעיף 353א לחוק החברות לחייבה בהמצאת ערובה לתשלום הוצאות המבקשים, אם תביעתה תידחה. 12. המשיבה טוענת כי בקשה קודמת של המבקשים נדחתה על ידי כב' השופט אליגון. אין ללמוד דבר מהחלטת כב' השופט אליגון מיום 3.9.03 שהרי אז מדובר היה בנסיבות שונות. הבקשה הוגשה בהתייחס לשני התובעים וכב' השופט אליגון ציין באופן מפורש כי אינו מוצא לנכון להיענות לבקשה כיוון שיש לקחת בחשבון את אפשרות גביית הוצאות המשפט מהתובע 2 אם תידחה התביעה וקיום תובע נוסף ממנו ניתן יהיה להיפרע, מעבר למשיבה. הבקשה לחיוב התובע בהוצאות נבחנה על פי הוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר ההלכות ליישומה הן שונות מאשר אלו המתייחסות לחברה על פי סעיף 353א לחוק החברות, כאמור. לעניין יתר טענות המשיבה וסיכויי התביעה אוסיף כי משנת 2002 ועד היום, למרות שנשמעו כל ראיות התביעה, לרבות עדים מטעם המשיבה עצמה ולמרות שהמשיבה הייתה מיוצגת לאורך כל הדרך, לא הובאו ראיות לעניין בעלותה של המשיבה על המחפרונים. עו"ד שושני בבקשתו גם לא ציין אלו ראיות הוא מבקש להביא. סכויי תביעתה של המשיבה אינם נראים גבוהים. גם אם המבקשים הגיעו להסדר עם התובע 2 והסכימו לשלם סכומים לתובע 2 בנמסגרת פשרה, אין בכך כדי ללמד דבר על תביעת המשיבה או כדי לסתור את החזקה שיש לחייבה בערובה, שהרי התובע 2 הוא בעל המחפרונים. אם למשיבה טענות כנגד התובע 2 הרי שהיא יכולה להעלות אותן במישור נפרד ומקומן אינו במסגרת תביעה זו. מקובלות עלי טענות המבקשים כי המשך ניהול התיק כעת, לאחר שכבר הושגה פשרה עם התובע 2, יגרום להם הוצאות ולכן יש להבטיח כי אם תביעת המשיבה תידחה יוכלו הם להיפרע ממנה בגין ההוצאות בהן תחוייב. 13. לאור כל האמור לעיל אני נעתרת לבקשה ומחייבת את המשיבה להמציא ערבות בנקאית, צמודה למדד המחירים לצרכן, בסכום של 50,000 ₪ להבטחת הוצאות המבקשים אם תידחה תביעת המשיבה. הערבות תומצא בתוך 30 יום. אם לא תופקד במועד - תימחק תביעת המשיבה. 14. יחד עם הפקדת הערבות תמציא המשיבה פירוט הראיות הנוספות אותן היא מבקשת להביא על מנת שניתן יהיה להחליט בבקשתה להביא ראיות נוספות. פוליסהערובהתביעת ביטוח