פטור מהצבא מטעמים פציפיסטים

להלן פסק דין בנושא פטור מהצבא מטעמים פציפיסטים: פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. העותר, ביקש לפטור אותו משירות צבאי וזאת מטעמים פציפיסטיים. מאז שנת 2000 הוא נכנס ויוצא בשערי הוועדה הדנה בבקשות פטור מטעמי מצפון (להלן: הוועדה), כמו גם בשערי הכלא ובשערי ערכאות שיפוטיות שונות. עניינו נדון בעבר בבית משפט זה, והוא מונח בפנינו שוב, בעקבות התפתחויות שאירעו מאז נדחתה עתירתו הקודמת. יאמר מיד, כי בסופו של דבר קיבל העותר פטור משירות צבאי, ובפועל, עתירה זו שבפנינו עניינה העיקרי הוא בנימוקי ההחלטה שהעניקה לו את הפטור. 2. נסקור בקצרה את השתלשלות העניינים. הוועדה דנה לראשונה בעניינו של העותר ביום 29.5.2000, והחליטה כי הוא אינו מגובש בדעותיו וכי טיעוניו אינם מצדיקים מתן פטור. עם זאת, הוחלט על דחיית גיוסו בשנה, כאשר בתום התקופה יוכל העותר להתייצב שוב בפני הוועדה. ואכן, ביום 3.6.2001 שב העותר והתייצב בפני הוועדה. גם בזו הפעם, לא השתכנעה הוועדה כי נימוקיו מצדיקים הקלות בשירותו הצבאי. העותר השיג על החלטה זו בפני בית משפט זה, ועל-פי הצעת בית המשפט הוסכם כי העותר יוזמן לשימוע נוסף בפני הוועדה, שבמסגרתו הוא יהא רשאי להיות מיוצג על-ידי עורך-דין ולהגיש ראיות. ואכן, התקיים דיון נוסף בפני הוועדה. העותר היה מיוצג על-ידי עורך-דין, נשמעו עדים מטעמו והוא אף הגיש חוות דעת של פרופ' חיים גנז ושל פרופ' מיכאל הרסגור. הוועדה דחתה את בקשת הפטור, בקבעה, בין היתר, כי הטעם העומד ביסוד הבקשה איננו פציפיזם כי אם "חוסר יכולת להסתגל למערכות, חברתיות כמו גם סמכותיות" וכן "טעמים שבנוחות אישית". הוועדה עמדה על סתירות שנתגלו בין דברים שאמר העותר לבין דברים שאמרו וכתבו אחרים. גם כנגד החלטה זו הגיש העותר עתירה לבית משפט זה. העתירה נדחתה. בית המשפט העליון (מפי השופט מ' חשין, ובהסכמת השופטים ת' אור וא' גרוניס) דחה את טענותיו של העותר ביחס לפגמים בהרכב הוועדה ובניהול ההליך בפניה, ולגופה של החלטה קבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתה של הוועדה (בג"ץ 1380/02 יונתן בן ארצי נ' שר הביטחון, פ"ד נו(4) 476). 3. העותר מיאן להתגייס לצבא. הוא עמד מספר פעמים לשיפוט משמעתי, ונגזרו עליו תקופות מחבוש שהצטברו לסך של כ- 200 ימים. הוצע לעותר לשרת בבית חולים, בלא לעבור טירונות ובלא ללבוש מדים - אך הוא דחה הצעה זו. לבסוף הועמד העותר לדין בפני בית דין צבאי, בעבירה של סירוב לקיים פקודה (סעיף 122 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955). בית הדין הצבאי הביע, בדרך אגב, את התרשמותו, כי דבריו של העותר הם כנים וכי הוא "לא שיקר לגבי צפונות ליבו". בית הדין הסתייג מנימוקים מסוימים שעמדו ביסוד החלטת הוועדה. עם זאת, נקבע שיסודות העבירה נתקיימו, ולפיכך, הורשע העותר, תוך שבית הדין הצבאי הביע דעתו כי מוטב שהעותר יובא שוב בפני הוועדה על-מנת שתדון פעם נוספת בעניינו. 4. המלצה זו נפלה על אוזניים קשובות. ביום 4.2.2004 התכנסה הוועדה שוב, בהרכב אחר, בכדי לשמוע את העותר ולהחליט בעניינו. יצוין, כי בעקבות הערות בית משפט זה בפסק-הדין בבג"צ 1380/02 הנ"ל, ישב בוועדה גם נציג אזרחי - פרופ' דני סטטמן מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. הוועדה סברה כי "הרושם הכללי שעולה לגבי המוטיבציה הפציפיסטית של בן-ארצי הוא אמביוולנטי": מחד גיסא, התנהגותו והתבטאויותיו, כמו גם נכונותו לרצות תקופות מאסר ומעצר, תומכות בטענה בדבר משנתו הפציפיסטית. מאידך גיסא, העותר מצהיר על תפיסתו לפיה על המדינה "לאפשר לאדם לעשות מה שהוא רוצה" וכי "תרומה למדינה היא כאשר האדם ממצה את יכולותיו". הוועדה ציינה כי העותר מציג גישה "אגוצנטרית", בשונה מאחרים שהופיעו בפניה, אשר פעלו לטובת החברה וביקשו לתרום בדרך שאינה שירות צבאי. הוועדה סברה כי שיקול אחרון זה, אף שלכאורה איננו רלבנטי לשאלת קיומה של השקפה פציפיסטית, עשוי בפועל להוות "ראשית ראיה" לכך. זאת, הן משום שיש בנכונות לתרום לחברה כדי לסייע בהסרת החשש כי מדובר בניסיון להשתמט מהשירות, והן משום שיש בנכונות זו כדי ללמד על רגישות לסבל אנושי ולחוסר צדק, העולים בקנה אחד עם פציפיזם. הוועדה הטעימה כי העותר מיאן לשרת במשטרה, אף כי הודה שמדובר בגוף שפעילותו מוסרית והכרחית. עוד ציינה הוועדה, כי בעת שהותו במעצר פתוח בבסיס מחווה אלון הוא היה מוכן לבצע פעולות מסוימות, ו"תפקד פחות או יותר כחייל רגיל". הוועדה סברה כי יש בכך כדי לחתור תחת הטענה לפיה כל פעילות בצבא פוגעת פגיעה עמוקה במצפונו. הוועדה התרשמה כי לעותר חשובה יותר תדמיתו "הסרבנית" בעיני הסביבה: "'סרבנות המצפון' של בן ארצי היא כזו בה מרכיב 'הסרבנות' חזקה ממרכיב 'המצפון'". הוועדה הסיקה כי העותר "[אינו] מבחין בין דברים שאדם פשוט לא רוצה לעשות מטעמים שונים, לבין דברים שמנוגדים באופן עמוק לעקרונותיו המוסריים העמוקים". על אף כל אלה, קבעה הוועדה כי "בהתחשב בספק שעדיין קיים בעניין זה" - קרי: בעניין הקושי המצפוני - "ובהתחשב באי-ההתאמה הכללית של בן ארצי לשירות בצה"ל, ללא קשר לאמונה כזו או אחרת, וכן בתקופה הארוכה שישב במחבוש ובמעצר פתוח" - היא ממליצה לפטור אותו משירות בצה"ל. על יסוד המלצה זו, קבע המשיב 2 (שהוסמך לכך על-ידי המשיב 1), כי העותר אינו זכאי לפטור מטעמי מצפון, וכי ההמלצה הנוגעת לאי-התאמתו של העותר לשירות תידון בנפרד ותועבר לשם כך לתת-אלוף אבי זמיר, ראש חטיבת תכנון ומנהל כוח אדם בצה"ל. יצוין, כי בינתיים החליט תת-אלוף זמיר לפטור את העותר משירות ביטחון, וזאת "בהתחשב באי התאמתו הכללית לשירות ביטחון, הנובעת מחוסר מוטיבציה לשרת". 5. כנגד החלטת המשיב 2, וכנגד המלצת הוועדה, מופנית העתירה שבפנינו. העותר מלין על כך שהוועדה אינה פועלת על-פי קריטריונים מנחים וחבריה אינם מחזיקים בידע ובהכשרה הדרושים למילוי תפקידם. העותר מציג נתונים סטטיסטיים, מהם עולה כי בעוד שמעטים הם הבנים המקבלים פטור מטעמי מצפון, הרי שאצל הבנות הנכונות לקבל טענה זו גדולה בהרבה. לדעתו, יש בכך משום אפליה. העותר גורס כי אין כל בסיס לקבוע שהוא איננו נכון לתרום לחברה, אדרבא, ההיפך הוא הנכון: העותר חזר ואמר כי מוכן הוא לשרת מחוץ למסגרת הצבאית. מכל מקום - כך סבור העותר - זהו שיקול זר ופסול, ועל הוועדה לקבוע אך ורק האם אמנם העומד בפניה הינו סרבן מצפוני מלא אם לאו. ניסיונה של הוועדה לקשור בין ה"אגוצנטריות" לבין הוכחת סרבנות מצפונית הוא, לדעת העותר, ניסיון כושל. העותר משיג על השקפת הוועדה - לפי הבנתו - כי "אין הוא זכאי לפטור מטעמי מצפון גם אם הוא אוחז באמונות פציפיסטיות אמיתיות". החלטת הוועדה - אליבא דעותר - היא בלתי-סבירה באופן קיצוני. לשיטתו, הוועדה אינה מוסמכת להביע דעה באשר להתאמתו או אי-התאמתו של העותר לשירות, וסיווג זה של הפטור משליך אותו ל"קטגוריה מבזה, המטילה בעותר חותם חינם של בלתי מתאים". המשיבים טוענים כי אין עילה להתערב בהחלטותיהן של רשויות הצבא המוסמכות בעניינו של העותר. 6. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה לה ובמסמכים המצורפים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. מספר טעמים הובילוני לתוצאה זו. בראש ובראשונה, העובדה כי בסופו של התהליך הופטר העותר משירות ביטחון. משמעות הדבר היא, כי העתירה מופנית כנגד הנימוק העומד ביסוד החלטת הפטור בעניינו של העותר. כאמור, הוועדה סברה שהעותר לא עמד בנטל להוכיח כי טעמים שבמצפון, כשהם לבדם, מקימים לו עילת פטור משירות צבאי. עם זאת, המליצה הוועדה לפטור את העותר משירות, וזאת בשל ה"ספק שעדיין קיים בעניין זה", בשל התקופה הארוכה שריצה העותר במחבוש ובמעצר פתוח ובשל אי-התאמה כללית. ודוק: לוועדה אין סמכות החלטה; מדובר בוועדה שתפקידה להמליץ לגורם המוסמך (שר הביטחון ומי שהואצלה לו סמכות השר) האם לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 36(1) לחוק שירות ביטחון, המאפשר ליתן פטור מטעמים שונים ובכלל זה "טעמים אחרים", שפורשו ככוללים טעמים שבמצפון (ראו בג"צ 734/83 שיין נ' שר הביטחון, פ"ד לח(3) 393; בג"צ 7622/02 זונשיין נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פ"ד נז(1) 726). ההמלצה נתקבלה: הגורמים המוסמכים החליטו שלא לפטור את העותר מטעמי מצפון, אך לפטור אותו מטעמים אחרים. אכן, לדעת העותר, עילת הפטור צריכה להיות טעמי מצפון, ולא אי-התאמה לשירות. אין אני מתעלם מן החשיבות הקנויה, לעיתים, לנימוק העומד ביסוד החלטה כזו או אחרת בעניינו של אדם (ראו, למשל, לגבי הנימוק לסגירת תיק במשטרה - "חוסר ראיות" או "חוסר אשמה" - בג"צ 4539/92 קבלרו נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(3) 50). עם זאת, ברי כי זכות היסוד שהעותר נתלה בה - הזכות החשובה לחופש מצפון - אינה מטילה עוד את כובד משקלה. אכן, מקום בו מתבקשת הוועדה להמליץ האם ליתן לאדם פטור מטעמים שבמצפון, עליה לשקול את הזכות לחופש מצפון, הנגזרת מכבוד האדם, מחד גיסא, ואת ערך השוויון, מאידך גיסא (ראו בג"צ 1026/02 מלנקי נ' שר הביטחון, תק-על 2004(4) 305 והאסמכתאות שם). במקרה זה, העותר אינו נדרש לשרת בצבא בניגוד לצו מצפונו הנטען, וברי, כי לא ניתן לטעון עוד לפגיעה משמעותית בחופש המצפון. 7. העובדה שהעותר קיבל פטור משירות ביטחון יש בה, אם כן, כדי להשפיע על הנכונות של בית המשפט להתערב בהחלטת הגורמים המוסמכים בעניינו של העותר. מה עוד, שכאמור, הוועדה שבה ובחנה את עניינו של העותר ארבע פעמים; העותר פרשֹ בפני הוועדה, באריכות, את משנתו, הביא עדים מטעמו, הגיש חוות דעת ועורך-דינו נשא דברים בפני הוועדה. בוועדה האחרונה שדנה בעניינו של העותר נכח גם נציג אזרחי - פרופ' סטטמן מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. בפני וועדה זו אף עמדה הכרעת הדין של בית הדין הצבאי בעניינו של העותר. על אף הקושי וה"אמביוולנטיות" ביחס לעותר, לא השתכנעה הוועדה כי טעמי המצפון של העותר, כלשעצמם, מקימים לו עילת פטור. התרשמות זו של הוועדה - יש לה משקל. "ברור לכל כי לא נתערב בנושא של אמון - או אי-אמון - אלא אם כן יוכח לנו בבירור כי החלטת הרשות נגועה בטעות חמורה או שאין לה יסוד-של-ממש בחומר הראיות שבא לפניה" (בג"צ 2700/96 ברנובסקי נ' שר הביטחון, תק-על 96(2) 76). כזכור, החלטתה השלישית של הוועדה עמדה לביקורתו של בית משפט זה, וראוי להביא דברים שאמר השופט חשין ביחס להחלטה זו: סרבנות מצפון הינה עניין סובייקטיבי טהור - עניין שבלב - וידענו זה מכבר כי רק האלוהים יראה ללבב בעוד אשר האדם יראה אך לעיניים. אכן, מלאכת הסקת מסקנה כי פלוני מבקש פטור משירות סדיר באשר שירות בצבא נוגד את מצפונו, אין היא מלאכה קלה כלל ועיקר. דומים הדברים במובן מסויים לקביעתה של ערכאת דיון כי מאמינה היא לעד פלוני וכי אין היא מאמינה לעד פלמוני. אכן, מסקנה כי פלוני סרבן מצפון הוא - או כי אין הוא סרבן מצפון - אין היא אך שאלה של אמון. שאלה היא של הבנת חומר ראיות המוצג לפני הוועדה, וממילא ניתנת היא ההחלטה לביקורתו של בית משפט. ואולם, הנטל להוכיח כי שגתה הוועדה בהחלטתה - ולא אך שגתה אלא שגתה כדי כך שבית משפט יהפוך את החלטתה על פיה - נטל זה מוטל על העותר. שקלנו את טיעוני העותר - טיעונים שבכתב וטיעונים שהשמיענו בא-כוחו על פה - ולא שוכנענו כי החלטת הוועדה החלטה מוטעית היא כדי כך שנהפכנה על פיה. אפשר אנו היינו יכולים להגיע למסקנה אחרת מן המסקנה שהוועדה הגיעה אליה, ואולם לא זו השאלה שעלינו להכריע בה. השאלה שלפנינו היא, אם יצאה שגגה מלפני הוועדה, ואם ראויה היא החלטתה כי נבטלנה. על כך נאמר, כי לא נמצאה לנו אותה שגגה שבא-כוח העותר ניסה בכל כוחו לשכנענו בקיומה. בסוף כל הסופות, שני כוחות הם המושכים משני עברים - האחד לכיוונו של העותר האחר לכיוון הנגדי - ולא נוכל לומר כי הוועדה שגתה בהחליטה כי לא סרבנות מצפון פציפיסטית טהורה היא המניעה את העותר בבקשתו לפטור מחובת שירות סדיר. אכן, לעתים אפשר שהגבול בין פציפיזם המצדיק פטור משירות סדיר לבין "חוסר יכולת להסתגל למערכות" (כניסוח הוועדה) יכול שיהיה גבול דק. ואולם בענייננו לא נוכל לומר כי הוועדה שגתה בהחלטתה כפי שהחליטה וכי ראויה היא החלטתה שנבטלנה (בג"ץ 1380/02 יונתן בן ארצי נ' שר הביטחון, פ"ד נו(4) 476). אף כי מאז ניתן פסק-דין זה חלו התפתחויות בעניינו של העותר, הרי שביסודם נכונים הדברים גם היום. ובמיוחד כך, כשהשאלה איננה, בסופו של יום, עצם הפטור, כי אם הנימוקים שביסודו. 8. אין ממש בטענת העותר, לפיה לדעת הוועדה "אין הוא זכאי לפטור מטעמי מצפון גם אם הוא אוחז באמונות פציפיסטיות אמיתיות" שכן נדרשת, בנוסף לקושי המצפוני, גם הפגנה של מחויבות חברתית ואישיות חיובית. ברור מהחלטת הוועדה, שבלב חבריה היו לבטים לגבי העותר, שכן לצד סימנים המעידים על השקפה פציפיסטית, מצאה הוועדה גם סימנים אחרים. העותר מכוון את כל חיציו כלפי הנימוק לפיו הוא לא הביע נכונות לתרום לחברה. לשיטתו, זהו שיקול זר ופסול, מה גם שאינו מבוסס. ראוי להדגיש, אפוא, כי הוועדה לא הציגה נימוק זה כנימוק מכריע או כזה המתווסף לעניין המצפוני, אלא כ"ראשית ראיה" (כלשונה), העשויה ללמד שמבקש הפטור אינו עושה כן ממניעים אישיים ומרצון להשתמט מהשירות אלא מהשקפה פציפיסטית אמיתית. הוועדה היתה מודעת לכך, ש"אין סתירה לוגית בין היותו של אדם פציפיסט לבין היותו אגוצנטרי". עם זאת, הוועדה הדגישה את הקושי הרב באיתור המניעים האמיתיים העומדים מאחורי בקשות לפטור משירות, עקב העובדה "שחומר הראיות הכמעט יחיד הוא עדותו של המלש"ב עצמו, שלעתים קרובות מתודרך לפני הופעתו בוועדה". בנסיבות אלה - כך הסבירה הוועדה - היא נדרשת "לתור בכל מאודה אחר פיסות מידע ושברי ראיות, כדי לאושש או להפריך את הטענה שפלוני מחויב באופן עמוק לתפיסת עולם פציפיסטית". הנכונות, או אי-הנכונות, לתרום לחברה בדרך אחרת עשויה, לשיטתה של הוועדה, להיות "ראשית ראיה" באשר לכנות מניעיו של מבקש הפטור; אולם ברור מהחלטת הוועדה, שאין זה שיקול עצמאי, בלבדי או מכריע. זאת ועוד, הוועדה הצביעה על נימוקים נוספים, ובכלל זה, הספק לגבי עוצמת הקושי המצפוני לנוכח הסכמתו של העותר להימצא במהלך משפטו ב"מעצר פתוח" והתנהגותו במהלך המעצר, והתהיות הנובעות מסירובו של העותר לשרת במשטרה, על אף שלפי דבריו-שלו מדובר בגוף שפעולותיו ככלל הן חיוניות ומוסריות. עוד יש להעיר, במאמר מוסגר, כי מאז ניתנה המלצת הוועדה נשוא ענייננו, נתן בית הדין הצבאי את גזר הדין במשפטו של העותר. כאמור, בהכרעת הדין עמד בית הדין על הערכתו-שלו את כנות דבריו ומניעיו של העותר, וביקר את נימוקיה של הוועדה בהחלטה השלישית; עם זאת, בית הדין הדגיש, והדברים נשנו בגזר הדין, כי "אנו איננו מומחים (בוודאי שלא יותר מהוועדה) לנושא הפציפיזם או לנושא מדיניות צה"ל כלפי הפציפיזם, כי איננו מהווים ערכאת ערעור על החלטות הוועדה, וכי איננו מוסמכים לשים את שיקול דעתנו במקום שיקול דעתה של הוועדה". בית הדין הוסיף בגזר הדין, כי מדיניות הוועדה, כפי שהיא משתקפת בהחלטה נשוא ענייננו, היא לגיטימית, וכי אין בית הדין מהרהר אחר ממצאי הוועדה ואחר מסקנתה, כי "על-פי מדיניותה [של הוועדה], הנאשם איננו ראוי לפטור מטעמי מצפון, אלא מטעם משולב של העדר מוטיביציה (כטעם עיקרי) וספק פציפיזם". 9. לכל אלה מתווסף נימוק נוסף: בהחלטת הוועדה לא נשללה המוטיבציה הפציפיסטית של העותר מכל וכל; הועדה ציינה כי קיים ספק בעניין זה, וספק זה - כך נכתב בהחלטה - הוא אחד השיקולים למתן הפטור. לכך הוסיפה הוועדה את העובדה שהעותר שהה במחבוש ובמעצר פתוח במשך תקופה ארוכה, ואת אי-התאמתו הכללית של העותר לשירות ביטחון. משמעות אי-התאמה זו הובהרה בהחלטת תת-אלוף זמיר, לאמור: נקבע כי מדובר בחוסר מוטיבציה לשרת. והנה מסתבר כי בכך לא תמה הדרך: מתגובת המשיבים עולה כי במסגרת שיג-ושיח בין הצדדים הסכימו המשיבים לצרף מכתב עדכני לתעודת הפטור, בזה הנוסח: בהמשך למכתב אליך מיום 19/2/2004, מצאתי לציין, כי ברקע ההחלטה לפטור אותך משירות ביטחון עומדות הנסיבות המיוחדות של עניינך, לרבות אותן נסיבות שהתחדשו מאותו מועד ועד היום. בין היתר, אלה הן הנסיבות האמורות: העובדה שעמדת בסירובך למלא את החובה שבדין לשרת בצה"ל; עונשי המחבוש שריצית; משך הזמן בו שהית במעצר פתוח בבסיס צבאי בעת שהתנהל משפתך; הרשעתך בבית דין בגין עבירה של סירוב פקודה והעונש שנגזר עליך; הספק שנותר בלב חברי הוועדה שדנה בבקשתך לפטור מטעמי מצפון ביום 4 בפברואר 2004, שמא אולי גם טעמי מצפון עומדים בבסיס סירובך לשרת, והרושם האמביוולנטי שהותרת עליהם בעניין זה; וכן הנסיבה החדשה עליה מסרת במסגרת הליכי הערעור שהגשת על הרשעתך, והיא - נכונותך לבצע כיום שירות חברתי-התנדבותי ממושך ומשמעותי, בניגוד לדברים שמסרת בעבר לחברי הוועדה. מכתב זה לא סיפק את העותר. במסגרת הדיון בעל-פה, ובמהלך משא-ומתן שנערך בין הצדדים לאחר הדיון, נעשה ניסיון להגיע לנוסח מוסכם של טעמי הפטור. המשא ומתן לא צלח. עם זאת, יש במכתב כאמור כדי למתן עוד את הפגיעה הנטענת בעותר. גם מנוסח המכתב עולה כי לא נשללה האפשרות כי גם טעמי מצפון עומדים ביסוד סרובו של העותר לשרת בצבא. יש לקוות כי המשיבים ייאותו גם עתה, לאחר דחיית העתירה, להפקיד בידי העותר מכתב ברוח זו או בדומה לה, ברוח הצעות בית המשפט. טענותיו הנוספות של העותר אף הן אינן מגלות עילה להתערבות בהחלטת הוועדה. יצוין, כי חלק מטענות אלה נדונו והוכרעו בפסק-הדין בבג"צ 1380/02, ואין כל הצדקה לשוב ולהידרש להן. בהתחשב בכל האמור, דעתי היא כי אין עילה מספקת להתערבותנו בהחלטות נשוא העתירה. על כן, אני מציע לדחות את העתירה. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: מסכימה אני עם חברי השופט א' ריבלין כי העותר לא הצביע על עילה המקימה יסוד להתערבותנו בהחלטת הועדה. ניתן לומר כי חתירתו הבלתי פוסקת של העותר לפטור משירות מטעמים של פציפיזם אכן הביאה לשינוי משמעותי בעמדת המשיבים. דומה כי שינוי העמדה, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתה האחרונה של הועדה כמו גם המכתב שהציעו המשיבים לצרף לתעודת הפטור, יש בה כדי למלא חלק נכבד ממשאלתו. החלטת הועדה לא השאירה על כנה נימוקים שיש בהם כדי להטיל דופי בעותר ובמניעיו במתכונת מסקנותיה הראשונות של הועדה. לכך יש להוסיף כי המשיבים אינם שוללים כי ביחס לעותר קיים ספק פציפיזם בנוסף להעדר המוטיבציה או במשולב עמה, ואף הביעו נכונותם לאשר בכתב כי נתקיימו גילויים מסויימים בהתנהגותו של העותר התומכים באפשרות שאולי גם טעמי מצפון, עומדים ביסוד סירובו של העותר. יצויין כי בין היתר מוכנים הם להביא בחשבון גם את נכונותו של העותר כיום לבצע שירות חברתי-התנדבותי ממושך ומשמעותי; כל אלה הם בגדר "הליכה לקראת" העותר שבה השיג העותר את המירב בהתחשב בשחרורו משירות בנסיבות עניינו. מצטרפת אני, איפוא, להמלצת חברי כי גם לאחר דחיית העתירה ייאותו המשיבים להפקיד בידי העותר מכתב המבטא את גישתם העדכנית לסירובו לשרת, בנוסח המכתב שהציעו. יש לקוות כי בכך יוצא עיקר העוקץ מאי-ההכרה בסרבנות הפציפיסטית שהעותר מבקש כי תוכר. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים לפסק-דינו של חברי, השופט א' ריבלין ולהערותיה של חברתי, השופטת ד' ביניש. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין.צבאשחרור מהצבא