להלן פסק דין בנושא אחריות מוסך לגניבת רכב: פסק דין התובעת הינה חברת ביטוח הרשומה ומנהלת עסקים בישראל, אשר במועד הרלוונטי לתביעה היתה המבטחת בפוליסה לביטוח מקיף של חניון ברוש -שירי יוסף על פי פוליסה לסחר רכב בגין שימוש וסחר בכלי רכב, ביניהם נכלל רכב מסוג וולבו דגם 850, מ.ר. 06-322-84 (להלן: "הרכב"). הנתבעת 1 היתה במועד הרלוונטי לתביעה בעל מוסך לטיפול ושיפוץ גירים, והנתבעת 2 וצד ג' היתה במועד הרלוונטי המבטחת של הנתבעת 1 בפוליסה לביטוח בית עסק. אין מחלוקת בין הצדדים כי במחצית השניה של חודש דצמבר 2000, הוכנס הרכב על ידי מבוטח התובעת, יוסף שירי, למוסך הנתבעת 1 לשם תיקון ליקוי בגיר הרכב שתוקן עוד קודם לכן על ידי הנתבעת 1 בעקבות נזקי הצפה. אין חולקין גם כי ביום 1.1.01, משביקש עובד הנתבעת 1, מר מורביה, להכניס את הרכב לתוך המוסך לשם בדיקת התקלה, הסתבר כי הרכב נגנב ולא נמצא עד עצם היום הזה. אין חולקין כי הרכב היה ממוגן באמצעות מערכת אזעקה מסוג "קליפורד" וכן אימובולייזר. המחלוקת שבין הצדדים כפי שהיא עולה מכתבי הטענות שהוגשו הינה: א. אחריותו של המוסך כשומר שכר. ב. היכן חנה הרכב עובד לגניבתו - האם בחצרי המוסך כטענת הנתבעת 1, או מחוץ למוסך ברחוב כטענת הנתבעת 2? ג. גובה הנזק. דיון: בטרם אדון בשאלות המפורטות לעיל, אתן דעתי תחילה לטענתו של ב"כ הנתבעת 1, כפי שהועלתה לראשונה בכתב בסיכומיו, ואליה הצטרף ב"כ נתבעת 2, לפיה, לא הוכחה התביעה כלל ועיקר, משתמצא לאמר כי לא הוכחה זכות התביעה הקנויה לתובע על פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, מן הטעם שבעליו הרשום של הרכב על פי רשיון הרכב אינו המבוטח ו/או המוטב, ולפיכך לגרסת ב"כ הנתבעים שילמה התובעת במקרה דנן כמתנדבת ולא קמה לה עילת תביעה כנגד הנתבעים. דא עקא, שכאמור טענה זו לא בא זכרה בכתבי הטענות, והינה בבחינת הרחבת חזית, ולפיכך דינה להידחות. אולם, גם לגופו של עניין, לא מצאתי לקבלה, שכן, הוראת סעיף 55 (ב) לחוק חוזה הביטוח, לשונה: ”הנכס המבוטח יכול שיהיה של המבוטח או של זולתו” משמעם של הדברים הינה כי הזיקה הקניינית - קרי, רישום הבעלות, שלכשלעצמו שהינו דקלרטיבי, אינו יוצר לכשלעצמו ובאופן בלעדי זיקה ביטוחית ואינטרס ביטוחי, על חברת הביטוח להראות כי שילמה למי שהיה לו אינטרס ביטוחי בנכס, קרי, נגרם לו נזק וחסרון כיס בגין קרות מקרה הביטוח. במקרה שבפני, המבוטח הינו חניון ברוש, ו/או יוסף שירי, שמר אבי בצלאל הינו עובד רשום בו כשעסקינן בפוליסה לסחר רכב המכסה את כלי הרכב המצויים במגרש, גם אם אינם רשומים על שם סוחר הרכב אלא על שם בעלים אחרים. לפיכך, משלא הוכח אחרת, אין בסיכומים לכשלעצמם להוכיח כי למבוטח לא נגרם הנזק מחמת הנכס שאבד, ולפיכך שילמה התובעת תגמולי ביטוח למבוטחה כדין מכוח הפוליסה, ולא נחה דעתי כי יש לקבוע במקרה שבנדון כי התשלום היה בהתנדבות (ראה לעניין זה גם את הלכת הכשרת הישוב נ' חברת השמירה). ומכאן לגופו של עניין: גם ב"כ הנתבעת 1 מודה ברוב הגינותו כי במקרה דנן יש לראות בנתבעת 1 כשומר שכר מכוח סעיף 6 (ב) (1) לחוק חוזה הקבלנות וסעיף 2 (ב) לחוק השומרים, דהיינו, ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו. בנסיבות אלה על הנתבעת 1 להוכיח כי הנזק נגרם עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע את תוצאותיהן. משמע, אחריותה של הנתבעת 1 הינה אבסולוטית למעט מקרים של כוח עליון. באשר לענייננו- הוכח בראיות כי על הנתבעת 1 היה לצפות אפשרות של גניבת הרכב, שכן, מהעדויות נמצאתי למדה כי מספר ימים קודם לכן, כשחנה הרכב ברחוב אליו הוזז מעת לעת משהפריע בכניסה למוסך, נופצה השמשה הקדמית של הרכב, והנתבעת 1 נדרשה להביאו לזגג על מנת לתקן השמשה. עובדה זו היתה אמורה להדליק אות אזהרה בפני הנתבעת 1 ולחייבה בשמירה מוגברת על הרכב בתחום המוסך ולא להשאירו נתון לחסדי כל עובר אורח, לפיכך כשלה הנתבעת 1 מלהוכיח כי לא יכולה היתה לצפות האירוע מראש ולא יכולה היתה למנוע תוצאותיו. יתר על כן, משלא הובא לעדות מר מורביה, שלטענת הנתבעת 1 הוא זה שהחנה את הרכב, ולטענתה אף הפעיל את אמצעי המיגון שבו, לא הוכח על ידה כי נקטה הנתבעת בכל האמצעים למנוע הגניבה. התוצאה מן האמור לעיל, הינה כי הוכח בפני שהנתבעת 1 אחראית לאובדן הרכב כשומר שכר, ולפיכך עליה לשאת בנזקי התובעת. מקום חניית הרכב עובר לגניבה וכנגזר משאלה זו חבותה הביטוחית של הנתבעת 2: לטענת הנתבעת 1, כפי שהיא עולה מעדותו של מנהלה, מר נתן היימן (עה/1), חנה הרכב עובר לגניבה בתחום חצריה של הנתבעת במתחם שהינו רחבה פנימית בצורת האות ח', אשר הנתבעת 1 משלמת עבור דמי שכירות, זכות החניה בה לבאים בשעריה כלקוחות המוסך, לפיכך מתחם זה הינו בתחום החצרים של הנתבעת 1, ומכאן שמכוסה בפוליסה שהוציאה הנתבעת 2 לנתבעת 1. לענין זה מפנה ב"כ הנתבעת 2 את בית המשפט לאמור בכתב התביעה שהוגש על ידי התובעת עצמה, ממנו עולה כי עובר לאירוע ובשל מצוקת מקום, הוזז הרכב לרחוב החרושת הסמוך למוסך, ושם הוחנה הרכב ומפתחותיו הוכנסו למוסך (פרק 3 סעיף ו' סיפא לכתב התביעה). ומעיד על כך עה/1, בעדות שנמסרה לחוקר וסומנה נ/4: "...הרכב הפריע לכניסה למוסך ולכן הזזנו אותו לחניה מסודרת ברחוב החרושת מול המוסך (חניה לא בתשלום ולא באחריות המוסך). מפתחות היו במוסך וכאשר נשלח העובד בשעה 16:00 להכניסו למוסך, הרכב לא היה יותר במקומו." על כך העיד מר מורביה לחוקר בנ/5: "את הרכב החניתי על הכביש מסומן לחניה לרכבים באזור המוסך". בנסיבות אלה אין בידי לקבל את טענתו המאוחרת של ב"כ הנתבעת כי הרכב חנה בתחום מתחם החניה של המוסך, ובעלי העסק האחרים וכי משמעות הדברים הינה כי חנה בתחום החצרים של המוסך, כנדרש על פי הפוליסה שהוציאה הנתבעת 2 לנתבעת 1. יתר על כן, גירסתו של עה/1 בדבר מקום חניית הרכב עובר לגניבתו, "מול מסעדת טעים לי", הינה עדות שמיעה בלבד, ומקורה בדברי העובד, מר מורבייה יצחק, שלא הובא לעדות על ידי הנתבעת 1, למרות שעל פי חומר הראיות הוא האחרון שנהג ברכב והסיעו, והחנה אותו במקום ממנו נגנב, ומדובר בעד שעדיין עובד אצל הנתבעת 1 (כעולה מעמ' 23 לפרוטוקול, שורות 17-16). בנסיבות שכאלה, המנעות הנתבעת 1 מהבאת עד רלוונטי, ובענייננו עד מפתח, לעדות בבית המשפט, תעמיד לה לנתבעת 1 לרועץ, ובית המשפט יניח כי לו הובא העד לעדות היתה עדותו פועלת כנגד גירסת הנתבעת 1. בנסיבות אלה לא השכילה הנתבעת 1 לטעמי להרים את הנטל ולוכיח כי הגניבה מכוסה על פי תנאי הפוליסה שהוצאה לה על ידי הנתבעת 2, ולפיכך דין התביעה וההודעה לצד ג' כנגד הנתבעת 2 להידחות. אשר לגובה הנזק: טוען בפני ב"כ הנתבעת 1 כי הנזק לא הוכח, משנסמכה התובעת על מחירון יצחק לוי שאינו בבחינת ראיה לערך הרכב על פי הפסיקה, מה גם שבענייננו עסקינן ברכב בעל "עבר" וודאי שאין שוויו כמחיר מחירון. אכן, בכל קונסטלציה אחרת הייתי מאמצת את גישתו של ב"כ הנתבעת 1, המעוגנת בפסיקה, דא עקא, שמקום בו נגנב הרכב, תמצא לאמר כי בהעדר יכולת לבדוק את הרכב פיזית לעניין שוויו, מסתמך השמאי בבואו לקבוע את שווי הפיצוי, שעל המבטח לשלם למבוטחו, על המחירון מחד, מחירון שהינו הבסיס לחישוב הפרמיה, ועל עברו של הרכב תוך הפחתת אחוזים משווי הרכב, על פי נסיונו ובהתאם ל"עברו" של אותו רכב, ומצבו על פי הנתונים שבידיו. במקרה שבפני, התייעצה התובעת עם שמאי הבית שלה, וזה הפחית מערך הרכב כ - 18% (בגין נזקי ההצפה ובגין היות המבוטח סוחר רכב), ולאחר ניכוי דמי ההשתתפות עצמית ושווי השרידים, הועמד הנזק על סך של 50,050 ₪. הנתבעת 1 לא המציאה בפני בית המשפט חוות דעת שיש בה כדי לסתור את האמור לעיל מחד, ומאידך עומדת לה לתובעת ההלכה שנפסקה כאמור בפסה"ד הכשרת הישוב נ' חברת השמירה, שם אומר בית המשפט כי אין מהרהרין אחר תשלומי המבטח, אלא אם הוכח כי אלה שולמו שלא בתום לב ותוך העדפת מבוטח ספציפי מנימוקים שאינם עניינים, שכן חזקה על חברות הביטוח שאינן ששות לשלם תגמולי ביטוח ביתר. סיכום: התוצאה מכל האמור לעיל הינה כי אני קובעת כדלקמן: הנתבעת 1 אחראית כשומר שכר לאירוע הגניבה ומכאן שחובה עליה לשפות את התובעת בגין נזקי הגניבה. אשר לנתבעת 2 - דין התביעה כנגדה להידחות, כעולה מן המפורט לעיל, וכן דין ההודעה לצד ג' להידחות, משלא הוכח לטעמי כי הגניבה ארעה מחצרי הנתבעת 1. לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 50,050 ₪, כשסכום זה צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 16.2.01 ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף 10% שכר טרחת עו"ד ומע"מ, וכן הוצאות משפט. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. התובעת תשא בהוצאות משפט הנתבעת 2 ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ. ההודעה לצד ג' נדחית ללא צו להוצאות. מוסךגניבת רכברכבביטוח גניבת רכב