ניהול משפט פלילי ללא עורך דין

להלן פסק דין בנושא ערעור בטענת ניהול משפט פלילי ללא עורך דין: פ ס ק - ד י ן 1. המערער הורשע בבית-משפט השלום בירושלים, לאחר שמיעת ראיות, בזיוף שטר כסף, עבירה לפי סעיף 462 לחוק העונשין, תשל"ז1977-. הוא נידון למאסר בפועל לתקופה בת 24 חודש, מאסר על-תנאי של 6 חודשים למשך 3 שנים וקנס כספי בסך של 10,000.- ש"ח. בטיעוני הצדדים נגולה בהרחבה כל ההשתלשלות בשמיעת התיק לפני הערכאה הקודמת, הליך שנמשך זמן בלתי מבוטל, בעיקר בעטיו של המערער. לאחר שהתייצב לדיונים הראשונים כשהוא מיוצג על-ידי עורך דין, ביקש פרקליטו להתפטר מן הייצוג. בקשתו נענתה בחיוב. מאז ואילך ייצג המערער את עצמו. 2. בגדרו של ערעור זה, נטענו על-ידי בא-כוחו המלומד של המערער מספר טענות כלליות. עיקרן סב על ניהול הדיון המורכב והמסובך ללא ייצוג עורך דין; ניהול ישיבת הוכחות מלאה בה נשמעו חמישה עדי תביעה, בכללם המרכזי ביותר - השותף לדבר העבירה - שלא בנוכחות המערער; ותיקון הכרעת הדין מספר ימים לאחר שנחתמה, ללא קבלת עמדת המערער, על-ידי שינוי סעיף ההרשעה שהיה רשום מלכתחילה בכתב האישום. בשל כל אחד מאלה ומהצטברותם גם יחד, עותר המערער לבטל את פסק הדין ולהחזיר את הדיון לשמיעה מחדש בערכאה הקודמת, לפני שופט אחר. בכתב הערעור נכלל גם טיעון לעצם הרשעת המערער בעבירה שיוחסה לו, אולם במהלך הדיון חזר בו פרקליטו מטענות אלו, כשם שחזר בו מהטענה בדבר תיקון כתב האישום, בנוגע להוספת שם של עד תביעה, מבלי לקבל בתחילה גם את עמדת המערער. 3. המשיבה מצדה עתרה לדחות את הערעור, אף אם לפני הערכאה הקודמת היא עמדה, ביוזמתה, על הצורך למנות למערער סניגור (עמ' 3 לישיבה מיום 30.11.97). הפרקליטה המלומדת, עורכת הדין קוטב, הבהירה בטיעוניה לפנינו, כי היא בעצמה פנתה פעמים אחדות בעל-פה אל המערער, למען ימנה לעצמו סניגור, ולו באמצעות פניה לסניגוריה הציבורית. ברם, הלה סירב לכך בתוקף. בנוסף לכך הפנתה לרשום בפרטיכל הדיון (עמ' 1, ישיבה מיום 28.12.97) שם, לטענתה, הביע המערער עמדה מפורשת באשר לרצונו להמשיך ולייצג את עצמו בהליך (כדבריו: "... אני מספיק חזק לנהל את המשפט בעצמי כי אני חף מפשע"). אכן, בכללם של דברים התרשמנו, כי נציגת התביעה עשתה את המירב מבחינתה, בכדי להבהיר למערער את הצורך להיזקק לייצוג בהליך המשפטי. דא-עקא, שהלה מטעמיו נמנע מעשות כן. השופטת המלומדת של הערכאה הקודמת לא ראתה לנקוט יוזמה מצדה, להפנותו אל הסניגוריה הציבורית או להורות על מינוי כאמור. היא גם לא שעתה לעתירות המשיבה בנושא. מכל מקום, לא ראינו לכך ביטוי הולם בפרטיכל הדיון. 4. לגופם של דברים, התנהל ההליך כולו, מהחל ועד כלה, מבלי שהמערער היה מיוצג על-ידי עורך-דין, תוך שנפל פגם דיוני - מהותי בענייננו - בשמיעת חלק מהעדים, כמפורט לעיל מתוך טענות בא-כוח המערער. לנושא זה נדרש עוד בהמשך הדברים. 5. שמענו ארוכות את באי-כוח הצדדים והבינונו בהחלט את עמדת המשיבה, המתנגדת להחזרת הדיון לשמיעה מלאה או אפילו חלקית של העדים, כדי לאפשר למערער להיות מיוצג. כמו-כן, לא התעלמנו מכך, שחלק מהעדים העידו פעמיים לפני הערכאה הקודמת, אולם לבסוף - ולא בלי לבטים - הגענו לכלל דעה, כי אין מנוס מלפנינו, זולת מלהורות על ביטול פסק הדין, ועל החזרת הדיון אל הערכאה הקודמת, לשמיעת הראיות מראשיתן. בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, הן תשמענה לפני מותב אחר. 6. אלה הם עיקרי טעמינו: סעיף 15(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982-, מונה את מקרי חובת מתן הייצוג לנאשמים בהליכים פליליים (ע"פ 307/72 עמיאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1) 622). בנוסף לכך, קיימת לנאשם זכות להיות מיוצג, הן לפי סעיף 18(א) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו1995- וצו הסניגוריה הציבורית (ייצוג נאשמים מחוסרי אמצעים), תשנ"ו1996-, והן לפי הוראת סעיף 15(ג) לחוק סדר הדין הפלילי, הקובעת לאמור: "נאשם שהוא מחוסר אמצעים על פי אמות מידה שנקבעו לפי חוק הסניגוריה, התשנ"ו1995-, ואין לו סניגור, רשאי בית המשפט - לבקשת בעל דין או מיוזמתו הוא - למנות לו סניגור" (וראו גם את האמור בסעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית). אכן, אין מחלוקת כי בענייננו לא קיימת בחוק חובת ייצוג של הנאשם, אולם מנגד נחה דעתנו, כי לכאורה התמלאו התנאים לגיבושה של זכות המערער לייצוג. הלה שב וטען לכל אורך ההליך לפני הערכאה הקודמת, כי אין בידו אמצעים להעמיד סניגור מטעמו (ראו למשל, בעמ' 2-1 לישיבה מיום 28.12.97). לפי הצהרת עורך-דין קרמר, טעם זה היה אחד מן הגורמים להתפטרות הפרקליטים בתחילת ההליכים, אף אם אוזכר שם גם נושא העדר שיתוף הפעולה מצד המערער. עם זאת התרשמנו, כי גם עניין אחרון זה נקשר להעדר תשלום למשרד עורכי הדין, עובדה שמטבע הדברים מנעה מהמערער את האפשרות הסבירה לבוא בדברים עם מייצגיו (עמ' 3 לישיבה מיום 30.11.97). זכות האדם לייצוג בהליכים פליליים מהווה חלק מזכויות היסוד. כיום, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעה שכל ענף משפטי אמור לשנות את מושגי היסוד, על-מנת להתאים עצמו להסדר החוקתי החדש, זכות הייצוג בהליך הפלילי בוודאי כפופה למסגרת החוקתית הנ"ל. ואם לעתים קיים עדיין מתח בין לשון החוק לבין תכליתו; בין התכלית הפרטיקולרית של החוק לבין התכלית הכללית של דבר החקיקה; בין העקרונות הכלליים של דיני העונשין לבין עקרונות הפרשנות בפלילים, ועוד כיוצא באלה מתחים פרשניים, הרי לא כך בענייננו, שכן כל העקרונות, התכליות, הערכים, הזכויות והאינטרסים מובילים כולם לאותה תוצאה, והיא: זכותו של נאשם בפלילים לייצוג. התכלית הכללית והתכלית הפרטיקולרית, ההגנה החוקתית ועקרונות הדין בפלילים והפרשנות בפלילים, מטים כולם את הכף בבירור לטובת הפירוש, לפיו ייעשה המירב למימוש זכאות זו. הדברים ברורים, כאמור, בכל הנוגע לעבירות חמורות או לנאשמים חדלי אמצעים, או חסרי כושר התגוננות (ע"פ 134/89 אברג'יל נ' מ"י, פ"ד מד(4) 203; ד"ר ק' מן "ביקורת שיפוטית וערכי יסוד בהליך הפלילי: זכות הייצוג במשפט האמריקני ופיתוח המשפט הישראלי" עיוני משפט יג (תשמ"ט) 557; א' מגן "הזכות לייצוג בפלילים" הפרקליט מד (תשנ"ט) 243; לגישה הכללית בנוגע לצורך למנות מייצגים למתדיינים, כנובע מהמצב החוקתי הקיים, ראו גם ברע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375 ובבג"ץ 1843/93 פנחסי נ' מ"י, פ"ד מט(1) 661, 717). חרף הזכאות האמורה ומקורה הנורמטיבי, פרטיכל הדיון בענייננו אינו כולל רישום המעיד, כי בית המשפט הנכבד הסב את תשומת לבו של המערער לזכותו לפנות אל הסניגוריה הציבורית, לבחינת זכאותו לקבלת ייצוג משפטי חינם אין כסף. בית המשפט גם לא ראה לנכון לעשות מיוזמתו שימוש בהוראת סעיף 15(ג) הנ"ל לחוק סדר הדין הפלילי, לפי אמות המידה שנקבעו בחוק הסניגוריה הציבורית. טענת המשיבה, לפיה סירב המערער לקבל ייצוג, לא רק שאינה משתקפת חד-משמעית בפרטיכל, אלא גם אם היא נכונה לגופה, עדיין אין בה כדי לאיין כליל את זכותו הלכאורית למינוי, לנוכח האפשרות לקבל את הייצוג מבלי לשלם עבורו. בא-כוח המאשימה אינו יכול לשמש כיועץ לנאשם ולהתוות את דרכו, גם אם כוונתו טובה ועצתו ראויה להשמע. אף אם במסדרון בית המשפט הוא מסב את תשומת לב הנאשם לזכויות כלשהן להן הוא זכאי, טבעי הדבר, בשל האופי והשוני במעמד ובתפקידים, שהלה ימאן לשמוע בעצתו, בהיותו הפרקליט המייצג את הצד שכנגד, ויעדיף להעמיד פנים של אדם ה"בטוח בעצמו". בנושא זה היינו מצפים, שההסברים והבהרת הזכויות יבואו, ראש לכל, מצד בית המשפט, גם אם הנאשם מגלה עמדה עצמאית, לפיה הנו מסוגל, כביכול, לנהל את ענייניו בהיותו "חף מפשע". אכן, הלכה מושרשת היא חובת בית המשפט להסביר לנאשם את הדברים ולשדלו להסכים למינוי. על-כך נאמר בע"פ 383/87 חג'ג' נ' מ"י (פ"ד מב(4) 54, 58 מול ו'): "כפי שנקבע בסוגיה זו בעבר, לא זו בלבד שחייב השופט להסביר לנאשם, כי הוא זכאי להגנה על-ידי סניגור מקצועי, אלא עליו לנסות ולשדלו להסכים למינוי סניגור ולשתף עמו פעולה, אף כאשר הנאשם מגלה נטייה להגן על עצמו". דברים אלה חלים בזמננו, גם כאשר המדובר בזכאות לכאורית ללא חובת מינוי. ברגיל, על אדם המופיע בהליך פלילי ללא ייצוג, יקשה מאוד לשמור על מלוא זכויותיו הדיוניות והמהותיות. בנסיבות אלו, נוצר לכאורה החשש לעיוות דין. אכן, ייצוג אינו ערובה לתוצאה מוצלחת, אולם יש בו הבטחה מסוימת לניהול הולם ושוויוני של ההליך, כחלק בלתי נפרד מתהליך עשיית הצדק. לא למותר יהא לציין, שדברינו הנ"ל אינם מתייחסים באופן כללי וגורף לכל נאשם בכל הליך פלילי מסוג כלשהו. דיינו אם נדגיש, שהדברים הולמים את נסיבות העניין שלפנינו. בענייננו היה ברור למדי, כי אם יורשע המערער בדין, יהיה צפוי לעונש מאסר בפועל לתקופה בלתי מבוטלת, כפי שארע למעשה. ודוק: שותפו לדבר העבירה הורשע על-פי הודאתו והוטל עליו לרצות עונש של שנת מאסר אחת, למרות מצבו הבריאותי הקשה. לפי עמדת המשיבה, נסיבות מקרהו של המערער חמורות יותר. הדבר ממחיש ביתר שאת את הצורך לעשות את כל שניתן, על-מנת להעמיד לו ייצוג, גם אם מתוך אי ידיעת מלוא זכויותיו הוא מפטיר כלפי חוץ שאין הוא מעוניין בו, שעה שלא הובהרה לו כראוי האפשרות לקבל ייצוג של סניגור ללא נשיאה בתשלום מצדו, עקב היותו נתון לכאורה במצוקה כלכלית. בנסיבות מסוימות, זכאות הנאשם לייצוג באמצעות סניגור, הופכת לחובת בית המשפט להסב את תשומת לבו לזכויותיו בנושא. כך, למשל, וזו איננה רשימה סגורה, כל אימת שעסקינן בנאשם המודיע במפורש, כי בשל מחסור באמצעים כספיים אינו נוטל לעצמו ייצוג של סניגור; עת המדובר במשפט מורכב ובעבירה חמורה, בגינה צפוי הנדון, אם יורשע, לרצות עונש מאסר בפועל ממש. אלו הן הנסיבות גם כאן. לכך חוברים גם נושאים נוספים, כמבואר להלן. 7. לישיבה בה נשמעו עדויות חשובות ביותר ובכללן של העד המרכזי, השותף לדבר העבירה, לא התייצב המערער והדיון התנהל בהעדרו. דא-עקא, שסעיף 130(ב) לחוק סדר הדין הפלילי אינו מתיר, גם בבית-משפט שלום, שפיטת נאשם בעבירה מסוג פשע, אם סניגור מטעמו אינו נוכח בדיון. העבירה דנן הנה מסוג פשע. נובע מכאן, ששמיעת העדויות לקתה בפגם מהותי. לא מצאנו בפסק הדין, ולמצער גם לא בפרטיכל, כל התייחסות לפגם זה. אומנם, בישיבה שהתקיימה לאחר מכן בנוכחות המערער, הוזמנו בשנית כל העדים שהעידו בהעדרו, ואף ניתנה לו הזכות לחקור אותם בחקירה נגדית - ויש לומר כי זכות זו מומשה על-ידו עד תום, למרות שלא ברור אם היא בוצעה במיומנות מספיקה - אולם, לדעתנו עובדה זו אינה מספיקה כדי לרפא כליל את הפגם, שנפל בניהול הישיבה הקודמת. בישיבה שבה כאמור נכח המערער, לא נשמעה עדותם הראשית של העדים האמורים, כולל העד המרכזי הנ"ל. באת-כוח המשיבה (המאשימה) הסתפקה בהפניה לחקירה הקודמת, חלף שמיעת העדות הראשית מחדש. בכך, לכאורה, קופחה זכותו של המערער לשמיעת העדות הראשית, על כל הכרוך בה, במעמדו. לטענת המשיבה הפגם נרפא לחלוטין, באשר למערער לא נגרם עיוות דין ופרקליטו אף לא הצביע על פגם, שהיה בו כדי להעיד על עיוות כאמור. אין בידינו לקבל טענה זו. עיון בפרטיכל בית-משפט קמא, יעיד על עדויות שמיעה אשר נרשמו במהלך עדותם הראשית של העדים הנ"ל, עד כי ברור לגמרי, שהליך שמיעת הראיות במעמד סניגור יכול היה להיות שונה בתכלית. דומים הם פני הדברים גם לגבי מוצגים שהוגשו. מטבע הדברים, לא יכולה הייתה לבוא התנגדות מצדו של המערער, שלא נכח בגביית העדויות. אכן, מקובל עלינו המבחן, לפיו על המערער להצביע על חשש לעיוות דין, העלול להיגרם לו בשל ההליך הפרוצדורלי האמור. אולם, נחה דעתנו כי אלה הם פני הדברים בענייננו, ולו בשל המשקל המצטבר של הפגמים: הן בנוגע לשמיעת העדויות בניגוד לחוק והן בנוגע למצב של העדר ייצוג משפטי. 8. בכללם של דברים התרשמנו, כי בית-משפט קמא לא נקט בענייננו בצעדי ההסבר וההנחיה הנדרשים ממנו, עת נאשם בלתי מיוצג מתייצב לפניו. אומר על כך השופט י' קדמי, בחבורו על סדר הדין בפלילים - הדין בראי הפסיקה, חלק שני (תשנ"ג) 487: "ראוי לו לביהמ"ש לראות את 'ההגנה' כנחותה כלפי התביעה, ולעשות מאמץ של איזון, ע"י מתן הסבר והנחיה לנאשם, וע"י שמירה על זכיותיו". ובע"פ 11/76 בן שלמה נ' מ"י (פ"ד ל(2) 828, 831 מול ד') נאמר: "לנאשם אשר אינו מיוצג על-ידי עורך-דין אין בבית-משפט זכויות עדיפות על כל מתדיין, אך מקובל הוא על השופטים להדריך נאשם כזה על-מנת שיתמצא בסבך סדרי הדין". על בית-משפט מוטלת, אפוא, "חובה מוגברת" לשמור על זכויות נאשם בלתי מיוצג ולהנחותו בנוגע למלוא זכויותיו. חובה זו טעונה, כמובן, איזון בצד החובה לשפוט בעניין באופן אובייקטיבי וללא כל פניות. אכן, לעתים הגבול בין חובתו הראשונה של בית המשפט לשמש פה לנאשם, בבחינת "את פתח לו", לבין חובתו השנייה, להימנע מלהפוך צד לדיון, הנו דק. עם זאת, גם המחוקק ער לחובה הראשונה. לפיכך, נקבע בסעיף 145 לחוק סדר הדין הפלילי, כי "במהלך המשפט יסביר בית המשפט לנאשם, אם ראה צורך בכך, את הזכויות הנתונות לו להגנתו" (ראו גם שם, בסעיפים 152(ב) ו-(ג)). השופט י' קדמי מציע בספרו הנ"ל (עמ' 489-487) מספר דרכים לביטוי החובה המוגברת דלעיל: ההסבר שאותו נותן בית המשפט לנאשם יהיה ממשי, ענייני ויעיל, תוך הדגשת הסיכונים שעל הנאשם להציב לנגד עיניו, כאשר הוא נדרש לקבל החלטה בעקבות ההסבר. בחקירת העדים ינחה את הנאשם ויסייע בידו, תוך נקיטת זהירות יתרה לבל יהפוך צד לדיון. מעל כל אלה, ניצבת החובה לשמור על זכויותיו של הנאשם, הן מההיבט הדיוני והן "בהקפדה על-כך שהתביעה לא תחרוג ממסגרת המותר והראוי לה עפ"י הדין" (שם, 488). פשיטא, שעל בית המשפט לעמוד על-כך שלא תתקבלנה, למשל, עדויות שמיעה. כל אימת שמתגלה חסר בהגנת הנאשם הבלתי מיוצג, "ראוי לו לביהמ"ש להיות לפה לנאשם בכל הקשור: להזמנת עדים (אם נראה בעליל שעד כלשהו 'חסר'); להשמעת טענות (ואפילו טענות מקדמיות וטענת אין להשיב לאשמה; ולסיכומים" (שם, שם). 9. הנושא דלעיל מתקשר במישרין לסוגיית הייצוג. בסופם של דברים ניצבת שאלת עיוות הדין, לאמור: האם בעטיים של כל הפגמים דלעיל, נגרם למערער עיוות דין כלשהו. כך נאמר בע"פ 307/72 עמיאל הנ"ל (פ"ד כח(1) בעמ' 632 מול ה'): "השאלה האמיתית בסוף היום היא, אם נחה דעתו של בית-המשפט לחלוטין, שעל-אף הדרך האומללה שבה התנהל משפט זה בקשר להיות נאשם בלתי-מיוצג, לא נעשה שום עיוות-דין. אם ישנו ספק קל שבקלים בענין זה, כי אז על בית-המשפט לבטל את ההרשעה". בעניין עמיאל הנ"ל, נדחה הערעור חרף חובת הייצוג שלא מומשה, בהעדר עיוות דין, שעה שהנאשם ניהל את הגנתו כראוי (ע"פ 866/95 סוסן נ' מ"י, פ"ד נ(1) 793, 805 מול ז'). אף אם בענייננו אין חובת ייצוג, הרי הזכאות הלכאורית (לפחות ההפניה אל הסניגוריה הציבורית), בשים לב ליתר הנסיבות, מביאה אותנו למצב הקרוב אל חובת מינוי. שוכנענו, אף מבלי לדקדק בכל תג ופסיק בראיות, כי קיים חשש שמא למערער נגרם עיוות דין, חרף כל מחדליו והתנהגותו הקלוקלת. המשקל המצטבר של הדברים יוכיח, שהרי אין המדובר רק בחוסר ייצוג, אלא גם בשמיעת ראיות שלא כראוי, אות לכך שלא הוקפדה כיאות השמירה על הזכויות הדיוניות, גם אם המערער נהג שלא כראוי ונמנע מלהתייצב. ודוק: אפילו בבוא בית המשפט להטיל את עונשו, לאחר שהורשע, לא הוצע למערער לבקש תסקיר ואף לא הוחלט על פניה יזומה של בית המשפט אל שירות המבחן על-מנת להכינו. המדובר כאמור בנאשם שצפוי לרצות עונש מאסר בפועל בלתי מבוטל, כפי שגם הוטל עליו. אין צריך לומר, כי בעידנא דחומרא, בטרם יבוא בית-משפט לגזור עונשו של נאשם בלתי מיוצג, כבנסיבות שלפנינו, מן הראוי לקבל תסקיר שירות המבחן למבוגרים. תמונת המציאות האישית כהווייתה צריכה כולה להיות פרושה לפניו עובר לגזירת הדין. ברי, כי נאשם בלתי מיוצג אינו מסוגל לעשות כן כראוי. כך גם נכון היה לקזז את ימי המעצר בפועל, שבהם נשא המערער בשל המיוחס לו בתיק זה. ניכוי זה לא בוצע מכיוון שלא נשמע טיעון בנושא, ככל הנראה גם זאת כתוצאה מאי ייצוגו של המערער. יוטעם, כי בתשובת המשיבה לערעור, היא הסכימה לבטל את גזר הדין, לשם החזרת הדיון מחדש בנושא העונש, ברם, במכלול הנסיבות אנו סבורים כי אין די בכך. למזער כמדומה, שעל הערכאה הקודמת היה לפרט את נימוקיה, מדוע לא פעלה לסייע לנאשם לפנות לשם קבלת ייצוג. הדברים נלמדים באנלוגיה מן הנאמר בע"פ 383/87 חג'ג' הנ"ל (פ"ד מב(4) בעמ' 60 מול ה'): "בהחלטתו לאפשר לנאשם לייצג את עצמו, בניגוד להוראות סעיף 15(א) לחוק, חייב בית המשפט להסביר, מדוע ועל סמך מה הגיע למסקנה, כי אין תועלת במינוי סניגור או במינוי סניגור נוסף, וכי אין סיכוי להשגת שיתוף פעולה בין הנאשם ובין סניגור ממונה". לא מצאנו הסבר כאמור, כשם שלא מצאנו רישום אחר בפרטיכל, על הבהרות במהלך הדיון. 10. יתר-על-כן, בתיק שלפנינו הוצאה תעודת חסיון בכל הנוגע לזהותו של מוסר המידע, המקור שכפי הנראה בעטיו נפתחה החקירה. מטבע הדברים, לרשות המערער לא עמדו הכלים הנאותים להתמודד עם סוגייה זו ולשקול באופן ריאלי את האפשרות לעתור לגילוי הראיה החסויה. כל שכן, כאשר העיון בפרטיכל משכילנו, כי הארה שכזו, להסב את תשומת לבו של הנאשם הבלתי מיוצג לזכויותיו בנושא, לא באה מאת בית המשפט. יודגש, כי אף אם הסניגור לא טען בכתב הערעור, כי היה בכוונת המערער לטעון להסרת החסיון לו הייתה ניתנת לו שעת הכושר לכך, מקובל עלינו, כי מן הראוי לערוך בדיקה שכזו במהלך שמיעת הדיונים, בזמן אמת ובהתאם לאירועים המשתנים, ולא בשלב הערעור. הסניגור גם אישר, כי טרם עלה בידו לעבור וללמוד היטב את כל חומר הראיות. פשיטא, שההגנה טרם גיבשה עמדה סופית בנושא זה. 11. בנוסף לכל אלו מלין המערער על-כך, ששבעה ימים לאחר שהכרעת הדין כבר נחתמה, היא תוקנה בהחלפת סעיף חוק העונשין מסעיף "הגדרה" (461) לסעיף "עונשי" - זיוף שטר כסף (462), מבלי לבקש ולקבל את עמדתו. לא היינו מתעכבים על נושא זה, בהיותו טכני בעיקרו, אלמלא הצטבר לכל המסכת המתוארת לעיל, המובילה לתוצאה המצערת של ביטול פסק הדין והחזרת התיק לשמיעה מחדש. 12. בשולי הדברים, ולבל יפורש האמור באופן שונה, אנו מוצאים לנכון להבהיר, כי חרף התוצאה שאליה הגענו, מצאנו בהתנהגות המערער דופי רב, שהשתרע לכל אורך הדיונים לפני בית-משפט קמא. אלמלא מצבו הכלכלי הדחוק - כפי שנטען ולא הוזם - לא היינו מהססים להטיל עליו הוצאות מוחשיות. מנגד, בפינו רק שבחים לעמדת נציגת המשיבה, כפי שבאה שם לכלל ביטוי. 13. לפי העולה מן המקובץ בהצטברותם של הדברים, התוצאה היא, כי יש לבטל את פסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים, ולהחזיר אליו את הדיון לשמיעה מחדש לפני מותב אחר. רשמנו לפנינו את הצהרת עורך הדין קרמר, לפיה ימשיך לייצג את המערער. מכל מקום, אם יופסק הייצוג כדין, תישקלנה כל האפשרויות למינוי סניגור.עורך דיןמשפט פלילי