תביעת לשון הרע בגין הפצת שקרים

להלן פסק דין בתביעה שנדחתה בנושא תביעת לשון הרע בגין הפצת שקרים:

פסק דין

1.     לפני תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק" או "חוק איסור לשון הרע").

2.     התובע הוא שוחט. הנתבע עוסק ביבוא בשר מחו"ל.

3.     במסגרת כתב התביעה, טוען התובע כי פרנסתו נפגעה בשל לשון הרע שהוציא עליו הנתבע. בעקבות אותו לשון הרע, כך נטען, השביתה הרבנות הראשית את מטה לחמו של התובע ולא נתנה לו היתרים להיות שוחט ובודק בחו"ל.

מהו לשון הרע נשוא התביעה?
4.     באופן ספציפי טען התובע בכתב התביעה כי כאשר פנה אל הרבנות הראשית כדי לקבל אישור לשם יציאה לעבודה בחו"ל, הושבו פניו ריקם והדבר נומק בכך שהיו מי שהתלוננו על התובע שהוא "אינו נוח לבריות", הוא "חולה" וכד'. ממשיך התובע וטוען (סעיף 4 לכתב התביעה) כי נמסר לו מהרבנות רק שם של מתלונן אחד והוא הנתבע.

5.     בסעיפים 11 ו-12 לכתב התביעה נכתב כי הנתבע "הפיץ" על התובע דברי בלע ושקרים (אשר לתוכנם נידרש בהמשך) ובסעיף 13 נכתב, בעקבות האמור, כי התובע תבע את הנתבע לדין תורה.

6.     נקדים את המאוחר ונבהיר כי בתום שמיעת הראיות הוברר שהתובע לא שמע מאיש על דברים שאמר עליו הנתבע, וכי הבסיס היחיד עליו נסמכת תביעתו הינו מסמך שצורף כנספח ב' לכתב ההגנה (ואין חולק כי נכתב על ידי הנתבע).

"ש-      עד שהלכת לדין תורה, אתה לא יודע מה קליינמן אמר עליך?
ת-      לא ידעתי כלום. העיקר שאני לא יצאתי [לחו"ל - ת.א.].
ש-      מתי נודע לך לראשונה שמר קליימן מעליל עליך?
ת-      מהמסמך שהוא כתב לדין תורה.
ש-      כל מה שאתה יודע על העלילות שהוא עשה, זה כתוב?
ת-      כן.
ש-      אף אחד לא אמר לך שהוא אמר עליך משהו?
ת-      אף אחד.
ש-      למעשה מה שאתה טוען הוא, שהעלילה היחידה שיש נגדך כתובה במסמך של מר קליימן?
ח-     ת- כן, אבל לא יצאתי שנה וחצי."

חקירת התובע, עמ' 7, ש' 10 - 20 לפרוטוקול.

עדותו של הרב רפול, נציג הרבנות הראשית, אשר לשיטת התובע נמנע משיבוצו לעבודה בחו"ל לאחר ולאור פרסום לשון הרע, משתלבת עם האמור (עמ' 14 ש' 15 לפרוטוקול). לא מצאתי במה שנכתב בנספח ב' לכתב ההגנה (לרבות סיפא סע' 9) כדי לסתור את האמור, וחקירת הנתבע לא העלתה דבר בענין.

7.     על פני הדברים, יש אפוא קושי בדרך בה הועלה חלק ניכר מטענות התובע בכתב התביעה. בכתב התביעה נחזו הטענות, לפי הקשר הדברים והדבקם, להתייחס לאמירות של הנתבע, ולא רק למסמך (וכך גם תצהירו של התובע, למשל סע' 5, 17, 18).

8.     התובע תבע את הנתבע בעבר, בשנת 2000, בבית דין לצדק (תביעה שלא נתבררה לבסוף). כתב תביעה שהוגש, ככל שהוגש, על ידי התובע לבית הדין, לא הוגש ולא הוצג לבית משפט זה. לפי מסמך של בית הדין לצדק, התביעה שהוגשה על ידי התובע כנגד הנתבע היתה "בגין הוצאת דיבה ותביעת ממונות" (נספח ד' למוצגי התובע).

9.     המסמך היחיד עליו מתבססת התביעה כיום, הינו - כאמור - מסמך שהגיש הנתבע לבית הדין לצדק בתגובה לתביעת התובע שם. כלומר - במועד בו הגיש התובע את תביעתו לבית דין לצדק, תביעה שהיתה גם בענין הוצאת דיבה, לא היתה אפוא בידו כל ראיה כי הנתבע אמר דבר מה שפגע בפרנסתו (גם היום אין לתובע טענה וראיה כי שמע על דברים קודם לכך שעיין במסמך שהגיש הנתבע לבית הדין).

10.     העובדה שבפועל התובע הגיש כלפי הנתבע תביעה בבית הדין לצדק בגין הוצאת דיבה, אף שלא היתה לו ראייה לכך, מחזקת את הדרך בה נקרא מלכתחילה כתב התביעה שהוגש לבית משפט זה - היינו, כתביעה המתייחסת לדברי בלע (נטענים) שהופצו בשיחות ובעל פה, ולא רק במסמך מסוים.

11.     מכל מקום, בסופו של יום, התמקדה התביעה במסמך שצורף כנספח ב' לכתב ההגנה.

פרק ביניים - רקע עובדתי
12.     קודם שנפנה לתוכנו של המסמך, נוסיף מספר פרטים עובדתיים כרקע לאמור במסמך ולטעוני הצדדים.

13.     במועד שלא הוברר, ככל הנראה בסוף שנת 1999, יצא התובע לשמש כחלק מצוות שחיטה בארגנטינה (הצדדים חלוקים בשאלה, באיזה תפקיד). רעייתו של התובע הצטרפה אליו ושהתה עימו, ענין שהוא כשלעצמו, חריג למדי (סע' 19 לתצהיר הרב רפול; סע' 12 לתצהיר דוד קליינמן; סע' 7 לתצהיר ר' זכריה; העדים לא נחקרו בענין).

14.     בסופו של יום נוכה משכרו של התובע, סך של 240 דולר.

הסכום האמור נוכה משכרו של התובע, לפי הטענה, בשל סכומים ששולמו במקום התובע לבעלת הבית שלו בארגנטינה (סע' 13.4 לתצהירו של ר' דוד קליינמן).

15.     ראש צוות השוחטים בארגנטינה, הרב גד זכריה, העלה כלפי התובע, ומעלה גם היום, טענות שונות בענין התנהגותו של התובע במסגרת הצוות, ובכלל זה כי התובע היה דורש לספק לו כמויות "מנופחות" של מזון (שאינן הולמות צרכים של התובע ורעייתו); כי היה נוטל, בניגוד לסיכום המוקדם, מזון רב מדירת השוחטים ומותיר לכל האחרים אך מעט; כי לא שילם את מלוא התשלום בו היה חייב כלפי בעלת הבית; וכי לא שילם עבור ביקור רופא.

16.     לאחר זמן, ולאחר שהוגשה תביעת התובע לבית הדין לצדק, ככל הנראה הוצע לתובע, ליישוב המחלוקת, לקבל את הסך של 240 דולר אשר נוכה משכרו. התובע מאן.

המסמך נספח ב' לכתב ההגנה - לשון הרע
17.     המסמך העומד במוקד הדיון, נושא תאריך כ"ב מרחשון תשס"א (להלן: "המסמך"), ובו כותב הנתבע לבית הדין לצדק, בין השאר, כי בזמנו נמסר לו על ידי אחיו (של הנתבע) כי בעת ששהה התובע בחו"ל (ארגנטינה) לשם שחיטה, התנהג בהתנהגות שאיננה הולמת, ומפרט את הטענות שנזכרו לעיל (לרבות הטענה כי התובע נטל מזון רב והשאיר לשאר השוחטים "מיעוט האוכל", בעלת הבית באה בתלונות אל השוחטים מדי פעם שהתובע לא משלם את הוצאות הדירה שהוסכמו, רופא שהוזמן אל התובע לא קיבל תשלום וכו').

הנתבע ציין במסגרת המסמך כי קיבל את המידע מהאנשים שהיו עם התובע, ציין את שמותיהם (הרב גד זכריה, הרב רזיאל אחרק, הרב שי אברהם, הרב נסים עודד, הרב שאול חולי) וכי ניתן לבדוק איתם את העניין. הנתבע מתייחס במסמך גם לסכום של 240 דולר שנוכה משכרו של התובע.

18.     אין מחלוקת בין הצדדים כי תוכנו של המסמך הינו משום לשון הרע כהגדרת מונח זה בחוק. לכל הפחות יכול תוכנו של המסמך "לפגוע באדם במשרתו.... בעסקו, במשלח ידו או במקצועו" (סעיף 1(3) לחוק). נוכח אופיין של הטענות, אין צורך להדרש לשאלת קיום לשון הרע בקרב קבוצה מסוימת, להבדיל מכלל הציבור, הגם שברי כי יש לתוכנו של הפרסום הספציפי "ערך מוסף" שלילי באוכלוסיה הרלוונטית של רבנים, שוחטים ואף יבואני בשר (עיין: ע"א 9258/04 מועין דאוד ח'ורי, עו"ד נ' חברת כל אל-ערב בע"מ (2005); א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמ' 133- 142).

19.     המסמך הומצא על ידי הנתבע לבית הדין לצדק ולרבנות הראשית (הרב רפול). משכך, נתקיים לגבי המסמך, יסוד ה"פרסום" הנדרש לקיומה של עוולה אזרחית (סע' 7 לחוק).

20.     הנתבע העיד כי העביר את המסמך לרב רפול לפי הנחיית מזכיר בית הדין לצדק, אשר אמר לו שייתכן כי בדרך זו, יצליח הרב רפול להביא לסיום המחלוקת ולא יהא צורך בדיון בפני בית הדין (עמ' 24, ש' 1-2 לפרוטוקול). הרב רפול מצידו העיד שקיבל את המסמך אך לא התייחס אליו (עמ' 13, ש' 18- 21 לפרוטוקול).

21.     מן המקובץ עד כה עולה, כי המסמך מהווה לשון הרע שפורסם על ידי הנתבע.

22.     בסיכומי הטענות, הדגיש ב"כ הנתבע שתי הגנות. האחת מתייחסת לכך שהמסמך הוגש במסגרת הליך בבית דין לצדק והשניה מתייחסת לאמיתות תוכנו של המסמך. לחילופי חילופין טען הנתבע לענין העדרו של נזק. נפנה לבחון טענות אלה.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע
23.     טענת ההגנה המתייחסת להליך בבית הדין, מפנה למעשה לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

24.     הוראה ראשונה אשר רלוונטית לענין, הינה הוראת סעיף 13(5) לחוק. סעיף זה קובע כדלקמן:

"13.      לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -
...
(5)      פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור."

יוער כי אף שהביטוי "הגנה" שגור בענין סעיף 13(5), פסיקה מחוזית מוצאת להבחין בין הגנות שקבועות בסעיפים 14, 15, לבין הוראות סעיף 13 שכוללות מעין "חסינויות" (ר' פסק דינו של כב' השופט עמית בע"פ (מחוזי חי') 2098/02 אעלימי נזאר, עו"ד נ' מדינת ישראל (2002), ובעקבותיו, כב' השופט שנלר בע"א (מחוזי ת"א) 1682/06 עו"ד נתן רסקין נ' אברהם (רמי) לב (17.9.08)).

25.     ב"כ התובע לא חלקה בסיכומיה על כך שבית הדין לצדק הינו בית דין דתי הבא בגדרו של סעיף 13 (5) לחוק. נצא מנקודת הנחה זו.

26.     עיון במסמך מעלה בבירור כי זה הוכן לשם הגשתו בבית הדין לצדק במענה לתביעתו של התובע. המסמך מופנה אל בית הדין לצדק, נושא את שמו של בית הדין, ובשורת "הנדון" נכתב: "הזמנתכם מיום שני טו' חשון תשס'א בעניין דוד פרץ". לפי תצהירו של הנתבע, המסמך נכתב לפי הנחיית הבד"צ, כאשר הגיע לדיון בפני בית הדין, והתובע לא התייצב (סע' 22 לתצהיר הנתבע). חקירת הנתבע התיישבה עם הדבר (עמ' 23 ש' 25 - 27 לפרוטוקול). המסמך הוא למעשה מעין כתב הגנה.

27.     מסקנת הדברים הינה כי האמור במסמך שיצא תחת ידיו של הנתבע נכלל במסגרת הפרסומים המותרים לפי סעיף 13(5) לחוק. יצויין בהקשר זה, כי הביטוי "תוך כדי דיון" שבסעיף האמור, פורש זה מכבר כך שההגנה חלה "על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט". המילה "דיון" פורשה במובן רחב מבחינת הזמן והמקום והיא חולשת גם על הליכים משפטיים הקשורים לדיון המשפטי, גם אם נעשים בכתב וגם אם אינם מתוחמים באולם בית המשפט (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974); ע"א (מחוזי ת"א) 1682/06 עו"ד נתן רסקין נ' אברהם (רמי) לב (17.9.08)).

28.     קיימות בפסיקה מספר גישות בענין היקף ההגנה הניתנת להתבטאויות לפי סעיף 13(5) לחוק. יש הסוברים כי מדובר בהגנה יחסית אשר תחת כנפיה לא יבואו למשל, התבטאויות שנאמרו בזדון ורשעות, או שאין להן זיקה להליך (לסקירת הפסיקה ודיון נרחב בנושא, ר' פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ע"א 1682/06 עו"ד נתן רסקין נ' אברהם (רמי) לב (17.9.08), וכן - ת"א (שלום ת"א) 58577/05 עו"ד כהן-שטרקמן נ' עו"ד גרטש (2007), סג"נ אלמגור).

לטעמי, תהא הגישה אשר תהא, האמור במסמך שהוגש על ידי הנתבע לבית הדין לצדק מוגן במסגרת סעיף 13(5) לחוק. הביטויים הנכללים בו התייחסו לנושאים שהובאו לדיון על ידי התובע עצמו, ולגופה של המחלוקת. התובע למעשה אף לא טען כי האמור במסמך איננו מתייחס לטענותיו כפי שהובאו בפני בית הדין (וכפי שנזכר, אין לפנינו מסמך שהופנה מטעם התובע אל בית הדין קודם למסמך של הנתבע, ואשר ממנו ניתן היה ללמוד על פירוט הטענות שהובאו לפני בית הדין).

29.     לאור האמור, המסמך של הנתבע חוסה תחת הגנת סעיף 13(5) לחוק בכל הנוגע למסירתו לבית הדין.

30.     באשר להעברת המכתב לרבנות, בשים לב לטענה כי מדובר בהעברת המסמך לפי הנחיית המזכיר כפנייה ליישוב הסכסוך, ובשים לב לפרשנות סעיף 13(5) שהובאה לעיל, ניתן להעלות טענה כי גם פרסום זה חוסה תחת הוראת הסעיף האמור.

31.     בנוסף, רלוונטית לכאורה לענין זה הוראת סעיף 13(7) לחוק. הוראה זו, אשר מרחיבה למעשה את החסינות הניתנת לפי סעיף 13(5), קובעת כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי גם דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בסעיף 13(5) בישיבה פומבית (ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21 לחוק).

     לפי פסיקת בית המשפט העליון, סעיף 13(7) חל גם על פרסום תוכנם של כתבי טענות, הגם שידוע כי אלה יכולים להיות חד צדדיים ומגמתיים (רע"א 3614/97 אבי יצחק, עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 88- 93 (1998); ע"א (מחוזי ת"א) 1682/06 עו"ד נתן רסקין נ' אברהם (רמי) לב (17.9.08)).

32.     לפי שהמסמך של הנתבע הוא למעשה כתב הגנתו, והועבר אל הרבנות כפי שהוא (היינו - לא הועברו קטעים נבחרים בלבד), על פני הדברים יש רלוונטיות להוראת סעיף 13(7) הנ"ל (השווה: ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624-625 (1974); ת"א (שלום ת"א) 58577/05 עו"ד כהן-שטרקמן נ' עו"ד גרטש, עו"ד (2007), סג"נ אלמגור; ת"א (נת') 13574/01 ירושלמי נ' שלף (2003), השופט, כתוארו אז, קינר).

     עם זאת, יוער כי המסמך ככל הנראה לא הומצא לתובע קודם לכך שהגיע לידי הרב רפול (ועיין רע"א 3614/97 הנ"ל, בעמ' 91).

33.     למען הזהירות יבחנו טענות הגנה נוספות מטעם הנתבע.


סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והערה
34.     במונחי חוק איסור לשון הרע, טענת הנתבע בענין אמיתות תוכנו של הפרסום, הינה זו הנזכרת בסעיף 14 לחוק. לפי סעיף זה -

"תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

35.     תוכנו של המסמך מתייחס להתנהגות נטענת של התובע, שנזכרה לעיל, בזמן ששהה במסגרת צוות שוחטים במפעל בארגנטינה.

התובע טוען כי המיוחס לו לגבי אותה התנהגות, אינו אמת.

36.     הנתבע חסר ידיעה אישית על העניין שכן לא שהה בארגנטינה בתקופה הרלוונטית. הנתבע זימן לעדות שני עדים אשר היו עם התובע בארגנטינה אותה עת: את ראש צוות השוחטים (הרב גד זכריה) ואת נציג החברה המעסיקה (חברת ווסטבל), מר דוד קליינמן, שהוא אחיו של הנתבע.

     ר' גד זכריה ור' דוד קליינמן, אישרו בתצהיריהם ובעדותם את הטענות כפי שהן כתובות במסמך של הנתבע. זאת הן בעניין כמות האוכל שניטלה והן בעניין טענות בעלת הבית על אי תשלום.

37.     לענין כמות האוכל, צורפו רשימות של קניות מבוקשות, וחשוב מכך - ניתנו עדויות ישירות, מכלי ראשון, על נטילת המזון, בעיקר - בענין כמות הבשר. בכל מקרה מדובר בהערכות (של שני הצדדים) וברור מהעדויות כי שני העדים התרשמו מהיקף הכמויות, אותן יש לבחון לאור הנוהג באותם מקרים, דבר המוכר לצדדים ואינו בבחינת ידיעה שיפוטית. העדים האמורים, שלא נכחו זה בעדותו של זה, העידו באופן שיש בו כדי לתמוך במהימנות הגרסה.

38.     לענין אי תשלום לבעלת הבית, האמור במסמך של הנתבע הוא כי בעלת הבית באה בתלונות לגבי סכומי הוצאות שהיה על התובע לשלם לה ולא שולמו. עדות זו נתמכה במישרין על ידי עדותו של דוד קליינמן אשר העיד כי שמע על הדבר לראשונה מעוזרת הבית של התובע ולאחר מכן שוחח עם בעלת הבית עצמה. לפי הקבלות שהוצגו, מר דוד קליינמן אף שילם לבעלת הבית סכומים המקבילים לאלה שנוכו משכרו של התובע. קבלה שהציג התובע, אינה חופפת את המועדים של הקבלות שהוצגו מטעם הנתבע. לא נסתרה גם עדותו של ר' דוד קליינמן כי נתן לתובע ארכה להציג לו קבלות בגין תשלום שבוצע, והתובע לא עשה כן (עמ' 20 ש' 7- 11 לפרוטוקול).

התובע טוען כי הטענה בענין קיום חוב בגין הוצאות הדירה אינה סבירה שכן דירתו לא היתה אלא חדר עם "הול" הנסמכים לדירת בעלת הבית ולא סביר כי היו שם מונים נפרדים. טיעון זה הינו נגד אמיתותה של טענת בעלת הבית, ואין בו לסתור את העובדה, שהוכחה די הצורך, כי בעלת הבית אכן התלוננה ואכן שולמו סכומים בענינו של התובע. עוד ניתן לציין, למעלה מן הדרוש, כי בכל מקרה לא עלתה טענה כי ההוצאות אותן דרשה בעלת הבית הן הוצאות לפי מונים נפרדים (שהרי קיימת אפשרות לסכם או לדרוש סכום בגין הוצאות שאינו נסמך על מונים, כמו סכום השתתפות כללי עבור הוצאות, בנפרד משכר הדירה).

39.     סוגיית אי תשלום עבור ביקור רופא, לא הובהרה עד תום. התובע עצמו אישר כי לא שילם מיידית לרופא שביקר (לשיטתו, משום שהרופא לא רצה לתת קבלה) ושילם לאחר מכן. בכל מקרה, עניין התשלום לרופא הוזכר בשולי הדברים, וככל שלא הוכחה אמיתותו, חלה בענין זה סיפא סע' 14 שצוטט לעיל.

40.     התובע לא זימן לעדות מי מהאנשים האחרים שנכחו לכאורה בארועים הנטענים בארגנטינה. במסגרת הסיכומים טענה באת כוחו, כי לא ניתן היה למעשה להביא אנשים אלו לעדות, משום שהם נזקקים לרבנות לצורך מחייתם וחששו להעיד. הסבר זה הוא חלקי בלבד. הנתבע בתיק שלפני איננו הרבנות כי אם אדם פרטי. לכאורה, אישור או היעדר אישור של עובדות שהתרחשו בצוות שוחטים לפני מספר שנים בארגנטינה, איננו מעשה כנגד הרבנות עצמה. כמו כן, התובע לא ביקש לזמן את העדים האפשריים באמצעות צו של בית משפט, דבר שאולי יכול היה להביא לחשיפתה של האמת (לשיטתו של התובע) מבלי שיהא בכך "התנדבות" של אותם עדים לסייע לתובע בתביעה.

41.     אולם, גם אם נראה בהסברו של התובע בעניין אי זימון העדים משום הסבר סביר, ולא נקים כנגדו את החזקה לפיה העדות שלא הובאה היתה פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מזימון (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 658-659 (1991); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 606, 614 (1993); ע"א 293/90 גרינהולץ נ. מרמלשטיין (1994); ע"א 4226/05 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' אטיאס סאטא (2006); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (2008)) כי אז עדיין נשאר עם תוצאה דיונית לפיה גרסתו של התובע נתמכת רק בעדותו שלו, שהיא עדות בעל דין.

42.     באשר לעדותו של התובע לא אוכל לומר, לצערי, כי די בה לשם תמיכת איזו מטענותיו. התובע נטה להאשים את כל האנשים שהעידו באמירת דברי "שקר וכזב" (לרבות נציג הרבנות הראשית שאין כל סיבה להטיל דופי בעדותו), ציין כי מסמכים כאלה ואחרים בידיו, אך משהתבקש להציגם, לא יכול היה לעשות כן (עמ' 8 ש' 24 - עמ' 9 ש' 10 לפרוטוקול), טענת התובע בחקירה כי בעלת הבית לא נתנה קבלה אף שהוא רצה בכך (עמ' 11 ש' 8- 10) נסתרת על ידי קבלות, גם על שמו של התובע, שצורפו לתצהירי הנתבע; התובע דבק בטיעונים שאינם מרכזיים לענין, אף שלא היה להם תימוכין בחומר הראייתי (כמו הטענה כי הנתבע היה באופן אישי המעסיק, להבדיל מחברת ווסטבל) ובאופן כללי לא הצטיינה עדותו בבהירות ובסבירות.

43.     למול עדותו היחידה של התובע, שלא מצאתי אותה בעלת משקל של ממש, ניצבו מספר עדויות מטעם הנתבע, ובכלל זה עדותו של הרב רפול, איש הרבנות הראשית, בה מצאתי להאמין. העדויות היו שזורות זו בזו באופן שגרם להגברת מהימנותן (להבדיל מחשד לתיאום).

גם לעדויות האחרות (פרט לעדות הרב רפול), גם אם לא היו נטולות רבב, מצאתי לתת משקל רב יותר מאשר לעדותו של התובע. כך למשל, הרב זכריה העיד במישרין, בברור, ולא היסס לאשר גם דברים שאינם בהכרח לטובת הצד שזימנו לעדות (למשל, בענין האפשרות שהוא אינו זוכר האם התובע שימש גם כ"בודק חוץ" ובענין העדר ידיעתו לגבי האחראי לתשלום עבור הרופא).

44.     משנתמכות הטענות הכלולות במסמך שנכתב על ידי הנתבע לבית דין לצדק בעדויות חיצוניות ממשיות ובעלות משקל ואין הן מופרכות באמצעות עדות כלשהיא לה מצאתי לתת משקל, אין אלא לומר כי לצורך סעיף 14 לחוק, הדברים הינם אמת.

45.     הצדדים לא התייחסו מפורשות לשאלת קיומו של "עניין ציבורי" לצורך סעיף 14 לחוק. בשים לב להסברו של איש הרבנות, הרב רפול, לגבי חשיבות היחסים בין השוחטים לבין עצמם בצוותים הנשלחים לחו"ל לענייני כשרות השחיטה (סע' 9-10 לתצהירו, עמ' 13 ש' 24 - עמ' 14 ש' 4 בפרוטוקול) (א' שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז - 1997, בעמ' 228; ת.א. (מחוזי ת"א) 22/66 זוהר נ' פריזנט, פ"מ ס"ד 344, 347-348 (1968)), וגם בשים לב לעדות הנתבע, לה האמנתי, לגבי הנחיית מזכיר בית הדין להעברת המסמך אל הרב רפול על מנת שזה יסייע בפתרון הסכסוך, אני סבורה כי במקרה שלפני מתקיימת הגנת סעיף 14 לחוק במלואה.

46.     בנוסף, נוכח העברת המסמך לפי הנחיית מזכיר בית הדין, מהטעמים שצוינו (ואשר ניתן היה להווכח באמיתותם גם בדיונים שהתנהלו בבית המשפט, אשר גם בהם שימש הרב רפול כמעין מתווך), חלה לכאורה בכל מקרה הגנת סעיף 15(3) לחוק לפי שהפרסום "נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של...הנתבע", הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות ובכל מקרה מצאתי כי נעשה בתום לב.


הנזק
47.     מעבר לדרוש יצוין כי לא הוכחה גם טענתו של התובע לפיה הפגיעה בפרנסתו נבעה מלשון הרע שהוציא עליו הנתבע.

48.     למעשה, התביעה אינה מבוססת על הוכחת נזק בפועל. הגם שבכתב התביעה נטען כי התובע דורש את "הנזקים שנגרמו לו", עולה מסעיף 19א לכתב התביעה, כי הדרישה מתבססת על האפשרות לפיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף 7א(ג) לחוק. לפי סעיף זה, ניתן לחייב נתבע לשלם לנפגע סך של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק, במקרה בו הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע.

49.     אף שהתביעה מתבססת לכאורה על סעיף 7א לחוק, התובע נדרש לשאלת הנזק בהרחבה וברור היה כי ענין זה הוא בלב הדיון. כמו כן, שאלת קיומו של נזק בפועל ושאלת חשיפת לשון הרע הנטענת לציבור, הינן חלק מהשיקולים אשר מביא בית המשפט בחשבון כאשר הוא מוצא לנכון לאמוד את הסכום שייפסק, אם בכלל (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 (2001); ע"א 89/04 ד"ר נודלמן נ' שרנסקי (2008)).

50.     התובע שב וטען, פעם אחר פעם, כי פרנסתו קופחה מאז אותו אירוע בארגנטינה וכי לא נשלח מטעם הרבנות מאז אותה עת לעבודה בחו"ל, אלא פעמים ספורות ואף אז - בעיקר בצוותים שכללו את אחיו.

51.     עדותו של הרב רפול מטעם הרבנות הראשית איששה את טענת התובע שאינו נשלח פעמים רבות, אולם לא איששה את הטענה שהדבר ארע בשל אותו מסמך שהוגש לבית הדין לצדק על ידי הנתבע והעתקו הועבר לרבנות. נהפוך הוא. הרב רפול ציין כי לא התייחס כלל למכתב (עמ' 13 ש' 21 לפרוטוקול).

52.     ראש צוות השוחטים בארגנטינה, הרב זכריה, אכן מאשר שמצא לנכון לדווח לרבנות הראשית על התנהגותו הבלתי הולמת של התובע בארגנטינה, ומציין, כי הוא מחויב במתן דיווח. טיעון זה, בענין חובת הדיווח, נתמך בתצהירו של איש הרבנות, הרב רפול. אלא שהרב זכריה איננו נתבע בתיק שלפני ואת אשר דיווח, אין להניח לפתחו של הנתבע.

53.     הן מתצהירו והן מעדותו של הרב רפול עולה כי שמו של התובע הולך לפניו, ולא לטובה. הרב רפול הצהיר כי התקבלו ברבנות תלונות והערות (לא מצד הנתבע) ביחס לתובע מהן עלה כי הוא אינו אדם נוח לבריות, ומעטים יבואני הבשר המבקשים לשבץ אותו בצוותים היוצאים מטעמם לחו"ל (סע' 11 לתצהיר). בחקירת הרב הוברר כי התובע כה ידוע כ"אדם לא נוח לבריות" עד כי גם אחיו (של התובע עצמו) ביקש לא לצוות אותו עוד עמו לצוותי שחיטה (עמ' 15 ש' 21 - עמ' 16 ש' 2 לפרוטוקול).

54.     נראה כי אם נפגעה פרנסתו של התובע, לפי החומר הראייתי שהונח לפני, הבסיס לכך נעוץ בהתנהלותו של התובע עצמו, ובכל מקרה אין הדבר קשור למסמך שהוגש לבית הדין לצדק על ידי הנתבע במענה לתביעת התובע.

סוף דבר
55.     לא מצאתי בטעונים אחרים אשר הובאו מטעם מי מהצדדים, כדי לשנות את תוצאות הדיון לגופו של ענין (רע"א 10586/07 פלוני נ' פלוני (24.4.08); ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו (28.11.07), ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60 (1983)).

56.     התביעה נדחית.
התובע מחוייב בהוצאות הנתבע בשיעור הקבוע בסעיף 1.א. לתוספת לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון