להלן פסק דין בנושא גניבת רכב בחולון: התובעת, שהינה הבעלים הרשום של רכב מסוג הונדה אקורד מר. 08 - 067 - 97 (להלן: "הרכב") תובעת מהנתבעת תגמולי ביטוח, על פי פוליסת ביטוח מספר 6033042518015 (להלן: "הפוליסה") שהיתה בתוקף במועד הרלוונטי וזאת עקב גניבת הרכב ביום 30.5.02, שעה שחנה ברחוב הפלד בחולון (להלן: "האירוע"). הנתבעת שוללת את חבותה לשאת בתשלומי הביטוח על פי הפוליסה מן הטעמים הבאים: א. התובעת ו / או בעלה הפקירו את הרכב ו / או את מפתחות הרכב ועצמו עיניהם, כן גרמו לניטרול מערכות המיגון. ב. רישום הבעלות הינו דקלרטיבי וכי הבעלות ברכב היא של התובעת ובעלה במשותף. ג. כי בעלה של התובעת חתם על הסכם פוליגרף לאחר שהוסבר לו "ברחל בתך הקטנה" מה משמעות חתימתו; הסכם פוליגרף אשר על פיו יהיו תוצאות הבדיקה מכריעות את גורל התביעה. בעלה של התובעת סירב לעבור את בדיקת הפוליגרף. ד. הנזק מוכחש, מופרך ומוגזם. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כלפי המוסך בחזיתו חנה הרכב בטענה כי מי מעובדי המוסך, בגמר טיפול מיכני ברכב, החנה את רכב מחוץ למוסך והשאיר את מפתחות הרכב בתוך הרכב; כי המוסך הינו בבחינת שומר בשכר ובהתאם, בהתרשלותו, נגנב הרכב. בכתב ההגנה להודעת צד ג' טען האחרון כי כלל לא ביצע טיפול מיכני ברכב או טיפול כלשהו והרכב כלל לא התקבל במוסך; כי לא החנו הרכב; לא נהגו בו ולא קיבלו לידיהם את מפתחותיו. (המוסך טיפל אומנם ברכב אחר - ג'יפ - בבעלות בעלה של התובעת, ללא קשר לרכב נשוא הדיון). דיון: בשאלת האחריות: אין מחלוקת כי התובעת הינה אחד מבעלי הרכב. בעובדה כי בעלה של התובעת הינו בעלים במשותף עמה - מכח חזקת השיתוף בין בני זוג או חוק יחסי ממון - אין לשלול א זיקתה של התובעת לרכב, הן מן הבחינה המשפטית והן מן הבחינה הכלכלית. ובכל מקרה, כאשר התובעת היא הבעלים הרשום של הרכב וכאשר היא המוטב על פי הפוליסה, הרי על הטוען לאי זכאות של התובעת לתבוע את נזקיה, מוטל הנטל להוכיח טענתו, שכן בעצם העלאת טענה סתמית אין די. לאור חומר הראיות שהובא בפניי, הן הרישום במשרד הרישוי, הרישום על פי הפוליסה, חקירת התובעת ובעלה בפני ושמיעת גירסת עדי הנתבעת, לא הרימה הנתבעת הנטל המוטל עליה, להוכיח כי התובעת אינה זכאית לתבוע נזקיה בגין האירוע. אין מחלוקת כי החובה להוכיח את עצם קיומו של האירוע מוטלת על התובעת, ואולם הדברים אמורים בהוכחת הנדבך הראשון, הווה אומר, את התרחשות האירוע, המוגדר. על הנתבעת להוכיח ולשכנע כי למרות התרחשותו של אירוע המזכה התובעת (המוטב על פי הפוליסה) - בפיצוי, קיים חריג. במקרה שלנו, על הנתבעת להוכיח טענתה כי התובעת או בעלה: הפקירו את הרכב / הותירו המפתחות בתוך הרכב / גרמו לניטרול מערכות המיגון / פעלו תוך עצמית עיניים בנוגע לסכנות שבהשארת הרכב במקום חנייתו. בדיקת חומר הראיות שבפניי מגלה כי הנתבעת כשלה לחלוטין להוכיח קיומו של חריג כאמור. עד הנתבעת, החוקר מר דותן שור, מאשר כי מצא את גירסת התובעת, מפי בעלה, גירסה אמינה עיקבית לאורך כל החקירות והפגישות - לגבי נסיבות קרות האירוע; כי אינו חושד בו כי גרם לגניבת הרכב; כי קיבל לידיו שני צרורות של מפתחות וכי אין רגלים לטענה כאילו מפתחות הרכב הושארו בו. החוקר והנתבעת גם לא העלו כל טענות בנוגע להפעלת אמצעי המיגון ולא טענו למחדלו של הנהג ברכב בהפעלתם. גם טענת "הפקרת" הרכב בסמוך לשטח המוסך, בלילה, תוך עצימת עיניים לסיכונים הקיימים - מוטב אלמלא נטענה. הוצהר וחזר על כך בעלה של התובעת ומי שנהג ברכב ביום האירוע כי החנה הרכב בסמוך למוסך והלך לעבודתו וכי בסיום יום העבודה בא לאסוף את הרכב וגילה כי נגנב. מכאן שהרכב לא "הופקר" למשך הלילה במקום נטוש (גם הגדרת המקום - שהינו אזור תעשיה ובו מוסכים - כמקום "נטוש" - לא הוכחה), אלא הנהג בא לאסוף את הרכב, בהזדמנות ראשונה כשהתפנה מעבודתו. גם ההודעה למשטרה נעשתה באותו יום. מכאן שהנתבעת לא הצליחה לשכנע במידת ההוכחה הנדרשת (נטיית מאזן ההסתברות) ועל פי מבחנים של השכל הישר, קיומו של חריג לחבותה, כמבטח, בפיצוי התובעת לאחר שזו, האחרונה, הוכיחה התרחשותו של אירוע הגניבה. מכאן שהנתבעת תולה יתדה היחיד להימנעותה לשאת בתשלום הפיצוי למבוטחת (התובעת) - אך בסירובו של בעלה של התובעת, לעבור את בדיקת הפוליגרף. הנתבעת מפנה לדיני החוזים הכלליים וטוענת כי חוזים יש לקיים. אכן כך. ואולם גם יש לקיימם בתום לב. דרישת תום הלב מופיעה גם בשלב הקודם לכריתת ההסכם. בע.א. 551/89 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' סדובניק, פ"ד מ"ו (3) 158, נקבע שחלה על חברת הביטוח חובת גילוי מיוחדת, מכוחה עליה להסביר למובטח על מה הוא חותם. מקור חובה זו נובע מחובת תום הלב בביצוע חוזה הביטוח, מכח סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"), לחלופין מכח סעיף 15 לחוק החוזים (הטעיה). חובת הגילוי כפי שנקבעה בפרשת מנורה לעיל רחבה, אך כוללת רק הבהרת פרטים הקשורים במהות ההסכם (ולא בהבהרת פרטים הקשורים במכשיר הפוליגרף עצמו). הפרת חובת הגילוי החלה על מבטח מהווה הטעיה, שבגינה רשאי המבוטח לבטל את החוזה. מאחר ונוסח הסכם הפוליגרף עליו הוחתם בעלה של התובעת, משמש את הנתבעת לעשיית חוזים רבים, בינה לבין מבוטחים רבים ובלתי מסויימים במספרם ובזהותם (כך לדברי החוקר מר שור, עד הנתבעת, שאישר בחקירתו כי פעל בהחתמת בעלה של התובעת בהתאם לנוהג הקיים), יש לראות בחוזה הפוליגרף חוזה אחיד, לאור ההגדרה של חוזה אחיד בחוק החוזים האחידים (לתשומת הלב, במקרה שבפניי החוזה נחזה אחיד, משלא הושלמו בו כל פרטים ספציפים - למעט חתימת הצדדים - ולרבות מס' הפוליסה, מועד האירוע וכו'). ככזה, לביהמ"ש מסורה הסמכות לבטל או לשנות בו חלקים המקפחים את המבוטח, כאשר המבחן, לצורך קביעה אם תניה היא מקפחת, הוא מבחן ההגינות והסבירות. אכן - כפי שנכתב בסיפרות - המרוויח העיקרי מעשייתו של הסכם הפוליגרף הוא חברת הביטוח, שבאמצעות ההסכם, משיגה ראיה שאין לה, או לחלופין, כמו במקרה דנן, שוללת באמצעות ההסכם, את זכותו של המבוטח להוכיח תביעתו בביהמ"ש, כל עוד לא עבר בדיקת פוליגרף בהצלחה. ריווחו של המבוטח בחתימת הסכם הפוליגרף הוא בקבלת תשלום מיידי מחברת הביטוח, עקב המקרה הביטוחי, כאשר עבר את הבדיקה בהצלחה, במקרים בהם ישנו חשד מטעם חברת הביטוח באשר לאמיתות דיווחו של המבוטח. הסכם הפוליגרף חוסך הדיינות משפטית ומאפשר למבוטח לקבל את תגמולי הביטוח מיידית, שכן במקרים רבים, בהם יש לחברת הביטוח חשד לאופן קרות המקרה הביטוחי, תעכב חברת הביטוח את התשלום עד הגעה להידיינות משפטית. ואולם, "כאשר לחברת ביטוח אין כל חשד כלפיי מבוטח שרכבו נגנב ולמרות זאת היא דורשת ממנו להבדק בדיקת פוליגרף, יש בעצם העלאת הדרישה משום ניצול כוחה העודף של חברת הביטוח ויש בה כדי לקפח את המבוטח". (ראה ת.א. 6725/00 בבית משפט שלום בירושלים). כאשר הוכח בפניי בצורה חד משמעית, שלא היה לחברת הביטוח כל חשד בנוגע לאמינות גירסת התובעת ובעלה, בנוגע לנסיבות התרחשות האירוע, הרי שיש לראות בתניה, הקובעת שסירוב המבוטח לעבור את בדיקת הפוליגרף, תהווה ויתור על כל תביעותיו בגין האירוע - תניה מקפחת ועומדת גם בניגוד לחובת תום הלב בביצוע הסכם. בסופו של יום, מצאתי כי התובעת הוכיחה קיומו של אירוע והוכיחה זכאותה לפיצוי מאת הנתבעת. הנתבעת כשלה להוכיח רשלנות תורמת / אשם תורם מצד התובעת, או כל החרגה אחרת על פי הפוליסה, המאפשרת לה להמנע, או לגרוע מחובתה, בפיצוי התובעת. באשר להיקף הנזק: בפרוטוקול מיום 23.5.04 הסכימו הצדדים, כי שווי הרכב הוא 65,100 ₪ נכון למועד האירוע. עוד תבעה התובעת, בכתב תביעתה, שווי ריפודי עור בסך 3,000 ₪ וכן ריבית הלוואה ודמי טיפול יחסיים בסך 7,670 ₪. פרטי הנזק הנוספים (שאינם מוסכמים) לא הוכחו די צרכם. בקליפת האגוז אעיר כי לא הוכח כי ההלוואה שימשה, אם בכלל, לרכישת רכב חלופי ואם פעלה התובעת להקטנת הנזק, כאשר גם היא וגם בעלה החזיקו לשימושם כליי רכב נוספים על הרכב נשוא האירוע. התובעת ביקשה לחייב הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח על פי כל דין. לאור חומר הראיות שהונח בפניי, סכום תגמולי הביטוח לו זכאית התובעת עומד על 65,100 ₪ נכון ליום 30.5.02. חוק חוזה הביטוח, מתוך מטרה למנוע מצבים בהם מבטח - בחוסר תום לב - לא ישלם את תגמולי הביטוח בהם חייב, קבע בסעיף 28 א', כי ביהמ"ש רשאי לפצות המבוטח, בתשלומי ריבית מיוחדת. בענייננו, לאור התוצאה אליה הגעתי, כאשר מצאתי את התנהלות הנתבעת נגועה בחוסר תום לב מהותי, אני מחייבת את הנתבעת, לשלם לתובעת את הסכום של 65,100 ₪, בצירוף כפל הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת על פי סעיף 28 א' לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה, כמפורט בסעיף 28 א' לחוק. הנתבעת תישא גם באגרת המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. באשר לתביעה על פי הודעת צד ג': הנתבעת (המודיעה) כשלה להוכיח אחריות צדדים ג' לאירוע ולנזק. הגשת הודעת צד ג' ובעיקר המשך עמידתה של הנתבעת על הודעה זו וסירובה למחוק ההודעה, נגוע אף הוא בחוסר תום לב, כאשר ניכר כי מטרתה אך ניסיון להפעלת לחץ על התובעת. משלא הצליחה הנתבעת (המודיעה), להרים הנטל המוטל עליה בתביעה זו, אני דוחה את התביעה ומחייבת הנתבעת לשאת בהוצאות צדדים ג' בסך 1,500 ₪ ובשכ"ט בא כוחם בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ.רכבגניבת רכבביטוח גניבת רכב