מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תיקון ליקויים בדירה של עמידר: זוהי עתירה לסעד הצהרתי לפיו העותרת רשאית לממש את זכאותה על-פי חוק לרכוש את הדירה בדיור הציבורי בה היא מתגוררת מאז שנת 1975. בנוסף התבקש בית המשפט בעתירה להורות למשיבה 1 (עמידר) לתקן את הליקויים שנוצרו בדירה בשל נזילת מים. רקע 1. העותרת, ילידת 1938, עלתה בשנת 1973 עם בעלה וביתה מברית המועצות, ומאז שנת 1975 מתגוררת בשכירות בדירה של הדיור הציבורי שברח' החצב 831/11 בנצרת עילית (להלן - הדירה). מאז שבעלה נפטר לבית עולמו, וביתה נישאה, מתגוררת העותרת בגפה בדירה ומתקיימת מקיצבת זיקנה בסך של כ- 2,600 ₪ בחודש. 2. בשנת 2002 פנתה העותרת למשיבה 1 בבקשה להשתתף במבצע לזכאים לרכישת דירותיהם בדיור הציבורי על פי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן - החוק).  בקשתה נדחתה בנימוק כי העותרת הפרה את חוזה השכירות הפרה יסודית, בכך שנטשה את הדירה והשכירה אותה לצד שלישי בתקופה שבין 1990-1995. 3. בשנת 2007 פנתה העותרת פעם נוספת למשיבה 1 בבקשה דומה, וגם הפעם סורבה בקשתה ביום 24.09.09 על ידי ועדת חריגים  בין משרדית בנימוק של היעדר רצף מגורים והפרה יסודית של תנאי החוזה. 4. ביום 5.07.11 שוב פנתה העותרת למשיבה 1, באמצעות בא כוחה, בבקשה לממש את זכאותה על-פי החוק לרכוש את הדירה. במסגרת פנייה זו נתבקשה המשיבה 1 לשקול פעם נוספת את עמדתה, בין היתר לאור העובדה כי חלפו שנים רבות מאז אותה הפרה נטענת, המוכחשת לגופה על ידי העותרת. ביום 12.07.11 נתקבלה תשובתו של מר ארז תמיר, מנהל סניף המשיבה 1 בנצרת עילית, לפיה הסמכות להחליט בבקשה נתונה לוועדה הבין משרדית, שהיא הסמכות העליונה בעניינים אלה, וזו דחתה את הבקשה ביום 24.09.09. פנייה נוספת של ב"כ העותרת, מיום 31.07.11, לקבלת התייחסות עניינית של המשיבה 1 לבקשתה לרכוש את הדירה, לא נענתה כלל. 5. פנייה מקבילה של ב"כ העותרת ביום 7.08.11 לשר הבינוי והשיכון, נענתה בשלילה ביום 3.10.11 על ידי דוברת המשרד, אשר הפנתה את העותרת להחלטות קודמות שניתנו בעניינה, בציינה כי המועד לערער על החלטות אלה חלף. 6. עד כאן עיקרי עובדות הרקע של העתירה, שהוגשה ביום 22.11.12. בטרם אפנה לטענות הצדדים, אציין כי על-פי בקשתן המשותפת של המשיבות, יוצגה המשיבה 1 (עמידר) בתיק זה על-ידי המשיבה 2 (משרד הבינוי והשיכון), שרק היא הגישה כתב תשובה לעתירה ובאת כוחה טענה בשם שתי המשיבות. טענות הצדדים 7. במסגרת העתירה טוענת העותרת כי מעולם לא נטשה את הדירה, וממילא אף לא השכירה אותה לצד שלישי. היא אמנם נעדרה מהדירה במשך תקופה מסוימת, מספר ימים בכל שבוע, על מנת להתגורר עם  ביתה ולשמש לה משענת בתקופה קשה שעברה עליה, אולם בשאר ימות השבוע שבה לדירתה והתגוררה בה. המשיבה 1, כך העותרת, ניצלה עובדה זו כדי לטעון כי העותרת הפרה הפרה יסודית של תנאי מתנאי החוזה ביניהם ולהשתמש בכך כעילה לדחיית בקשתה. עוד טוענת היא, כי המשיבה 1 לא פנתה אליה בהודעה או התראה במועד ההפרה הנטענת או בסמוך לה, ומכאן כי לא ניתנה לה כל הזדמנות להוכיח בזמן אמת כי לא בוצעה כל הפרה, או לתקנה ככל שהיתה כזו. במחדלה זה, טוענת העותרת, פעלה המשיבה 1 בניגוד להוראות החוק. כן טוענת היא, כי בנסיבות אלה, התנהלות המשיבות הינה בלתי סבירה ולא מידתית, באשר זו מפלה את העותרת לעומת דיירים אחרים בדיור הציבורי ודוחה את בקשותיה על סמך הפרות שבוצעו לכאורה לפני למעלה מעשרים שנה. לטענתה, היא זכאית לרכוש את הדירה אף מכוח השנים שחלפו מאז שנת 1995 ועד היום, תקופה שלגביה לא נטענת כל הפרה. העותרת סבורה כי בהתנהלותה זו חוטאות המשיבות לתכלית החוק, שנועד, בין היתר, לצמצם פערים בחברה, מנציחות את מצבה הכלכלי הרעוע ופוגעות בכבודה ובזכאותה לקניין. 8. מנגד, טוענת המשיבה 2 (להלן - המשיבה) בכתב תשובתה, כי העובדות כפי שהוצגו בעתירה לוקות בחוסר דיוק. לטענתה, בביקור בית שערך נציג המשיבה 1 ביום 28.12.94 לא נמצאה העותרת בדירה, ובמקומה שהתה בה פלונית בשם לובה (להלן - לובה). לובה אמנם הציגה עצמה כאורחת, אולם נציג המשיבה 1 התרשם כי מדובר בפולשת והוחלט להזמין חקירה מקיפה. בתאריך 22.01.95 בוצעה חקירה מקיפה שהעלתה כי העותרת מתגוררת למעלה מחמש שנים עם ביתה בקריית מוצקין, וכי מזה כחמישה חודשים מתגוררת לובה בדירה. בסעיף 11 לכתב התשובה טוענת המשיבה כי "בעת הביקור לא נכח אף אדם בדירה, אך מבדיקה סביבתית עלה כי הפולשת 'לובה מתגוררת בדירה עפ"י חוזה שכירות. עפ"י המידע הנ"ל משלמת לנבדקת סכום של 350$ לחודש וזאת בגין שכ"ד חודשי'. בסיכום הדוח נאמר כי  : 'נראה כי הנבדקת אינה מתגוררת בדירה זו מזה תקופה ארוכה, וכי השכירה את הדירה לדיירת אחרת'". לכתב התשובה צורף דו"ח החקירה (מש/2), אולם לא צורפו לו העתק חוזה השכירות הנטען, או עדויות  השכנים שעליהם, כך נדמה, התבסס דו"ח החקירה. 9. ביום 7.02.95 שלחה המשיבה 1 מכתב לפינויה של לובה מהדירה. העתק המכתב נשלח אף לעותרת, וזו השיבה עליו ביום 28.02.95 וטענה כי אינה משכירה את הדירה ללובה ואף לא נטשה את הדירה, אלא ממשיכה להתגורר בה ושוהה אצל ביתה לסירוגין. בעקבות תשובת העותרת נערך ביום 9.04.95 ביקור נוסף בדירה, שהעלה כי העותרת אינה מתגוררת בדירה. ביום 31.01.96 נערך ביקור נוסף בדירה ממנו עלה כי העותרת אינה מתגוררת בה, ובעקבותיו כתבה המשיבה 1, עוד באותו יום, מכתב התראה על נטישת המושכר. באותו מכתב דרשה המשיבה 1 מהעותרת לפעול לפינוי המושכר, והודיעה לה על ביטול חוזה השכירות שנחתם עימה בשנת 1975. חרף הדברים האלה, ערכה המשיבה 1 ביום 15.12.96 ביקור נוסף בדירה (שכבר היתה אמורה להיות פנויה). בביקור זה אותרה העותרת כמי שמתגוררת בדירה, ובהתאם, מכתב ההתראה בוטל. בהמשך הדברים, וכמפורט לעיל, הגישה העותרת בקשות חוזרות  לרכישת דירתה, אשר נדחו על ידי ועדה בין משרדית בנימוק של הפרה יסודית של החוזה, נטישת הדירה והשכרתה לאחר והעדר רצף מגורים. 10. נוכח כל אלה, טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף הן בשל השיהוי הרב שבהגשתה והן בשל חוסר תום לב והעדר נקיון כפיים. לטענתה, הוגשה העתירה בחלוף למעלה משנתיים ממועד מתן ההחלטה האחרונה בעניינה ביום 24.09.09, ודי בשיהוי ניכר זה כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. בנוסף, טוענת היא, כי החקירה שנערכה על ידי המשיבה 1 מעלה כי העותרת השכירה את הדירה ללובה בתמורה לשכר דירה חודשי בסך של 350$ לחודש, שעה שהיא עצמה שילמה שכר דירה חודשי בסך 126 ₪ בלבד. בנסיבות אלה, כך המשיבה, נהגה העותרת בחוסר תום לב  והתעשרה על חשבון הקופה הציבורית, ואף מטעם זה יש להורות על דחייתה. 11. לגוף העתירה טוענת היא, כי זו נעדרת עילה, באשר העותרת אינה עומדת בהגדרת תנאי המבצע לרכישת דירה ציבורית. לטענתה, בשל העובדה כי העותרת הפרה את חוזה השכירות, ופעלה בניגוד לאמור בסעיפים 7(ה) ו- 10 לחוזה, רשאית היתה המשיבה 1 לפנות אותה מן הדירה ברגע שגילתה את דבר ההפרה. לטענתה, "העותרת שוהה בדירה החל מאותו תאריך לפנים משורת הדין, וחברת עמידר לא חידשה את חוזה השכירות עם העותרת, ועל כן, היא אמורה לצאת מהדירה ולפנות אותה לטובת דייר נזקק יותר ממנה ועונה על דרישות הזכאות" (סעיף 32 לכתב התשובה). 12. המשיבה מטעימה כי חוק הדיור הציבורי, עליו מבסס ב"כ העותר את טענותיו, טרם נכנס לתוקף ורכישת זכויות בדיור הציבורי נעשית על פי "מבצעים" שמפרסם משרד השיכון מעת לעת, ואלה נערכים מכוח החלטות ממשלה ולא מכוח החוק. בשנת 2002, עת הגישה העותרת את בקשתה הראשונה, היה בתוקף מבצע "קנה ביתך". בשנת 2009, עת הגישה העותרת את בקשתה השניה, היה בתוקף מבצע "בית משלי". שני המבצעים האמורים קובעים, בנוסחים שונים, כי תטופלנה רק בקשות לגביהן לא היתה הפרה יסודית של חוזה השכירות, ומטעם זה נדחו הבקשות שהגישה העותרת לרכישת דירתה. מדובר, כך לטענת המשיבה, בהחלטות נכונות, שלא נפל בהן כל פגם המצדיק את התערבות בית המשפט. מהלך הדיון בעתירה 13. בדיון מיום 17.01.12, טענו הצדדים לעניין הליקויים בדירה (הגם שספק הוא אם עניין זה נכלל בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט זה), וניתן פסק דין חלקי הנותן תוקף להסכמות אליהן הגיעו בעניין הליקויים הטעונים בדיקה ותיקון ובעניין לוח הזמנים לביצוע התיקונים. בהמשך, ביקשה ב"כ המשיבה להורות על דחיית המשך הדיון למועד קרוב אחר, על מנת שיתאפשר לה לבחון מספר הצעות, בין שהועלו על ידי בית המשפט ובין שהעלו הצדדים עצמם. 14. ביום 29.01.12 הגישה המשיבה 2 הודעה מטעמה לפיה היא מתנגדת לקיום שימוע נוסף לעותרת, כמו גם לקיזוז השנים בהן (לטענת המשיבה) נטשה העותרת את דירתה ממניין השנים המזכה אותה לצורך רכישת דירתה. לשיטת המשיבה, אין מקום להפלות את העותרת על פני מבקשים אחרים העומדים בתנאי המבצע. 15. לאור האמור בהודעת המשיבה, הוריתי על קיום דיון משלים בעתירה. בדיון, שנערך בהעדרה של העותרת עקב אשפוזה בבית החולים, טען ב"כ העותרת כי לא זו בלבד שהיא מעולם לא נטשה את הדירה כטענת המשיבות, אלא שהמשיבה 1 אף לא פעלה לפינויה מהדירה ולא ייעדה אותה בשום שלב לדייר אחר. כן טען, כי טענת המשיבות  בדבר נטישת הדירה נסמכת על "שמועות סביבתיות" שטיבן לא ברור, וכי עדויות שכנים התומכות בטענת הנטישה, אם היו כאלה, לא הוצגו על ידי המשיבות. לעומת זאת, העותרת, מצידה, הציגה בפני המשיבות ובפני בית המשפט תצהירים של שכנים ותיקים מהם עולה כי העותרת לא נטשה את דירתה מעולם. בנוסף, היא לא פינתה את הדירה מתכולתה, התמידה בתשלום החשבונות החודשיים, ואף לא שינתה את כתובתה ברישומי משרד הפנים. העותרת דבקה בטענתה כי מעולם לא חדלה להתגורר בדירה, ולבד משהותה לסירוגין בבית ביתה בקריית מוצקין כדי לתמוך בבת בתקופה קשה שעברה עליה, המשיכה להתגורר בה, והזיקה שלה למקום המגורים לא הופסקה. הטענה כאילו השכירה את הדירה לגב' לובה, טוען ב"כ העותרת, אין בה כל ממש. הגב' לובה התארחה בדירה מעת לעת, כפי שטענה בעצמה בפני נציג המשיבה 1, והדבר אינו מהווה סטייה מתנאי החוזה. בנוסף, טוען הוא, כי לעותרת מעולם לא נערך שימוע ולא ניתנה לה הזדמנות אמיתית לטעון נגד טענת ההפרה. לעניין טענת השיהוי שהעלתה ב"כ המשיבה 2 בכתב התשובה מטעמה טען הוא, כי התנהלות המשיבות עצמן לוקה בשיהוי, שכן הן העלו את הטענה בדבר הפרה יסודית של החוזה, רק בחלוף שנים כאשר העותרת הגישה את בקשתה הראשונה לרכישת הדירה. 16. מנגד, חזרה ב"כ המשיבה על טענותיה כפי שפורטו לעיל, ובנוסף טענה (בשם שתי המשיבות), כי המשיבות נסמכות על מסמכים ועדויות משנות ה-90, אז נערכו החקירות בעניינה של העותרת. לטענתה, בהינתן כי העותרת הגישה את עתירתה רק עתה, בחלוף כארבע שנים מאז ניתנה ההחלטה האחרונה הדוחה את בקשתה לרכישת הדירה במסגרת המבצע שהיה בתוקף באותה העת, אין בידי המשיבות להביא לעדות את אותם גורמים שערכו את החקירות וכתבו את המסמכים שעמדו בבסיס ההחלטות נשוא עתירה זו, שכן הם אינם עובדים עוד בשירות המדינה. מדובר בשיהוי ניכר, שבנוסף להיותו עילה עצמאית לדחיית העתירה, הוא גם גורם למשיבות נזק ראייתי ממשי. נזק זה, כך לטענתה, גם אינו מאפשר קיומו עתה של שימוע הוגן (עמ' 5 לפרוטוקול בשורות 23-26 ועמ' 7 בשורות 21-24). לשאלת בית המשפט, האם בסמוך למועד הנטישה הנטען נתבקשה תגובת העותרת על הטענות נגדה, השיב עו"ד גלמן, ב"כ המשיבה 1, כי נעשה נסיון לאתרה, אך זה ככל הנראה לא צלח. נשלחו שני מכתבי התראה עליהם היתה מכותבת, אולם אין בידו אישורי מסירה המעידים על כך שהמכתבים הגיעו ליעדם. עם זאת, מנספח מש/4 עולה כי לפחות אחד המכתבים הגיע אל העותרת שכן היא הגיבה עליו, ובתגובתה הכחישה את הטענות כאילו נטשה את הדירה. ב"כ המשיבה מצידה ציינה כי קיימת מצוקה קשה בתחום הדיור הציבורי, ועל כל דירה מושכרת יש רשימת המתנה ארוכה של שוכרים אשר לא נמצא עבורם דיור. לפיכך, טוענת היא, הכללים הם מאד נוקשים, וכל דייר המתגורר בדיור הציבורי ער לכך כי עזיבת הדירה, אף לצורך אישפוז בבית חולים או ריצוי עונש מאסר, העולה על תקופה של ששה חודשים תחשב נטישת הדירה, וניתן יהיה להורות על פינוי הדירה והשכרתה לאדם אחר. היא הדגישה כי אין בכוונת המשיבות למנוע מהעותרת להמשיך ולהתגורר בדירה עד סוף ימיה, ואולם בהינתן כי העותרת עברה להתגורר עם ביתה, וסיבותיה לעניין זה עימה, מדובר בהפרה אשר יש בה כדי לשלול ממנה את הזכות לרכוש את הדירה במסגרת המבצעים שעורכות המשיבות.  דיון והכרעה 17. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, על רקע כל החומר שבפניי, באתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל. אנמק. עתירה זו הוגשה מכוח סעיף 13 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, המורה כי בגדר העניינים בהם ידון בית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים נכללים אף "עניני דיור ציבורי לפי כל נוהל". הביקורת השיפוטית של בית המשפט לעניינים מינהליים, בנושאים הנדונים בפניו, זהה לזו המופעלת על ידי בג"ץ (סעיף 8 לחוק בתי המשפט לענינים מינהליים). עילות ההתערבות בהחלטה המינהלית, כפי שנתגבשו בפסיקת בית המשפט העליון, מתייחסות לפגמים מוגדרים שנתגלו בהחלטה, כגון  היעדר סמכות, הפלייה פסולה, שקילת שיקולים זרים, חריגה ממתחם הסבירות וכיוצא בזה. בהעדר עילת התערבות מוכרת, לא יבוא בית המשפט בנעליה של הרשות ולא יחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו (ראו, למשל, עע"ם 4662/11 מדינת ישראל נ' זוהר, ניתן ביום 19.06.12, מפי כבוד השופט סולברג). בענייננו, מבקשת העותרת מבית המשפט להתערב בהחלטת המשיבות המונעת ממנה לרכוש את דירתה בדיור הציבורי, מפאת חריגתן ממתחם הסבירות, בטוענה כי הן לוקות אף בחוסר הנמקה. 18. סבירותה של החלטה מינהלית נבחנת על רקע סבירותו של ההליך שקדם לקבלתה, כדברי פרופ' י' זמיר: "לאחר זמן חלה תפנית, וכלל הסבירות החל לשמש את בית המשפט גם לביקורת ההליך המינהלי, ולא רק לביקורת ההחלטה המינהלית" (י' זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' (התשנ"ו - 1996), עמ' 764). דברים דומים לכך אמרה גם פרופ' ד' ברק-ארז, בספרה משפט מינהלי כרך א (תש"ע-2010), עמ'  261: "תקינות ההליך היא תנאי לתוקפה של ההחלטה המינהלית. כאשר ההליך שקדם לקבלת ההחלטה המינהלית הוא בלתי תקין, עשויה ההחלטה להיפסל מטעם זה בלבד, גם אם הרשות היתה מוסמכת לקבל את ההחלטה ואף הפעילה שיקול דעת ראוי". דרישות התקינות והסבירות, שביסוד ההליך ההוגן, מחייבות, בין היתר, כי תינתן לאדם, העלול להיפגע מהחלטת הרשות, הזדמנות נאותה להעלות בפניה את טענותיו בהליך שימוע. זאת, לאחר שגם ניתנה לו הודעה מוקדמת על אודות "העובדות או השיקולים שהעלו את העניין על הפרק, מה ההחלטה שהיא מתכוונת או עשוייה לקבל, ומדוע" (זמיר, הסמכות המינהלית (מהדורה שניה מורחבת), כרך ב' (התשע"א - 2011), בעמ'  1175 ). בנוסף, נדרשת הרשות המינהלית לבסס החלטתה על תשתית עובדתית רלוונטית ובעלת משקל, ההולמת את הנסיבות (ברק-ארז, לעיל, עמ' 439-460). כן  חייבת הרשות לנמק את החלטתה, בין מכוח חוק ההנמקות ובין כנגזרת של חובת ההגינות החלה עליה (ראו בג"צ 4288/10 גרון, עו"ד נ' המנהל הכללי של משרד התקשורת, ניתן ביום 28.10.10; להלן - פרשת גרון).      הביקורת על החלטות של רשות בעניין דיור ציבורי, כמו על החלטות של כל רשות מינהלית אחרת, נעשית בידי בית המשפט לעניינים מינהליים על-פי מבחן הראיה המינהלית.   דיני הראיות החלים על רשות מינהלית שונים מדיני הראיות החלים בבית המשפט. נהוג לתאר אותם  כמושתתים על עקרון הסבירות, קרי, הראיות  שעליהן יכולה הרשות לבסס את החלטתה הן ראיות שאדם סביר היה סומך עליהן (ראו כדוגמה בג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, וכן בג"ץ 708/06 גורסקי נ' משרד הפנים, ניתן ביום 23.09.07). בהקשר לכך, כבר נפסק לא אחת כי אין הרשות המינהלית יכולה לבסס החלטותיה על השערות בלבד, אלא עליה לעגנן בנתונים עובדתיים בדוקים, אשר יש להם ערך הוכחתי ואל לה להסתפק בשברי מידע (ראו בגץ 852/86 אלוני נ' שר המשפטים, פ"ד מא(2) 1). ישומו של מבחן סבירות הראיה המינהלית מחייב כי ככל שהפגיעה בזכויות גדולה יותר, כך גדל טיב הראיות הנדרש לביסוס ההחלטה. כך, החלטת רשות מינהלית הפוגעת פגיעה חמורה בזכויות, תיחשב סבירה רק כאשר היא נתמכת בראיות משמעותיות ביותר, ולא ניתן יהיה לבססה על תשתית עובדתית שבספק. אין מדובר במבחן "הספק הסביר" המקובל במשפט הפלילי, אולם אין הרשות המינהלית יכולה להסתפק בראיות המתפרשות לכאן ולכאן, אלא עליה לבסס החלטתה על ראיות ברורות, חד משמעיות ומשכנעות (ראו בג"צ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, ניתן ביום 10.12.03, בג"צ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 856, 899, עמ"מ 8607/04 פחימה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3) 258, בג"ץ 4504/05 ראיסה ולדימיר סקבורצוב נ' השר לבטחון פנים, ניתן ביום 4.11.09, בג"צ 3798/09 גורוחוד נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, ניתן ביום 7.12.10, עע"מ 119/12 קלרה סרמיאנטו נ' משרד הפנים, ניתן ביום 5.02.12; וראו גם ברק-ארז, משפט מינהלי, כרך א, לעיל, עמ' 448). עולה, כי כדי לעמוד בדרישת הביסוס העובדתי, מוטלות על הרשות שתי חובות מצטברות - החובה לאסוף ראיות שישמשו כתשתית להחלטה, והחובה לבסס את ההחלטה על ראיות מספיקות (ברק ארז, משפט מינהלי, כרך א, לעיל, עמ' 440). אשר לחובה לבסס את ההחלטה על ראיות בעלות משקל, שכובד משקלן יהיה בהתאמה למהותה וחשיבותה של הזכות הנפגעת מההחלטה, אפנה לדברי כב' השופט פוגלמן בעע"מ 1758/10 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שלום שגיא, ניתן ביום 15.8.2011, לאמור: "כל ראיה לפי משקלה. המשקל הנדרש מן הראיה על מנת שניתן יהיה לבסס עליה את ההחלטה, משתנה בהתאם למהות ההחלטה ועוצמת פגיעתה בזכויות אדם מוגנות...". הדברים יפים בהתאמה אף לענייננו. אמנם במקרה דידן אין מדובר בפגיעה בזכות חוקתית מסוג הזכות שנדונה במסגרת פרשת שגיא (חופש העיסוק), ואולם לעותרת עומדות זכויותיה לרכוש זכות קניין בדירתה וזכותה לזיקנה בכבוד, ולא ניתן לפגוע בהן על סמך שמועות אשר לא נמצאה להן תמיכה ראייתית הולמת, כפי שיובהר להלן. 19. בענייננו, החלטת המשיבות כי העותרת אינה זכאית לרכוש את דירתה בשל הפרת תנאי מתנאי החוזה מתבססת על "חקירה סביבתית", אשר טיבה אינו ברור ואין לה כל תימוכין, זולת האמור בדו"ח החקירה מיום 24.01.95 (מש/2). על בסיס אותה חקירה, אשר כלל לא ברור כיצד נעשתה ועל מה היא נסמכת, הגיעה המשיבה למסקנה כי העותרת נטשה את דירתה, ואף השכירה אותה ללובה. עדויות שכנים מהן ניתן ללמוד שהעותרת חדלה להתגורר בדירה, אם היו כאלה, לא צורפו, ואף חוזה השכירות שנחתם, על פי הנטען, בין העותרת ללובה, לא הוצג בפני בית המשפט. ברי, כי אין ב"חקירה הסביבתית" האמורה כדי להוות תשתית ראייתית דיה לקבלת החלטה המפלה את העותרת בהשוואה לדיירים בדיור הציבורי ושוללת ממנה את זכותה לחיים בכבוד, בדירה משל עצמה, אותה תוכל בבוא היום למכור לצורך מימון שהייתה בדיור אחר המותאם לבני גילה, או להורישה ליורשיה, כפי שתבחר לעשות, ודי באמור לעיל כדי לקבל את העתירה בשל אי סבירות ההחלטה. 20. ואולם, גם בהמשך הדברים לא נהגה המשיבה כפי שמצופה מרשות מינהלית. כאמור לעיל, לאחר אותה "חקירה סביבתית" נשלח ביום 7.02.95 מכתב, אשר מוען אל הגב' לובה והעתק ממנו נשלח לעותרת, הדורש את פינויה של לובה מהדירה. במכתב תשובה מטעמה הצהירה העותרת עוד באותו החודש, כי לא נטשה את הדירה, ובוודאי שאין היא משכירה אותה לאיש. המשיבה ערכה ביקור נוסף בדירה ביום 9.04.95, ומשלא נמצא איש בדירה, הסיקה כי העותרת נטשה את הדירה, ובהתאם נשלח אליה מכתב התראה מיום 31.01.06 בדבר נטישת מושכר והודעה על ביטול החוזה (מש/6). יצויין, כי על גבי מכתב ההתראה נכתב בכתב יד כי נתקבלה הודעה ש"... היא [העותרת] גרה בדירה לכן המכתב בוטל". על ההערה חתומה פלונית בשם דינה, אולם לא צויין בה  תאריך כתיבתה. מכל מקום, אין מחלוקת כי בביקור נוסף שנערך בדירה, נמצאה העותרת בדירתה ומכתב ההתראה בוטל, מבלי שנערך כל בירור עובדתי מול העותרת בדבר החשדות כי נטשה את דירתה. מאז אותו היום, בראשית שנת 1996, ועד שפנתה העותרת לראשונה בבקשה לרכוש את דירתה, לא נערך לעותרת כל שימוע או בירור בדבר רצף מגוריה בדירה. זאת על אף שהמשיבה ידעה ידוע היטב כי העותרת מכחישה כל טענה המיוחסת לה ואשר עלולה להיחשב כהפרת תנאי בחוזה, והמשיבה אף לא דאגה להודיע לה כי היא מייחסת לה, עדיין, הפרה שכזו. בכך, נמנע מהעותרת להתגונן בזמן אמת נגד הטענות העומדות בבסיס דחיית בקשותיה לרכישת הדירה. עם זאת, ועל אף הזמן הארוך שחלף מאז, העותרת הגישה תצהירי שכנים ותיקים התומכים בטענתה כי מעולם לא חדלה להתגורר בדירה. גם לאחר שהגישה העותרת את בקשותיה לרכישת הדירה, ובטרם אלה נדחו, פעם אחר פעם, בעילה של הפרת תנאי מתנאי החוזה, לא נערך לעותרת כל שימוע, ולא ניתנה לה ההזדמנות להשמיע טיעוניה בטרם קבלת ההחלטה. בנסיבות אלה, אף איני מקבל את טענת המשיבות לפיה מאז מועד ההפרה הנטענת ועד היום, מתגוררת העותרת בדירה "לפנים משורת הדין". ראשית, ספק אם ניתן להורות על פינוי דייר בדיור הציבורי מבלי לערוך לו שימוע וליתן לו הזדמנות נאותה להשמיע דבריו. מכל מקום, משבוטלה הודעת הביטול והפינוי, עובדה שאינה שנויה במחלוקת, הרי שגם אם היתה הפרה של תנאי מתנאי החוזה, וזאת לא הוכח, מדובר בהפרה היסטורית אשר המשיבות עצמן ויתרו עליה בהתנהגותן. 21. משמצאתי כי החלטת המשיבות נסמכת על שמועות, אשר לא נתמכות בתצהיר, או בכל ראיה ממשית אחרת, ומשלא ניתנה לעותרת הזדמנות לטעון את דבריה ולהביא ראיותיה בטרם תישלל זכותה לרכישת הדירה, סבורני כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה, המצדיקה את התערבות בית המשפט. לאור האמור, ובהינתן כי אף ממועד ההפרה הנטענת חלפו למעלה משבע עשרה שנה, פרק זמן אשר די בו כשלעצמו להקים זכות לעותרת להגיש בקשה לרכישת הדירה, באתי למסקנה כי יש לקבל את העתירה ולאפשר לעותרת לרכוש את דירתה בדיור הציבורי, במסגרת המבצע הקרוב שיתפרסם. 22. באשר לטענת המשיבה על אודות הנזק הראייתי שנגרם לה,  סבורני כי אף דין טענה זו להידחות. משדחתה  המשיבה 1 את בקשות העותרת בשנים 2002 ו-2007 על בסיס הפרות שבוצעו, כך על פי הנטען, במהלך שנות ה-90, אין היא יכולה לטעון עתה כי נגרם לה נזק ראייתי, משום שיכולה היתה לבררן אז בהליך מינהלי תקין, שבגדרו גם העותרת היתה נשמעת וטענותיה היו נבחנות ונשקלות. אף הטענה כי מרבית מעורכי המסמכים אינם מועסקים עוד בשירות המדינה אינה יכולה להוות נימוק לאי עריכת שימוע. המסמכים שנערכו בשנות ה-90 ושצורפו לכתב התשובה הינם חסרים, באשר לא צורפו להם תצהירי השכנים או חוזה השכירות אשר נחתם, אליבא דמשיבות, בין העותרת ובין לובה. בנסיבות אלה, ספק אם היה בהם, אף בעבר, כדי לבסס את הטענה בדבר הפרה יסודית של החוזה כמו גם את ההחלטות הדוחות את בקשות העותרת על בסיס טענה זו. מכל מקום, בהינתן החובות המוטלות על רשות מינהלית לפעול בהגינות ובתום לב, דומה כי ליקויים אלה, המעמידים בספק את הטענה בדבר נטישת הדירה, אמורים לפעול לטובת העותרת. 23. כאמור, המשיבות טענו כי יש לדחות את העתירה אף בשל העובדה כי הוגשה בשיהוי ניכר של כשנתיים ימים. בית המשפט עמד לא אחת על ההבדל שבין שיהוי להתיישנות וקבע כי להבדיל מהתיישנות, הקובעת מגבלת זמן  קשיחה להגשת תביעה, עקרון השיהוי אינו ממשפחת המועדים הנוקשים אשר לא ניתן לחרוג מהם, אלא הוא אמת מידה שתיבחן בנסיבות כל מקרה ומקרה (ראו למשל עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, ניתן ביום 7.12.06, בפסקה 84 , מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה). אף תקנה 3ג לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-  2000,  מותירה בידי בית המשפט את שיקול הדעת לבחינת התקיימות שיהוי בנסיבות המקרה הקונקרטי שבפניו בקובעה כי   "בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך" . בבואו לקבוע אם הוגשה העתירה בשיהוי המצדיק דחייתה מטעם זה, יבחן בית המשפט התקיימותם של שני יסודות : שיהוי סובייקטיבי ושיהוי אובייקטיבי. אף אם מצא בית המשפט כי  נתקיימו היסודות האמורים, רשאי הוא  להידרש לעתירה  ולדון בה לגופה אם מצא כי דחיית העתירה יהיה בה כדי פגיעה בשלטון החוק ( ראו  אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי, כרך ב, התשס"ח-2008, בעמ' 204).    שיהוי סובייקטיבי הינו שיהוי שמקורו בעותר  והוא  עוסק בשאלה אם מעשיו של העותר וחלוף הזמן מעידים עליו כמי שוויתר על זכויותיו. משקלו של השיהוי הסובייקטיבי הינו קטן ביחס ליסוד השיהוי האובייקטיבי, והוא עשוי להיות קל עוד יותר עת עסקינן ב"גוף רדום" ה"מתעורר" אחת לתקופה למשך זמן מוגבל. כך נקבע ביחס לוועדת הבחירות המתכנסת לחודשים ספורים בסמוך למועד הבחירות (בג"ץ 1262/06 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' סיעת ש"ס, פ"ד סא(1) 185). אולם הדברים יפים, בשינויים המחוייבים , אף לענייננו, שכן רכישת הדירות בדיור הציבורי נעשית בהתאם למבצעים המפורסמים מעת לעת ולתקופה מוגבלת. כאמור, לאחר שביום 24.09.09 דחתה ועדת חריגים בין משרדית את בקשת העותרת לרכוש את דירתה, פנתה העותרת פעם נוספת ביום 5.07.11 (פניה אשר נדחתה במכתב מיום 12.07.11 על יסוד החלטות קודמות), ופעם נוספת ביום 31.07.11 (פניה אשר לא זכתה לתשובה כלל). במקביל, פנתה העותרת ביום 7.08.11 לשר הבינוי והשיכון, ונענתה ביום 3.10.11 על ידי דוברת המשרד, אשר אף היא הפנתה אותה להחלטות קודמות. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי העותרת שקטה על שמריה וכי התנהלותה מצביעה עליה כמי שוויתרה על זכויותיה , ומשכך, לא התקיים יסוד השיהוי הסובייקטיבי במקרה דידן. על יסוד השיהוי האובייקטיבי אמר בית המשפט  העליון כי זה "קיים כאשר מירוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו לא נגרם באשמת העותר, גרם לשינוי המצב, באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי" (בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקווה, פ"ד מח(5) 630, 641).  בגדר בחינת יסוד זה ,  יבחן בית המשפט הן נזקים שנגרמו לצדדים שלישיים שהסתמכו על ההחלטה המינהלית שבבסיס העתירה ותכננו ענייניהם על-פיה , הן נזקים שנגרמו לרשות עצמה אשר פעלה בהסתמך על ההחלטה וקבלת העתירה בשיהוי תגרום לה נזק כספי או תשבש את תפקודה, והן נזקים ציבוריים כלליים. בענייננו, קבלת העתירה פירושה מתן זכות לעותרת להשתתף, ככל דייר בדיור הציבורי, במבצע עתידי שיתפרסם לרכישת דירה. בנסיבות אלה, אינני סבור כי הדבר יגרום נזק כלשהו למשיבות או לצד שלישי, ומכאן כי אף יסוד השיהוי האובייקטיבי לא התקיים בענייננו. משקבעתי כי במקרה שלפניי לא התקיימו יסודות השיהוי - לא יסוד השיהוי הסובייקטיבי ולא יסוד השיהוי האובייקטיבי - ממילא סבורני כי יש לדחות את טענת השיהוי. למעלה מן הדרוש אומר, כי החובה לפעול בזמן סביר חלה אף על הרשות עצמה. במקרה דידן, המשיבות מעולם לא הודיעו לעותרת על שלילת זכותה לרכוש את דירתה בעתיד בשל אותה הפרה נטענת של החוזה שנחתם ביניהן. המשיבות אף ביטלו את מכתב ההתראה מיום 31.01.06 בדבר נטישת מושכר והודעה על ביטול חוזה (מש/6) ,  והעותרת המשיכה להתגורר בדירה כמימים ימימה. לאור כל האמור, ובהינתן כי בקשות העותרת נדחות פעם אחר פעם על בסיס אותה החלטה שנתקבלה, כאמור, ללא שנתמכה בראיות דיות וללא שנערך לעותרת שימוע אפקטיבי בסמוך למועד ההפרה הנטענת, סבורני כי יש לדחות את טענת השיהוי, וכך אני קובע.     24. סוף דבר: העתירה מתקבלת. החלטת המשיבה 2 לפיה העותרת אינה זכאית לרכוש את דירתה בדיור הציבורי, בשל היעדר רצף מגורים והפרת תנאי מתנאי החוזה, מבוטלת. העותרת תהא זכאית להשתתף במבצע עתידי שיפורסם על ידי המשיבה 2 לרכישת דירות בדיור הציבורי. המשיבה 2 תישא בהוצאות העתירה וכן בשכר טרחת עו"ד של העותרת בסך 10,000 ₪. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)דירות עמידר / עמיגור / חלמיש