להלן החלטה בנושא בקשת נאמן להעביר כספים: החלטה מונחת בפני בקשת הנאמן לשעבר של קבוצת אדאנט (להלן: "הנאמן" ו"הקבוצה", בהתאמה), להעביר כספים בין החברות בכדי לאפשר פרעון התחייבויות שניטלו בעת תקופת ההקפאה, וזאת לפי אופן התשלום שהיה נהוג ביניהן בעודן סולבנטיות. בנק לאומי, שהינו הנושה המובטח של חברת אדאנת תקשורת בע"מ (להלן: "הבנק" ו"משיבה 4", בהתאמה), מתנגד לבקשה וטוען כי יש בה כדי לפגוע בזכויותיו כנושה מובטח. כונס הנכסים הרשמי (להלן: "הכנ"ר") תומך בעמדת הנאמן. לאחר שהונחו בפני הבקשה, התגובות לה וכן תגובות לתגובות, מצאתי כי עניין לנו במחלוקת משפטית, אשר ראוי וניתן להכריעה על פי סמכותי שבתקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכך אני עושה. 1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי עד קריסת הקבוצה וכניסתה להקפאת הליכים, התנהלו עסקיה תחת "מטה משותף", והתנהלותן הכספית נעשתה במאוחד. לטענת הנאמן, חברת אדאנת לעסקים בע"מ, שהיתה חברת אחזקות (להלן: "חברת האחזקות"), היא שהעניקה לקבוצה שירותי ניהול, ביטוח ושכירת משרדים, בעוד החברות האחרות מחוייבות בהשתתפות יחסית בהוצאותיה, לפי מפתח משוקלל על-בסיס מספר העובדים ומחזורה הכספי של כל חברה. מוסיף הנאמן וטוען, כי בפועל חל ערבוב נכסים מסויים בין החברות, ואחדות מהן היו משתמשות ברכבים של אחרות, ולאחר מכן נערכה התחשבנות. מצב דומה חל בהשתתפות בפרוייקטים וגביית כספים מלקוחות. מבחינה כספית, כך לשיטת הנאמן, התנהלו החברות כמסלקה אחת, כאשר יתרות זכות בחשבונה של חברה אחת שימשו לא פעם לכיסוי יתרות חובה בחשבונה של חברה אחרת. התשלומים מתקופת ההקפאה, שאת אישורם מבקש הנאמן, הינם תשלומים לספקים ומספקי שירותים מאותה תקופה, וכן תשלומים לרשויות ולעובדים שחלה על הקבוצה, לשיטתו, חובה לשלמם. בין היתר, מבקש הנאמן כהאי לישנא: א. לחלק את התשלום בגין כלי-רכב לפי השימוש בפועל שנעשה בהם על-ידי החברות, כפי שנעשו הדברים ערב תקופת ההקפאה. ב. לחלק את תשלום שכרו של כלכלן שהעסקתו אושרה מראש בידי בית המשפט, בין כל החברות לפי מפתח המבוסס על תקבולי-לקוחות מתקופת ההקפאה. 2. מוסיף הנאמן ומציין, כי לחברת האחזקות לא היו הכנסות "משל עצמה", אלא הוצאות בלבד, בגין שירותי הניהול שהעניקה לחברות. אי לכך, מן הראוי לחלק את ההוצאות של תקופת ההקפאה בין החברות, לפי המפתח שהיה מקובל ביניהן ערב קריסתן; הנאמן מודע להוראת בית המשפט מיום 4.12.03, אשר לא איפשר להוסיף ולהעביר כספים בין החברות, וטענתו היא כי במצב זה, תשאר יתרה חיובית (מתקופת ההקפאה) בחשבונה של כל חברה, להוציא חברת האחזקות, אשר נותרת ביתרה שלילית. אי לכך, עמדת הנאמן היא כי נכון וצודק לחייב כל חברה בהשתתפות בהוצאות חברת האחזקות, באשר עסקינן בשירותים שניתנו בפועל לחברות בתקופת ההקפאה. זאת, להבדיל מהעברת כספים בין החברות בגין פרוייקטים, דבר אשר נשלל בהחלטת בית המשפט מיום 4.12.03. 3. בנק לאומי, המתנגד לבקשה, מסתמך על לשון החלטתי דנן, אשר הביאה לסיום הקפאת ההליכים, ואשר שללה המשך העברת כספים בין החברות, מחשש לדלדול בטוחותיו של הבנק, שהינו נושה מובטח של משיבה 4. זאת, תוך הבהרה כי העובדה שכך נוהלו החברות בעודן סולבנטיות, אין בה די בכדי לאשר את המשכה של צורת ניהול זו בעת חדלות פרעון. לטענת הבנק, הבקשה הנוכחית מנוגדת להחלטה דנן, ובאה בכדי לעוקפה. הבנק מוסיף וטוען, כי בית המשפט לא אישר לנאמן לנהל את החברות כ"מטה" אחד, תוך העברת כספים ביניהן, ואם פעל הנאמן בלא אישור, אין הוא יכול להטיל את תוצאות מחדלו על הנושה המובטח. כמו כן, המבחנים בהם השתמש הנאמן לחלוקת ההוצאות הינם שרירותיים, ואין כל קשר אמיתי בינן לבין חלוקת הוצאות בפועל. לשיטת הבנק, היה על הנאמן להשתמש בכספים שניתנו לו על-ידי בעלי השליטה לכיסוי הוצאות הקבוצה, ולא להעשרת קופתן של חלק מהחברות על חשבון החברות שלא זכו למימון. לו היה עושה כן, היתה נותרת בידו אף יתרת זכות ממנה יכול היה לכסות את שכר-טרחתו. כעת, מן הדין כי הנאמן יבקש להעביר חלק מכספי מימון הבעלים בכדי לערוך איזון בין החברות, ולהביאן ליתרת זכות כאמור. 4. המפרק הזמני שמונה לחברות אדאנט לעסקים בע"מ, עדית טכנולוגיות מידע בע"מ ודטה-סק בע"מ, תומך בעמדת הנאמן. לשיטתו, אין מדובר אלא בתשלום בגין שירותים שקיבלו החברות, ואין טעם ליתן להן להתעשר על חשבון חברת האחזקות. 5. כלל טכנולוגיות ובזק, שהינם בעלי מניותיה של חברת האחזקות, תומכות בבקשת הנאמן, וטוענות כי אין קשר בין ההעברה המתבקשת בנסיבות המקרה לבין זו אשר נשללה בהחלטה מיום 4.12.03, באשר במקרה הנוכחי עסקינן בתשלום עבור שירותים שניתנו לחברות השונות, אשר אין ספק כי מן הראוי לחייב את הנהנים מהן בתשלום. דרך החלוקה שציין הנאמן, לשיטת כלל ובזק, הינה נכונה וראויה, וטענת הבנק כי היא "שרירותית", נטענת בעלמא ובלא כל ציון של דרך חלוקה אלטרנטיבית לתשלום בעבור שירותים, שאין חולק כי ניתנו. זאת ועוד; הבנק הסכים למפתחות חלוקה אלו, בתקופת פעילותה של הקבוצה, וכאשר הזרימו בעלי המניות כספים בתקופת ההקפאה, הסתמכו על כך שהדברים יוסיפו להתנהל באותו אופן. אי לכך, לשיטת כלל ובזק, מנסה הבנק להתעשר שלא כדין, ולהמנע מתשלום עבור שירותים שהעשירו את קופתה של משיבה 4, הכל תוך שהוא מונע מבעלי המניות החזר מימון שהעמידו בתקופת ההקפאה - אשר "טורפדה", לשיטתן, בידי הבנק עצמו. 6. אף הנאמן, בתגובתו לתגובת הבנק, מנסה לאבחן את הבקשה הנוכחית מן ההחלטה הקודמת, שם התבקשה סמכות כללית להעביר כספים בין חשבונות הבנק של החברות, לפי צרכיהן התזרימיים, ללא קשר לשירותים או פעולות ספציפיות. למעשה, טוען הנאמן כי העברת הכספים בין החברות נעשו בשלושה מישורים שונים: תשלום עבור שירותים ישירים שהעניקה חברת האחזקות בפועל, העברת תקבולים בין החברות בגין עבודות שבוצעו בפועל, ורק השלישית, האחרונה עוסקת במימון טהור, ולמעשה מעין הלוואה של חברה אחת לאחרות לצרכים תזרימיים. המחלוקת, אשר הובילה להחלטה מיום 4.12.03, לא נסבה אלא על העברות מן הסוג השני והשלישי, ואילו הבקשה הנוכחית עוסקת בסוג הראשון בלבד. אין כל הגיון לפטור את משיבה 4 מתשלום בגין שירותים שאפשרו לה להפיק את הכנסותיה בתקופת ההקפאה. מוסיף הנאמן וטוען כי המפתחות שהיו נהוגים בקבוצה נראים סבירים והוגנים, אם כי יתכנו גם מפתחות אחרים. כך או כך, הבנק מעולם לא חלק על מפתחות אלו טרם הקפאת ההליכים. כמו כן, מעיר הנאמן כי תמוהה עמדת הבנק, המבקש כי יתרת זכות בחלק מן החברות (שקיבלו מימון מבעלי המניות, בזק וכלל), תועבר לכיסוי הגרעונות ביתר החברות. זאת, באשר עמדה זאת סותרת את עמדתו העקרונית של הבנק עצמו, שעמד על כך כי יש להתייחס לכל אחת מחברות הקבוצה בנפרד, בלא שיתרות זכות בחשבון אחת מהן ישמשו לכיסוי יתרות החובה של האחרות. עד כאן העובדות ונסיבות המקרה, ולהלן החלטתי; 7. כאשר ניתן צו הקפאת הליכים, לאחר שנשמעו עמדות הנושים, הרי שמעצם מתן הצו, משתמעים היתר ואף חובה להפעיל את החברה כ"עסק חי", וזאת במהלך עסקים רגיל, ככל שאפשרי הדבר במסגרת דיני הקפאת ההליכים. במסגרת זו כלולות, ראשית כל, פעולות בסיסיות שעניין מתן אפשרות להמשך תפעולה של החברה, כגון תשלומים שוטפים לספקים חיוניים, דמי שכירות ותשלומים לרשויות. תשלומים אלו נועדו לתחזוק התשתית הבסיסית, על-גבה ניתן להמשיך להפעיל את החברה כעסק נושא רווחים. זו אחת ההשלכות ההכרחיות של מתן צו הקפאת הליכים, להבדיל מצו פירוק; כשם שבית המשפט הנותן צו כזה, מודע ומתכוון בהכרח (ולמצער, בהעדר סייגים מפורשים לסתור) לתוצאות אלו, חל דין דומה על כל הנושים המסכימים להקפאת הליכים, בין אם באורח גורף או בסייגים. אי לכך, אין נושה יכול לתמוך, מחד גיסא, במתן צו הקפאת הליכים או הארכתו, ומאידך גיסא, לטעון בדיעבד, כי הסכמה זו לא כללה את הוצאות התפעול השוטף. דין בסיסי זה אינו משתנה, כאשר עסקינן בנושה מובטח, נהפוך הוא; נושה מובטח, דווקא בשל כוחו הגדול, הידע הרב שבידיו ויכולתו להשפיע על מהלכה של הקפאת ההליכים, מחוייב להבהיר באורח חד-משמעי את עמדתו. זאת, גם ובעיקר לאור יכולתו להשפיע על יכולת החברה להוציא הוצאות, ועל מצבם של "ספקי תקופת ההקפאה". עניין זה, וההלכות שנקבעו במסגרתו, נידונו בפירוט בהחלטתי בפש"ר 1357/03, בעניין מיאב נ' בן-טל. בין יתר הדברים, הבהרתי באותו עניין באורח שאינו משתמע לשתי-פנים את מסגרת חובתו של נושה מובטח בהקפאת הליכים: "גלוי וידוע הוא, כי לעמדת הנושה המובטח, בראשית הקפאת ההליכים ובהמשכה, משקל מכריע בשיקולי בית המשפט. כאשר נושה מובטח עיקרי מתנגד באופן נחרץ להקפאת הליכים, הרי שכל עוד הוא עושה זאת בתום-לב ומשיקולים מהותיים, הרי אך לעיתים נדירות יתן בית המשפט צו הקפאת הליכים, או יאריכו, אלא אם יצליח הנאמן לשכנע את הנושה המובטח לשנות את עמדתו. לשון אחר; לנושה המובטח לא רק הכלים לאמוד את סיכוייה של ההקפאה להצליח, אלא אף את הכלים להביא לבטלותה, אם הוא עומד על כך בנחרצות ודורש את ביטולה, ולחלופין הגנה הולמת ברורה ומפורשת לזכויותיו. אף כאן, עדיף מצבו על זה של הספק. לא זאת, אלא אף זאת; כדבריה של ד"ר חביב-סגל, הנושה המובטח עשוי להוות חלק חשוב מ"מערכת סינון" כלכלית, אשר "תנפה" חברות שאין להן סיכוי אמיתי להשתקם, ותעביר אותן להליכי כינוס נכסים ופירוק". (ההדגשות במקור - ו.א). 8. עניין זה הודגם היטב אף במקרה הנוכחי, בו הופסקה הקפאת ההליכים, בנקודה בה הופסקה, בשל התנגדות הנושה המובטח לאפשר העברות כספים בין החברות באורח המגדיל את חשיפתו ומסכן את ערך הבטוחה שבידיו. אי לכך, הבהיר בית המשפט העליון היטב, כי על הנושה המובטח מוטלת אחריות להבהיר את עמדתו באורח שאינו משתמע לשתי פנים. בעניין מיאב, סיכמתי נקודה זו, כדלקמן: "מסיבה זו ממש, הקפיד בית המשפט העליון וקבע, כי כאשר בהסכמת נושה מובטח עסקינן, די בהסכמה משתמעת. משמעותו של דיבר זה הינה פשוטה וגלויה: נושה מובטח אשר אינו מתנגד להקפאת ההליכים, ואינו עומד במפורש ובגלוי על התנגדותו, ורואה כיצד נכנס הנאמן להתחייבויות בלא לעשות דבר, נחשב כמסכים באופן משתמע - קרי, המצג העומד לעיני בית המשפט והספקים הינו מצב של נושה מובטח המשלים, אף אם בחריקת שן ובלא "התלהבות" יתרה, עם מהלך ההקפאה. מסיבה זו קבע כב' השופט לוין, ולא בכדי, כי אין די אף בבקשה מפורשת לבטל או לצמצם את ההקפאה שמוגשת בתחילת ההליך, אם הנושה המובטח זונח אותה בהמשך, על-ידי אי עמידה עליה, ואי התערבות כאשר פועל הנאמן בניגוד לאמור בבקשה (כל עוד, כמובן, נמנע בית המשפט מלקבל אותה). זאת ועוד; באותה המידה, אין די בהתנגדות הנושה המובטח, דרך משל, להעמיד לחברה אשראי חדש: התנגדות להקפאה עצמה לחוד, וסירוב להגביר את חשיפתו על-ידי הלוואת כספים חדשים לחוד. דין דומה חל, מכח קל וחומר, על התנגדות הנושה המובטח להארכת הצו לתקופות ארוכות מאד, ועמידתו על הארכות קצרות יותר - צעד זהירות אלמנטרי, שבית המשפט נוקטו לא פעם אף ביוזמתו הוא" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). אי לכך, על נושה מובטח אשר רוצה להגביל את הקפאת ההליכים וחושש לגורל בטוחתו, לפעול באחת משתי אלו: להתנגד לצו ההקפאה, דבר אשר עשוי להביא לעיתים קרובות לכך כי בית המשפט יבטל את הצו או ימנע מליתן אותו; או לבקש "הגנה הולמת" לבטוחתו - זאת בין אם במפורש, על-ידי הגשת בקשה מתאימה של "הגנה הולמת", ובין אם במשתמע, על-ידי בקשה לבית המשפט, כי יורה לנאמן להמנע מביצוע פעולות כאלו ואחרות, אשר עשויות לפגוע בבטוחה. כפי שהוסבר בעניין מיאב, הרי שבדרך זו, יכריע בית המשפט ויתווה "מאזן כוחות", בין ההגנה על השעבוד מחד, לבין צרכי ההקפאה מאידך, תוך שהוא מתווה לנאמן כללי "מותר ואסור" ברורים בניהול החברה ונטילת התחייבויות, אשר הפרתם עשויה (במקרים מתאימים) להביא לידי הטלת אחריות אישית על האחראי לכך. 9. בנסיבות המקרה דנן, לא התנגד הנושה המובטח לעצם מתן צו הקפאת ההליכים, קל וחומר שלא התנגדות מפורשת וחד-משמעית עליה עמד בבית המשפט. זאת, להבדיל מהתנגדותו להעברת כספים בין חברות הקבוצה - מהלך ניהולי ספציפי, אשר לדעתו יכול היה לדלדל את הבטוחה שבידיו. אי לכך, התקיימה בנסיבות העניין הסכמה משתמעת (למצער) לניהול החברות כ"עסק חי" בהקפאת הליכים, וזאת עד לעת בה עתר הנאמן להפסקתה, בשל התנגדות הבנק לניהול החברות כ"משק משותף". המסקנה מכל האמור לעיל, כי הבנק אינו יכול להתנער כעת מן החובה לשלם במלואם את "תשלומי תקופת ההקפאה", בגין שירותים שמשיבה 4 קיבלה מאחרים, ואשר דינם כדין הוצאות הקפאה הזוכות, בנסיבות המקרה דנן, לקדימות כלפי הנושה המובטח, באשר היו נחוצות לתפעול החברות, מהלך כלפיו לא גילה הבנק התנגדות עקרונית. 10. עתה, מן הראוי להוסיף ולקבוע, כי בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל דופי בפעילות הנאמן, וזאת חרף העובדה כי הקפאת ההליכים לא צלחה בסופו של יום. הנאמן קיבל לידיו קבוצת חברות המצויה במצב קשה, ומלכתחילה ברור היה, כי הבראתן והצלחת ההקפאה אינו בגדר "וודאי" או "מובן מאליו". זאת ואף זאת; לא הנאמן יצר את אותו מבנה כלכלי ויחסי-גומלין מורכבים שבין חברות הקבוצה, אלא קיבלו "בירושה" מן התקופה בה היו החברות סולבנטיות. מבנה זה התגלה כחלק מן התשתית הבסיסית הנדרשת להפעלת החברות, עד כי כאשר הוחלט כי אין המשך הפעלתו אפשרי בנסיבות של חדלות פרעון, הביא הדבר לכשלון ההקפאה כולה. נקל לראות, כי אף אם היו החברות סולבנטיות, הרי שינוי דפוסי הפעולה ומפתחות ההתחשבנות ביניהן עשויים היו להתגלות כפעולה מורכבת, העשויה לגרום לזעזוע ניכר במצבה של הקבוצה. אי לכך, אין להטיל כל דופי בנאמן, על כך כי החליט לקבל (ולו באורח זמני) את "מפתחות" ההתחשבנות בין חברות הקבוצה, לאחר שבדק ומצא כי הם סבירים על פניהם (מסקנה אליה מצטרפת אף אני, במלוא הכבוד הראוי); יוער, כי העובדה שיתכן מאד וניתן היה למצוא "מפתחות" יעילים וטובים יותר, אינה הופכת את הנוכחיים לבלתי-סבירים. אי לכך, אך ברור הוא כי נאמן המקבל לידיו לנסות ליצב ולהבריא קבוצה חדלת-פרעון, יקדיש תחילה את עיקר זמנו וכשרונו להחזקתה כ"עסק חי" ויצוב מצבה של הקבוצה, ולאו דווקא לשינוי מפתחות התחשבנות הנראים על פניהם סבירים. דומה, כי בעניין זה יש טעם לפגם בטענות המועלות כעת על ידי הבנק, הטוען באורח לקוני ובדיעבד כנגד אותם "מפתחות התחשבנות", וזאת בלא שיטרח לנמק את טענותיו או אף להציג חלופות ראויות. זאת ועוד; בניגוד להתנהגות הנאמן שנידונה בעניין מיאב, הרי שבנסיבות המקרה הנוכחי, מסר הנאמן לבית המשפט (ולנושים) עדכונים מלאים על מצב החברות, וכאשר קיבל הנחיה להמנע מדרך הפעלה פלונית, כיבד אותה במלואה. אי לכך, טענותיו של הבנק בעניין זה הינן תמוהות, וזאת בלשון המעטה. יתר על כן, אעיר כי נאמן בהקפאת הליכים נדרש לנהל את החברות באורח סביר, תוך הקפדה על חובות זהירות וחובת אמון מוגברת כלפי הנושים ובית המשפט. אלא, שאין לשכוח, כי הנאמן (בניגוד למנהלי חברה סולבנטית), אינו אדם שתחום עיסוקו ומומחיותו הינו בענפי היצור והעיסוק של החברה דווקא; אי לכך, אין בית המשפט יכול לדרוש, כי הנאמן יקבל בכל מצב את ההחלטה הטובה ביותר שניתן היה לקבל. קל וחומר, שאין לבוא אל הנאמן בטענות כל אימת שהתברר בדיעבד כי שגה בהחלטה עסקית, או כי ניתן היה לקבל החלטה טובה יותר בנסיבות המקרה. דין כזה היה עשוי ליצור "הרתעת-יתר", אשר אינה רצויה כלל ועיקר. 11. יוצא, כי הנאמן, אשר בחר לאמץ את "מפתחות ההתחשבנות" אותם "ירש" מהמנהלים הקודמים של הקבוצה, לא עשה אלא החלטה עסקית גרידא, בכובעו כמנהל החברות (ובכללן החברה שנכסיה משועבדים לבנק). אין הבדל עקרוני, לענין זה, בין אימוץ המפתחות, שמשמעו המשך קבלת שירותים מחברת האחזקות, לבין החלטה אפשרית אחרת, שהיתה מביאה לניתוק קשר זה, ולקבלת אותם שירותים (אשר אין חולק כי נדרשו לשם תפעולה של משיבה 4) מצדדי ג' אחרים, בין אם תוך שימוש ב"מתווך" ובין אם לאו. בכל מקרה, היה על הנאמן להתקשר עם ספקים חיוניים ולשלם תשלומים שוטפים, ואין הבנק יכול לצפות כי אלו יתקבלו חינם אין-כסף. זאת ועוד; דווקא עמידתו של הבנק עצמו על ניהול עצמאי של כל חברה וחברה בתוך הקבוצה, אך מחזקת את העובדה, כי החברה, אשר קיבלה (באמצעות הנאמן), "החלטה עסקית", לקבל שירות בפועל מחברת האחזקות, חייבת לשלם את שווי השירות שקיבלה, כפי שהוסכם זה בין הצדדים. מושכלה זו אינה סותרת כלל ועיקר את החלטתי מיום 4.12.03; החלטה זו עסקה בעניין אחר לחלוטין, שעיקרו קבלת עמדת הבנק, כי אין להמשיך ולנהל את החברות כ"מטה משותף" מן הבחינה התזרימית, קרי, לא ניתן להשתמש ביתרות זכות בחשבונה של משיבה 4, בכדי לכסות יתרות חובה בחשבונה של חברת האחזקות (או חברות אחרות בקבוצה), אלא שמכאן ועד מתן פטור מתשלום על שירותים שקיבלה משיבה 4 בפועל מחברת האחזקות, רב הדרך. על שירותים וטובין יש לשלם, בין אם הם מסופקים בידי צד ג' או בידי חברה קשורה. בנסיבות המקרה, לא הוכח כי עניין לנו בשירותים פיקטיביים ולא נחוצים (להבדיל מן המקרה שנדון בפש"ר 1019/01, בש"א 11364/01 מסעדת מאכלי טובה נ' פינטוב), או במחיר מנופח החורג באופן ברור ממחיר השוק, נהפוך הוא. אי לכך, עניין לנו בתשלום הוצאות הקפאה גרידא, לפי התקשרות שאומצה על-ידי הנאמן כדין, ובלא סתירה להוראות בית המשפט; ספק גדול בעיני, אם ביטול המבנה של אספקת השירותים היה יכול, בנסיבות העניין, להביא להוזלה משמעותית במחירם - זאת שלא לדבר על הזמן, ההוצאות והטרחה שהיה מהלך כזה גורם. 12. סוף דבר; כשם שהנושה המובטח דורש לעצמו (ובצדק) את רווחי החברה בתקופת החברה, כך חייב הוא לשאת בהוצאות הכרוכות בהפקתם של רווחים אלו; העובדה כי בסופו של יום נכשלה הקפאת ההליכים אינה משנה מהלך זה. דווקא גישת הבנק (שהתקבלה), אשר דרשה הפרדה בין החברות, אינה מסייעת לו כלל ועיקר בנסיבות המקרה, אלא מדגישה את חובת קופת משיבה 4 לשאת בהוצאות הקפאת ההליכים, לפי חלקה במפתח ההתחשבנות שאומץ על-ידי הנאמן. אי לכך, דין הבקשה להתקבל. בנסיבות המקרה, ישא הבנק בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. נאמנות