ביטוח תאונות אישיות לתלמידים - פיגוע

להלן פסק דין בנושא ביטוח תאונות אישיות לתלמידים - פיגוע: פסק דין 1. עובדות לפני תביעה לתגמולי ביטוח שהגישו התובעים, הוריו של הקטין, אילן לידור ז"ל, תלמיד בית הספר יסודי (להלן: "המנוח"), אשר מצא את מותו ביום 2.3.02. הנתבעת ביטחה את המנוח בפוליסה לביטוח תאונות אישיות לתלמידים (להלן: "הפוליסה"). בכתב ההגנה נטען כי בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 3 ב' לפוליסה, אין לאירוע כיסוי ביטוחי. אירוע הנזק בו מצא המנוח את מותו נגרם עקב התפוצצות של מחבל אשר נשא על גופו מטען נפץ ועל כן מדובר בפיגוע ו/או מעשה טרור ו/או מעשה חבלה של גורמים עוינים. 2. השאלה שבמחלוקת בסיכומיה טענה הנתבעת כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי האירוע בו מצא המנוח את מותו הינו "תאונה", כהגדרתה בפוליסה. טענה זו הועלתה לראשונה בסיכומים, ובהעדר הסכמה של ב"כ התובעים, מהווה הרחבת חזית אסורה. האיסור ל"הרחבת חזית" עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתב טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן את הסכמתו במפורש או מכללא לכך (ע"א 6799/02, ילזרי נ' בנק המזרחי המאוחד, פד"י נח' (2) 145, 151). המחלוקת אפוא נסובה על סעיף 3 ב' לפוליסה, הקובע: "המבטח לא יחויב בפיצוי תאונות אישיות בשל תאונה שנגרמה ב. כתוצאה ממלחמה, פלישה, פעולת אויב זר, מעשה איבה, פעולה מלחמתית... מעשה חבלה וטרור". אין חולק כי על הנתבעת רובץ הנטל להוכחת החריג והשאלה הדורשת הכרעה היא אם עמדה הנתבעת בנטל זה. 3. ראיות א. מטעם הנתבעת הוגשו מסמכי תיק בית המשפט ותיק המשטרה אשר עמדו בפני בית הדין הצבאי. בין היתר הוגש דו"ח פעולה של סמ"ר כהן שי ממשטרת ישראל (נספח ג' לסיכומים), חוות דעת מומחה חבלה וחוות דעת המחלקה לזיהוי פלילי (נספחים ד' 1 ו - 2 לסיכומים), אישורי משטרה למס רכוש על גרימת נזק לרכב כתוצאה מפעילות חבלנית (נספחים ה' 14-1 לסיכומים), אישור משטרת ישראל למכון לרפואה משפטית לקבורת גופת המחבל (נספח ו' לסיכומים), ואישור משרד הבריאות על הוצאת קליעים מגופה בנסיבות של פיגוע חבלני בבית ישראל (נספח ז' לסיכומים). ב. הנתבעת הגישה גם את הכרעת הדין וגזר הדין שניתן בעניינו של השותף להובלתו של המחבל המתאבד (להלן: "סמור"). על פי הכרעת הדין הוכח מעבר לכל ספק סביר כי סמור היה פעיל בהובלתו של המחבל המתאבד לשכונת בית ישראל בירושלים. המחבל התפוצץ וגרם למותם של 11 בני אדם. ביום 28.6.04 ניתן גזר הדין בעניינו של סמור ונפסקו לו 12 מאסרי עולם מצטברים בגין כל אחד ואחד מהנרצחים בפיגוע זה. בגוף גזר הדין מופיע גם שמו של המנוח ואחותו אוריה (נספח ב' לסיכומים). ג. הוגש גיליון חדר מיון, בו נכתב כי המנוח מצא את מותו כתוצאה "מפיגוע פיצוץ". ב"כ התובעים הסכים להגשת התעודה הרפואית לאמיתות תוכנה (עמ' 15 לפרוט'). ד. עדותו של אילן שמעון (להלן: "האב"): בתצהיר עדותו הראשית, ת/1, העיד האב כי ביום 2.3.02 לאחר שיצאו מחגיגת בר מצווה, בשכונת בית ישראל בירושלים, ארעה התפוצצות גדולה, בה מצא גם המנוח את מותו. בחקירתו הנגדית אישר האב כי באירוע נהרגו מספר רב של אנשים. עוד הוסיף האב כי משפחתו קיבלה פיצוי מביטוח לאומי וכי שמע על אירוע הטרור בכלי התקשורת ולבקשתם מסר את תמונת המנוח. ה. עדותה של אילן רונית (להלן: "האם"): בתצהיר עדותה הראשית, ת/2, חזרה האם על האמור בתצהיר האב. גם האם כמו האב, אישרה בחקירתה הנגדית כי שמעה על אירוע הטרור מהתקשורת. המשפחה קיבלה כסף מהמדינה, ואף יש בידיהם אישור של המוסד לביטוח לאומי כי הם זכאים להנחה בתור נפגעי טרור. האם גם הוסיפה כי למשפחה יש הנחה בתשלום הארנונה. ו. התובעים הודו כי יש בידיהם אישור מהביטוח הלאומי, כי הם זכאים להנחה בהיותם נפגעי טרור. האישור לא הוגש למרות התחייבות ב"כ התובעים, ובעניין זה יש להעמיד בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה ניתן להסיק שלו הובאה היתה פועלת כנגדו (ע"א 55/89, קופל נ' טלקאר, פד"י מד' (4) 595, 602). 4. המצב המשפטי א. פרשנות הפוליסה ב"כ התובע הכביר מילים באשר לפרשנות החריג בפוליסה וב"כ הנתבעת הפנתה לסעיף 1 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, תש"י - 1970 (להלן: "חוק התגמולים") ולפסיקה בעניין זה. מן המפורסמות כי פוליסה היא חוזה, ועל כן יש להתייחס לכללי הפרשנות שנקבעו בעניין זה. הכלל המוכר בפרשנות בכלל ובפרשנות פוליסה בפרט הוא כי יש ליתן לכתב את המשמעות המילולית כפשוטו. אם די בפירוש מילולי כדי להתחקות אחר כוונת הצדדים, אין לסטות ממנו. ייתכנו מקרים שבהם מן הראוי ליתן לכתב פירוש סביר, אפילו לכאורה הוא עומד בסתירה למילים המפורשות, וזאת על מנת להגיע למשמעות הגיונית ואמיתית אליה התכוונו הצדדים. ובהנחה שקריאה כוללת של הכתוב מובילה למסקנה שהמילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הצדדים (ע"א 1845/90, סיני נ' מגדל, פד"י מז' (5) 661). לשון הפוליסה איננה המקור היחיד לתכליתה. בצד הלשון עומדת התכלית האובייקטיבית, כפי שצדדים הוגנים, המגנים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה. לעיתים יש מצב של חוסר וודאות וערפול באשר לתכליתה של הפוליסה והפרשן נתקל במספר תכליות אפשריות, מבלי שעולה בידו לגבש תכלית סופית. במקרה כזה על הפרשן לעשות שימוש בשיקול דעתו, ולגבש במיטב האובייקטיביות האפשרית את התכלית העומדת ביסוד הטקסט (ע"א 779/89, יעקב שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פד"י מח' 1, 221, ע"א 300/97, יהודה חסון נ' שמעון חברה לביטוח, פד"י נב' (5) 746, 756). בענייננו הפוליסה ברורה ובהירה לרבות החריג המצוי בה הקובע מפורשות כי הנתבעת לא תחויב בפיצוי שנגרם כתוצאה ממעשה חבלה וטרור. החריג מתיישב עם תכלית הפוליסה לפצות תלמידים במקרה של "תאונה" ולא במקרה של אירוע טרור, כי אז ניתן לקבל פיצויים והטבות מהמדינה. ב. נטל ההוכחה בסיכומיו טען ב"כ התובעים בהרחבה כי מסמכי הנתבעת אינם מהווים ראיה לאמיתות תוכנם, ועל כן משלא הובאה כל ראיה ישירה אודות האירוע, דין התביעה להתקבל. מנגד טוענת הנתבעת כי הוכח במידה של הטיית מאזן ההסתברויות על ידי שלל ראיות נסיבתיות כי המסקנה האחת והיחידה היא כי ביום 2.3.02 המנוח מצא את מותו באירוע טרור. בשורה של פסקי דין בית המשפט בחן את כוחן של ראיות נסיבתיות ומשקלן המצטבר. ראיה נסיבתית, להבדיל מראיה ישירה, איננה מוכיחה במישרין קיומה של עובדה מן העובדות השנויות במחלוקת, אלא מוכיחה נסיבה, ממנה ניתן להסיק קיומה של עובדה הטעונה הוכחה. קבילותה של ראיה נסיבתית נחתכת לפי כללי הקבילות הרגילים, ומשניתן לה מלוא המשקל הראייתי, הרי שכוחה זהה לכוחה של ראיה ישירה, וכל שניתן להוכיח באמצעות ראיות ישירות ניתן להוכיח אף באמצעות ראיות נסיבתיות (י. קדמי, תשס"ד - 2003, חלק שני, עמ' 668 - 690, ע"פ 543/79, אבישי נגר נ' מדינת ישראל, פד"י לה (1), 113). כוחה של ראיה נסיבתית מותנה במידת יכולתה לבסס מסקנה הגיונית יחידה בדבר קיומו של אותו ממצא כאשר המבחן להסקתה של מסקנה הגיונית ויחידה הוא מבחן ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים (ע"א 49/88, חיים רוקח נ' מדינת ישראל, פד"י מב (1), 605, 615, 616, ע"פ 3792/01, מחלוף פדידה נ' מדינת ישראל, תק'- על כרך סא', 956, ע"פ 6527/94, מנצור נ' עזיז, פד"י נ(3), 732, 736, ע"פ 351/80, שלמה בן ברוך נ' מדינת ישראל, פד"י לה (3), 477, 484 - 485). למותר לציין כי הכללים המסדירים את סוגיית ההוכחה באמצעות ראיות נסיבתיות במישור הפלילי, כוחם יפה גם במישור האזרחי (י.קדמי, עמ' 691). לית מאן דפליג שנטל ההוכחה שעסקינן באירוע טרור מוטל על כתפי הנתבעת, ולטעמי נטל זה הורם. לעיתים מביא הקושי הראייתי במקרים אלה לכך שבית המשפט נזקק לראיות נסיבתיות מהם עולה כוונת המבצעים, ועל יסוד ראיות אלה ניתן לקבוע את המסקנה המתבקשת היחידה כי מדובר בפעולה המכוונת נגד ישראלים ואשר יש לה אופי של טרור. שלל הראיות הנסיבתיות שהוגשו על ידי הנתבעת והודאת התובעים כי קיבלו פיצויים מהמדינה, מביטוח לאומי וכי הם זכאים להנחה כנפגעי טרור, יש בהם כדי להטות את כף המאזניים על פי מאזן ההסתברות ולקבוע כי מדובר באירוע טרור. 5. סוף דבר נוכח האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. רק בשל יגונם וחורבן עולמם של התובעים אינני מחייבת אותם בהוצאות. יחד עם זאת, אינני יכולה לסיים את פסק הדין מבלי להביע את מורת רוחי מאופן התנהלות התובעים בהליך זה. זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית בשיטתנו המשפטית ובלבד שזכות זו תעשה בתום לב. עמדתם של התובעים כי אינם יודעים או טורחים לברר את סיבת מות בנם, מעוררת תמיהה בלשון המעטה, כאשר מצד שני הודו כי הם מקבלים כסף מהמדינה ואף הוכרו כנפגעי טרור. התנהגות זו גובלת בחוסר תום לב - וכל המוסיף גורע! דיני חינוךביטוח תאונות אישיותנפגעי פעולות איבהביטוח תלמידים