ערעור מנהל חברה

להלן פסק דין בנושא ערעור מנהל חברה:

פסק-דין


המשנה לנשיא א' מצא:

     ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולפיו חויב המערער, באופן אישי, לפרוע את תמורתן של המחאות דחויות אשר הוצאו על-ידי חברה שבניהולו.

רקע עובדתי ודיוני
2.     המערער היה מנהלה הכללי של חברת "החופר (ישראל) בע"מ" (להלן: החופר), אשר עיסוקה היה בתחום התשתיות והכבישים. החופר קיימה קשרי עבודה הדוקים עם המשיבות במשך כשלושים שנה. בין היתר הפעילה החופר מאז שנות השבעים, בשטחה של המשיבה 3, מפעל אספלט שהיה בבעלות משותפת של החופר ושל המשיבות 2-1, וכן רכשה מן המשיבות חומרים ושירותים שונים. אין מחלוקת כי לאורך שנות הפעילות המשותפת שררה מידה רבה של אמון בין הצדדים, וכי החופר לא פיגרה בתשלומים שחבה למשיבות. באמצע שנת 1996 הושבת מפעל האספלט המשותף בשל אי-כדאיות כלכלית. לקראת סוף אותה שנה, עקב זכייתה של החופר במספר מכרזים לביצוע עבודות תשתית, ניהלו הצדדים משא-ומתן לחידוש פעולת המפעל. הוסכם כי הפעילות תחודש למשך שנה אחת, שתחילתה ביום 1.1.1997. כן הוסכם כי את התשלומים שיגיעו למשיבות - בגין חלקן בבעלות על המפעל ובגין החומרים והשירותים שיספקו להחופר - תשלם החופר באמצעות המחאות דחויות. בחודשים הראשונים של 1997 פעל ההסדר ללא תקלות, אך מיום 20.8.1997 ואילך החלו כל ההמחאות הדחויות לחזור מן הבנק ללא כיסוי. ההמחאות שחוללו, בסכום כולל של 1,733,000 ש"ח, נמסרו על-ידי החופר למשיבות בין התאריכים 4.6.1997 ו-13.8.1997 (ולא מחודש מאי 1996, כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי בטעות). החופר, שהפכה לחברה חדלת פירעון, נמכרה על נכסיה ופעילותה לצדדים שלישיים. התמורה שנתקבלה הועברה כולה לנושיה המובטחים של החופר, אשר המשיבות לא נמנו עמהם.

3.     בתובענה שהגישו לבית-המשפט המחוזי, נגד המערער ונגד שני נתבעים נוספים מבכירי החופר (מי שהיה גזבר החברה ועובד נוסף, אשר לא צורפו כמשיבים לערעור), עתרו המשיבות לחיובם האישי של הנתבעים בתשלום סכומי ההמחאות שחוללו. עילות התביעה היו - במישור הנזיקי - תרמית, רשלנות והפרת חובה חקוקה (בהתייחס לסעיפים 432 ו-425 לחוק העונשין, שעניינם בהוצאת שיק ללא כיסוי ומרמה והפרת אמונים בתאגיד); ובמישור החוזי - הטעיה וחוסר תום-לב בניהול משא-ומתן ובקיום חוזה. טענת המשיבות הייתה, כי המערער ושני הנתבעים הנוספים הטעו אותן - בזדון או, לפחות, ברשלנות - בדבר מצבה הכספי של החופר; תחילה בעת ניהול המשא-ומתן בין הצדדים (בסוף שנת 1996), לקראת חידוש פעולתו של מפעל האספלט המשותף, וכך גם כעבור זמן (בחודשים יוני-אוגוסט 1997), בעת מסירת ההמחאות הדחויות שחוללו. המשיבות טענו, כי במהלך המשא-ומתן חששו בדבר יכולתה של החופר לעמוד בהתחייבויותיה. לכן דרשו לקבל ביטחונות לקיום חיוביה של החופר, ובין היתר כי מנהלי החופר יערבו אישית לקיום התחייבויותיה. לטענתן, דחו הנתבעים דרישה זו. עם זאת, וכדי להפיס את דעתן, הצהירו לפניהן - מה שתואר על-ידי המשיבות כ"הצהרות הרגעה" - בדבר איתנותה הכספית ויכולת הפירעון של החופר, ואף הסכימו למנגנון התשלום של ההמחאות הדחויות. רק בעקבות זאת, לטענת המשיבות, נחתם החוזה.

     הנתבעים טענו להגנתם, כי במועד החתימה על החוזה וכך גם במועד שבו מסרה למשיבות את ההמחאות הדחויות, מצבה של החופר היה טוב; זאת בהתחשב בהזמנות בהיקף כספי של עשרות מיליוני ש"ח שקיבלה החופר מגופים ציבוריים גדולים ואמינים. עובדה זו, טענו, הייתה ידועה למשיבות והיוותה בסיס להסכמת הצדדים לחדש את פעילות המפעל. עם זאת הכחישו הנתבעים, כי מסרו להחופר את "הצהרות ההרגעה" המיוחסות להם, וכי נתבקשו (וסירבו) לספק ערבות מנהלים אישית. טענתם הייתה, כי קריסתה של החופר הייתה פתאומית ובלתי צפויה, ונבעה מפיגור לא אופייני בתשלומי לקוחותיה, שבעקבותיו הופסק באחת האשראי הבנקאי שממנו נהנתה במשך שנים רבות.

פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
4.     בית-המשפט המחוזי (השופט א' צ' בן זמרה) קיבל את התביעה לגבי המערער והגזבר, ודחה אותה לגבי העובד הנוסף. בפסק-דינו נקבע, כי המערער והגזבר ידעו ולפחות צריכים היו לדעת - עוד לפני כריתת החוזה, ובוודאי לפני מסירת ההמחאות שחוללו - שקיימת "סבירות גבוהה מאוד" לכך שהחופר תהפוך לחדלת פירעון. בכך קיבל בית-המשפט את חוות-דעתו של רואה-חשבון שהוגשה מטעם המשיבות, ובה נטען כי החופר הייתה "חברה בסיכון" מאז שנת 1994, בשל הפסדים גדולים ויחס מינוף גבוה, וכי קריסתה הייתה צפויה לפי מודלים כלכליים שונים. בית-המשפט קיבל אמנם את טענות הנתבעים בדבר ההזמנות רחבות ההיקף שנתקבלו אצלה מלקוחות מבוססים, אלא שלדעתו היה על מנהלי החופר לדעת, כי החברה תיקלע לקשיי נזילות "אם לקוחותיה יפגרו בתשלום המגיע מהם ו/או הבנק יסרב להמשיך ליתן אשראי". ביחס למשיבות נקבע, כי משלא הכירו את דיווחיה הרבעוניים של החופר, לא היו מודעות לקשיי הנזילות הפוטנציאליים שבפניהם ניצבה. לאור יחסי האמון רבי-השנים בין הצדדים, מוסר התשלומים הגבוה של החופר בעבר ואמינות לקוחותיה, הסתפקו המשיבות בהצהרות ההרגעה של הנתבעים ובמנגנון ההמחאות הדחויות שעליו הוסכם, ואשר נועד לתמוך ברצינות ההצהרות. בית-המשפט קבע עוד, כי המשיבות אכן פנו אל המערער ואל הגזבר בבקשה כי יערבו אישית להתחייבויות החופר, אך סורבו. אשר לשלב שבו נמסרו למשיבות ההמחאות הדחויות שחוללו קבע בית-המשפט, כי אינו מאמין שפיגור הלקוחות בתשלומיהם והפסקת האשראי על-ידי הבנק - אם אמנם אירעו (ועל כך לא הובאו ראיות) - אירעו לפתע, כטענת הנתבעים. לדבריו, "סביר להניח שלהגבלת האשראי קדמה הודעה מראש של מספר חודשים"; ומכל מקום, סימניהם של קשיי הנזילות החמורים שפקדו את החופר - שהחל מחודש יולי 1997 כבר היו ברורים, - התגלו כבר בחודש מאי, היינו בחודש שקדם למסירת ההמחאות המחוללות הראשונות. למרות זאת המשיכו המערער והגזבר, עד חודש אוגוסט, להזמין חומרים ושירותים מן המשיבות ולמסור להן בתמורה המחאות דחויות, מבלי לגלות להן אודות הקשיים המתגברים, ו"תוך ידיעה, או אי ידיעה לא אכפתית, כי המחאות אלו לא תכובדנה במועדן". בכך, לדעת בית-המשפט, "מעלו [המערער והגזבר] ביחסי האמון שנוצרו במשך עשרות שנים, מאז תחילת השותפות במפעל, בין [המשיבות] לבין החברה והנהלתה".

     לאור כל זאת קבע בית-המשפט את אחריות המערער והגזבר (ביחד ולחוד) בעילות הבאות: תרמית והטעיה, בכך שהציגו בפני המשיבות, ביודעין או מתוך חוסר אכפתיות, מידע כוזב בדבר יכולת החברה לעמוד בהתחייבויותיה; רשלנות, בכך שהציגו - במפורש ובשתיקה - מצגים כוזבים כאמור, תוך שהיו אמורים לדעת על היותם כאלה, ותוך הפרת חובת זהירות שהייתה מוטלת עליהם כלפי המשיבות מכוח יחסי האמון ביניהם ומכוח חובת תום-הלב הקבועה בחוק החוזים; הפרת חובה חקוקה, בהתייחס לסעיף 432 לחוק העונשין, בכך שמסרו את ההמחאות תוך שידעו או אמורים היו לדעת כי בהגיע זמן פירעונן לא יהיה להן כיסוי; וחוסר תום-לב, הן בשלב ניהול המשא-ומתן והן בשלב קיום החוזה, לכל הפחות על דרך המחדל שבשתיקתם. בהקשר אחרון זה ציין בית-המשפט: "ער אני לטענת בא-כוח החברה בסיכומיו, כי ביחסי מסחר לא נהוג כי קונה באשראי לא מובטח יגלה למוכר את מצבו הכלכלי ואת המאזנים והדוחות הכספיים של עסקו, אך במקרה דנן אין המדובר ביחסי מסחר חדשים אלא ביחסי מסחר של עשרות שנים, ללא כל בעיות פירעון, כאשר היקף ההזמנות הצפוי עולה לאין שיעור על המקובל בעבר"; ולאור זאת קמה חובת גילוי כאמור. יצוין כי בית-המשפט לא פירט מדוע ראוי לחייב את המערער והגזבר אישית בחובות החברה, אלא אך ציין, באופן כללי, כי "על אף ששניים אלו פעלו בשם החברה, אין בכך כדי לשלול את אחריותם האישית". אשר לעובד הנוסף, שהיה זוטר מהמערער ומהגזבר ולא היה בעל זכות חתימה בחברה, נקבע שהתביעה נגדו לא הוכחה.

טענות הצדדים
5.     טענתו העיקרית של המערער היא, כי אין בראיות שהביאו המשיבות, ואף לא בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, כדי לבסס את עילות התביעה שנקבעו בפסק-הדין. לטענתו, כל שהוכח במשפט, וכל שקבע בית-המשפט מבחינה עובדתית, הוא כי הוא והגזבר הרגיעו את המשיבות במהלך המשא-ומתן, באומרם כי החופר קיבלה הזמנות בהיקפים גדולים מלקוחות ציבוריים אמינים. אמירה זו הייתה נכונה, גם לפי קביעת בית-המשפט, והיא שעמדה בבסיס המשא-ומתן להפעלתו המחודשת של מפעל האספלט. הנתבעים (ובמיוחד המערער) לא טענו במהלך המשא-ומתן - ובית-המשפט לא קבע כי טענו - שמצבה הכספי הנוכחי של החופר איתן, ולפיכך לא הציגו כל מצג כוזב. לכל היותר אמרו, ואף זאת באופן כללי בלבד, כי "יהיה בסדר", וכך אכן גם האמינו. המערער השיג בערעורו גם על חלק מקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי; כגון הקביעה שלפיה הנתבעים התבקשו לספק להחופר ערבויות כלשהן. באשר לחלקו בהצגת המצגים, טען המערער, כי גם לפי קביעת בית-המשפט לא השתתף בשתי הפגישות הראשונות של המשא-ומתן, אשר למעשה רק בהן נשאו הצדדים ונתנו בדבר תנאי ההתקשרות. המערער הגיע רק לפגישה השלישית, זאת לצורך חתימה על ההסכם המוגמר, ואשר בה כבר לא נכח בא-כוח המשיבות. מכאן שאף אם הציג מצגים כלשהם, הרי שהמשיבות לא הסתמכו עליהם בעת שגיבשו את הסכמתן לחוזה. באשר להמחאות הדחויות שחוללו טען המערער, כי לא הוכח שבעת החתימה על ההמחאות ידע (או ידע הגזבר) כי לא יהיה להן כיסוי. יתירה מכך, לדבריו כלל לא הוכח כי הוא עצמו (להבדיל מהגזבר) אכן חתם על איזו מן ההמחאות שחוללו. טענות נוספות של המערער הופנו נגד חוות-דעתו של רואה-החשבון מטעם המשיבות. המערער תקף הן את חוות-הדעת לגופה, והן את הסתמכותו של בית-המשפט עליה, כראיה למודעותם (בפועל או בכוח) של הנתבעים למצבה האמיתי של החברה. לטענת המערער, התנהגותו בנסיבות שנוצרו הייתה תמת-לב וסבירה. כן טען כי "על מנת לבסס אחריות של מנהל להתחייבויות החברה בהיקף כספי כה נכבד, אין די ב'הצהרות הרגעה' מעורפלות ולא ממוקדות"; זאת במיוחד על רקע העובדה שהמשיבות עצמן היו מעורות היטב במצב השוק ולאור היכרותן הממושכת עם החופר.

6.     המשיבות טענו, כי אין עילה להתערבותנו בממצאים העובדתיים שקבע בית-המשפט המחוזי. מן הראיות, טענו, עלתה "מסקנה חד משמעית כי המערער ידע או לכל הפחות היה צריך לדעת על הסערה המתקרבת, דהיינו על הקשיים הכספיים אליהם נקלעה החופר". מסקנה זו התחייבה, לדעתן, גם אלמלא הסתמך בית-המשפט על חוות-דעתו של רואה-החשבון. באשר לחלקו של המערער במשא-ומתן טוענות המשיבות, כי נוכחותו במועד החתימה "לא היתה פורמאלית גרידא, אלא נדרשה לצורך מתן תחושת ביטחון למשיבות", וכי דברי ההרגעה שלו והבטחותיו הם שהביאו לשכלולו של ההסכם. לטענת המשיבות, להטלת אחריות אישית על המערער, בגין העוולות שביצעה החופר ושביצע הוא עצמו כמנהלה, יש עיגון ברור בפסיקה. אף אם הייתה נכונה גרסתו, כי לא הציג בפניהן כל מצג כוזב מפורש, הרי שבנסיבות העניין חלה עליו חובה להזהירן מפני קושי אפשרי בתשלום התמורה החוזית ובפירעון ההמחאות, ומשלא עשה כן לקתה שתיקתו בחוסר תום-לב.

דיון
7.     לא מצאתי מקום לשנות מקביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי. קביעות אלו מעוגנות בחומר הראיות, ולפי הכללים הנקוטים בידינו, המביאים בחשבון גם את התרשמותה הבלתי-אמצעית של ערכאת הדיון מן העדים, אין יסוד להתערב בהן. אלא שלדעתי, הממצאים העובדתיים שנקבעו אינם מצדיקים להטיל אחריות אישית על המערער לחובותיה של החופר כלפי המשיבות.

תרמית, הטעיה, חוסר תום-לב
8.     מעיון בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נקל להיווכח, כי אף שהתייחס בחוסר אמון לעדותם של הנתבעים, נזהר בית-המשפט ונמנע מלקבוע - כממצא פוזיטיווי - כי הנתבעים ידעו או חשדו בפועל שהחופר מצויה ברמת סיכון גבוהה העלולה, כאפשרות סבירה וממשית, להפכה לחדלת פירעון ולהוביל לחילולן של המחאותיה הדחויות. כל אימת שנדרש לשאלה זו בפסק-דינו הקפיד בית-המשפט לציין, בוואריאציות ניסוחיות שונות, כי המערער והגזבר ידעו או צריכים היו לדעת אודות הפורענות המתקרבת, אך לא כי בפועל ידעו או חשדו בכך. ביחס לשלב המשא-ומתן לא נקבע בפסק-הדין דבר וחצי-דבר, העשוי לרמז על קיום ידיעה או חשד, כאמור; ובצדק טען המערער, כי לא ניתן היה להיבנות, לעניין זה, מחוות-דעתו התיאורטית של רואה-החשבון מטעם המשיבות. אך הדברים נכונים גם ביחס לשלב מסירתן של ההמחאות הדחויות. בית-המשפט דחה אמנם כבלתי ראויה לאמונו את גרסת המערער, כי האירועים שהביאו לקריסתה של החופר אירעו "לפתע". בית-המשפט אף קבע כי סימניהם של קשיי הנזילות החמורים התגלו עוד בחודש מאי 1997 והפכו לברורים בחודש יולי. אך בית-המשפט נמנע מלקבוע, כממצא עובדתי, כי סימנים אלה - שאולי היו "ברורים" למומחה מטעם המשיבות - התבררו מבעוד מועד (היינו קודם למסירת ההמחאות המחוללות או חלקן) גם לנתבעים, ואף עוררו אצלם חשש ממשי באשר לכושר הפירעון של החופר. לא למותר להוסיף, כי מעיון בחומר הראיות נראה כי זהירות זו שנקט בית-המשפט באשר ל"יסוד הנפשי" של הנתבעים אכן הייתה במקומה.

9.     ודוק: השאלה איננה אם קינן בלב הנתבעים חשש כלשהו, ולוא גם רחוק ובלתי ממשי (לפי תפיסתם הסובייקטיווית), לקריסתה של החופר. חשש עמום וכללי מעין זה מתלווה, מטבע הדברים, כמעט לכל פעילות עסקית. ניתן, על כן, לראותו כדבר המובן מאליו. צדדים רגילים מוחזקים כמודעים לאפשרות קיומו, וממילא כמי שמביאים אותו בחשבון במסגרת הקצאת סיכוניהם החוזית. הם יכולים להתגונן מפניו, וככלל אף עושים כן, בדרכים מגוונות: בדרישת בטוחות מסוגים שונים, בשקלול הסיכון הכרוך בהתקשרות בגדר התמורה החוזית המוסכמת, בדרישת שקיפות פיננסית של הצד השני כתנאי לכריתת לחוזה, ועוד כיוצא-באלה. הטלתה של חובת גילוי ביחס לסוג זה של סיכונים כלליים תהיה אפוא מלאכותית, מנוגדת להליכות המסחר המקובלות וככלל אף מיותרת מבחינה מעשית.

     השאלה שעליה יש ליתן את הדעת היא אם במועדים הרלוואנטיים קינן בלב הנתבעים חשש ממשי וקונקרטי להפיכתה של החופר לחדלת פירעון. אמנם, גם בהתקיים חשש מעין זה ניתן להקשות, אם ועד כמה חייב צד לעסקה מסחרית לגלות אודות קיומו לצד השני. שאלה זו אינה פשוטה ויש לה פנים לכאן ולכאן. בין היתר יש להביא בחשבון שגילוי כזה עלול להביא לכך שנושיה של החברה יסרבו לספק לה אשראי נוסף, אף ידרשו להעמיד לפירעון מיידי את חובותיה הקיימים כלפיהם, ויובילו בכך לקריסתה הוודאית. הטלתה של חובת גילוי, על רקע החשש מפני התפתחות צפויה כזאת, תציב מנהל, המאמין בתום-לב ביכולתו לחלץ את החברה מן המשבר שאליו נקלעה, בפני גזירה שספק אם יוכל לעמוד בה. ואולם, גם אם אניח - מבלי לפסוק בדבר - כי חובת גילוי כזאת אכן מוטלת על מנהל חברה, למצער בנסיבות שבהן מתקיימים בין הצדדים יחסי אמון מיוחדים, כמו במקרה שלפנינו, הרי שמן הממצאים שקבע בית-המשפט המחוזי כלל לא עולה כי חשש ממשי וקונקרטי כזה אמנם קינן בלב הנתבעים; וממילא אין יסוד לקבוע כי חובת הגילוי - ככל שזו קיימת - אמנם הופרה על-ידם.

10.     ממצאי בית-המשפט המחוזי אינם מאפשרים לקבוע כי המערער הסתיר מפני המשיבות את קיומו של חשש ממשי שהתעורר בלבו באשר לאיתנותה הכספית של החופר, או כי נהג כלפיהן בחוסר תום-לב. מסקנה זו שומטת, מניה וביה, את הבסיס לחיובו של המערער בעילות תרמית, הטעיה וחוסר תום-לב, אם בניהול המשא-ומתן עם המשיבות ואם בקיום התחייבויותיה החוזיות של החופר כלפיהן (לעניין דרישת התרמית, האמורה בסעיף 373(א) לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, ראו והשוו: ע"א 148/82 גליק נ' ארמן, פ"ד מה(3) 401, 406-405; ע"א 3016/90 ארנרייך נ' נאמן, דינים-עליון לו 437, פסקה 13 לפסק-הדין; וכן: צ' כהן פירוק חברות (2000), 756-747). יצוין, כי לעניין חובת תום-הלב פסקנו זה לא כבר, כי "להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב - המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיווית - הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיווי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" (ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, תק-על 2003(4), 888, בפיסקה 7). ואולם ממצאיו של בית-המשפט המחוזי מאפשרים לקבוע לחובת המערער, כי משלא השכיל להבחין מבעוד מועד במצב הקשה שאליו נקלעה החופר - זאת חרף אותות האזהרה הגלויים שהיו לנגד עיניו - לא נהג כמצופה ממנהל סביר בנסיבות העניין. משמע, שהמערער התרשל.

רשלנות
11.     הקביעה כי המערער התרשל, בכך שלא נהג כמנהל סביר בנסיבות העניין, מחייבת לבחון אם ניתן היה לחייבו כלפי המשיבות, באופן אישי, מכוח עוולת הרשלנות. הטלת אחריות אישית בנזיקין על מנהל חברה מותנית בכך שבמעשיו או במחדליו יתקיימו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על-פי דיני הנזיקין. כדברי השופט אור:


נקודת המוצא לעניין קיומה של אחריות נזיקית כזו, היא כי עצם מעמדו של מנהל כאורגן בתאגיד אינו מטיל עליו באופן אוטומטי אחריות אישית בנזיקין בגין עוולות להן אחראי התאגיד. עם זאת, אין למנהל חסינות מאחריות נזיקית בגין פעולות שעשה בכהונתו כמנהל. הוא ישא באחריות כזו כאשר מתקיימים בו כל היסודות הנדרשים לגיבושה של אחריות על פי דיני הנזיקין (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769, 790).


כן ראו: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מה(5) 661, 697; וע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' פרבשטיין [טרם פורסם], בפסקה 9 של פסק-הדין.

     כלום ניתן לומר, כי לעניין חיובו האישי בסילוק חובותיה של החופר, התקיימו בהתנהגותו של המערער יסודותיה של עוולת הרשלנות? השאלה הבסיסית הטעונה בירור היא, אם חלה על המערער חובת זהירות כלפי המשיבות. בגדרו של יסוד זה ניתן, כידוע, לשקול שיקולי מדיניות, המאפשרים לצמצם את חובת הצפיות הנורמאטיווית, אף כשהנזק שנגרם לניזוק היה צפוי כעניין פיזי (ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לא(1) 113, 129-128). אם התשובה לשאלה שהצגנו היא בשלילה, כי אז לקביעה שהמערער התרשל לא תהא כל נפקות לעניין חיובו לפצות את המשיבות. בבחינת חובת הזהירות האישית של מנהל כלפי נושים חוזיים-וולונטריים של החברה יש לייחס חשיבות, בין היתר, לעקרון ההפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לבין אישיותם המשפטית של נושאי המשרה בה. הפרדה זו מספקת צורך כלכלי-חברתי בכך שהיא מאפשרת לצדדים לבחור ולהגדיר במדויק את האישיות המשפטית שעמה הם מבקשים להתקשר, ובכך ליצור חוזים יעילים יותר מבחינה כלכלית (ראו: א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית" עיוני משפט יז (תשנ"ב) 167, 184-178). עם זאת, ראוי גם להכיר בחריגים לעיקרון זה. בפרשת מתתיהו הנ"ל (בעמ' 792-791) התייחס השופט אור לגדרם הראוי של חריגים אפשריים, וכך אמר:

במקרה שבפנינו, מתעוררת השאלה מתי תקום חובת זהירות של נושא משרה בתאגיד כלפי צד שלישי, במסגרת התקשרות חוזית של התאגיד עם אותו צד שלישי. המדובר בשאלה סבוכה, אשר עשויה לעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוונים מנוגדים. מצד אחד, יש לכבד את הבחירה החוזית של הצדדים להתקשרות, אשר נושא המשרה אינו צד לה. הטלת אחריות על נושא המשרה על בסיס עוולת הרשלנות כל אימת שמתרחשת הפרה של ההתקשרות עלולה לסכל את הבחירה החוזית האמורה, ואינה מתיישבת עם העיקרון בדבר הפרדה בין אישיותו המשפטית של התאגיד לבין נושאי המשרה בו ... . מצד אחר, במקרים מסוימים עשויים להתעורר שיקולי מדיניות הפועלים בכיוון של הטלת אחריות אישית ...

...לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בהקשר זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות ...; חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו - למשל, כרופא, כעורך-דין או כמתכנן ...; או קיומם של יחסים מיוחדים בין המנהל לבין הצד השלישי, אשר הביאו לכך שהצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי ... [ההדגש הוסף - א' מ'].


12.     בענייננו, לאור יחסי האמון רבי-השנים ושיתוף הפעולה ההדוק שהתקיים בין הצדדים בעבר, ניתן אמנם לקבוע כי שררו "יחסים מיוחדים" בין המערער למשיבות. ואולם, כעולה מדברי השופט אור, ביחסים מיוחדים, כשלעצמם, אין די להטלת חובת זהירות אישית על המנהל, אלא נדרש גם להראות כי "הצד השלישי נתן במנהל המסוים את אמונו ואת ביטחונו כי המנהל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי הצד השלישי". נקל להבחין כי תנאי נוסף וחיוני זה נשלל על-ידי הצדדים בענייננו. הלוא בית-המשפט המחוזי קבע, כי בשלב המשא-ומתן בין הצדדים דרשו המשיבות, כתנאי להתקשרות, כי המערער והגזבר יערבו באופן אישי להתחייבויותיה של החופר; אך משדרישה זו נדחתה במפורש, ויתרו המשיבות על קבלת הערבויות והתקשרו עם החופר בחוזה. יוצא, אפוא, כי לא זה בלבד שהמשיבות לא נתנו במערער "את אמונן ואת ביטחונן כי הוא, באופן אישי, לוקח אחריות כלפיהן", אלא להיפך: המערער הבהיר להן מפורשות כי הוא איננו מוכן לקחת על עצמו אחריות אישית, וחרף זאת הסכימו המשיבות להתקשר עם החברה בחוזה. זאת ועוד: ההיגיון העסקי מחייב להניח, כי סירובם של המערער והגזבר לערוב אישית להתחייבויות החופר, תומחר בחישוב התמורה החוזית שעליה הסכימו הצדדים (ראו: פרשת צוק אור הנ"ל, בעמ' 699; פרוקצ'יה, שם). אף בכך יש כדי לשלול את הסתמכות המשיבות על קיומה של אחריות אישית, כאמור, מצד המערער. לבסוף, יש לזכור, כי גם ללא קשר לשאלת ערבות המנהלים שהתבקשה וסורבה, המדובר בענייננו בהתקשרות עסקית בין צדדים שווים, שאיש מהם אינו מצוי בעמדת כוח מיוחדת ביחס לאחר. נסיבות אלו אינן מצדיקות שינוי כה קיצוני בהקצאת הסיכונים הרגילה שנוטלים על עצמם צדדים לעסקאות בין תאגידים. לא למותר להעיר, שאילו הוכח מעשה תרמית או חוסר תום-לב חמור מצד המערער כלפי המשיבות, אפשר וניתן היה לשקול את חיובו האישי גם מכוח עוולת הרשלנות. אך כאמור, מעשה כזה לא הוכח.

הפרת חובה חקוקה
13.     נותרה עוד העילה של הפרת חובה חקוקה, שאף עליה ביסס בית-המשפט המחוזי את אחריותו של המערער. עילה זו מעוררת בעיניי קשיים לא מבוטלים, ככל שהיא מתייחסת לחובה החקוקה בסעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, אשר מטיל אחריות פלילית על המוציא שיק ללא כיסוי (להטלת אחריות פלילית אישית מכוח סעיף 432 על מנהל, שהוציא שיקים ללא כיסוי בשם חברתו, ראו: ע"פ 137/79 גלנט נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 746. לכך שעוולת הפרת חובה חקוקה עשויה, עקרונית, להתייחס גם לחובה חקוקה פלילית, ראו למשל: ע"א 610/02 מפעל הפיס נ' לוטונט מועדון חברים בע"מ, פ"ד נז(5) 97, דברי השופט אנגלרד בעמ' 111-106). מקורם של הקשיים נעוץ בניסוחו של סעיף 432, שהוא גורף במהותו ואף קובע חזקה עובדתית לחובת הנאשם ומעביר אליו את הנטל לסתרה. לכאורה, ניסוח רחב זה עלול לתפוס ברשתו גם מנהל תם-לב המוציא שיקים בשמה של חברה הנתונה בקשיים, שבהגיע זמני-פירעונם הם מחוללים, וזאת אף אם בעת הוצאת השיקים פעל המנהל על-פי סטנדרטים עסקיים מקובלים. אף אם אניח כי תוצאה זו, הנלמדת מהוראתו של סעיף 432, היא תוצאה ראויה לעניין האיסור הפלילי על הוצאת שיק ללא כיסוי - איסור שככלל חל הן על החברה והן על האורגן המוציא את השיק בשמה (ראו: פרשת גלנט הנ"ל; א' לדרמן "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי-משרה בכירים אחרים בתאגיד" פלילים ה (1996) 101) - ספק בעיניי אם היא רצויה גם לעניינה של האחריות הנזיקית האישית העשויה להיות מוטלת על מנהלים תמי-לב מכוח העוולה של הפרת חובה חקוקה. לכאורה, קשה להצדיק הבדל כה דרמטי בין הדין המצמצם הרגיל החל על אחריותם האישית של מנהלים בגין מעשיהם במילוי תפקידם, לבין הדין הכה-מרחיב העלול לחול במקרה המיוחד שבו אמצעי התשלום בו השתמש המנהל היה שיק.

14.     והנה מתברר, כי חרף הקשיים האמורים, שהם אולי המשמעותיים ביותר מבין כלל השאלות המשפטיות המתעוררות בתיק זה, העילה של הפרת חובה חקוקה לא זכתה למעשה לליבון בבית-המשפט המחוזי. המשיבות אזכרוה בקצרה בלבד בכתב- התביעה, אך זנחוה כליל בסיכומיהן. בעקבות זאת גם הנתבעים לא התייחסו אליה בסיכומים שהוגשו מטעמם. למרות זאת, ראה בית-המשפט המחוזי לנכון להתייחס אליה, אך גם זאת באופן לאקוני בלבד, במילים אלה:

בעת שהנתבעים חתמו על ההמחאות ומסרון לתובעות ידעו או אמורים היו לדעת כי לא יהא להן כיסוי בזמן פרעונן ובכך עברו על הוראת סעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והפרו חובה חקוקה וממילא אחראים אישית לתוצאת מעשיהם.

     
     המערער טען לפנינו כי בית-המשפט שגה בהיזקקו לעילה זו, שנזנחה על-ידי התובעות. טענה זו בדין יסודה; זאת, במיוחד, לאור מורכבות הסוגיה, אשר ההכרעה בה חייבה ליבון מעמיק. יצוין כי גם לפנינו הסתפקו באי-כוח הצדדים בנקיטת עמדות סתמיות בשאלת התקיימותה של העילה, מבלי שאיש מהם טרח לנמק את עמדתו. מסקנתי היא, אפוא, כי גם חיובו של המערער בעילה של הפרת חובה חקוקה אינו יכול לעמוד; ומסקנה זו מייתרת את הצורך לקבוע מסמרות בשאלות שהוצגו לעיל ומאפשרת להותירן בצריך עיון.

סוף דבר
15.     מן הנימוקים שפורטו יש, לדעתי, לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ככל שהוא נוגע למערער. כן יש לחייב את המשיבות לשלם למערער את הוצאות הערעור, כפי שיישום כבוד הרשם, ושכר-טרחת עורך-דין בשתי הערכאות בסכום כולל של 50,000 ש"ח.

     בשולי הדברים יש להזכיר, כי הגזבר של החופר, שאף עליו הטיל בית-המשפט המחוזי חבות אישית כלפי המשיבות, לא ערער על חיובו ואף לא צורף כמשיב לערעור. כדי לאפשר לו לשקול את מהלכיו, ומבלי שתהיה בכך משום נקיטת עמדה ביחס לצדקת חיובו, הייתי מורה למזכירות בית-המשפט להמציא לו עותק מפסק-דין זה.

המשנה לנשיא


השופט א' ריבלין:
     אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה:
     אני מסכימה.

ש ו פ ט ת


     הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא א' מצא.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תרומה של חברה

  2. ערעור מנהל חברה

  3. אחריות חברה משכנת

  4. עורך דין הקמת חברה

  5. עורך דין פתיחת חברה

  6. קיפוח המיעוט בחברה

  7. התחשבנות בין חברות

  8. הברחת נכסים של חברה

  9. סעיף 350 לחוק החברות

  10. תיקון 18 לחוק החברות

  11. סעיף 267 לחוק החברות

  12. תיקון 19 לחוק החברות

  13. סעיף 353 לחוק החברות

  14. תביעה נגד חברת גרירה

  15. ניהול חברה בדרך מקפחת

  16. תביעה נגד חברה מחוקה

  17. סעיף 353א לחוק החברות

  18. תביעה נגד חברת הובלות

  19. סעיף 374 לפקודת החברות

  20. הוכחת חדלות פרעון חברה

  21. סדר היום באסיפה הכללית

  22. ערעור מס של חברת בנייה

  23. תביעה נגד חברת קייטרינג

  24. תיקון מס' 3 לחוק החברות

  25. חוק החברות, התשנ"ט-1999

  26. זכויות שימוש בשם של חברה

  27. פטור מאגרה לחברה בגירעון

  28. פתיחת חברות קש - גזר דין

  29. זכות וטו של המיעוט בחברה

  30. תביעה נגד חברת בקרת איכות

  31. סעיף 207 לחוק החברות החדש

  32. הוראת מעבר למבקרים פנימיים

  33. תיקון בקשה לפי פקודת החברות

  34. חדלות פירעון של חברה ציבורית

  35. בקשה לא לקיים ישיבת דירקטוריון

  36. תביעת חברה נגד סוכן המכירות שלה

  37. חוק החברה לישראל בע"מ, תשכ"ט-1969

  38. תביעה אישית של עובד נגד מנכ''ל חברה

  39. תקנות החברות (אגרות), התשס''א-2001

  40. פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983

  41. הקמת חברה חדשה תחת זו שהפכה חדלה פרעון

  42. תקנות החברות (חובת דיווח), התשנ''א-1990

  43. תביעה של חברת מענה אנושי לעסקים נגד לקוח

  44. תקנות החברות (אישור חלוקה), התשס''א-2001

  45. תביעה לפיצויים עבור הנזקים כתוצאה מקריסתה של החברה

  46. הסתרת העובדה שהחברה מצוייה בפועל במצב של חדלות פרעון

  47. תקנות החברות (הצבעה בכתב והודעות עמדה), התשס''ו-2005

  48. תקנות החברות (דיווח, פרטי רישום וטפסים), התש''ס-1999

  49. תקנות החברות (ענינים שאינם מהווים זיקה), התשס''ז-2006

  50. תקנות החברות (הקלות בעסקאות עם בעלי ענין), התש''ס-2000

  51. צו החברות (הנהלת פנקסי-סניף במדינת ניו-יורק), תשי"ח-1957

  52. תקנות החברות (כללים בדבר גמול והוצאות לדירקטור חיצוני), התש''ס-2000

  53. תקנות החברות (שינוי החלטה שפורטה בהודעה על אסיפה כללית), התשס''ד-2004

  54. תקנות החברות (כהונת דירקטורים מקרב הציבור ביותר משתי חברות), התשמ''ח-1987

  55. תקנות החברות (הוראות ותנאים לעניין הליך אישור הדוחות הכספיים), התש''ע-2010

  56. תקנות החברות (הודעה ומודעה על אסיפה כללית ואסיפת סוג בחברה ציבורית), התש''ס-2000

  57. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון, לדירקטור ולחבר ועדת ביקורת בחברה לתועלת הציבור), התשס''ט-2009

  58. תקנות החברות (גמול ליושב ראש דירקטוריון בחברה לתועלת הציבור שמחזורה מעל 500 מיליון שקלים חדשים), התש''ע-2010

  59. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון