דריסה למוות במעבר חציה

להלן הכרעת דין בנושא דריסה למוות במעבר חציה:

הכרעת דין

הנאשם (להלן: "הנאשם) מואשם בעבירות הבאות:

  1.      הריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: החוק) וסעיף 43 לפקודת התעבורה (נ"ח), התשכ"א- 1971 (להלן: הפקודה).
  2.      אי האטה - עבירה לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- וסעיף 38 (3) לפקודה.
  3.      אי מתן אפשרות חצייה במעבר חצייה- עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- וסעיף 38(3) לפקודה.


כתב האישום:

בכתב האישום נאמר כי:

1.     "ביום כי ביום 25.9.00 בשעה 17:00 לערך נהג הנאשם במשאית מסוג וולבו מ.ר. 13-603-00 (להלן: "המשאית") בנתיב אמצעי בדרך עירונית בשדרות הגעתון בנהריה מכיוון מערב למזרח (להלן: "הכביש").

2. מול בית מס' 1 ברחוב הנ"ל מצוי מעבר חצייה המסומן היטב בכביש ומתומרר עם שני תמרורים של ג - 7.

3.     באותה העת עמדו בצד ימין על המדרכה שלפני מעבר החצייה, אישה בת - 63 (להלן: "המנוחה") ולידה רחל אוחנה הולכת רגל נוספת.

4.     רחל אוחנה החלה לחצות את הכביש במעבר החצייה ומשראתה את המשאית המתקרבת אליה, סימנה למשאית בידה השמאלית שבה אחזה שקית, שתאט את מהירות נסיעתה. המנוחה החלה אף היא לחצות את מעבר החצייה. משהספיקה המנוחה לחצות כ- 4.40 מטר מרוחב הכביש, פגעה בה המשאית ודרסה אותה (להלן: "התאונה").

5. כתוצאה מן התאונה נגרם מותה המידי של המנוחה.

6. במקום בו ארעה התאונה הנ"ל שדה הראיה פתוח למרחק של כ- 100 מטר ועובר לתאונה נהג הנאשם ברכבו במהירות כ- 20 קמ"ש.

7. הנאשם במעשיו ובמחדליו האסורים גרם למותה של המנוחה:

א.     נהג במשאית ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו.

ב.     לא האט את מהירות נסיעתו עד כדי עצירה בהתקרבו למעבר החציה.

ג.     לא נתן זכות קדימה למנוחה ולהולכת הרגל שעמדו לחצות את הכביש במעבר החציה.

ד.     למרות שהבחין בהולכי הרגל העומדים במעבר החציה לא האט כלל את מהירותו, והמשיך בנסיעה שוטפת.

ה.     לא בלם את המשאית בהזדמנות הראשונה שיכול היה.

ו.     לא צפר לעבר המנוחה, על מנת להזהירו מהסכנה הצפויה להם.

ז.     נהג במשאית בהתקרבו למעבר חציה באדישות ובשיוויון נפש לאפשרות שיגרום תאונה בה יפגעו בני אדם.

ח.     נהג במשאית בקלות דעת תוך מודעות לאפשרות הפגיעה בהולכי רגל במעבר החציה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר ואפשרות לגרימת התאונה מתוך תקווה שיצליח למונעה.

ט.     נהג במשאית בפזיזות ובחוסר זהירות".

גרסת הנאשם:

בישיבת ההקראה הודה הסניגור בשם הנאשם בקשר הסיבתי שבין מותה של המנוחה לבין התאונה. בהמשך הוסכם על ידי ב"כ הצדדים כי מהירות נסיעתה של המשאית בעת התאונה היתה 17.9 קמ"ש, זאת על פי בדיקת דיסקת הטכוגרף שהיתה מותקנת במשאית ושפוענחה על ידי המומחה ד"ר עוזי אתרוג. עם זאת כפר הסניגור באחריותו של הנאשם לתאונה האמורה ולפיכך נשמעו ראיות בתיק זה.

עדי התביעה:
עד התביעה הראשון היה השוטר אלי ביטון שהזדמן למקום באקראי מיד לאחר התאונה. הוא כתב דו"ח פעולה (ת1/) וציין בדו"ח הנ"ל את מספרי כלי הרכב וכן שמותיהם של אנשים שהיו באזור, ולכאורה היו עדים בתאונה. עדים אלה הם איזו מרגוליס ופנחס בר-גיל. לאחר מכן הגיע למקום התאונה הבוחן חזי מסורי. יצויין כי בפני העיד גם הבוחן נסים פרטוש אשר הציג חוות הדעת בקשר למהירות נסיעת המשאית בעת התאונה כאמור לעיל.

מסורי חזי (עמ' 5 לפרוטוקול):

מסורי חזי משמש כבוחן תאונות דרכים בלת"ן עכו.

העד ערך תרשים, דו"ח בוחן, צילם תמונות, וקלטת וידאו אשר מתעדת את הכביש, את מקום התאונה, את המשאית וכן את הכתמים שנותרו על הכביש ועל צמיגי המשאית, וערך מסמכים נוספים לרבות חקירתו של הנאשם באזהרה. המוצגים הנ"ל סומנו והוגשו לבית המשפט (ת4/ עד ת12/). כמו כן הוגשה לתיק חוות דעת של המכון הפתולוגי (ת14/) בצירוף שתי תמונות של המנוחה.

הבוחן לא מצא על הכביש סימני בלימה, וכפי שעולה מהודעותיו של הנאשם במשטרה, הוא לא הבחין כלל במנוחה, לא חש כי פגע בה. הוא נעצר רק לאחר ששמע צעקות, בהיותו מטרים ספורים אחרי מעבר החציה, בלי שבלם בלימת חירום.

לדעת הבוחן, העד מסורי, חצתה המנוחה את הכביש במעבר החציה מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם.

בתמונות שצילם הבוחן מסורי (ת9/, 18 תמונות) מופיעים הכביש, המשאית גלגלי המשאית וכו'. בתמונות 1 ו- 2 מצביע העד מסורי על כתמי דם בגלגל השמאלי אחורי חיצוני של הסרן האחורי ובתמונות 8 ו- 9, לדברי העד מסורי, ניתן להבחין במיץ רימונים שנפלו מסל הקניות שהיה בידי המנוחה ונמחצו על-ידי שני הגלגלים השמאליים האחוריים בסרן הקדמי מבין השניים האחוריים.

מן הממצאים שנמצאו בשטח, הסיק העד מסורי כי חלקה הקדמי של המשאית פגע במנוחה, הפילה ארצה וגלגלי המשאית האחוריים השמאליים דרסו אותה. באשר לגלגל הקדמי השמאלי ציין העד כי לא ברור לו האם גם גלגל זה פגע במנוחה. הוסיף מסורי וסיפר כי איבריה הפנימיים של המנוחה יצאו החוצה ודם ניגר מגופה.

לדבריו, לאחר שהמנוחה נפגעה מחלקה הקדמי של המשאית והחלה מדממת עלו גלגלי המשאית האחוריים על כתמי הדם. זהו ההסבר להימצאות מיץ רימונים על הגלגלים הקדמיים של הסרן השמאלי הקדמי (נ1/ גלגלים מס' 3 ו- 4) לעומת כתמי הדם המצויים על הגלגלים השמאליים בסרן האחורי (נ1/ גלגלים מס' 7 ו- 8).

מסורי שולל מכל וכל את גירסת הנאשם כפי שהושמעה מפי הסניגור, לפיה המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין. לטענתו, גירסה זו איננה מתקבלת על הדעת זאת בהתחשב בגובה המשאית (בצד השמאלי שלה), בגובה הסרנים ובגובה הארגז. לדעתו, הולך רגל אינו יכול להיכנס בעמידה מתחת לארגז אלא אם כן הוא יפגע בראשו תחילה. בנוסף, ציין העד כי ניתן להסיק מפיזור מיץ הרימונים (ת9/ תמונה מס' 7) כי הסל נפל/נזרק משמאל לימין ולא להפך.

עוד טען כי מקום מציאת הגופה וכיוון שכיבת הגופה מצביעים כי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל.

רחל אוחנה (עמ' 13 לפרוטוקול):

רחל אוחנה (להלן: "רחל") הינה הולכת רגל אשר נכחה בעת קרות התאונה.

לדבריה, כמה דקות לפני התאונה עמדו היא והמנוחה על המדרכה. רחל התכוונה לחצות את הכביש. יצויין כי רחל העידה שהיא נעזרה בהליכון בשל מחלות מהן היא סובלת. המנוחה עמדה לידה אך רחל אינה יודע מה היה בדעת המנוחה לעשות. רחל החלה לחצות את מעבר החציה כאשר הבחינה לפתע, כי מצדה השמאלי נוסעת לקראתה משאית "במהירות". רחל סימנה לנהג בידה השמאלית שבה החזיקה בשקית, ובהליכון שבידה הימנית, על-מנת שיאט את מהירות נסיעתו. לטענתה, מרוב פחד היא הפילה את ההליכון שאחזה בידה על הכביש, ונפלה על המדרכה בצידו השני של הכביש, שאם לא כן, גם היא "היתה מתה".

מיד לאחר מכן שמעה רחל קול צעקה: "אמא" וראתה את המנוחה שוכבת על הכביש ומזיזה את ראשה. לדבריה, תוכן בטנה של המתלוננת נשפך על הכביש.

מאידך מהודעתה במשטרה (ת15/) עולה כי רחל אכן ראתה את המשאית פוגעת במנוחה:
"ראיתי את המשאית פוגעת באישה שהלכה אחרי "...(ת15/ גיליון 1 שורה 16).

לאחר שהעדה ציינה כי היא לא זוכרת מה שהיה, וכי מה שמסרה במשטרה זו האמת, היא ציינה כי היא אינה רוצה לפגוע במנוחה, או בנאשם, בעדותה. לאחר שנתגלו סתירות בין הודעתה במשטרה לבין עדותה בבית-המשפט הוכרזה העדה כעדה עויינת.

רחל הודתה כי מה שסיפרה במשטרה נכון הוא וכי היא כיום לא זוכרת הרבה הן מפאת אישפוזה כשנה בבית-החולים לאור מצב בריאותה הקשה (העדה ציינה כי היא חולת סרטן ואף כרתו לה חצי כבד). בנסיבות אלה, אני מעדיף את הודעתה שנמסרה במשטרה וזאת בהתאם לסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971, על פני עדותה בפני. יש להניח כי התקופה הקשה שעברה על העדה, השפיע גם על זכרונה ועל הדיוק בתיאור האירועים כפי שקרו. בהערת אגב אציין כי לא נראה לי שיש חשיבות למחלוקת שבין הצדדים ביחס לבחירה בין שתי האפשרויות האמורות.

מהודעתה במשטרה עולה כי רחל הבחינה שהמשאית פוגעת במנוחה ועולה בנסיעה על בטנה.
עוד עולה מחקירתה במשטרה כי לפני מעבר החצייה נעצרה מכונית לבנה שנתנה להן זכות קדימה.

חוות הדעת של המכון לרפואה משפטית (ת14/):

למרות שהנאשם מסכים כי מותה של המנוחה נגרם עקב תאונה הדרכים, יש לבדוק אם יש סימני פגיעה בפניה ובראש של המנוחה, שיהיה בהם לתמוך בגרסת ההגנה כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין כיוון נסיעת המשאית. על פי גרסה זו המנוחה "נכנסה" עם ראשה בארגז המשאית, ונפלה כתוצאה מכך בין גלגלי המשאית ומתחת למשאית. בחוות הדעת הנ"ל נאמר כי לא נמצאו סימני חבלה טריים על פניה או על הקרקפת של המנוחה, שלד האף שלם גם ברירית השפתיים לא נמצאו סימני חבלה טריים ואף לא באפרכסות.
לעומת זאת, בצד הקדמי של הבטן בשליש התחתון מימין וכו' נמצא פצע קרע פעור, שרירים קרועים עצמות אגן שבורות ולולאות מעיים קרועות ועוד סימני חבלה קשים ביותר המצביעים בעליל כי המשאית עלתה על החלק הזה של גוף המנוחה ומחצה אותו וקרעה אותו בצורה קשה.

ראיות ההגנה:

עדות הנאשם (עמ' 19 לפרוטוקול):

הנאשם הצהיר בפני כי כל מה שמסר בשתי הודעותיו במשטרה (ת11/ ות12/) אמת הוא.

לדבריו, בנסיעתו הוא הבחין במעבר חצייה ריק מאדם כ- 100 מטר לפניו אולם הוא לא שם-לב האם על המדרכה מימין עומד אדם כלשהו, וגם בהיותו במרחק של כ- 20 מטר ממעבר החציה לא הבחין בהולכי רגל עליו או בקרבתו.
בבית-המשפט טען הנאשם כי לא היתה בזירת האירוע שום מכונית. מאידך בהודעתו במשטרה הנאשם ציין כי הוא אינו זוכר אם בנתיב הימני נסעו כלי רכב. כזכור, העדה רחל ציינה כי מימין למשאית נסעה מכונית סיטרואן לבנה.
בבית המשפט טען הנאשם כי הוא שמע צעקות ולכן עצר את המשאית אולם הוא לא הבחין באשה שצעקה. לעומת זאת בחקירתו במשטרה סיפר הנאשם כי הוא ראה את האישה שצעקה.

כאשר הועמד הנאשם על סתירה זו השיב כי:

"היתה מישהו שמה, הוא שאל אותי אם היא צעקה ואמרתי צעקו ולא יודע מי" (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 3).

עוזי רז (עמ' 24 לפרוטוקול):

המהנדס עוזי רז, הגיש חוות דעת כמומחה מטעם ההגנה אשר סומנה נ3/.

בניגוד לעדותה של עדת הראיה היחידה לתאונה, רחל אוחנה ובניגוד לסברתו של העד מסורי חזי, טוען רז כי כיוון החצייה של המנוחה היה דווקא משמאל לימין.

כמו כן ערך המהנדס רז שיחזור התאונה וקבע כי הנאשם לא היה יכול לראות את המנוחה שחצתה מצידו השמאלי, לדבריו, הנאשם כבר הביט אל מעבר לה. בנוסף לכך טען רז כי גם בהנחה שהמנוחה חצתה את הכביש מצד ימין, התאונה לא היתה נמנעת שכן זמן החצייה של המנוחה היה קצר מזמן תגובת הנאשם.

פנחס בר-גיל (עמ' 32 לפרוטוקול):

לדבריו, ביום האירוע נשוא דיונינו הוא פנה ימינה מרח' לוחמי הגיטאות לרח' הגעתון. בפניה שמע העד צופרים רבים והבחין כי התנועה מתנהלת לאיטה. כאשר הגיעה למרחק של כ- 50 מטר מהרמזור הפנה את מבטו ימינה והבחין באישה מוטלת על הכביש במרחק של 3 מטרים מן המדרכה הימנית. לדבריו הוא הבחין במשאית שעצרה כמה מטרים לפני הרמזור במסלול הימני ביותר.

העד זה לא היה עד לתאונה עצמה ולא ניתן להיעזר בה כדי לקבוע את כיוון חציית המנוחה.

הודעתו של איזו מרגוליס (נ4/):

הסניגור הגיש את הודעתו של איזו מרגוליס במשטרה בהסכמת ב"כ המאשימה בלי לזמן את נותן ההודעה לעדות. בהודעתו במשטרה סיפר כי ביום האירוע בסמוך לשעה 17:10 נהג ברכבו בשדרות הגעתון ממערב למזרח ולפניו נסעה משאית. לדבריו, רכבו היה במצב עצירה כיוון שהרמזור בצומת הראשית התחלף לאדום. כאשר החלו בנסיעה הבחין לפתע העד כי גלגליה האחוריים השמאליים של המשאית עלו על משהו. מיד לאחר מכן הבחין באישה שכובה בניצב למדרכה.

ב"כ המאשימה טענה כי אין לקבל עדות זו כיוון שהיא סותרת הן את חוות דעתו של ד"ר אתרוג לפיה אין ממצא לגבי עצירת המשאית והן מנוגדת לגרסת הנאשם כי לא עצר את המשאית לפני מעבר החציה כלל. לפיכך דבריו מעוררים תהיה ושאלה מה הוא באמת ראה.

דיון:

1.     ב"כ הצדדים הסכימו, כי מהירות המשאית בעת התאונה, היתה 17.9 קמ"ש. נתון זה יחד עם ההסכמה כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מהתאונה הם שני הדברים היחידים שהיו מוסכמים על באי כח הצדדים.

2.     המחלוקת העיקרית מתמקדת בשאלה אם המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל או משמאל לימין. ב"כ המאשימה טוענת, כי המנוחה חצתה את הכביש במעבר חציה, מימין לשמאל, כיוון נסיעת הנאשם, כשבידיה שקית סל קניות ושקית ניילון ובה רימונים, הנאשם יכול היה למנוע את התאונה ללא כל מאמץ.
עפ"י דו"ח הבוחן, לא נמצאו סימנים על המשאית שעל פיהם ניתן לקבוע היכן היתה נקודת ה"אימפקט" בין המנוחה לבין המשאית. בעוד התביעה טוענת, כי המנוחה נפגעה ע"י החלק הקדמי של המשאית, טוען הסניגור כי ככל הנראה המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין, כיוון נסיעת המשאית, החלה את החצייה לאחר שהמשאית חלפה על פני מעבר החצייה, היתה ב"שטח מת" מבחינת הנאשם, והיא זו ש"נכנסה" בין הגלגלים האחוריים של המשאית בצד שמאל.

את טענתו זו, תומך הסניגור בעבודה שלא נמצא שום סימן מגע בין גופה של המנוחה, לבין המשאית בחלק הקדמי, וכן בעובדה שרק הגלגלים השמאליים האחוריים של המשאית הוכתמו במיץ רימונים שנמעכו על ידי גלגלים אלה. מאידך, גם בדופן השמאלי לא נמצאו סימני מגע בין המנוחה לבין המשאית.

יצוין כי הנאשם לא הבחין כלל בהולכת הרגל ואף לאחר שזו נפגעה ושכבה על הכביש הוא לא חש בפגיעה ונעצר רק לאחר ששמע צעקות, לאחר שעבר את מעבר החצייה כפי שרואים במוצג ת9/, תמונות מס' 4,5, ו- 6.

3.     לעומת טענה זו של הנאשם וגרסת המומחה מטעמו כי המנוחה חצתה את הכביש משמאל לימין כוון נסיעת המשאית ו"נכנסה" בין הגלגלים של המשאית לחלקה האחורי, טוענת ב"כ המאשימה בהסתמך על חוות דעתו של הבוחן, ועל עדות הגב' רחל אוחנה שהעידה כי המנוחה חצתה את הכביש מימין לשמאל כוון נסיעת המשאית, כי המנוחה החלה לחצות את הכביש מימין לשמאל, כוון נסיעת המשאית. כמו כן טענה כי אין אפשרות מעשית או פיזית כי המנוחה היתה יכולה ל"השתחל" בין גלגלי המשאית ו"לשכב" מתחת לגלגלים האחוריים של המשאית. זאת משום שאין מרווח ואין חלל בין הגלגלים הקדמיים של המשאית לבין הגלגלים האחוריים, כפי שעולה מהתמונות מוצג ת/9 תמונות 17,18, בהן נראה בבירור כי הקטע שבין הגלגל הקדמי של המשאית לבין הגלגלים האחוריים איננו חלל ריק אלא רצוף במכשולים פיזיים אשר מונעים אפשרות של נפילה מתחת לגלגלים או השתחלות ביניהם.

4.     כך למשל רואים כי מיד לאחר הגלגל הקדמי שמאלי מצויה מדרגה המשמשת את הנהג לעליה לרכב , בצמוד אליה, ובהמשך, מצוי מיכל דלק, לאחריו גלגל רזרבי ומיד, בצמוד, הגלגלים האחוריים של המשאית. אלה מצויים בגבהים של עשרות סנטימטרים מהקרקע ואינם מאפשרים לאדם להכנס מתחת למשאית.

ואכן, אילו חצתה המנוחה את הכביש משמאל לימין כוון נסיעת המשאית, היה עליה לקבל מכה קודם כל בפניה או במצחה ורק עקב מכה זו היתה נופלת לכביש, מחוץ למשאית ולא מתחת לגלגלי המשאית. דא - עקא, בדוח הפתולוגי ת14/ - לא נמצאה כל פגיעה לא בפניה, לא במצחה ולא בקרקפת (ראה עמ' 2 סעיף 3 לדוח הנ"ל).

5.     גרסת ההגנה של הנהג האמורה לעיל צריכה להבחן גם מן הפן המעשי-ממשי:

הנאשם העיד כי לא ראה כלל הולכות רגל במעבר החציה או בקירבתו. זאת למרות ששדה הראיה בכוון נסיעתו היה פתוח ממרחק 100 מ'. אם אומנם גרסתו של הנאשם היתה נכונה, היה עליו להבחין בהולכת הרגל בהתקרבה למעבר החציה אם מצד ימין ואם מצד שמאל כוון נסיעתו. אני דוחה את טענת המומחה רז כי חציית המנוחה את הכביש משמאל לימין, בהיות המשאית קרובה למעבר חצייה - נעשתה "בשטח מת" מבחינת הנאשם. דווקא מצד שמאל שדה הראייה של הנהג פתוח שמאלה ולפנים, להבדיל משדה הראייה מצד ימין - שבו יש "שטח מת" לגבי אדם המצוי צמוד מאוד לחזית המשאית מימין, זאת בשל גובה המשאית בחזית (ראה ת9/, תמונות 11, 12, 17 ו18-).

6.     מוסכם על באי כוח הצדדים כי מהירות המשאית בעת הפגיעה בהולכת הרגל, עפ"י דיסקת הטכוגרף היתה 17.9 קמ"ש.

הולכת הרגל, אישה מבוגרת שנשאה בידיה סל הספיקה לחצות (לפי גירסת ההגנה) משמאל לימין 3.6 מ' ואילו לפי גרסת התביעה, הספיקה לחצות מימין לשמאל 4.4 מ'. מרחקים אלה הם בין המדרכה לבין הגלגלים השמאליים של המשאית שעלו על הרימונים בכביש וסימנו היטב את טביעות הצמיגים השמאליים של המשאית במרחקים הנ"ל במרכז הכביש.

7.     עפ"י החישובים שערך הבוחן מהירות הליכתה של הולכת רגל בגילה של המנוחה הינה כ - 1.3 מ' בשניה זאת אף על פי שנשאה בידה סל (וככל הנראה מהירות הליכתה היתה אף פחות מכך). עובדה, כי אפילו רחל, אשה חולה, הצליחה להקדים אותה בחציית הכביש. חישוב אריתמטי מראה כי הזמן הנחוץ למנוחה לעבור 4.4 מ' במעבר החציה מימין לשמאל הינו כ - 3.5 שניות, או, אם חצתה משמאל לימין כגירסת ההגנה, הזמן יהיה 2.76 ש'. לפיכך, יש להחזיר את המשאית לאחור כדי לקבוע היכן היתה בעת שהמנוחה הניחה את כף רגלה לראשונה במעבר החציה, אם זה מימין לשמאל ואם זה משמאל לימין. במהירות של 17.9 קמ"ש, עוברת המשאית 4.97 מ' בשניה. לפיכך, אם המנוחה החלה לחצות את הכביש מימין לשמאל כוון נסיעת המשאית, היא הניחה לראשונה את כף רגלה במעבר החציה כאשר המשאית היתה במרחק של 17.4 מ' ואילו אם היא עשתה זאת משמאל לימין כי אז המשאית היתה במרחק של 13.7 מ'.

8.     לפיכך, בכל מקרה היה על הנאשם להבחין בהולכת הרגל הן אם חצתה מימין לשמאל והן אם חצתה משמאל לימין. אולם לטענת הנאשם, הוא לא הבחין בהולכת הרגל כלל וכלל לא בהיותה על המדרכה, לא ברידתה למעבר החציה ולא בעת חצית מעבר החציה או בעת הפגיעה בה על ידי המשאית למרות שהמציאות המרה מוכיחה אחרת.

9.     עדותה של העדה רחל כי היא והמנוחה חצו את הכביש מימין לשמאל היתה מהימנה עלי. אינני סבור כי יש לדון את העדה לכף חובה על אשר סיפרה במשטרה כי הבחינה במשאית כשהיא פוגעת במנוחה ואילו בבית המשפט סיפרה שראתה את המנוחה מיד אחרי הפגיעה. נזכור כי מדובר באירוע שנמשך שניה אחת וכי מבטה של העדה לאחור, היה לאחר שנפלה על המדרכה שכנגד, בהיותה מבוהלת, היא גם הספיקה לראות, לדבריה כיצד המשאית עולה על המנוחה. נראה לי כי התערבבו אצל העדה, מוקדם ומאוחר מסקנות עם מראה עיניים (ושוב נזכור - כי מדובר בזמן של שניה או שתיים). אולם בכל מקרה, אין לי ספק כי העדה אומרת אמת באשר לכיוון החציה שלה ושל המנוחה.

10.     גרסת הנאשם וטענתו כי לא הבחין במנוחה כלל וכלל מצביעה בודאות כי הנאשם לא נתן דעתו לנעשה בדרך שלפניו, לא נתן זכות קדימה להולכת הרגל, לא האט מהירות נסיעתו, לא בלם את המשאית, לא צפר ונהג באדישות בלתי מוסברת ובלתי מתקבלת על הדעת.

אין ספק איפא באשר לאחריותו של הנאשם לגרימת מותה של המנוחה ולרשלנות רבתי מצידו שגרמה לתאונה ולתוצאה הקטלנית.

הריגה או גרימת מוות ברשלנות?
המצב המשפטי:

ב"כ המאשימה ביקשה להרשיע את הנאשם בהריגה ואף הביאה פסיקה שלטענתה תומכת במסקנה זו (ע"פ 6236/97 - חג'אזי יאסר מטמרה נ' מדינת ישראל .תק-על 98(2), 408 ,עמ' 410.
ו- דנ"פ 3285/98 - חג'אזי יאסר נ' מדינת ישראל .תק-על 98(3), 1577)

אולם לאחר מכן, בע"פ מיכאל בן אנטולי ויניצקי נגד מדינת ישראל וערעור שכנגד (ע"פ 11/99 וע"פ 456/99 פ"ד נ"ג 2 עמ' 145), בהרכב השופטים ת' אור, ד' דורנר, י' אנגלרד, דן בית המשפט העליון בסוגיית המצב הנפשי הנדרש בעבירת הריגה, על פי סעיף 298 לחוק. בשל חשיבות הדברים אביאם בהרחבה ובפירוט.

אומר בית המשפט:

"5. השאלה האחת שהטרידתנו בכל הנוגע לעבירה שבה הורשע המערער, היא שאלת קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת אצל המערער כתנאי להוכחת האשמה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. לשאלה זו שני היבטים: האחד, משפטי, והוא מה טיב המחשבה הפלילית הנדרשת מנאשם בעבירת הריגה. השני, אם מחשבה פלילית במובן זה התקיימה אצל המערער.

6. סעיף 20.(א) לחוק העונשין, אשר נכנס לתוקף עם חקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן - תיקון 39 לחוק העונשין) קובע:

20.(א)מחשבה פלילית - מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות
הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:

(1) כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות;

(2) פזיזות שבאחת מאלה:

(א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות
האמורות;

(ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת
התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען"
(ההדגשות שלי - ת'א').

על-פי האמור בסעיף, תנאי לקיומה של מחשבה פלילית הוא שקיימת "מודעות... לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה...".

בעבירת הריגה חלק מפרטי העבירה הוא התוצאה של מות הקורבן. לפיכך, נראה הדבר כי לפי סעיף 20(א) הנ"ל צריכה להתקיים מודעות לתוצאה זו, דהיינו לתוצאה קטלנית, ולא די במודעות לאפשרות של פגיעה, אפילו חמורה, בקורבן, אשר כתוצאה מאותה חבלה מוצא אחר כך המנוח את מותו.

דרישה זו, על-פי סעיף 20(א), שונה מהמצב המשפטי אשר שרר קודם תיקון 39 לחוק העונשין, שעל-פיו די היה, לפי הפסיקה, במודעות לאפשרות פגיעה בשלמות גופו של אחר, ולא היה צורך במודעות לתוצאה הקטלנית דווקא (ראו, לדוגמה, ע"פ 1100/93 סובאח נ' מדינת ישראל [1]).

פרשנות זו מתחזקת, נוכח ביטולו של סעיף 299 לחוק העונשין, שעל-פיו מחדל אסור (אשר סעיף 298 דן בו) הוא מחדל העולה כדי התרשלות פושעת במילוי חובה "בין שיש עמו כוונה לגרום מוות או חבלת גוף ובין שאין עמו כוונה כזאת" (ההדגשה שלי - ת' א'). המצב המשפטי לפי סעיף 299 היה, שעבירת הריגה לפי סעיף 298 יכולה הייתה להתקיים גם ללא שקיננה אצל הנאשם מודעות לתוצאה הקטלנית.
על-כן, ביטולו של סעיף זה יש עמו חיזוק לפרשנות האמורה של סעיף 20(א) המצוטט לעיל.

7. הפרשנות האמורה, הגורסת שעל-פי המצב המשפטי כיום קיום מודעות לתוצאה הקטלנית הינו תנאי לקיום עבירת הריגה, מצאה את ביטויה בפסיקה. כך פסק השופט גולדברג בע"פ 2598/94 דנינו נ' מדינת ישראל [2] וכן בע"פ 4639/95 מלכה נ' מדינת ישראל [3]. דעה שונה הובעה על-ידי השופטת שטרסברג-כהן בע"פ 2598/94 הנ"ל [2] וכן בע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל [4].

9. על-פי סעיף 20(א), לא די בכך שהמערער היה מודע לאפשרות התוצאה הקטלנית. יש להוכיח גם שהתקיימה מצדו פזיזות, כמובנה של זו בסעיף 20(א)".

גם בענין אוהד מגידיש נגד מדינת ישראל נד 5 80 ע"פ 3158/00, נדונה שאלת המצב הנפשי הנדרש בעבירת הריגה . כאן נדונה שאלת אחריותו של נהג שהרג הולך רגל בתאונת דרכים . בית המשפט העליון שב ואישר את הלכת ויניצקי הנ"ל .
בית המשפט ציין:

"18. בפסיקה של בית-משפט זה לא נידונו היסודות העיוניים של מושג המודעות הנתפס, במצוות המחוקק, כיסוד הכרתי. באשר להיקף המודעות נתגלעו חילוקי-דעות, אם כי לא במישור העיוני המופשט, אלא במישור המעשי והמוחשי. ראה למשל: פרשת סובאח [2]; ע"פ 26/89 זאב נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 660-659 ,653-647; ע"פ 1713/95 פרידמן נ' מדינת ישראל [8], בעמ' 282 ,278-277 ,276). הבעיה העיונית נדחקה, למעשה, הצדה על-ידי הבעיה הראייתית. ואמנם, מעבר לבעיה העיונית- המושגית של מהות המודעות ניצב הקושי העקרוני להוכיח את המחשבה הפלילית המצויה בנפשו של אדם פנימה. במסגרת עבירת ההריגה, על התביעה להראות כי הנאשם היה מודע ליסודות הפיזיים של התנהגותו ולאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית (ההדגשה שלי, ר.צ.).

בית המשפט דחה את הגישה לפיה:

"משהוכחה התרשלות בדרגה גבוהה קמה חזקה של פזיזות, ההופכת לחלוטה אם הנאשם לא הוכיח כי הוא לא ידע על הסכנה, אינה יכולה להתקבל. גישה זו של התובע סותרת עקרון-יסוד של המשפט הפלילי, על-פיו נאשם מוחזק כחף מפשע עד שיוכח ההיפך, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את כל יסודות העבירה ובכללם היסוד הנפשי ויסודות המצויים בידיעתו המיוחדת של הנאשם" (שם).

בית המשפט קבע:

"אין לקבל את ההנחה כי התרשלות מדרגה גבוהה כשלעצמה, ללא זיקה לנסיבות הקונקרטיות של האירוע, הינה ראיה מספקת לקיומה של פזיזות, המעבירה לנאשם את הנטל להוכיח כי הוא לא היה פזיז. הנסיבות הספציפיות של העבירה הן המאפשרות להבחין בין מצב נפשי של רשלנות לבין פזיזות או כוונה. יישום גורף של חזקת המודעות עלול להביא איפוא למסקנה מוטעית."

ולעניינו:

יהיה זה מרחיק לכת לקבוע כי התנהגות הנאשם, רשלנותו הרבה ונסיבות המקרה מאפשרים הרשעתו בעבירה של הריגה.

בית המשפט העליון קבע בענין ויניצקי הנ"ל:

"ככלל, את מחשבתו הפלילית של נאשם ניתן להוכיח גם על-פי הנסיבות. כשאין להציל מפיו של הנאשם עצמו את הלך מחשבתו, עובדות המקרה ונסיבותיו, לרבות התנהגות הנאשם בסמוך לאירוע, יכולות ללמד על כך".

לסיכום:

התנאים "המוקדמים" לתאונה המחרידה, עובדות המקרה ונסיבותיו לא הצביעו על התנהגות חריגה ומסוכנת מצד הנאשם. הוא לא נהג במהירות מסוכנת, בפזיזות או בפראות, הוא נהג לאט, בקו ישר ולא בזיגזגים, לא היה שתוי, מסומם או שיכור. הרקע והקרקע שהניבו תאונה קשה זו, לא השתרעו על פרק זמן ממושך. כל האירוע, מתחילתו עד סופו נמשך כ- 4 שניות. הלך זמן קצר זה, היה הנאשם "עיוור" לנעשה בכביש. הוא לא ראה את מה שהיה צריך לראות. ההשערה כי שוחח בטלפון, או כי עקף רכב אחר שעצר לפני מעבר החציה, אינה יותר מאשר הנחה שאינה מבוססת על ראיות של ממש. הסחת תשומת הלב של הנאשם מהכביש למשך שניות גורליות אלה, אינה מצדיקה קביעה כי הנאשם נהג בפזיזות תוך צפיה לתוצאה קטלנית מסתברת, אפילו אם הוא לא חפץ בתוצאה זו.

נראה לי כי המאשימה לא הוכיחה את יסודות עבירת ההריגה, ואני מזכה אותו מעבירה זו.

עם זאת, המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את רשלנותו של הנאשם שהביאה למותה של המנוחה.

על פי בקשתה החלופית של המאשימה, הריני מרשיע את הנאשם בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז1977-, וכן בסעיפים 64+40 לפקודת התעבורה תשכ"א- 1961, וכן בעבירה של אי האטה - עבירה לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- +סעיף 38(3) לפקודה, וכן בעבירה של אי מתן אפשרות חצייה במעבר חציה - עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה הנ"ל + סעיף 38(3) לפקודה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עונש על דריסה למוות

  2. מוות חייל בזמן חופשה

  3. מוות כתוצאה מהתייבשות

  4. מוות במהלך טיול בחו''ל

  5. דריסה למוות במעבר חציה

  6. מוות בגלל תנור גז ביתי

  7. מוות מחנק בגלל אש גחלים

  8. גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  9. מוות אחרי שחרור מחדר מיון

  10. חוק הצהרות מוות, תשל"ח-1978

  11. מוות ממחלה במהלך נסיעה לחו"ל

  12. ביטוח מוות במהלך חופשה בחו''ל

  13. פוסט טראומה בגלל מוות חבר בצבא

  14. עונש על גרימת מוות בנהיגה רשלנית

  15. חוק חקירת סיבות מוות, תשי"ח-1958

  16. מוות מחום בגלל שהייה ממושכת ברכב

  17. חוות דעת הלכתית בחקירת סיבות מוות

  18. חוק מוות מוחי-נשימתי, התשס"ח-2008

  19. פיצויים בגין מוות במהלך שייט אבובים

  20. תקנות הצהרות-מוות (סדרי הדין), תשי''ג-1952

  21. תקנות חקירת סיבות-מוות (שכר-בטלה), תשכ''ו-1966

  22. האם מוות מיידי שולל עבירת הפקרה אחרי תאונת דרכים

  23. תקנות סדרי הדין הפלילי (חקירת סיבות מוות), תשי''ח-1958

  24. תקנות הפיקוח על מעונות (הודעה על מקרי מוות), תשל''א-1970

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון