פסק דין נגד שותפות

השאלה העומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים היא מהי עילת התביעה הקיימת למבקשים כנגד המשיב. המבקשים טוענים, כי עם מתן פסק-הדין נגד השותפות, נולדה עילת תביעה חדשה נגד המשיב, וזאת בהסתמך על סעיף 20(א) לפקודת השותפויות. המשיב טוען מאידך, כי פסק-הדין נגד השותפות לא יצר עילת תביעה עצמאית נגדו, אלא עילת התביעה היחידה שתוכל לשמש את המבקשים היא העילה המקורית שעמדה בבסיס התביעה שהוגשה נגד השותפות.

במילים אחרות, השאלה היא האם נושה שבידו פסק-דין נגד שותפות, זכאי להגיש תביעה בעילה המבוססת על אותו פסק-דין נגד השותפים של אותה שותפות או נגד חלק מהם.

החלטה

1.     1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב) מיום 2.3.04 בה נקבע כי עילת התביעה על-פיה הוגשה תביעת המבקשים אינה יכולה לשמש ככזו ולפיכך על המבקשים לתקן את כתב תביעתם.

2.     ביום 1.1.03 הגישו המבקשים תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המשיב, שעילתה פסק-דין שניתן ביום 30.4.00 בבית משפט השלום בעפולה (להלן- "פס"ד עפולה") המחייב שותפות בלתי רשומה בשם "י.א.ל. שותפות להובלות ועבודות חקלאיות" (להלן- "השותפות") וכן את מר יאיר קול, שותף בשותפות, לשלם למבקשים סכומי כסף שונים. על קיומו של המשיב, שהיה שותף בשותפות, נודע למבקשים רק במהלך ההליך המשפטי שנוהל כנגד השותפות והשותף יאיר קול. המבקשים לא ביקשו לצרף את המשיב כנתבע נוסף.

3.     ביום 6.2.03 הגיש המשיב בקשה לדחיית התביעה ו/או למחיקתה על הסף. טענתו היתה כי אין פס"ד עפולה כשלעצמו יכול להוות עילת תביעה כנגדו וכי פסק-דין שניתן כנגד שותפות אינו מחייב אוטומטית את השותפים, לפיכך, על המבקשים-אם ברצונם לתבעו- להגיש תביעה כנגדו עפ"י העילה המקורית. בנוסף טען המשיב כי עילת התביעה המקורית כנגדו התיישנה, ולפיכך הגשת תביעה שעילתה פס"ד עפולה עוקפת את חוקי ההתיישנות. כן טען כי הגשת התביעה מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט, מאחר שאם פס"ד עפולה מחייבו, יש לפעול על פיו בלשכת ההוצל"פ.
המבקשים טענו מנגד כי לפי סעיף 20(א) לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה- 1975 (להלן- "פקודת השותפויות"), אשר לפיו כל שותף חב בכל החיובים שהשותפות חבה בהם, כפי שפורש הסעיף בפסיקה ובדברי מלומדים, פס"ד עפולה מחייב את המשיב ולפיכך קמה להם עילת תביעה כנגד המשיב על יסוד פס"ד עפולה בלבד.

4.     בית המשפט קמא קבע כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה פס"ד עפולה יצר עילת תביעה כנגד המשיב. לדעת בית המשפט קמא, יש להפריד בין שני סוגים של "חבויות". החבות האחת היא זו הנובעת מן העסקים והפעילות של השותפות. על חבות זו, שאותה כינה בית המשפט קמא "החבות המקורית", חלה הוראת סעיף 20(א) לפקודה. הוראת סעיף 20(א) יוצרת לנושה של השותפות עילת תביעה גם כנגד יחידי השותפות בבואו להיפרע מן השותפות. החבות השניה היא זו הנובעת מפסק-דין אשר ניתן כנגד השותפות. חבות זו היא תוצאה משפטית של "החבות המקורית" והיא חלה אך על השותפות ועל היחידים אשר היו צד להליך המשפטי. לגישת בית המשפט קמא, על חבות זו אין סעיף 20(א) חל. זאת מאחר שסעיף 20(א) יוצר את החבות של השותפים בגין פעילותה של השותפות, אולם, לאחר שנעשה השימוש בסעיף 20(א) והשותפות נתבעה בבית המשפט, חלים הדינים הכלליים אשר חלים בכל הליך המתנהל בפני בית משפט. לפי דינים אלו, פסק-דין מחייב רק את מי שהיה צד להליך אשר הביא לפסק-הדין, שכן כל צד העלול להיפגע מתוצאות הליך זכאי כי יינתן לו יומו בבית המשפט. כלומר, לגישתו של בית המשפט קמא, הפרשנות הנכונה והראויה של סעיף 20(א) היא כי לא ניתן להחיל מכוחו פסק דין אשר מחייב את השותפות גם על השותפים.

5.     המבקשים טוענים כי בית המשפט קמא טעה בקובעו כי חבותה של שותפות מכוח פסק-דין אינה יוצרת עילת תביעה כנגד השותפים בשותפות וכי לא ניתן להגיע למסקנה כי ניתן להחיל פסק-דין שניתן כנגד שותפות על השותפים מכוח סעיף 20(א) לפקודת השותפויות. לטענתם, עילת תביעה עפ"י פסק-דין שניתן נגד שותפות כנגד השותפים הינה עילת תביעה מוכרת, ודי שהתובע יוכיח כי ביום בו נולדה אחריותה של השותפות, כפי שנקבעה בפסק-הדין, הנתבע היה שותף בשותפות, כדי לזכות בפסק-דין כנגד השותף. עוד טוענים המבקשים כי טעה בית המשפט קמא בכך שלא ייחס חשיבות לכך כי בפועל נטל המשיב חלק פעיל בהליכים שקדמו למתן פס"ד עפולה, כלומר, בפועל המשיב השמיע את טענותיו בפני בית המשפט והגנתו לא נמנעה. המבקשים מבקשים כי יקבע שהם זכאים לתבוע את המשיב עפ"י פס"ד עפולה.

6.     לטענת המשיב, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי לא ניתן לחייב את המשיב עפ"י פסק-דין שניתן מבלי שהוא היה צד להליכים שקדמו לו ומבלי שניתנה לו אפשרות להתגונן. עוד טוען המשיב, כי סעיף 20(א) לפקודת השותפויות מחייב שותף בחיוב שהשותפות חבה בו בעוד היותו שותף, כלומר, תנאי לחיוב שותף בחיובה של השותפות הוא כי במועד הטלת החיוב הוא חלק מן השותפות. במקרה דנן, במועד בו הוטל החיוב, היינו יום מתן פס"ד עפולה, לא היה המשיב חלק מהשותפות.

7.     לסיכום, השאלה העומדת בבסיס המחלוקת בין הצדדים היא מהי עילת התביעה הקיימת למבקשים כנגד המשיב. המבקשים טוענים, כי עם מתן פסק-הדין נגד השותפות, נולדה עילת תביעה חדשה נגד המשיב, וזאת בהסתמך על סעיף 20(א) לפקודת השותפויות. המשיב טוען מאידך, כי פסק-הדין נגד השותפות לא יצר עילת תביעה עצמאית נגדו, אלא עילת התביעה היחידה שתוכל לשמש את המבקשים היא העילה המקורית שעמדה בבסיס התביעה שהוגשה נגד השותפות. במילים אחרות, השאלה היא האם נושה שבידו פסק-דין נגד שותפות, זכאי להגיש תביעה בעילה המבוססת על אותו פסק-דין נגד השותפים של אותה שותפות או נגד חלק מהם.

8.     סעיף 20 לפקודת השותפויות קובע:
"השותפים חבים יחד ולחוד
(א) כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, לרבות בכל דבר שהשותפות חבה בו לפי סעיפים 18 ו-19 בהיותו שותף, ואם נפטר השותף יהא עזבונו חב כאמור באותם חיובים במידה שעדיין לא סולקו.
(ב) לא יינתן צו של הוצאה לפועל נגד שותף, מכוח היותו חב לחוד בחיוביה של השותפות כאמור בסעיף קטן (א), אלא אם פורקה השותפות, או אם הנושה בה קיבל פסק דין נגדה בשל החיוב ופסק הדין לא קויים במלואו; במקרה אחרון זה יהא שותף שפרע זכאי לסעד בשיעור יחסי מן השותפות ומשאר השותפים."

אציין כי אין מחלוקת שלא ניתן לפעול כנגד המשיב בלשכת ההוצל"פ על סמך פס"ד עפולה. לעניין זה כבר נקבע בבג"צ 42/63 שלנגר נ' יו"ר משרד ההוצל"פ, ת"א-יפו, ואח', פ"ד יז(2) 1355 כי פסק-דין שניתן נגד שותפות מחייב אותה בלבד ואין להוציאו לפועל נגד השותפים כל זמן שלא ניתן נגדם פסק-דין. יוטעם כי הפירוש שניתן בפסק דין זה לסעיף 20(ב) לפקודת השותפויות מונע את האפשרות לבסס את הטיעון של המבקשים על סעיף זה. המבקשים אינם נשענים על סעיף זה בטיעוניהם.

סעיף 20 קובע למעשה חבות "יחד ולחוד" של השותפים והשותפות. כותרת הסעיף אמנם מורה כי החבות יחד ולחוד היא של השותפים בלבד, מבלי ציון השותפות, אך הסעיף עצמו מורה כי השותפים והשותפות חבים באותם חיובים. סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כי "שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". החזקה חלה הן כאשר ההוראה המטילה על שניים חיוב אחד מצויה בחוזה והן כשהיא מצויה בחוק. [ד. פרידמן, נ. כהן, "ריבוי חייבים", דיני חיובים-חלק כללי (העורך ד' פרידמן, 1994) בעמ' 170 (להלן- "מאמרם של פרידמן וכהן")]. כן ראו ע"א 356/59 א. שטרלינג את י. דגן ואח' נ' חב' ג'נרל לצמיגים ולגומי(ישראל) בע"מ, פ"ד יד(1) 486, בעמ' 491, שם נאמר:
"... אנו סבורים איפוא שלגבי חייבים מאוחדים ונפרדים - וכאלה הם השותפות ושותפיה בישראל - אין פסק-דין נגד אחד השותפים מונע בעד התובע מלהביא על סמך אותה עילה תביעה אחרת נגד השותפות ונגד יתר השותפים."

9.     לאור האמור יש מקום לברר האם העובדה שמדובר בחבות "יחד ולחוד" יש בה כדי לבסס את טענת המבקשים.

     חבות "יחד ולחוד" מופיעה בדינים נוספים במשפטנו. כך למשל נקבע בסעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973:
          "55. חיוב יחד ולחוד
(א) שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו.
..."

הוראות נוספות בדבר חבות "יחד ולחוד" מצויות בסעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה -1965; בסעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 ובחוקים נוספים.
משמעותה של החבות "יחד ולחוד" היא כי בצד העילה הקיימת לנושה נגד כל החייבים קיימת עילה נפרדת נגד כל אחד מהם. פסק-דין בתביעה נגד חייב אחד (כל עוד לא נפרע) איננו משמש מחסום לתביעה נגד החייבים האחרים. [ראו מאמרם של פרידמן וכהן, בעמ' 167]. בע"א 68/55 תעשיות א"י לנחושת נחושתן בע"מ נ' לובן בע"מ, פ"ד י'(2) 1298, 1301 הוגדרה חבות זו כך:
"שניים שהתחייבו יחד ולחוד (jointly and everally) לשלם סכום כסף, שלוש עילות נובעות מהתחייבותם: התחייבותם המשותפת של השנים, והתחייבותו הנפרדת של כל אחד מהם".

לטענת המבקשים, לאחר שניתן פסק-דין נגד חייב אחד, העילה הנפרדת העומדת לנושה כנגד החייב השני היא פסק-הדין עצמו, ואין צורך שיזקק לעילה המקורית שבשלה הוגשה התביעה הראשונה. אולם משמעה של חבות "יחד ולחוד" היא כי אותה עילת תביעה קיימת נגד כל אחד מהחייבים.

בעמ' 299 למאמרם של פרידמן וכהן, דנים המחברים במצב בו ניתן פסק-דין נגד אחד החייבים. מדבריהם ברור כי תביעה של חייבים לאחר שכבר ניתן פסק-דין נגד חייב אחד, היא על בסיס אותה עילה. המחברים אף רואים צורך לציין כי הממצאים שנקבעו בפסק-הדין אינם מחייבים את החייב השני שלא היה חלק מההליכים:
"במקרה הרגיל העובדה, כשלעצמה, שהנושה זכה בפסק דין נגד אחד החייבים איננה שוללת ממנו את האפשרות לתבוע את החייבים האחרים. דין זה חל, כמובן, כאשר החיובים הם נפרדים, שאז יש לנושה עילה נפרדת נגד כל אחד מהם. דין דומה חל גם בצורת החיוב המשותף, הנפוצה אצלנו, היינו, כאשר החיובים הם "יחד ולחוד". במקרה כזה יש לנושה, בצד עילת החיוב "יחד", שהיא עילה אחת כנגד כל החייבים, גם עילה נפרדת נגד כל חייב וחייב. פסק דין נגד חייב אחד "מבליע" את העילה נגדו וכן את העילה "יחד", שהיא העילה המשותפת נגד כל החייבים. אולם העילה הנפרדת ("לחוד") נגד החייבים האחרים, החייבים עימו "יחד ולחוד", עומדת בעינה. עילה זו מאפשרת לנושה שזכה בפסק דין נגד חייב אחד לתבוע לאחר מכן את יתר החייבים "יחד ולחוד". אולם מובן מאליו שממצאי פסק הדין בתביעה הראשונה לא יוכלו לסייע לנושה בתביעתו נגד החייבים האחרים, שלא נטלו חלק בתביעה הראשונה, ויהא על הנושה להוכיח מחדש את תביעתו."

[ראו גם ד. פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך א', מהדורה שניה) עמ' 324-325].

10.     את המסקנה כי עילת התביעה נגד השותף שלא נתבע בתביעה הראשונה היא עילת התביעה המקורית יתכן וניתן ללמוד אף מע"א 356/59 א. שטרלינג את י. דגן ואח' נ' חב' ג'נרל לצמיגים ולגומי(ישראל) בע"מ, פ"ד יד(1) 486, בעמ' 491, שם נאמר:
"... אנו סבורים איפוא שלגבי חייבים מאוחדים ונפרדים- וכאלה הם השותפות ושותפיה בישראל - אין פסק-דין נגד אחד השותפים מונע בעד התובע מלהביא על סמך אותה עילה תביעה אחרת נגד השותפות ונגד יתר השותפים."
     
11.     משמעותה של תביעה על סמך עילת פסק-הדין היא כי הממצאים שנקבעו בפסק-הדין נגד השותפות יחייבו אף את השותף, אף שלא היה צד להליכים שקדמו לו. לשותף לא תהיה הזדמנות להתגונן מפני הממצאים שנקבעו בפסק-הדין. ניתן לכאורה לומר כי משמעותה המעשית של הגשת תביעה בעילה של פסק-דין היא מעין העלאה של כלל השתק-הפלוגתא המונע התדיינות נוספת בין בעלי הדין בפלוגתא שכבר נדונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה ע"י בית משפט בפסק-דין סופי. אלא שההליך המוכר להעלאתה של טענת השתק פלוגתא הוא הבאתו של פרי ההכרעה של בית המשפט כראיה בהתדיינות השנייה ע"י בעל-הדין נגד יריבו, משמוכח כי מתקיימים התנאים של כלל המניעות, נהפך הממצא לראיה חלוטה במשפט [נ. זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 137 (להלן- "זלצמן")].
אף אם אניח כי ניתן להעלות את טענת השתק-הפלוגתא כנגד שותף בשותפות בדרך של הגשת תביעה בעילה של פסק-דין שניתן נגד השותפות, עדיין יש לבחון האם יש מקום להחיל את כלל השתק-הפלוגתא על שותף בשותפות, לאחר שניתן פסק-דין נגד השותפות, רק בשל היותו שותף.
משמעותו של כלל השתק-הפלוגתא הוא כי משניתנה לבעל-הדין ההזדמנות למצות את זכותו בבית-המשפט ביחס לפלוגתא כלשהי, בכוחו של פסק-דין סופי שניתן באותה התדיינות להקים לפני אותו בעל דין מחסום דיוני המונע בעדו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא. אינטרס החברה, למנוע הכרעות שיפוטיות סותרות והטרדת בתי-המשפט ובעל-הדין שכנגד בכפל-התדיינויות באותה שאלה, נשען על ההנחה, כי אכן כבר היתה לבעל-הדין, שנגדו מועלית טענת ההשתק, ההזדמנות להשמיע את גרסתו ולהביא את הוכחותיו באותה שאלה ממש בבית-המשפט, ועל-כן אין לתת לו הזדמנות נוספת [זלצמן, בעמ' 142].
גבולותיו של כלל השתק-הפלוגתא מתפשטים גם אל עבר מי שלא היה צד להליך, אך יש לו "קרבה משפטית" עם מי שהיה צד להליך הקודם. המושג "קרבה משפטית" מתייחס למי שהיה זר להליך הראשון, אך בכל זאת, בשל הקרבה שבינו לבין מי שהיה בעל-דין באותו הליך, הוא נקשר במעשה-בית-דין שניתן [זלצמן, בעמ' 376]. המושג "קרבה משפטית" כולל אותם מצבים בהם משום "קרבת העניין" של זר להליך לעניינו של אחד מבעלי הדין ביחס לנושא ההתדיינות יש להשוות את מעמדו למעמדו של בעל הדין לצורך חלותו של כלל המניעות הדיונית. "קרבת העניין" של זר להליך מציינת את הקשר שלו, בשל ענינו שלו בנושא ההתדיינות, לאחד מבעלי הדין. "קרבה" זו אינה מגיעה כדי "חליפות" בזכות של בעל-דין, ועל-כן כדי שהיא תגרום להרחבת היקף חלותו של מעשה- בית-דין צריכות להתקיים נסיבות נוספות המעידות על מעורבותו של בעל "הקרבה" בהתדיינות עצמה, עד כי ניתן לראותו כשותף פעיל בה או כמי שעניינו שלו יוצג בהתדיינות באמצעות אחד הצדדים לה. כלומר, כדי לשלול מזר להליך את זכותו ל"יומו בבית-המשפט", אין די בכך שיש לו "קרבת עניין" בתובענה שהתנהלה בין אחרים, אלא נדרשים אלמנטים נסיבתיים נוספים, הקושרים אותו להתדיינות עצמה ואשר בכוחם לשכנע, כי יהא זה אכן צודק, בנסיבות המקרה, לייחס לו את "יומו" של בעל-הדין שעימו יש לו "קרבת עניין". בגדר אלמנטים אלו נכלל מצב בו הזר עצמו נטל חלק במיצוי זכות ההתדיינות של בעל-הדין, ועל-כן, אף שלא היה צד פורמלי לתובענה, מיצה מבחינה מעשית-מהותית את ההזדמנות להתדיין כבעל-דין, וכן מצב בו עניינו יוצג במסגרת אותה התדיינות הלכה למעשה על-ידי בעל-הדין, ועל-כן, אפילו לא נמנה, מבחינה טכנית, עם המתדיינים, הוא מיצה את זכותו באמצעות בעל-הדין נציגו. [זלצמן,בעמ' 377-378].
לאור מגמה זו, שלא להסתפק בעובדת קיומה של זיקת אינטרסים בלבד בין הזר להליך לבין אחד מבעלי-הדין, יש לומר כי אין מקום להחלת השתק-הפלוגתא על שותף בשותפות, לגבי פסק-דין שניתן נגד השותפות, רק בשל היותו שותף. המסקנה הנובעת מהאמור היא שלא ניתן לבסס את טענת המבקשים על כללי השתק העילה. נהפוך הוא.

12.     אוסיף כי לכאורה, השאלה האם החיוב שקבע פסק-דין כלפי חייב אחד הוא בגדר עילת תביעה עצמאית כלפי חייב שני צריכה להיבחן לפי הקריטריונים שלפיהם מכיר המשפט בעילות תביעה. ביסוד ההגדרות השונות של המונח "עילת תביעה" מונחת הזכות המשפטית המבססת סעד [זלצמן, עמ' 46-61]. פסק-דין יכול לכאורה להוות עילת תביעה לאור הגדרה זו, אולם לא ניתן להתעלם משאלות הקשורות בהתדיינות שהצמיחה את פסק-הדין כנגד החייב הראשון, שבענייננו הוא השותפות, וביניהן השאלה אם ניתן לראות את פסק-הדין כניתן גם כנגד חייב שלא היה צד להתדיינות, אם הוא קשור עמו בקשר המשפטי האמור. כאשר החייב לא היה צד להתדיינות, מתעוררת מטבע הענין בעיה הקשורה בזכויותיו הדיוניות.

סיכומו של דבר, אין יסוד לטענת המבקשים כי חבותה של שותפות מכוח פסק-דין יוצרת עילת תביעה כנגד השותפים בשותפות וכי מסעיף 20(א) לפקודת השותפויות עולה כי ניתן להחיל פסק-דין שניתן כנגד שותפות על השותפים.

13.     מאחר שפס"ד עפולה ניתן אף כנגד אחד השותפים, יכולה להישמע הטענה כי בשל כך פס"ד עפולה מחייב את המשיב. זאת מאחר והקשר המיוחד בין השותפים אינו מתמצא בחבות "יחד ולחוד", אלא השותפים בשותפות הם "כגוף אחד" לעניין עסקי השותפות. כל שותף חב בגין מעשהו של השותף האחר. בגדר החבות בגין מעשיו של השותף, כלולה אף החבות הנובעת מהליכים משפטיים בהם השותף היה צד, והקשורים לעסקי השותפות.

14.     אכן, בין השותפים בשותפות יש מערכת יחסים מיוחדת. בין השותפים קיימים יחסי שליחות הדדיים. סעיף 14 לפקודת השותפויות קובע:
"כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות; ופעולותיו של כל שותף כשהוא עושה בדרך הרגילה עסק מן הסוג שעושה השותפות שהוא חבר בה, יחייבו את השותפות ואת שותפיו..."

הכלל כי כל שותף הוא שלוח של יתר השותפים ושל השותפות הוא כלל יסוד של השותפות והינו אחד ממאפייניה העיקריים.
"אחד המאפיינים העיקריים של שותפות הוא שכל שותף נחשב כשלוח של השותפות ושל שאר השותפים, בפעלו במהלך הרגיל של עסקיה, וכשם שמעשיו של שלוח מחייבים את שולחו, כך גם מעשיו של שותף מחייבים את השותפות ושאר השותפים..." [ז. יהודאי דיני שותפויות בישראל- תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקני (תשמ"ט) 92].
[כן ראו ג. פרוקצ'יה התאגיד מהותו ויצירתו (1965) 129-130].

מאחר שבין השותפים יש יחסי שליחות, יש מקום לפנות לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 אשר קובע בסעיף 5(א):
"השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה".

מהוראה זו אנו למדים כי שותף אינו משמש כשלוח של יתר השותפים כאשר הוא משתתף כצד להליכים המתנהלים בבית המשפט בנוגע לעסקי השותפות, אלא אם קיבל הרשאה מפורשת לכך מיתר השותפים. לפיכך, פסק-דין שניתן נגד שותף אינו יכול לחייב את יתר השותפים, זולת במקרה בו השותפים נתנו לשותף הרשאה מפורשת לייצגם.
"... באין הרשאה מפורשת, אין לשלוח הרשאה לייצג את השולח בהליכים משפטיים, ועל-כן, הכרעה שיפוטית שניתנה בקשר לאותם הליכים אינה מחייבת את השולח לכל דבר ועניין, ובכלל זה אף לעניין מעשה-בית-דין". [זלצמן, 419].

בע"א 5466/97 כונס הנכסים של ערד נאות בנגב בע"מ נ' ש.א.ע. אבני ירושלים בע"מ, פ"ד נה(1) 305 נדונה השאלה מהו תוקפו של פסק בוררות שניתן כנגד שותף אחד כלפי השותף השני שלא היה צד בהליכי הבוררות.
בבית המשפט קמא נדחתה התביעה לחייב את השותפה השנייה מכוח פסק הבוררות שניתן נגד השותפה הראשונה. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו (בעמ' 314 לפסק- הדין):
"נראה לי שגם בלי להיזקק לפסיקה האנגלית והאמריקנית ניתן להגיע לאותה תוצאה שהגיע אליה השופט הנכבד בבית-משפט קמא, שכן סעיף 14 לפקודת השותפויות שאוזכר לעיל קובע לאמור, כי:
'כל שותף הוא שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו לכל ענין של עסקי השותפות... זולת אם למעשה אין לו הרשאה לפעול בשם השותפות באותו עסק...'.
נראה לי שהסעיף הזה שולח אותנו לחוק השליחות, הקובע לאמור בסעיף 5(א):
'השליחות חלה - באין הגבלה בהרשאה - על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה - באין הרשאה מפורשת לכך - על הליכים לפני בית משפט, בית דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה'.
הנה-כי-כן המחוקק קבע כי לעניין הבוררות צריך השלוח הרשאה מפורשת. במקרה דנן אין מחלוקת שלא הייתה הרשאה מפורשת כזאת. משום כך התוצאה שהגיע אליה השופט הנכבד בבית- המשפט המחוזי היא התוצאה הנכונה על-פי דין."

     מכאן שקשר השליחות שבין השותפים אין בו כדי לבסס את טענת המבקשים.
     אילו היתה במקרה שלנו הרשאה מפורשת של המשיב למר יאיר קול לייצגו בהליכים שקדמו לפס"ד עפולה, כי אז ניתן היה לומר כי פס"ד עפולה מחייב את המשיב. המבקשים לא טענו כי המשיב נתן הרשאה מפורשת לשותפו, ויותר מכך, המבקשים טענו כי המשיב ידע על ההליכים שנוהלו כנגד השותפות ושותפו, הגיש כתב הגנה מטעמה של השותפות ותצהיר מטעמו ונטל חלק פעיל בהליך. מכך ניתן ללמוד כי המשיב לא ראה בשותפו כמייצגו בהליכי המשפט.

15.     המבקשים טוענים כי המשיב נטל חלק פעיל בהליכים שקדמו למתן פס"ד עפולה, כלומר, בפועל המשיב השמיע את טענותיו בפני בית המשפט והגנתו לא נמנעה. מקומה של טענה זו הוא במהלך ההתדיינות שתיערך במשפטו של המשיב. טענה זו אינה יכולה להשפיע על העילה שבגינה יתבע המשיב, אולם יכולה להישמע בגדר טענת השתק-פלוגתא. ראו לעניין זה ספרה של זלצמן, בעמ' 468:
"במסגרת הסיטואציות הללו, הדנות בתביעות עוקבות נגד השותפות וכל אחד מן השותפים בגין חיוב של השותפות כלפי הצד השלישי, התובע, עשויה להתעורר השאלה בדבר טענת השתק-פלוגתא כלפי השותף הנתבע בתביעה השנייה בסדר התביעות, לאחר שנטל חלק בניהול ההגנה של השותפות או של שותף אחר בתביעה הראשונה, נושא פסק -הדין."

אציין כי אפשרות החלתו של כלל השתק-הפלוגתא יכולה להתקיים רק אם המשיב, הנתבע בתביעה שנייה בסדר התביעות, נטל חלק מרכזי בניהול ההגנה בתביעה הראשונה, עד כי יהיה ניתן לומר שכבר ניתנה לו ההזדמנות ההוגנת להשמיע את גרסתו שלו במחלוקת הנדונה, לאמור, "היה לו יומו בבית-המשפט", ועל כן אין לאפשר לו לחזור ולהתדיין לגביה בהתדיינות השנייה, אפילו לא היה, מבחינה פורמלית, צד להליך הראשון. [זלצמן, עמ' 465]. בכל מקרה, השאלה האם ניתן להחיל את כלל השתק-הפלוגתא על המשיב צריכה להתברר במשפט שיתנהל נגדו. על המבקשים להביא את הממצאים שנקבעו בפס"ד עפולה כראיה במשפטו של המשיב ולהראות כי מתקיימים התנאים להפעלת כלל השתק-הפלוגתא. אם יוכח כי התנאים מתקיימים, ממצאי פס"ד עפולה יהוו ראיה חלוטה במשפטו של המשיב. [זלצמן,עמ' 137].

16.     לסיום, אציין כי המבקשים ביקשו להסתמך על פסיקת בית משפט המחוזי בחיפה בת.א. 155/67 ג'האד איברהים מישרקי נגד יחזקאל קרמרמן ואח', פ"מ ס"ד, 125. גם שם טען הנתבע, שהיה שותף בשותפות אשר ניתן נגדה פסק-דין, כי אין הנושה של השותפות המחזיק בפסק-הדין יכול, על סמך פסק-דין זה, לקבל פסק-דין חדש נגד השותפים. בית המשפט דחה טענה זו וקבע (בעמ' 132 לפסק הדין):
"... אם ניתן פסק-דין הקובע את אחריותה של השותפות ופסק-דין זה שריר וקיים הרי שנקבע על ידי כך- מכוח ההוראות של סעיף 18 של פקודת השותפויות (כיום סעיף 20, הערה שלי,מ.מ.) - אחריותם של כל אותם השותפים שהיו שותפים בה בעת שנולדה האחריות, והבעיה מצטמצמת לשאלה, מי הם האנשים שהיו שותפי הפירמה באותו זמן.
נושה שתבע פירמה וקיבל פסק-דין נגדה והוא רוצה לתבוע גם את השותפים רשאי להגיש תביעה נגדם על סמך פסק-הדין שניתן נגד הפירמה ולהוכיח שביום שנולדה אחריותה של הפירמה, כפי שנקבעה בפסק- הדין, היו הם שותפים בה, ואם הצליח להוכיח זאת זכאי הוא לקבל פסק דין נגדם."
     
לאור האמור לעיל בהחלטתי, אין בידי להסכים לקביעה זו.

17.     יש מקום להדגיש כי השאלות שמעוררת הבקשה שלפני הן ביסודן שאלות של מדיניות משפטית הקשורות להיקף ההגנה על הזכויות הדיוניות. בגישתי לעיל בחרתי להגן על הזכויות הדיוניות של שותף שלא היה צד להליך שהתנהל נגד השותפות, וזאת אף שבמקרה זה היו נסיבות מיוחדות- המשיב ידע על ההתדיינות בעניין השותפות ונטל בה חלק. כפי שציינתי לעיל, החלק שנטל המשיב בהתדיינות אינו יכול לבסס קביעה כי פס"ד עפולה יכול להוות עילת תביעה נגדו, אלא יכול להיות בעל משמעות בגדר טענת השתק פלוגתא בהליך שיתנהל נגדו ישירות.

18.     סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לרשות ערעור.

המבקשים ישלמו למשיב שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הגדרת שותפות

  2. מוניטין שותפות

  3. שותפות ללא חוזה

  4. מה נחשב שותפות ?

  5. ביטול שותפות עסקית

  6. פסק דין נגד שותפות

  7. הסכם שותפות לא חתום

  8. תביעה להוכחת שותפות

  9. אחריות אישית בשותפות

  10. פירוק שותפות בין אחים

  11. פירוק שותפות דרך מכירה

  12. עיקול נכס בבעלות משותפת

  13. יחסי עובד מעביד בשותפות

  14. בקשה למינוי מנהל שותפות

  15. פיטורים משותפות לא רשומה

  16. פינוי מבנה בבעלות משותפת

  17. רכישת העסק על ידי אחד השותפים

  18. צ'ק חוזר לאחר התחשבנות שותפות

  19. הסכם שותפות להקמת אתר אינטרנט

  20. החזר כספי השקעה עקב ביטול שותפות

  21. התחייבות להתחלק ברווח ממכירת מפעל

  22. תניית אי תחרות בהסכם פירוק שותפות

  23. קיזוז חוב חשבון אישי כנגד חשבון שותפות

  24. פקודת השותפויות (נוסח חדש), תשל"ה-1975

  25. פיצוי בגין אובדן רווחים לאחר סיום שותפות

  26. בעלות משותפת במקרקעין - מכירת קרקע לשותף

  27. תקנות השותפויות (הסמכת פקידים), תש''י-1950

  28. קביעת החלק של כל שותף בשותפות ע''י בית משפט

  29. תקנות השותפויות (רישום ואגרות) תיקון תשמ''ג

  30. נהלי בדיקה של טיוטות תשקיפים של חברות ושותפויות

  31. נהלי בדיקה של טיוטות תשקיפים של קרנות להשקעות משותפות בנאמנות

  32. הודעה בדבר סדרי טיפול בבקשות להתיר פרסומם של תשקיפי קרנות להשקעות משותפות בנאמנות

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון