עצם העובדה שסגירת קומת העמודים בביתו של המשיב נעשתה, לפי קביעת בית-משפט קמא, ללא היתר בנייה כדין, כשם שהשימוש בה למגורים נעשה שלא כדין (פיסקה 59 לפסק דינו של בית משפט קמא), אין די בה על מנת להביא לחיובו של המשיב בנזיקין, שכן חזקה על רשויות התכנון והבנייה שאלה תפעלנה לפי הוראות החוק הרלוונטיות לעניין זה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת נזיקין בגין בניה ללא היתר: א. הערעור שבפנינו הוא על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת תמר נאות-פרי) מיום 11.9.12 ב- ת"א 1585/08 לפיו נדחתה התביעה הכספית שהגיש המשיב, וכן התביעה שכנגד שהגיש המערער, אשר חוייב לשלם למשיב הוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 45,000 ₪ (כולל מע"מ), והחזר יחסי של אגרת המשפט בסך 2,500 ₪. נוסיף, שבית משפט קמא נתן עוד בתאריך 10.10.2010 תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, אשר לפיה קיבל על עצמו המערער, כדרישת המשיב, להקים את הגדר במיקום שנקבע על ידי הועדה המחוזית, קביעה שאושרה על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים, אשר דחה את עתירתו של המערער כנגד החלטותיה של הועדה המחוזית. בית משפט קמא נענה לבקשה שהגיש המשיב לפי פקודת בזיון בית-המשפט, אך הערעור על החלטתו זו של בית המשפט נדון בנפרד, בהיותו ערעור פלילי, והקנס הכספי שקבע בית-משפט קמא בוטל בפסק הדין מיום 18.3.13 (ע"פ [מחוזי חיפה] 13061-10-12). סוגיה זו איננה עומדת בפנינו לדיון. ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה: המערער הוא בעל זכויות במגרש בשכונת דניה שבחיפה. המשיב אף הוא בעל זכויות במגרש גובל. על כל אחד מן המגרשים ניצבים בתי המגורים של הצדדים ומשפחותיהם. בשנת 2006 ביצע המערער עבודות חפירה בחצר המגרש שלו במטרה להקים במקום בריכת שחייה. הגם שתחילת עבודות חפירה בוצעה מבלי שהיה בידי המערער היתר בניה כדין, הרי ההיתר להקמת הבריכה ניתן ביום 19.9.07, והקמתה הסתיימה בסמוך לאפריל 2008. ג. המחלוקת בפני בית משפט קמא התמקדה באופן ביצוע גדר שאמורה הייתה להיבנות סביב הבריכה. להבנת המחלוקת אין מנוס מלחזור אחורנית במנהרת הזמן. בשנת 2006 הוציא בית המשפט לעניינים מקומיים שבחיפה צו הפסקת עבודה לגבי בניית הבריכה, וזאת ביוזמת הועדה המקומית לתכנון ובנייה, אך ביום 5.2.07 נתנה הועדה המקומית היתר בנייה לבניית הבריכה, ודחתה התנגדויות שונות של המשיב, שהגיש ערר בפני הועדה המחוזית. הועדה המחוזית קיבלה את הערר, בהחלטתה מיום 28.6.07, וקבעה כי הגדר צריכה להיבנות בצמוד לקצה הריצוף שאמור להיות מסביב לבריכה, במרחק של 4 מטרים מגבול המגרש, ולא על גבול המגרש. עוד ובנוסף, קבעה הועדה המחוזית, שהגדר תהא אטומה בגובה 1.80 מ', במשקל 80 ק"ג/מ"ר. כמו כן נקבע, שהגדר תהא בעלת אלמנטים אקוסטיים שווי ערך לגדר חיה סמיכה, וכי הגדר תקיף את הבריכה, והשער הניתן לנעילה יישמר. בכפוף לתנאי החלטה זו הוצא היתר בנייה ביום 16.9.07. הליך משפטי למתן צו מניעה קבוע וזמני שהתנהל באותה תקופה בבית משפט קמא הסתיים ביום 27.12.07 במחיקה. ד. בפברואר 2008 הוגשה התביעה נשוא הדיון כאן בה עתר המשיב כי בית המשפט יתן צו שיורה למערער לבצע פעולות שונות על מנת שהעבודות שהוא מבצע בשטח מגרשו, תתאמנה לאמור בהחלטת הועדה המחוזית מיום 28.6.07, וכן התבקש פיצוי בסך 55,000 ₪. המערער מצידו הגיש כתב הגנה, וכן כתב תביעה שכנגד על סך 100,000 ₪, ועתר למתן צו עשה שיורה למשיב להרוס תוספות בנייה בלתי חוקיות שנבנו במגרשו של המשיב. ה. ביני לביני סיים המערער את עבודות הבנייה, סמוך לאפריל 2008, אך אלה בוצעו שלא בהתאם להחלטת הועדה המחוזית מיום 28.6.07 וזאת בכל הנוגע למיקומה של הגדר. המערער פנה לאחר סיום עבודות הבנייה לוועדה המקומית וביקש היתר בנייה ביחס למצב הסופי, וכן ביקש שהועדה המקומית תורה על שינוי החלטת הועדה המחוזית באופן שיותר לו לשתול גדר חיה בגבול המגרש ולהקים גדר אקוסטית במרווח של מטר אחד מגבול המגרש, כפי שעשה בפועל בשטח. הועדה המקומית נעתרה לבקשתו זו של המערער. או אז ביקש המשיב לתקן את כתב תביעתו, ובכתב התביעה המתוקן מיום 14.12.08 התווספה דרישה לפיצוי כספי של 10,000 ₪ לחודש בגין הפגיעה המתמשכת באיכות חייו של המשיב, והימנעותו המתמשכת של המערער מלהקים את הגדר כנדרש. מכאן שהתביעה המתוקנת הועמדה על סך של 145,000 ₪, נכון למועד הגשתה. ו. המערער מצידו הגיש תביעה שכנגד מתוקנת שבה התווספה תביעה לפיצוי כספי נוסף בגין הנזקים שנגרמים למערער מחמת המשך קיומה של בנייה בלתי חוקית במגרשו של המשיב. ז. עוד יש לציין, שעל החלטת הועדה המקומית למתן היתר למצב הקיים על פי בקשתו של המערער, הגיש המשיב ערר נוסף. ביום 7.5.09 ניתנה החלטת הועדה המחוזית לגבי הערר השני. בכל הנוגע לגדר, קיבלה הועדה המחוזית את הערר וקבעה בהחלטתה זו, שעל המערער להקים את הגדר בהתאם לדרישות שפורטו בהחלטה הראשונה מיום 28.6.07, לרבות התנאי באשר למיקום הגדר, דהיינו, בקצה הריצוף שסביב לבריכה, משמע, במרחק 4 מטרים מגבול המגרש, ולא בגבול המגרש. ח. מספר חודשים לאחר מכן הגיש המערער עתירה מנהלית כנגד ההחלטה הראשונה כמו גם ההחלטה השנייה של הועדה המחוזית בכל הנוגע לסוגיית הקמת הגדר (עמ"נ [מחוזי חיפה] 22538-11-09). ביום 14.4.2010 הגישו הצדדים בתיק האזרחי נשוא הדיון הודעה מוסכמת על הסדר חלקי לפיו, ככל שתידחה העתירה המנהלית יקים המערער את הגדר כמצוות החלטותיה של הועדה המחוזית, ואילו אם תתקבל העתירה יפעלו הצדדים לפי הוראות בית המשפט המחוזי. ביום 2.8.2010 ניתן פסק דינו של כב' השופט רון שפירא בעתירה המנהלית. בהתאם לאמור בפסק הדין, נדחתה העתירה של המערער כנגד החלטותיה של הועדה המחוזית. ט. בית משפט קמא כותב בפסק דינו, שגם לאחר שניתן פסק הדין בעתירה המנהלית לא ביצע המערער את החלטותיה של הועדה המחוזית. בתאריך 10.10.2010 הגיש בא כוח המשיב בקשה למתן תוקף של פסק דין להסדר החלקי (לפי הודעת הצדדים מיום 14.4.0210), וזאת נוכח ההכרעה בפסק הדין שניתן בעתירה המנהלית. באותו יום ניתן פסק דין חלקי המחייב את המערער לפעול כפי שהורתה הועדה המחוזית. בית משפט קמא מדגיש בפסק דינו, שפסק הדין החלקי ניתן בהתאם להסדר החלקי שגובש על ידי שני הצדדים בהסכמה, וכי המערער לא קיים אף אחת מהוראות פסק הדין החלקי, ולא פעל בהתאם להוראות הועדה המחוזית. י. בתאריך 25.10.10 נתן בית משפט קמא החלטה שלפיה נדרש המערער להשלים את הקמת הגדר האקוסטית עד תאריך 25.11.10, ואולם גם החלטה זו לא קוימה. בהמשך לכך, הגיש המשיב ביום 26.12.10 בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט מן הטעם שהמערער לא הקים את הגדר כנדרש. בקשה ראשונה זו לפי פקודת בזיון בית המשפט נמחקה, נוכח משא ומתן שהתנהל בין הצדדים, אך ביום 21.2.11, עתר המשיב שנית למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, כשסמוך למועד הדיון הקים המערער, כמפורט בפסק דינו של בית משפט קמא, גדר עשויה לוחות עץ במרחק של כמטר משפת הבריכה, וכ- 3 מטרים מגבול החלקה. מציין בית משפט קמא, כי בשלב זה לא היה ויכוח לגבי מיקום הגדר, אלא רק לגבי השאלה האם מגיעה הגדר עד קיר הבית של המערער, וכן לגבי השאלה האם מאפייניה של הגדר עונים על דרישות הועדה. י"א. המשיב ביקש להגיש חוות דעת של מומחה מטעמו לגבי המאפיינים שבמחלוקת, ואולם, בהתאם לאמור בפסק הדין, המערער מנע ממנו גישה לגדר ואת האפשרות להכין חוות דעת שכזו. ביום 25.11.11, נדחתה הבקשה השנייה לבזיון בית משפט וזאת בהעדר חוות דעת מטעמו של המשיב. באותו מועד, מינה בית משפט קמא, מומחה לאקוסטיקה מטעם בית המשפט על מנת שיבדוק את גדר העץ ויבחן האם היא עומדת בדרישות הועדה המחוזית. י"ב. לאחר שביקר במקום, הגיש המומחה את חוות דעתו הראשונה מיום 7.8.11. הגדר שאותה בדק המומחה בביקורו זה היתה גדר עץ שניצבה במיקום שתאם את החלטות הועדה המחוזית (סביב הבריכה). המומחה הסביר, שהגדר עומדת בדרישות הועדה המחוזית הן מבחינת הדרישות האקוסטיות והן מבחינת הגובה הנדרש, המאסיביות, והמיקום הנכון. יחד עם זאת, הוסיף והעיר המומחה, שלשיטתו בניית גדר על גבול המגרש, באותם מאפיינים, תספק הגנה אקוסטית טובה יותר. המומחה הסביר זאת בכך, שגדר עץ תוחמת רק את הרעשים הנובעים מן הבריכה, אך ככל שייווצרו רעשים בשטח שנשאר בין הגדר לבין גבול המגרש, עלולים הם להפריע למשיב, ואין גדר שתמנע זאת. בית משפט קמא מציין, שהערתו זו של המומחה אולי הגיונית ומקצועית, אך מתעלמת מן העובדה שהועדה המחוזית מצאה לנכון לקבוע מיקום אחר (בגלל שיקולים נוספים ולא רק אקוסטיים). י"ג. מוסיף בית משפט קמא, שהמערער הבין שלא כהלכה את משמעות חוות הדעת ואת התייחסות בית המשפט לחוות הדעת, פירק את גדר העץ, ובנה גדר חדשה בגבול המגרש (במרחק 40 ס"מ מגבול המגרש, בתוך החלקה שלו). מומחה בית המשפט התבקש לבדוק את הגדר הנוכחית, ערך ביקור במקום, וקבע כי הגדר הנוכחית מאסיבית יותר מדרישותיה של הועדה, מצוייה בגובה הנדרש, בעלת מאפיינים אקוסטיים טובים מן הנדרש, ולשיטתו, המיקום שלה איננו סותר את החלטות הועדה. או אז הגיש המשיב, ביום 12.3.12, את בקשתו השלישית למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט, וזו נדונה במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא. עד כאן תמצית ההליכים שהתנהלו בין הצדדים. י"ד. בפני בית משפט קמא נפרשה מסכת הראיות במלואה, הוגשו מסמכים שונים לעיון, ובנוסף גם קיים בית משפט קמא ביקור במקום. בסופו של יום, החליט בית משפט קמא לדחות את התביעה הכספית של המשיב, לדחות את התביעה שכנגד של המערער, וליתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט כנגד המערער. ט"ו. בכל נוגע לבקשה למתן צו לפי פקודת בזיון בית המשפט מסביר בית משפט קמא,כי בהתאם להחלטותיה של הועדה המחוזית היה צריך להקים את הגדר סביב הבריכה, ולא על גבול המגרש, וזו קביעתה הברורה של הועדה המחוזית, זו גם משמעות פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית, וזו משמעות פסק הדין החלקי במסגרתו התחייב המערער להקים את הגדר בהתאם לתוצאת פסק הדין שבעתירה המנהלית. ט"ז. את ההסברים השונים שנתן המערער לגבי החלטתו להקים את הגדר הנוכחית כפי שהוקמה, דחה בית משפט קמא, ונתייחס לכך בקצרה. י"ז. ההסבר האחד של המערער הינו, שהמיקום הנוכחי של הגדר טוב יותר לפי המלצותיו של מומחה בית המשפט. הסבר זה, כך קבע בית משפט קמא, אינו יכול לסייע בידי המערער, הואיל וגם אם מבחינה אקוסטית ההגנה הייתה טובה יותר, יש להבין כי החלטת הועדה המחוזית לגבי מיקום הגדר, אינה מושתתת רק על נימוקים אקוסטיים, אלא על נימוקים נוספים, כגון זרימת אויר ואור. יתר על כן, מומחה בית המשפט, כך מסביר בית משפט קמא, לא הוסמך לקבוע מה יהא מיקום הגדר, המלצתו לשנות את המיקום חורגת מסמכותו, וחוות דעתו אינה יכולה להיות תחליף להחלטות הועדה המחוזית, לפסק הדין שבעתירה המנהלית, ולפסק הדין החלקי שניתן על ידי בית משפט קמא לבקשת הצדדים. י"ח. ההסבר השני של המערער היה שהמיקום הנוכחי אינו סותר את החלטת הועדה המחוזית, שכן לפי הוראות סעיף 9.ה. של התוכנית שחלה על הקמת בריכות שחייה בחיפה (חפ/1840) יש להקים את הגדר "בגבולות החלקה במקביל לבריכה". לטענת המערער "בגבולות החלקה" משמע שניתן לבנות את הגדר כ- 40 ס"מ במקביל לגבול החלקה, ולאו דווקא סביב הריצוף. ואולם, טיעון זה , כך קובע בית משפט קמא בפסק דינו, איננו ראוי, שכן שתי ועדות הערר קבעו היכן יש למקם את הגדר והבהירו שהיא לא תוקם על גבול החלקה אלא סביב הבריכה. בית משפט קמא מוסיף, שההחלטות הספציפיות המנומקות גוברות על ההוראות הכלליות של התוכנית. י"ט. ההסבר השלישי של המערער היה שחוות הדעת של מומחה בית המשפט והתייחסות בית המשפט אליה, מהווים החלטה שגוברת על ההחלטות הקודמות, ומשנה אותן רטרואקטיבית. בית משפט קמא דחה הסבר זה של המערער וציין, שהחלטה לפעול בהתאם לקביעותיו של המומחה, אינה ניתנת לפירוש ככזו שֶמוֹרָה על פירוק גדר העץ ובניית הגדר הנוכחית במיקום שונה, שלא על פי החלטות ועדת הערר ופסק הדין החלקי. כ'. בית משפט קמא מבהיר בפסק דינו, שלא ברור על סמך מה בחר המערער לפרש את החלטת בית משפט קמא מיום 27.11.11, באופן שלטעמו הכשיר פעולה בניגוד להכרעות קודמות של בית המשפט המחוזי. דהיינו, בהחלטה מיום 27.11.11 כותב בית משפט קמא: "הנתבע מסכים לבצע את המלצות המומחה מטעם בית המשפט ולכן הוא יבצע אותן בתוך 21 יום מהיום". כותב בית משפט קמא, שאין בידו לקבל את עמדת המערער כאילו חוות דעתו של מומחה בית המשפט וההחלטה מיום 27.11.11, "ביטלו" את פסק הדין החלקי שניתן, כאמור כבר לעיל, ביום 10.10.2010. טענתו זו של המערער, כך כותב בית משפט קמא, (בפיסקה 44 לפסק דינו) נעדרת כל ביסוס משפטי וחוקי. פסק הדין החלקי עומד בעינו ולא בוטל, מה גם שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהמערער לא קיים את החלטות המוסדות המוסמכים והערכאות שדנו בעניינו לאורך כל ניהול ההליכים, ועוד קודם לפסק הדין החלקי. מוסיף בית משפט קמא, שגם החלטתו מיום 13.12.11, במסגרתה ניתנו הוראות למומחה לבחון שנית את טיבה של הגדר, אין בה כדי "להכשיר" את התנהלותו של המערער. העובדה שבית המשפט ביקש לבחון את המצב בשטח לאשורו, אינה נותנת אישור בדיעבד לפעולותיו של המערער ולהפרת הוראות בית המשפט. כ"א. ההסבר הרביעי של המערער היה, שבין הצדדים התגבשה הסכמה הן לגבי המיקום הנוכחי של הגדר, והן לגבי מכלול המחלוקות, אך ברגע האחרון לא הגיע ההסדר המתגבש לכדי מיצוי או מימוש. ואולם, כך מציין בית משפט קמא, גם קיומו של משא ומתן מתקדם, בתקופת העבר, אינו יכול לשנות את המסקנה המשפטית דהיום, דהיינו, שהגדר אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו. כותב איפוא בית משפט קמא, כי הגדר הנוכחית, במיקומה כפי שהיא, מפרה את החלטות הועדה המחוזית, החלטות שהיה על המערער לבצע לפי פסק הדין שבעתירה המנהלית ולפי פסק הדין החלקי, ומכאן שהמערער מפר את פסק הדין החלקי מיום 10.10.2010. משכך, הטיל בית משפט קמא קנס כספי על המערער, וכבר עמדנו בפתח דברינו על כך שבנוגע לחלק זה בפסק דינו של בית משפט קמא, הגיש המערער ערעור פלילי שנדון בעפ"א (מחוזי חיפה) 13061-01-12. בהתאם לפסק הדין מיום 18.3.13, בוטל הקנס הכספי, וסוגייה זו לא עמדה ואינה עומדת לדיון בפנינו. כ"ב. באשר לתביעה הכספית שהגיש המשיב, קבע בית משפט קמא שדינה להידחות הואיל והנזקים הנטענים, לא הוכחו כדבעי. לא נרחיב בעניין זה כשממילא לא הוגש בפנינו ערעור מטעמו של המשיב על דחיית תביעתו הכספית. כ"ג. בתביעה שכנגד שהגיש המערער טען הוא לנזקים שנגרמו לו עקב שימוש בחלק מבית המגורים של המשיב לצורך ניהול העסק של רעיית המשיב, וכן לגבי נזקים עקב ביצוע עבודות טעונות היתר בנייה, מבלי שהמשיב קיבל היתר לכך, לרבות עקב מניעת אור ושמש. סכום התביעה שכנגד הועמד על 100,000 ₪. בית משפט קמא דחה טענותיו אלה של המערער וקבע שלא עלה בידי המערער להוכיחן עובדתית. כ"ד. באשר לעיסוקים של רעיית המשיב - קבע בית משפט קמא, שלא הוכח לפי מאזן ההסתברויות האזרחי שהיא מנהלת עסק בבית המשפחה, ואף שהיא מקבלת לקוחות בביתה (בהיותה פסיכולוגית קלינית), הרי לא הוכח שיש בכך כדי לגרום נזק למערער. בית משפט קמא הוסיף, שאכן קומת העמודים בבית משפחת המשיב נסגרה ללא היתר בנייה כדין, ונעשה בה שימוש למגורים שלא כדין, אך לא הוכח כי שימוש שכזה מסב למערער נזק כזה או אחר. בית משפט קמא ציין, כי לא הוכח שנשמעים מחלק זה של הבית רעשים מיוחדים, ולא הוכחה הטענה בדבר חסימה לאור או לשמש, מה גם שמגרשו של המשיב נמוך בהרבה ממגרשו של המערער. הוכח גם, לפי קביעת בית משפט קמא, שהמשיב סגר את קומת העמודים עוד טרם רכש המערער את המגרש הנדון. באשר למחסן העץ, העיר בית משפט קמא, כי מוטב היה שהמערער לא היה מעלה כל טענה מלכתחילה. בסיכום הדברים, קבע בית משפט קמא שאין כל ממש בטענות המערער בתביעה שכנגד. התוצאה היתה שהן התביעה הכספית של המשיב, והן התביעה שכנגד של המערער - נדחו, אך ניתן צו כנגד המערער לפי פקודת בזיון בית משפט (שבוטל במסגרת הערעור הפלילי שאיננו נדון בהליך זה), וכמו כן חוייב המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, כפי שפירטנו בפתח דברינו. כ"ה. המערער ממאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורו המפורט מונח בפנינו. המערער מלין על כך, שלמרות העבודות שביצע המשיב לסגירת קומת העמודים בביתו ללא היתר, לא נתן בית משפט קמא צו להריסת אותם חלקים. לטעמו של המערער, משנתקבלו טענותיו על כך שהבנייה הייתה ללא היתר, ולרבות בעניין הקליניקה שהופעלה שם, היה מקום להיעתר לתביעה שכנגד וליתן צו להריסת קומת העמודים שנסגרה ללא היתר כדין, שכן די בכך שחריגות הבנייה גורמות לאי נוחות, וכן היה מקום לפצות את המערער בגין הקליניקה שהופעלה בבית המשיב. כ"ו. באשר להכרעת בית משפט קמא ביחס לפסק הדין החלקי שעל פיו ניתן תוקף להסכמת הצדדים שלפיה תוקם הגדר בהתאם לתוצאות העתירה המנהלית, מציין המערער, כי המומחה שנתמנה על ידי בית המשפט קבע למעשה בחוות דעתו הראשונה כי הקמת הגדר, כפי שקבעה ועדת הערר, איננה גדר הנותנת מענה מבחינה אקוסטית. לטעמו של המערער, הדיון שנערך בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, אינו רלוונטי כלל לדיון בתיק שבפנינו. החלטות ועדת הערר, כמו גם שיקוליה המקצועיים, היו, לטעמו של המערער, שגויים מעיקרם, כך שההחלטה המנהלית אין בה כדי לחייב, בשים לב לקביעות אשר בתיק שבפנינו, שכן המומחה מטעם בית משפט קמא קובע, כי מיקום הגדר כפי שנקבע בועדת הערר - שגוי, ובית משפט קמא קבע מפורשות (הכוונה בהחלטה מיום 27.11.11), כי המערער רשאי להקים את הגדר במקום שאותו קבע המומחה. לטענת המערער, הואיל ובעת מתן הסכמתו לפסק הדין החלקי (10.10.2010) העובדות הרלוונטיות הנ"ל לא היו ידועות לו, ובפרט האמור בחוות דעתו של מומחה בית המשפט, הרי כיום, לנוכח חוות הדעת של מומחה בית המשפט, ההסכמה שנתן המערער בזמנו לפסק הדין החלקי אינה רלוונטית עוד, והנתונים שעמדו ביסוד הסכמתו לפסק הדין החלקי, אף הם אינם רלוונטיים, ומתברר בדיעבד שהם היו שגויים. כ"ז. עוד נטען בערעור, כי המערער הקים את הגדר הנוספת לאחר המלצותיו של מומחה בית המשפט, ולאחר שניתנה החלטת בית המשפט מיום 27.11.11, כשלטענת המערער, יש לראות בכך משום ביטול פסק הדין החלקי (סעיף 32 לערעור). מוסיף המערער, כי מומחה בית המשפט אישר את הגדר כמתאימה, הן מבחינה אקוסטית והן מבחינת מיקומה. לטענת המערער, האישור שניתן על ידי המומחה עומד ביחס ישיר להחלטת ועדת הערר, וזו גם הסיבה, כך לטענת המערער, שבגינה נתן בית משפט קמא היתר מפורש לבנות את הגדר בהתאם, והדבר בוצע על ידי המערער, באופן המבטל את פסק הדין החלקי (סעיף 33 לערעור). כ"ח. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא, הן בקביעתו לעניין מאפייני הגדר, והן בפרשנותו את פסק הדין החלקי ביחס להחלטה להקמת הגדר, לפי הוראות המומחה, ובאישור בית משפט קמא. כ"ט. עוד נטען בערעור, כי שגה בית משפט קמא משקבע, כי הגדר הוקמה במיקום שאיננו נכון, בניגוד לחוות הדעת של כל המומחים, ובשים לב לפרשנות נוספת של החלטת ועדת הערר המחוזית. ל'. עוד טוען המערער ששגה בית משפט קמא שמפסק הוצאות משפט לחובתו, הגם שדחה שתי בקשות קודמות בעניין בזיון בית משפט, ללא צו להוצאות. ל"א. העתירה בערעור היא לקבוע, כי פסק הדין החלקי שניתן בתובענה, ביום 10.10.2010, מבוטל וחסר כל נפקות משפטית, וזאת בשים לב להחלטת בית המשפט מיום 27.11.11. כן מבוקש לקבוע, כי הקמת הגדר לפי הנחיות המומחה מבטלת את פסק הדין החלקי. כמו כן מבוקש לחייב את המשיב לפצות את המערער בסכום של 100,000 ₪ בגין הבנייה הבלתי חוקית, ולהורות למשיב להפסיק את השימוש בקומת העמודים הסגורה, וכן להורות על הפסקת הפעילות בקליניקה. ל"ב. המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא. בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 7.5.13, שמענו את תמצית טיעוניהם של באי כח שני הצדדים. ל"ג. לאחר שנתנו דעתנו לעמדותיהם של שני הצדדים, ועיינו במסמכים הרלבנטיים, מסקנתנו היא שדין הערעור להידחות. ל"ד. אנו סבורים, שפסק דינו החלקי של בית משפט קמא מיום 10.10.2010, עומד בתוקפו והוא מחייב את הצדדים, כפי שאכן קבע בית משפט קמא. איננו סבורים שנפלה בעניין זה טעות כלשהי במסקנותיו של בית משפט קמא. ל"ה. הועדה המחוזית קבעה בהחלטתה הראשונה מיום 28.6.07, כי הגדר צריכה להיבנות בצמוד לקצה הריצוף שאמור להיות מסביב לבריכה במרחק של כ- 4 מ' מגבול המגרש (ולא על גבול המגרש, ואף לא בסמוך לגבול). בנוסף ציינה הועדה דרישות נוספות בכל הנוגע לגובה הגדר, ומאפייניה ההנדסיים והאקוסטיים. ל"ו. הועדה המחוזית חזרה ודנה בעניין הגדר, נתנה החלטה נוספת ביום 7.5.09, וקבעה שוב כי על המערער להקים את הגדר בהתאם לדרישות שפורטו בהחלטה הראשונה, לרבות התנאי באשר למיקום הגדר, משמע, בקצה הריצוף שסביב לבריכה (כלומר במרחק 4 מ' מגבול המגרש), ולא בגבול המגרש. ל"ז. בהמשך, כשנה לאחר מכן, ביום 14.4.2010, ובעוד העתירה המנהלית שהגיש המערער כנגד החלטותיה של הועדה המחוזית בכל הנוגע לסוגיית הקמת הגדר תלויה ועומדת בבית המשפט, הושגה הסכמה בין הצדדים לפיה ככל שתידחה העתירה המנהלית יקים המערער את הגדר כמצוות החלטותיה של הועדה המחוזית, ואם, לחלופין, תתקבל העתירה, יפעלו הצדדים בהתאם להוראות בית המשפט לעניינים מינהליים. ל"ח. הסכמה זו שבין הצדדים, היא סבירה, הגיונית, ומתחייבת מנסיבות העניין. כארבעה חודשים לאחר אותה הסכמה, ניתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (ביום 2.8.10), ולפיו נדחתה העתירה המנהלית. משכך, וכפועל יוצא מן ההסכמה דלעיל שבין הצדדים, ניתן ביום 10.10.2010 פסק דינו החלקי של בית משפט קמא המחייב את המערער לפעול כפי שהורתה הועדה המחוזית. כל ההליכים כפי שפורטו לעיל, מוליכים באופן חד משמעי למסקנה שלפיה היה על המערער לפעול בהתאם לאמור בהחלטותיה של הועדה המחוזית. ל"ט. בתאריך 25.5.2011, במסגרת החלטת בית משפט קמא בבקשתו השנייה של המשיב לפי פקודת בזיון בית המשפט, ולאחר שהתברר שהמערער מסרב לאפשר למומחה מטעם המשיב לבדוק את הגדר, החליט בית משפט קמא למנות מומחה מטעמו. לגבי מהות המינוי, מציין בית משפט קמא בסעיף 29 של ההחלטה: "על מנת שיבדוק את הגדר ויחווה את דעתו באשר לשאלה אם היא עומדת בדרישות ועדת הערר..." (ההדגשה שלנו). מ'. הנה כי כן, ברור מתוך החלטת מינוי המומחה, שבית משפט קמא לא הסמיך את המומחה לקבוע את מיקום הגדר, ואף לא את המאפיינים של הגדר ושאר הדרישות, אלא אך ורק לבחון האם הגדר "עומדת בדרישות ועדת הערר", כשהמשמעות היא למעשה, לבחון האם קיים המשיב את החיוב הנובע מפסק הדין החלקי שניתן ביום 10.10.2010, וזאת נוכח הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט. מ"א. כמו בית משפט קמא אף אנו ערים לכך שהמלצתו של המומחה לשינוי המיקום של הגדר, חורגת מסמכותו. בצדק כתב בית משפט קמא, בפיסקה 40 לפסק דינו: "ועם כל הכבוד, רוזנהויז אינו מוסמך לקבוע מה יהא המיקום של הגדר, המלצתו לשנות את המיקום חורגת מסמכותו וחוות דעתו אינה יכולה להוות תחליף להחלטות הועדה, לפסק דין בעתירה של בית המשפט המחוזי ולפסק הדין החלקי שלי (שניתן לבקשת הצדדים). חוות דעתו של המומחה, מקצועית ומקיפה ככל שתהא, אינה יכולה לבוא במקומן של החלטותיו של הגוף התכנוני המוסמך להכריע בנושאים מעין אלו, החלטות שכאמור אף קיבלו את אישורו של בית המשפט המחוזי ואת הסכמת הצדדים". לדבריו אלה של בית משפט קמא, אין בידינו אלא להצטרף על כל האמור בהם. מ"ב. נעיר עוד, שהמומחה שנתמנה על ידי בית משפט קמא הוא מומחה בתחום האקוסטיקה, ואולם הקביעה באשר למיקום הגדר, והמאפיינים של הגדר מבחינה הנדסית, אינם מוכתבים רק לפי שיקולים של תחום האקוסטיקה, אלא מטבע הדברים, עליהם להביא בחשבון שיקולים הנדסיים ותכנוניים נוספים, כפי שאלה עמדו לנגד עיני הועדה המחוזית, שהיא הגוף המקצועי המוסמך לדון בנושאים תכנוניים אלה. מ"ג. כך גם, תמימי דעים אנו עם קביעתו של בית משפט קמא (בפיסקה 44 לפסק דינו), לפיה ההחלטה שניתנה ביום 27.11.11, אין בה כדי להביא לביטול פסק הדין החלקי שניתן ביום 10.10.2010 ו/או לביטול החיובים שחלים על המערער על-פי החלטות ועדת הערר המחוזית, שאף אושרו משנדחתה העתירה המנהלית שהגיש המערער כנגד החלטות אלה, כשם שאין בהחלטה זו מיום 27.11.11 כדי להכשיר את פעולותיו של המערער בשטח. מ"ד. נציין, שהחלטת בית משפט קמא מיום 27.11.11, הייתה החלטת ביניים, וככזו אין היא יכולה להביא לשינוי, בין אם ישיר ובין אם עקיף, של פסק דין שניתן על ידי בית המשפט (הכוונה לפסק הדין החלקי מיום 10.10.2010), מה גם שהחלטות ועדת הערר המחוזית, בכל הנוגע לגדר, אושרו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים אשר דחה את העתירה המנהלית שהגיש המערער. ברי שלא היה ביכולתה של אותה החלטת ביניים מיום 27.11.11, כדי לשנות את הקביעות המשפטיות התקפות הנ"ל. חזקה על המערער שדברים אלה לא נעלמו מעיניו, אף במהלך ההליך שהתנהל בפני בית משפט קמא. מ"ה. נוכח כל האמור לעיל, אנו מבהירים שפסק דינו החלקי של בית משפט קמא מיום 10.10.2010, עומד בתוקפו. מ"ו. באשר לערעורו של המערער על כך שנדחתה התביעה שכנגד, נציין, כי לעניין זה קביעותיו של בית משפט קמא הינן קביעות עובדתיות, מה גם שבית משפט קמא טרח וערך ביקור במקום. הלכה ידועה היא שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאים שבמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית לה היתה ההזדמנות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן הראיות שהובאו בפניה, והמקרה העומד לדיון בפנינו, איננו בבחינת יוצא מן הכלל. מ"ז. בית משפט קמא קבע מפורשות כי לא הוכח, לפי מאזן ההסתברויות האזרחי, כי רעייתו של המשיב מנהלת עסק בבית המשפחה, ויתר על כן, כפי שקבע בית משפט קמא, גם אם רעייתו של המשיב מקבלת לקוחות (בהיותה פסיכולוגית קלינית), הרי לא הוכח שיש בכך כדי לגרום נזק למערער, ובקביעה זו של בית משפט קמא אין מקום להתערב. מ"ח. אכן, בית משפט קמא קבע, שקומת העמודים בביתו של המשיב נסגרה ללא היתר בנייה כדין, ונעשה בה שימוש למגורים שלא כדין, ואולם, לפי קביעת בית משפט קמא, לא הוכח ששימוש שכזה מסב למערער נזק כזה או אחר. לא הוכח שנשמעים רעשים מיוחדים מחלק זה של הבית, ובוודאי שלא הוכח שנוצרת חסימה לאור או לשמש, מה גם, שמבחינה טופוגרפית המגרש של המשיב נמוך בהרבה מזה של המערער (פיסקה 59 בפסק דינו של בית משפט קמא). מ"ט. מקביעותיו של בית משפט קמא עולה, שלא הוכח כי המשיב גרם או גורם למערער נזק או הפרעה או אי נוחות שיש בהם כדי לפגום בהנאה הסבירה של המערער מן המקרקעין שבבעלותו, כשהגדרת "נזק" לפי סעיף 1 של פקודת הנזיקין משמעה: "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית, או שם טוב או חיסור מהם וכל אובדן או כל חיסור כיוצאים באלה". נ'. עצם העובדה שסגירת קומת העמודים בביתו של המשיב נעשתה, לפי קביעת בית-משפט קמא, ללא היתר בנייה כדין, כשם שהשימוש בה למגורים נעשה שלא כדין (פיסקה 59 לפסק דינו של בית משפט קמא), אין די בה על מנת להביא לחיובו של המשיב בנזיקין, שכן חזקה על רשויות התכנון והבנייה שאלה תפעלנה לפי הוראות החוק הרלוונטיות לעניין זה. על בית המשפט לבחון האם השימוש שעושה המשיב בקומת העמודים, שנסגרה ללא היתר, ושהשימוש בה למגורים נעשה שלא כדין, יש בהם כדי לגרום למערער לנזק, הפרעה, או מטרד. מכיוון שאלה לא הוכחו - דין התביעה להידחות. לענין זה, אנו מפנים לרע"א 1670/13 מנסורה נ' ד"ר וסר (מיום 4.4.13) דברי כב' השופט צ' זילברטל, בפיסקה 7 של החלטתו : "בית משפט זה קבע בעבר, כי כאשר מוגשת תביעה מכוח דיני הנזיקין, לא די בטענה כי פעולה מסויימת בוצעה בניגוד לכללי התכנון כדי להוכיח קיומו של מטרד או נזק אחר, כנדרש בתביעות מעין אלה: "דיני הנזיקין שמכוחם תבעו המערערים מבוססים על קרות נזק, מה שלא אירע על פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא, שנתבססו גם על ביקור במקום. תפקיד האכיפה לעניין דיני התכנון והבנייה נתון בידי הרשויות..." (ע"א 3956/06 אלרועי נ' כהן (31.7.2007)..." נ"א. לא ראינו מקום להתערב בשיעור הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שפסק בית משפט קמא לחובת המערער. גם אם שיעור זה נוטה לצד הגבוה, הרי נובע הדבר מהתארכות ההליך כפי שהתנהל וכעולה באופן ברור מפסק דינו של בית משפט קמא. מכל מקום, החלטנו שלמרות דחייתו של הערעור, ובשים לב להוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד כפי שנפסקו על ידי הערכאה קמא, שלא להשית הוצאות על המערער בגין הליך הערעור שבפנינו. נ"ב. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מורים על דחייתו של הערעור, ובהתאם למוסבר לעיל, לא יהא צו להוצאות. הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי בא כח המערער, עבור המערער. בניהבניה ללא היתרנזיקין