ביטוח גניבת תכשיטים

להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבת תכשיטים:

פסק - דין

ביתם של התובעים נפרץ ביום 22.1.02 וממנו נגנבו בין היתר גם ששה עשר תכשיטים יקרי ערך (להלן: "התכשיטים") כפי תביעתם מהנתבעת, המבטחת של התובעים על פי פוליסת ביטוח הכוללת גם כיסוי לגניבת התכשיטים.
לטענת התובעים, בעת הפריצה לביתם, נפרצה גם כספת שהייתה מותקנת במקום מוחבא בחדר העבודה של התובע מס' 1 (להלן: "התובע") ומכונה בפי כל המעורבים בתביעה כ"הכספת הגדולה", ובה היו מונחים התכשיטים בעת גניבתם.
הנתבעת אינה כופרת בפוליסה ובחבותה על פיה, אינה כופרת בהתרחשות אירוע הפריצה ואפילו אינה כופרת בכך שהכספת הגדולה נפרצה; יחד עם זאת מוצאת הנתבעת לנכון לכפור בכך שהתכשיטים נגנבו וכי היו מצויים בעת הפריצה בכספת הגדולה (ראה פרק 1 לסיכומי הנתבעת המכותר כ"גדר המחלוקת").
הגנת הנתבעת מבוססת איפוא על הצטברות הנחות: אם לטענת התובעים היו התכשיטים מצויים בכספת הגדולה, ואם הצליחה, לגישתה, הנתבעת למצוא סתירות בעדויות בכל הנוגע לפרטים הנוגעים לאחסון התכשיטים שם המסקנה היא שהתובעים לא הוכיחו את גניבת התכשיטים מהכספת הגדולה, ומאחר שכך, לא הוכיחו את גניבת התכשיטים כלל (ראה סעיף 2.7 לסיכומי טענות הנתבעת).
איני רואה צורך לבדוק את נכונות גישת הנתבעת אשר יש לי ספק בהגיונה; כך או כך נראה לי שהתובעים הוכיחו די הצורך את העובדה שהתכשיטים היו בכספת הגדולה בעת הפריצה ולא מעט בסיועה של הנתבעת עצמה.
אין חולק על כך שבבית התובעים היו שתי כספות; בנוסף לזו הגדולה, הייתה כספת קטנה, ניידת, שהייתה מצויה תדיר בחדר השינה של התובעים (להלן: "הכספת הקטנה"); זו הועברה על ידי התובעים לחדר העבודה של התובע, שהוא גם ממ"ד והיה ממוגן בפלדת, שלא עמדה בפני הפורצים (סעיף 2.1 לסיכומי הנתבעת).
בעת הפריצה לביתם, היו התובעים בחו"ל ושמעו על הפריצה מבנם, ערן קלמן (להלן: "ערן"), שהיה זה אשר הודיע על הפריצה למשטרה ולחוקרי הנתבעת, כפי המפורט בתצהירו.
לפי גירסת התובע, היו כאמור התכשיטים מצויים בכספת הגדולה, שנפרצה; את הכספת הקטנה העבירו התובעים לחדר העבודה בעת ביצוע שיפוצים בביתם, עובר לנסיעה לחו"ל [ עמ' 1 לפרוטוקול הדיון ביום 39.10.2003 (להלן: "פרוטוקול א'") ]; מועד זה של העברת הכספת הקטנה לחדר העבודה מוזכר על ידי התובע גם בעדות שמסר לחוקר הנתבעת, במוצג במ/1, בסוף קטע תדפיס מס' 1.
גם התובעת מס' 2 (להלן: "התובעת") מאשרת שהכספת הקטנה הועברה לחדר העבודה לפני הנסיעה לחו"ל, לקראת שיפוץ הבית.
שלוש סתירות, לכאורה, מוצאת הנתבעת בעדויות התובעים:
האחת, בעוד שבסעיף 14 לתצהירה מציינת התובעת שהתכשיטים יקרי הערך אוחסנו בכספת הגדולה לקראת הנסיעה לחו"ל, עולה מעדותה של זו כי התכשיטים הנ"ל, לרבות כמובן התכשיטים כהגדרתם לעיל, היו תמיד מאוחסנים בכספת הגדולה (ראה עדותה בסוף עמ' 7 לפרוטוקול א' ובתחילת עמ' 8).
הסתירה השניה: לפי עדות התובעים, לא היו בכספת הקטנה אלא מזומנים ומסמכים שונים, ואולי מספר תכשיטים קטן (סעיף 15 לתצהיר התובעת, עדותה בעמ' 7 - 8 הנ"ל ועדות התובע בעמ' 1 תחילת עמ' 2 ועמ' 3 לפרוטוקול א'), בעוד לפי הרשות בדו"ח חוקר הנתבעת, מוצג במ/1, מסר לו התובע שמרבית התכשיטים של התובעים היו נמצאים בכספת הקטנה (שם, בקטע המסומן בתדפיס במספר 3).
סתירה שלישית נוגעת לדברים שנמסרו לערן ושידע אותם בעת מסירת עדותו במשטרה לאחר גילוי הפריצה על ידיו, כפי שיפורט להלן.
הסתירה הראשונה נראית לי בלתי מהותית ועשויה לנבוע מדרך ניסוח שאינה לגמרי ברורה.
אם לקבל את הדברים כפשוטם על פי תצהיר התובעת, הרי שהתכשיטים הוכנסו לכספת הגדולה לקראת הנסיעה לחו"ל, היינו לא היו מאוחסנים שם קודם לכן (סעיף 14 לתצהיר).
מאידך, בסעיף 15, בהתייחס לכספת הקטנה, אומרת התובעת כי באותה כספת היו מאוחסנים רק מסמכים וכספים מזומנים בשקלים, דברים התואמים כאמור את דברי התובע.
קבלת הדברים על כן כפשוטם מעוררת תהיה: איפוא אם כן היו מצויים התכשיטים היקרים ברגיל, ביום יום?
ניתן להניח, ואין זו אלא הנחה, שהתכשיטים היקרים לא היו מאוחסנים במקרים הרגילים, אולם משאוחסנו, היה זה בכספת הגדולה (הוא הביטוי "תמיד") ואין בכך סתירה למקרה המיוחד, של הנסיעה לחו"ל, שאז שוב אוחסנו כתמיד, באותה כספת ויש בכך כדי להסביר את ה"תמיד" מחד ואת "לקראת הנסיעה לחו"ל" מאידך.
אין זו אלא השערה אולם היא אפשרית להסברת הסתירה, מה עוד שלא הייתה לתובעים לכאורה סיבה שלא למסור את האמת בעניין זה.
סביר להניח, שאם מבקשים התובעים לאחסן את התכשיטים היקרים להם בעת נסיעתם לחו"ל, יעשו זאת בכספת הגדולה ולא בזו הקטנה, כאשר הראשונה מוגנת יותר.
זאת ועוד; גם הכספת הקטנה זכתה ל"טיפול" בידי הפורצים לדירה; הם אמנם לא הצליחו לפתוח אותה במלואה אך הצליחו לכופף את מכסה הכספת כך שניתן היה בטלטול להוציא ממנה תכשיטים, אם היו בה כאלה (עדות התובע בעמ' 2 לפרוטוקול א' ועדות התובעת בעמ' 8 שם); התובע היה זה שפתח את הכספת הקטנה באופן סופי והוא מציין במפורש כי בצילומים שנעשו על ידי שמאי או חוקר הנתבעת שהיה במקום בסמוך לפריצה, ניתן לראות שהכספת הקטנה פתוחה חלקית.
לעניין זה זוכה גירסת התובע לסיוע מראיות, ומחוסר הראיות של הנתבעת; בכך מקדים אני במעט את המאוחר שכן יש בנושא זה כדי להסיר מעל הדרך את הטענות הנוגעות גם לסתירה השניה האמורה לעיל.
בדו"ח החוקר, מוצג במ/1 הנ"ל, נרשם מפי התובע כי הוא מצא את הכספת הקטנה כשהיא סגורה והוא פתח אותה בעזרת מברג ופטיש (פיסקה שלישית בקטע המסומן 1 בתדפיס); רישום הדברים נעשה בצורה בלתי מדויקת; כשעומת מול דברים אלה עמד התובע על כך שהרישום בדו"ח החוקר אינו נכון.
בחקירתו הנגדית הודה החוקר, מר מילבסקי יצחק, שאכן הדברים כפי רישומם על ידיו אינם נכונים וכי התובע אכן אמר לו את כל הפרטים הנ"ל וגם שבניעור הכספת הקטנה, הוא, התובע הצליח להוציא ממנה שרשרת; לא היה לחוקר הנ"ל הסבר לכך שהדברים לא נרשמו בדו"ח [ סוף עמ' 5 ותחילת עמ' 6 לפרוטוקול הדיון ביום 2.5.04 (להלן: "פרוטוקול ב'") ].
לאור דברי החוקר בעניין זה, אליהם עוד אחזור, הרי שיש מקום להתייחס לסתירה שלכאורה לעניין מועד אחסנת התכשיטים בכספת הגדולה כסתירה בלתי מהותית הניתנת להסבר, מה עוד שלא ניתן למצוא הסבר הגיוני, לפחות לכאורה, לסיבה לשקר בעניין זה [ לעניין אי התחשבות בסתירה בלתי מהותית בדברי עד ראה, סעיף 57 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשמ"א-1971; קדמי, "על הראיות", עמ' 2003 חלק ג' עמ' 1617 ].
אשר לסתירה השניה, זו לטעמי אינה מוכחת כסתירה אמיתית. אכן, דברי התובע, כפי רישומם בדו"ח החוקר הנ"ל, אינם תואמים את עדותו ועדות התובעת באשר למיקום אחסונם של התכשיטים.
בעימות בין עדויות אלו לדברים הרשומים בדו"ח החוקר בעניין זה אמר התובע במפורש שהדברים לא נרשמו מפיו ושהוא לא אמר לחוקר שהתכשיטים היו בכספת הקטנה (עמ' 4 לפרוטוקול ב').
דברים אלה של התובע מקובלים עלי; כבר הובהר לעיל שהחוקר לא ערך בדו"ח רישום נכון של דברים שנמסרו לו. בניגוד למקובל, החוקר לא החתים את התובע ואת התובעת על ההודאות שגבה מהם, ואין לו טענה כאילו ביקש את חתימתם ואלו סרבו לחתום; החוקר הודה בחקירתו שהוא הקליט את החקירות אולם לא הוצג בבית המשפט כל תמליל הקלטה וכן, כמובן, לא הוצגה ההקלטה עצמה ואין לחוקר או לבא כח הנתבעת הסבר לכך [ עדות החוקר בעמ' 5 לפרוטוקול ב'; טענת ב"כ התובעת לכך שדו"ח החוקר התקבל ללא טענה לקבילותו, נכונה, אך אינה נוגעת לשאלת מהימנותו ומשקלו הראיתי ולעניין המסקנה, כפי שלהלן, מכך שהנתבעת לא המציאה את כל הראיות שבידיה ].
"..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615).
"הימנעות מהבאת ראיה ... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה הייתה פועלת לחובת הנמנע" [ קדמי, שם, 1999, חלק ג' בעמ' 1391 - 1398, דברים שצוטטו בהסכמה בע"א 1986/92 מדינת ישראל ואח' נ. פואד אסעד קנג' אבו סאלח פד"י נ1 עמ' 499 בעמ' 509 וראה גם ע"א 795/99 אנטוני (טוני) פרנסואה נ. אהוד (אודי) פוזיס, "תקדין" עליון 2000(2) 2147 ].
אי הבאת הראיות הנ"ל בידי הנתבעת, קרי התמלילים וההקלטות של השיחות בין החוקר לבין התובעים בוודאי שמהווה העלמת ראיה החשודה בכך שהיא פועלת נגד הנתבעת.
יתר על כן, מתברר כי שמאי התובעת צילם את חדר העבודה ואת הכספת הקטנה בסמוך לאירוע, כפי שטען התובע, וגם זאת מאשר החוקר בעדותו (וראה גם סעיפים 18 עד 20 לתצהיר ערן).
באי הבאת הראיות הנ"ל יש משום סיוע לעדותם של התובעים [ קדמי, שם, חלק ג' עמ' 1650 ועמ' 1653 פיסקה 5 ]; הנתבעת אינה יכולה לחמוק בעניין זה בטענה שלא מחובתה להוכיח את התביעה; במעמדה כחברת ביטוח, חבה הנתבעת לתובעים חובת נאמנות וגילוי ממש באותה המידה שאלו חייבים כלפיה; כששם שאלה חייבים לגלות לנתבעת כל מידע שבידיהם לקראת חתימת חוזה הביטוח, כך חייבת הנתבעת לגלות כל ראיה שנאספה על ידיה בעת חקירתה את מקרה הביטוח, גם אם זו פועלת לטובת התובעים, שכן חובתה לשלם להם את תגמולי הביטוח בעת קרות מקרה הביטוח ואין היא אמורה לנסות לחמוק מכך בעת קרות המקרה (ראה העקרונות בעניין זה כפי שהותוו בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ. מנשה ישר , פד"י מט2 עמ' 749).
נותרת הסתירה השלישית, שהיא אכן מעוררת שאלות ויתכן כי בנסיבות אחרות ניתן היה לתת לה משקל כלשהו; אולם בהתחשב באמור לעיל באשר להתנהגות הנתבעת, ובהתחשב בכך שסתירה זו אין בה ראיה פוזיטיבית כלשהי אלא יש בה רק לעורר חשד, אין בה כדי להביאני להסיק מסקנה שונה מזו שאני מסיק בסופו של דבר.
הסתירה השלישית נוגעת לדבריו של ערן בעדותו, כמו גם עדותם של התובעים, לפיהם ערן לא ידע על כך שהתכשיטים היו בכספת הגדולה, לפני ואחרי הפריצה, אלא בעת שנמסרו הדברים לעורכי הדין של התובעים (לדוגמה, עדות ערן בעמ' 2 לפרוטוקול ב').
הטענה היא ש"חוסר הידיעה" של ערן נועד לאפשר לתובעים שהות על מנת לתכנן את מעשה המרמה הנרמז כלפיהם, כך שיוכלו למסור רשימת תכשיטים שנגנבו מהכספת בהתאם לתאום שיעשה על ידיהם.
לפי דו"ח נוסף של החוקר, בשיחתו עם התובעת, מסרה לו התובעת על כך שערן ידע מה נמצא בכספת (ראה מוצג במ/3).
כאמור לעיל, סתירה זו יכולה לעורר חשד באשר לכנותם של התובעים; מאידך, אין המדובר אלא בחשד בלבד שאין בנוסף לו כל ראיה מפלילה; על כן, גם אם אילו סברתי שיש לתת משקל רב לדוחות החוקר, לא הייתי רואה בדברים האמורים, סיבה שלא לקבל את גירסת התובעים בכל הנוגע לנושאים המהותיים של התביעה; קל וחומר שלא ניתן לסמוך על דברים שנרשמו על ידי החוקר, משהתברר שאין הם בהכרח מדויקים מחד, וכאשר הראיה הטובה יותר לא הובאה מאידך.
לא מצאתי ממש בטענה נוספת הנוגעת לדברים שנאמרו או לא נאמרו על ידי התובעים או מי מהם לחוקר שערך חקירה עבורם ואיני רואה צורך להרחיב בעניין זה.
התביעה מתקבלת; נזקי התובעים פורטו בסעיף 25 לתצהיר התובעת ולא הובאה ראיה או טענה כנגדם, לרבות לעניין עגמת הנפש שנגרמה להם מאי ביצוע חיוביה של הנתבעת ובנסיבות האמורות, נראה לי שיש מקום לקבל גם תביעה זו.
הנתבעת תשלם איפוא לתובעים את הסך של -.125,000 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין (ראה סעיף 29 לכתב התביעה).
כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעים, בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל ולמען הסר ספק ומניעת הגשת בקשות סרק, איני רואה בהוצאות המפורטות בסעיף 39 לתצהיר התובעת הוצאות הראויות לשיפוי על ידי הנתבעת במסגרת פסק הדין.
הנתבעת תשלם לתובעים גם שכ"ט עו"ד בסכום של -.20,000 ₪ בצרוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון