ביטוח גניבת רכוש מדירה

להלן פסק דין בנושא ביטוח גניבת רכוש מדירה:

פסק - דין

בזמנים הרלבנטיים לתביעה החזיק התובע דירת מגורים במושב בני עייש שהייתה מבוטחת אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח הכוללת, בין היתר, כיסוי כנגד פריצה וגניבה [ להלן: "הדירה" ו "הפוליסה" בהתאמה; ראה סעיפים 2 עד 5 לתצהיר התובע ונספחים א' עד ג' שם וכן סעיפים 1 עד 3 לתצהירה של גב' אודליה הנגבי ונספחים א', א'1 ו ב' לתצהירה ].
התביעה היא לתשלום תגמולי ביטוח המגיעים לתובע, לטענתו, בגין רכוש שנגנב מהדירה בעת שזו נפרצה, במועד מסוים בין הימים 15.8.98 ל 20.8.98, בהם שהה התובע, לדבריו, בחופשה באילת (סעיף 6 לתצהיר התובע); הודעה על הפריצה לדירה נמסרה על ידי התובע למשטרה ביום 20.8.98 כפי נספח ד' לתצהירו.
שתי סיבות עיקריות לכך שהנתבעת סירבה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח על פי הפוליסה; אחת מהן, הנוגעת לתכנה של הפוליסה ופרשנותה, אין בה כדי לשחרר את הנתבעת מחבותה כשלעצמה, אם כי יש לה משמעות בבחינת המקרה כפי שלהלן, ובהקשר לכך היא תידון; לעומתה, יש ממש בטענת הנתבעת באשר להוכחת מקרה הביטוח, קרי הפריצה.
יאמר שאין מחלוקת על כך שביום 20.8.98 נמצאה הדירה כשהיא במצב המעיד על פריצה (סעיפים 7 עד 10 לתצהירו של החוקר מר רוני בהומי; להלן: "החוקר").
לא די בכך כדי לקבוע שהתובע הרים את נטל השכנוע המוטל עליו להראות שאכן הדירה נפרצה בידי זרים.
עמדת הנתבעת היא שאין מוטלת עליה חובה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח הואיל והתובע היה שותף, בעצמו או על ידי אחרים בהסכמתו, לפריצה ולהעלמת רכושו.
בפועל אין עמדת הנתבעת לובשת את הצורה הנ"ל, שאין בידיה אפשרות להוכיחה, אלא שהנתבעת טוענת כי בגדר "מקרה הביטוח" שבגינו מוטלת עליה החובה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בגין פריצת הדירה, קיים גם "אלמנט שלילי" והוא שהתובע לא היה מעורב עצמו בפריצה והעלמת הרכוש שהיה מצוי בדירה (להלן: "הרכוש"), שאז אין מדובר במעשה של גניבה המכוסה על ידי הפוליסה, וכי התובע לא הצליח להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את מקרה הביטוח, על כל מרכיביו, לרבות זה "השלילי" [ סעיפים 14, 15 לסיכומי טענות הנתבעת ].
גישה זו של הנתבעת מקובלת עלי ומשקפת את הדין [ ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז1 עמ' 873 - דעת הרוב (להלן: "פס"ד וייסנר"); כב' השופטים נתניהו, גולדברג ואור בפסק הדין ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז5 עמ' 661 ].
וכך מסוכמים הדברים ב "פסה"ד וייסנר" הנ"ל בדברי כב' השופטת נתניהו (עמ' 850-851):
"…ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון
בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז - 1977…גניבה, על-פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל"…לפיכך, על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו…השלילה…אינה חריג לאחריות של המבטחת, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של "מקרה הביטוח", שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח. בצדק העיר הנשיא המלומד, כי הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו הייתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד אתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו".
במקרה הנוכחי, אין למעשה טענה באשר לאותו חלק של אירוע הביטוח שהוא ה"חלק הנחזה", היינו פריצה הדירה; המחלוקת היא כאמור באשר ל"אלמנט השלילי".
לא למותר לציין את חשיבותה של עדות המבוטח, התובע במקרה זה, בכל הקשור להוכחת ה"אלמנט השלילי". הוא זה היודע את העובדות לאשורן והוא זה היחיד למעשה, היכול למסור עדות באשר להתקיימותו של ה"אלמנט השלילי".
עמדה על כך כב' השופטת נתניהו בקטע המובא לעיל מ "פס"ד וייסנר" והדגיש זאת ביתר שאת כב' השופט אור ב "פס"ד סיני" דלקמן:
"…יתכנו נסיבות…שבהן גם למבוטח אין כל ידיעות על דרך אירוע מקרה הביטוח, והוא יהיה נאלץ להסתמך על נסיבות עובדתיות אובייקטיביות שיוכחו ועל עדותו שלו. במקרה כזה יכול להיות משקל רב לעדותו של המבוטח ולרושם שזו תעשה על בית המשפט…" (שם, בעמ' 687, 688).
ב"כ התובע בחר להביא בציטוט נרחב את דעתו של כב' הנשיא שמגר שהיה, בכל הנוגע לשאלת נטל הראיה, דעת המיעוט ב" פס"ד סיני", כאילו הייתה זו הדעה המבטאת את הדין; בכך כמובן אין כדי לשכנע; מאידך יש במעשה כדי ניסיון להטעות את בית המשפט ולעניין זה אתייחס בהמשך הדברים.
לא למותר להוסיף שעדות התובע, בכל הנוגע לפריצה ולרכוש שנגנב כתוצאה ממנה היא עדות יחידה של "בעל דין" שזקוקה לסיוע, אלא אם קיימות נסיבות המצדיקות קבלתה ללא סיוע [ סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971 ].
אכן, בכל הנוגע לפריצה, לא סביר הוא שתמצא עדות נוספת לעדות התובע; מאידך, נסיבות נוספות שיכולות היו להיות מוכחות גם באמצעות עדים אחרים ונוספים, כפי שיובהר להלן מחד, והתנהגות התובע עצמו, בין בעבר ובין באשר למקרה עצמו ועדותו לגבי נתונים מסוימים, כפי שלהלן, יש בה כדי למנוע קבלת דבריו לבדם בכלל, וככאלה שיהיה בהם כדי לשכנע את בית המשפט באשר להתקיימות ה"אלמנט השלילי" כפי שהובהר לעיל ובייחוד בהתייחס לחשיבות הרבה שיש לתת לאמינותו, כפי המבואר לעיל בדבר כב' השופט אור.
עמדת הנתבעת הייתה, והיא טענתה הראשונה הנזכרת לעיל, שמרבית הציוד שנגנב מהדירה שימש את התובע בעיסקו כתקליטן ועל כן אין גניבת חלק מהציוד מחוסה על פי הפוליסה לפי החריג בסעיף 4.י. לפרק ב' של הפוליסה.
לפי דברי התובע, אכן נגנב מהדירה ציוד רב המשמש להשמעת ושמיעת מוסיקה (ראה סעיפים קטנים א. ז. ח. יא. לסעיף 21 בתצהיר התובע).
סה"כ נעלם רכוש או ניזוק רכוש בשווי של למעלה מ 70 אלף ₪ במחירי רכישה כאשר לפי דו"ח סוקר שהיה בדירה לקראת עריכת הפוליסה, היה בדירה רכוש בשווי של כ - 95 אלף ₪.
האמור לעיל יש בו כדי להצביע על כך שהתובע, שהיה חייל בשירות סדיר בעת הפריצה, היה משתכר ממקורות אחרים, לבד משירותו הצבאי, שאותו ביצע ב"תשלומים" בין עריקה לישיבה בכלא הצבאי (ראה עמ' 1 ועמ' 2 לפרוטוקול ובסוף עמ' 3).
התובע אכן מאשר שהיה משתכר למחייתו, מחוץ לבית הוריו, החל מגיל 14 בעבודות שונות אולם גם לעניין זה, רב הנסתר על הנגלה.
אין לתובע תלושי שכר, כמובן. בתחילה ציין שהועסק במסעדה בשם "נאפיס" אך לאחר מכן הודה שהועסק למעשה על ידי דודו שהיה מועסק באותה מסעדה (עמ' 2 לפרוטוקול וכן באמצע עמ' 4); מסיבותיו שלו העדיף התובע שלא לציין בתחילה שהמעסיק שלו הוא דודו, וציין אותו כ"חבר", אולי מאחר וגם הדירה מושכרת מדוד של התובע, אולי אותו הדוד ואולי יש קשר בין הדברים (עמ' 5 לפרוטוקול).
ברור שבדברים אלו מסתבך התובע גם בעדות שקרית הואיל ובתחילתם הצהיר שאין לו בעיה להביא תלושי שכר מ"נאפיס" אם יהיה צורך בכך ומיד לאחר מכן הוא מודה שאת שכרו משלם לו דודו, ואם כן, כיצד יובאו תלושי שכר מ"נאפיס"?
אין לדברים אלה משמעות ישירה על המקרה, כמו גם העובדה שהתובע מעיד שהוא עסק, בין היתר, בדברים "בלתי כשרים" בלא פרוט (שם עמ' 4 לפרוטוקול); מאידך, ברור שיש להיזהר בבחינת האמת של עדותו של התובע ומעשיו, ועל חשיבות הדברים כבר עמדתי קודם לכן.
לעניין תעסוקתו, ניסה התובע למלט עצמו ככל האפשר מעיסוק כתקליטן, בהתחשב בטענה הנ"ל של הנתבעת.
ניסיון זה לא צלח; בעמ' 2 הוא מאשר שניגן כתקליטן ללא תמורה בשמחות של חברים ובני משפחה; מוזכר שמו של חבר טוב של התובע, רביב, אבל לא רביב ואף לא בן משפחה אחד או חבר בא למסור עדות, בנושא שנחשב קרדינלי לתביעה, על כך שהתובע לא היה מנהל עסק כתקליטן או מופיע בתמורה. למרות כל הכחשותיו של התובע על כך שהוא עבד במקומות שונים כתקליטן הוא גם פולט, מבלי משים, (בעדותו בעמ' 3) שלאחר הפריצה "לקח תקופה עד שחזרתי לעבוד כתקליטן" (הדגשה שלי - צ.כ.), דברים שמוכחשים על ידיו לאחר שתי שורות לאחר מכן.
לעומת עדותו של התובע בבית המשפט, עומדים דברים שמסר לחוקר הוקלטו ותומללו (מוצג במ/4) שם הוא אומר במפורש (עמ' 10, 11 לתמליל) שהוא היה תקליטן באולמות שמחה ומסיבות תמורת תשלום.
לכל האמור לעיל יש להוסיף את סירוב התובע ומשפחתו לאפשר לחוקר לבדוק את בית הוריו של התובע, לאחר הפריצה על מנת לוודא שאין בו רכוש שלטענת התובע נגנב מהדירה.
בסעיפים 21, 22 לתצהירו מתאר החוקר כיצד מנעה ממנו אם התובע את כניסתו לחדר בו היה מצוי באותה עת התובע, מהסיבה שהתובע ישן.
עוד מציין החוקר שהתובע סרב למסור את פרטיו של אחיו שמעון או של החבר רביב ועל כך שהוא לא הצליח ליצור קשר עם האח, אשר בחדרו שהה התובע בעת הביקור בבית ההורים (סעיפים 23, 24 לתצהיר החוקר).
לא הובאה כל ראיה סותרת; האח, האם רביב, איש מהם לא התייצב בבית המשפט לסייע לתובע בהוכחת תביעתו.
נסיבות אלה חשודות ומחשידות ודי בהן כדי להקהות את עדות התובע, שהיא העדות החשובה ביותר, והיחידה לכאורה, באשר לנסיבות הפריצה בכל הנוגע להוכחת ה"אלמנט השלילי".
לטעמי, לא הצליח התובע להרים בעניין זה את הנטל המוטל עליו ודין התביעה להדחות.
בשאלת ההוצאות יש למצות את הדין עם שני הצדדים.
ראשית, התובע; באי כחו של זה מצאו לנכון להביא לבית המשפט אסמכתא מטעה, כפי שפורט לעיל.
זכותם, וגם חובתם, של באי כח להביא לבית המשפט כל דבר ועניין שיש בו כדי לסייע ללקוחם או להאיר בזווית ראיה, אפילו שונה מהמקובל ומהפסיקה, את הנושאים השונים באופן שיסייע למרשם; אין הם רשאים להטעות את בית המשפט.
יכלו באי כח התובע להביא את דעת המיעוט של כב' הנשיא ולנסות לשכנע את בית המשפט שזו הדעה הראויה, תוך ציון שזו דעת המיעוט; לא היו רשאים להביאה כאילו היא משקפת את הדין.
יש בכך מעבר לניסיון ההטעיה גם זילות בית המשפט; האם סבר בא כח התובע שבית המשפט אינו מכיר את פסקי הדין הרלבנטיים? ואם כן, האם סבר שבית המשפט לא ייקרא אותם במלואם לאחר שהופנה אליהם? האם סבר שהצד שכנגד ייעשה גם הוא את מלאכתו רמייה ולא ימצא שמדובר בדעת מיעוט ולא יפנה את בית המשפט לכך? האם סבר שבית המשפט לא ייקרא את סיכומי הצד שכנגד? ואם התשובה היא חיובית לכל אלה, האם סבר שמן הראוי להטעות את בית המשפט?
כך לא ייעשה והדין ימוצה בתשלום הוצאות לטובת אוצר המדינה.
גם הנתבעת אינה יוצאת נקייה מביקורת; באי כוחה לא מצאו לנכון להקפיד עם הוראות בית המשפט באשר לדרך הגשת הסיכומים ולמרות שהצו המורה על הגשת הסיכומים קבע שאורכם לא יעלה על 5 עמודים (ובפתח סיכומייהם מתייחסים באי כח הנתבעת לצו האמור), משכו ידיהם בשבט סופרים והגישו סיכומי טענות ערוכים וארוכים על גבי 15 עמודים, משל לא היה הצו הנ"ל ולא נברא או שחלקו מקיימים ומחלקו האחר מתעלמים ; ולא היא: קביעת בית המשפט באשר לאמור לעיל אינה בגדר של המלצה או בקשה אלא היא בגדר של צו, ככל צו של בית המשפט, שיש למלא אחריו ככתבו ולשונו.
דין הוא שבגין אי מילוי הוראות אלו תחויב על כן גם הנתבעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה [ ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ פד"י, מז5 עמ' 133 בעמ' 142, 143; ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז1 עמ' 667 דברי כב' השופט חשין בעמ' 691 עד 693 ].
בסופם של דברים אני קובע על כן דלקמן:
התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות התובעת בצרוף ריבית והצמדה מיום הוצאתן ועד התשלום בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך של -.6,000 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה כאמור.
התובע ישא בנוסף בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסכום של -.1,500 ₪.
הנתבעת תשא בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של -.1,000 ₪.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון