מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת מנהל עזבון לפינוי: 1. בפניי תביעה לפינוי וסילוק יד שהוגשה ע"י מנהלי העיזבון של המנוחה ז"ל (להלן: "המנוחה", או "יולינה"), אשר על פי הנטען הייתה בעלת הזכויות במקרקעין נשוא התביעה - חלק מחלקה 64 וחלקות 65-66 בגוש 13069 רח' טז' 36 צפת (להלן: "המקרקעין"). שני הנתבעים קיבלו רשות להתגונן בטענות הגנה שונות. להלן תידון תחילה התביעה כנגד נתבע 1 ולאחר מכן תידון התביעה כנגד נתבע 2. התביעה נגד נתבע 1: 2. טענות הנתבע 1 בגינן ניתנה לו רשות להתגונן הינן לזכויות במקרקעין מכוח התחייבותה של אחות המנוחה, גב' בלנקה טאובר ז"ל (להלן: "בלנקה"), אשר לטענתו,כתוצאה מחוב בסך 80,000 $ לאביו, העבירה לאביו, את הזכויות במקרקעין. בנוסף, נטען כי בחלק מהמקרקעין - המחסן, החזיק אביו עוד מימים ימימה. בתצהירו העלה הנתבע 1 טענות נוספות בעניין העדר זכותה של המנוחה במקרקעין, ואף לעניין הגבולות המדויקים של המקרקעין. בעניין זה, אציין כי המדובר בטענות לגביהן לא ניתנה לנתבע 1 רשות להתגונן והן נדחו באופן מפורש בהחלטה מיום 18.4.10. לפיכך, ולמעלה מן הצורך אשוב ואפנה להחלטה זו על פיה, אם לא די בכך שצורף אישור זכויות עדכני על פיו הזכויות בנכס נתונות במלואן למנוחה, הרי שבכל מקרה, הגשת תביעה לפינוי אפשרית גם על ידי בעלים במשותף, שכן יש בה כדי להטיב עם הבעלים (י. ויסמן, "דיני קניין - בעלות ושיתוף" (תשנ"ז 1997, 249 וראה בת"א (י-ם) 12753/02 פואד אליאס מחמד פרחאת נ. אוסאמה עיסא אבו שוכר; וכן בע"א 96/50 צינקי נ. ויקטור ע. כיאט: "שותף אחד בלבד, רשאי לתבוע החזרת החזקה בנכס בלי הצטרפותם של שאר השותפים לתביעה ואין אנו מוכנים לזוז מהלכה רווחת זו". לאור האמור, בכל מקרה, אין בטענה כאילו המנוחה הייתה גם בטרם נפטרה בעלים במשותף עם אחותה, כדי להקים הגנה מפני התביעה. לעניין גבולות המקרקעין, הרי שהתובע הגיש חוות דעת מודד ביחס לתשריט - תכנית המדידה שנערכה למקרקעין ולפיכך, גם טענה זו התייתרה. 3. טענת הנתבע 1 לגביהן נתנה רשות להתגונן בפירוט: לטענת נתבע 1 מאחר שחובה של בלנקה לאביו הצטבר לסכום של 80,000 $ חתמה בלנקה על התחייבות מיום 13.7.84 (להלן: "המסמך"). במסמך אישרה בלנקה את החוב וכי אם לא תפרע אותו תוך שנה, יקבל אביו של הנתבע 1 את הדירה ברח' טז בקרית הציירים בצפת וכי תחתום על כל המסמכים הנדרשים לביצוע העברת הבעלות. במסמך כתבה בלנקה גם, כי המחסן מתחת לדירה שייך לאב וכי אין לה טענות כלפיו מלבד התיקונים שפורטו שם. הנתבע טען כי, מאחר שהחוב לא נפרע תפס אביו חזקה במקרקעין מאמצע שנת 1985 ונהג בהם מנהג בעלים ואף הנתבע עצמו המשיך להחזיק במקרקעין ואף סילק מהם פולשים. לטענת הנתבע, מכוח התחייבות בלנקה הפך אביו לבעלים, או זכאי להירשם כבעלים, או בעלים ביושר, במקרקעין. עוד נטען כי בכל מקרה הסך של 80,000 $ הינו חוב עיזבונה של בלנקה אשר קדם לזכויות המנוחה ולכן, יש להתנות קבלת התביעה, בתשלום החוב. הנתבע הוסיף, כי מאחר שאביו עשה שימוש במחסן אף לפני שנת 1984 ובמסמך קיימת הודאת בעל דין בזכויותיו במחסן, הרי שאביו היה אף בעל הזכויות במחסן. הנתבע טען, כי אמו אשר ירשה את עיזבון אביו, העבירה אליו את הזכויות במקרקעין, או לחילופין את החוב של בלנקה לעיזבון אביו. הנתבע 1 טען כי החוב של בלנקה לא התיישן, שכן עד היום לא הייתה כפירה בחוב וכי המדובר למעשה במשכון הסכמי של הנכס להבטחת פירעון החוב, אשר משלא נפרע, הקנה לאביו זכויות קנייניות במקרקעין. הנתבע 1 הוסיף, כי המדובר בחזקה נוגדת במקרקעין במשך למעלה מ- 24 שנים וכי די בה כדי להדוף את התביעה מכוח התיישנות. מטעם הנתבע 1, העידו הנתבע 1 ואימו גב' סימונה שדה (להלן: "סימונה"). 4. בתצהירו התייחס מנהל העיזבון לטענות הנתבע 1 וטען כי בהתאם לצוואת בלנקה מיום 31.7.84 ציוותה את כל רכושה למנוחה ועם מתן צו קיום הצואה (נספח ו' לתצהירו), הפכה המנוחה לבעלים היחידים של המקרקעין. אבהיר כי כאמור, בכל מקרה וגם כבעלים במשותף, היה זכאי התובע להגיש את התביעה, אך כאמור, לאור מסמכים אלו, אף הוכח כי עם מתן צו קיום לצוואת בלנקה, עברו אף זכויותיה למנוחה. התובע טען, כי טענות הנתבע 1, גם אם יתקבלו, מתייחסות לזכויות נטענות של אביו, אך לא הומצאה כל ראיה לכניסת הנתבע 1 לנעלי אביו, או היותו בגדר חליפו וזאת גם ביחס לטענת ההתיישנות שהעלה הנתבע 1. עוד נטען כי בכל מקרה משהנתבע 1, טען להעברת הזכות מאמו אליו, נפסק מרוץ ההתיישנות, שכן אין המדובר בהעברת זכויות לחליף כגון - ליורש, אלא בעסקה. לכן טען התובע כי יש למנות את שנות החזקתו של הנתבע 1 רק מהמועד בו הוא קיבל את הזכויות מאמו - בשנת 1996, בעוד שהתביעה הוגשה כבר בשנת 2009 ועוד בטרם חלפו 15 שנים. עוד נטען, כי החוב הכספי לאביו של הנתבע 1 התיישן כעבור 7 שנים, עוד בחיי האב ולפיכך, לא הוריש את הזכות לגבותו לסימונה ומשכך, אף היא לא יכלה להעבירו לנתבע 1. התובע טען כי גם ביחס לאביו של הנתבע 1 אין המדובר בחזקה נוגדת המקנה אפשרות להעלאת טענת התיישנות, שכן המדובר בטענה המתבססת על התחייבות בלנקה שהייתה בעלים במשותף עם המנוחה במקרקעין. לפיכך נטען, כי אין המדובר בחזקה הנוגדת לזכויות הבעלים. התובע טען כי המנוחה הינה חליפתה של בלנקה ולכן, מאחר שכנגד בלנקה לא עמדה זכות לטענת חזקה נוגדת, הרי אין לקבל את הטענה גם כנגד עיזבון המנוחה. עוד נטען, כי יש חשש שהמסמך מזויף, או הוצא מבלנקה תוך תרמית ו/או עושק ויש לתמוה כיצד שבועיים בלבד לאחר חתימתו, ערכה בלנקה צוואה במסגרתה ציוותה את כל רכושה למנוחה. נטען כי בלנקה נהגה לכתוב בכתב יד ובשפה ההונגרית ולא שלטה בשפה העברית. עוד הוסיף התובע כי מאחר שבלנקה הייתה בעלים במשותף עם המנוחה, הרי גם אם ההתחייבות במסמך הייתה תקפה, התייחסה רק למחצית מהזכויות בדירה. התובע טען כי משהנתבע 1, או אביו, לא תבע את זכויותיו ולא נקט בכל הליך לרישום הזכויות ולהעברת הבעלות במקרקעין, התיישנה הזכות לתבוע עפ"י אותו מסמך. בנוסף, הפנה התובע לשיהוי הרב ולכך ש"התעוררות" הנתבע 1, החלה רק לאחר הגשת התביעה - 25 שנים לאחר חתימת המסמך, שיהוי המעיד על חוסר תום הלב. 5. בנוסף למנהל העיזבון, העיד מטעם התובע, מר יצחק וייס, קרוב משפחה של בלנקה אשר טען כי בלנקה דיברה, קראה וכתבה בשפה ההונגרית בלבד וידעה לכתוב רק מילים בסיסיות מאוד בעברית. דיון ביחס לתביעה כנגד הנתבע 1: 7. לאחר שעיינתי במסמכים שבפניי, התרשמתי ממהימנות העדויות ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה כנגד הנתבע 1 להתקבל. אינני מקבלת את טענת הנתבע 1 בסיכומיו, כאילו בשל העובדה שהתובע הינו מנהל עיזבון שאינו יודע מידיעה אישית פרטים ביחס לעבר, בעוד שהנתבע 1 מחזיק במקרקעין, יש כדי להביא לדחיית התביעה. כפי שיפורט להלן, בתביעת פינוי די שהתובע יצביע על זכות קניינו במקרקעין ועל הנתבע להרים את נטל הראיה להוכחת זכות חוקית לחזקה במקרקעין. נטל הראיה שגם כך מוטל כאמור על הנתבע, מתגבר שעה שאף מדובר בטענות כנגד עיזבון. לאור האמור, די היה בהמצאת ראיות לזכויות המנוחה במקרקעין, ע"י מנהל עזבונה ועל הנתבע 1 (ולא על התובע!)היה להוכיח הסכמה או ידיעה של בלנקה לתפיסת החזקה. 8. אין לקבל את טענות הנתבע 1 לזכויות אביו מכוח המסמך ובכל מקרה, אין במסמך כדי להקנות זכויות לנתבע 1 עצמו- עיון במסמך מצביע על כך שאין המדובר בעסקה למכירת מקרקעין, אלא בהתחייבות להחזרת חוב, תוך הבטחה כי אם החוב לא ישולם תוך שנה, אזי יחתמו מסמכים לביצוע העברת הבעלות - עסקת המכר. לפיכך אין די "באותנטיות" של המסמך, כטענת הנתבע 1, על מנת להביא לדחיית התביעה. בין אם אתייחס לתיקון סעיף 25 לחוק החוזים על פיו אומד הדעת של הצדדים, ככל שהוא משתמע במפורש מלשון החוזה, יש לפרשו בהתאם ללשון החוזה, ובין אם אתייחס להלכת אפרופים שקדמה לתיקון לחוק התקף כיום (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום 1991 בע"מ פ"ד מט' 2, 265) על פיה אומד הדעת יקבע על פי מבחן אובייקטיבי הן לפי לשונו, והן לפי תכליתו של ההסכם, אין ספק כי האמור בהסכם נהיר וברור. הניסוח ברור ועל פיו, אין המדובר בעסקת מכר, אלא בהתחייבות, המותנית באי תשלום החוב, לערוך בעתיד עסקת מכר. הנתבע 1 לא טען כלל כי בהמשך נכרת ההסכם מכר בין אביו לבלנקה ולמעשה, אין בפנינו כל מסמך בכתב המהווה עסקת מכר. זאת ועוד, לא הוכח כי התנאי לעריכת אותו הסכם התקיים - דהיינו כי החוב לא הוחזר. הנתבע 1 לא הציג כל מסמך כגון פניה לבלנקה לקיים את התחייבותה, או כתב דרישה להחזר החוב המעיד על התקיימות אותו תנאי לעריכת עסקה למכירת המקרקעין. 9. סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כי התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב. בהתאם להלכה הפסוקה דרישת הכתב היא מהותית, ולא רק ראייתית (ע"א 9287/07 דנוך נ' נגר (טרם פורסם, מיום 1/3/11)). ע"א 726/71 גרוסמן את ק.ב.ק. שותפות רשומה נ' מנהלי עזבון המנוח יהושע בידרמן, פ"ד כו (2) 781 (1972)). הטעמים לפירוש סעיף 8 לחוק המקרקעין כמהותי ולא כראייתי, הם חשיבות העסקה והרתעה מפני התחייבות חפוזה (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005), עמ' 382). אומנם, במשך השנים ריככה הפסיקה את דרישת הכתב ובנסיבות מסוימות, הכירה גם בזכויות מכוח הסכם, אף שהטוען לא יכול היה להציגו. לדוגמא משהוכח שהיה קיים הסכם במציאות והתובע הוכיח בראיות משניות קיומו, אך הסביר מדוע אינו יכול להציגו (ע"א 7119/08 חימי נ. שמיר). יחד עם זאת כאמור, במקרה דנן, לא נטען כלל כי בהמשך נכרת הסכם המכר. כל טענות הנתבע 1 באות רק מכוח אותו מסמך אשר אינו מהווה כלל התחייבות לביצוע עסקת מכר, אלא התחייבות להחזרת חוב ובעתיד רק אם לא יוחזר החוב, לערוך הסכם, אשר לא הוכח כי נערך. 10. לא השתכנעתי גם כי המסמך הקים לאב זכויות שביושר במקרקעין - אכן קיימים מקרים בהם הוכרו זכויות מעין קנייניות - זכויות שביושר, מכוח התחייבות לביצוע עסקה, אף אם טרם בוצעה ההתחייבות. אולם, כאמור בענייננו אין המדובר בהתחייבות לביצוע עסקה, אלא בהתחייבות מותנית לכריתת הסכם בעתיד כשלא הוכח קיומו של התנאי וההתקשרות העתידית. יחד עם זאת, גם אם היה ניתן לראות במסמך התחייבות לביצוע עסקה, לא קיימים בנסיבות דנן הטעמים שהוכרו כמצדיקים הכרה בזכויות מן היושר. וראה בה"פ (נצרת) 128/02 הוכפלד נ. גרנוף: "ובספרו של המלומד מ. דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, מהדורה שניה, ירושלים תשי"ג עמ' 190, נאמר: "התנאים הכללים שהובאו להלן, נקבעו כיסוד לתביעת קניין שביושר: מציאות חוזה למכירה; התמורה של החוזה שולמה בשלמות; הלוקח קיבל לידו את ההחזקה והחזיק בקרקע זמן רב, לאו דווקא תקופת זמן הדרושה לתביעת להתיישנות; בפועל לא נשאר דבר לעשות חוץ מרישום הקרקע על שם הלוקח". "בענייננו, אכן צודקים המשיבים בטענתם ,כי לא נתמלאו כל התנאים לקבלת זכות שביושר. לא נמצאה חוזה מכר תקף, שנערך בין אבי המבקשים, לבין בעלי הקרקע - המנוחים ו/או אחר מטעמם. לא הוכח כי החזקה בקרקע נמסרה לידי אבי המבקשים על ידי בעלי הקרקע ו/או אחר מטעמם. אף לא הוכח כי ניתנה התחייבות מצד הבעלים להעברת המקרקעין או למכירתם. על כן, אין מקום לקבוע, כי נוצרו למבקשים זכויות שביושר כל שהן. על כן, דחיתי אף טענה זו". וראה ברע"א 3160/08 מזר נ. גאון חב' לבניין והשקעות בע"מ - שם הסביר כב' השופט מלצר כי המקרים בהם יוכרו זכויות שביושר הינם כאלה שהסכמת הצדדים כבר התגבשה וכאשר הצד "החזק" מונע בחוסר תום לב את חתימתו של ההסכם הפורמאלי: "הפעלתו של כלל חריג מיוחד ונדיר זה עשויה לקרות רק כאשר ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים מקיימות כבר כשלעצמן את יסודות גמירת הדעת והמסוימות, ובנוסף לכך יש "פערי כוחות" ניכרים ביניהם והועברה, או הייתה נכונות להעביר סכומים נכבדים מתוך התמורה מ"הצד החלש" ל"צד החזק", כאשר "הצד החזק" מונע בחוסר תום לב את חתימתו של ההסכם הפורמאלי (עיינו: נ' כהן, "דפוסי החוזים ותום לב במשא ומתן: בין הכלל הפורמאלי לעקרונות הצדק", הפרקליט לז 13 (1986), בעמ' 37; נילי כהן "גלגולו של שיכון - תרומתה של השופט בן פורת לעיצובו של תום הלב במשא ומתן" המשפט 26, 13 (2008)). אולם בהיעדר התנאים הנ"ל, הרי שדרך כלל מוטב לו לבית המשפט להיצמד לאותה "התפיסה הבסיסית שבית המשפט אינו כורת לצדדים חוזה שהם עצמם לא כרתו" (עניין קל בנין הנ"ל, בעמ' 300). לפיכך ברוב המכריע של המקרים - אין בית המשפט נוהג לאכוף בפועל חוזה שלא נכרת בין הצדדים אף אם מצא כי יש לחייב את הצד שנהג בחוסר תום לב בפיצוי הצד הנפגע " (הדגשה שלי ר.א. במקרה דנן, אף שלא הוכח, כי חתימת בלנקה על המסמך זויפה, הרי שטענות הנתבע 1 כאילו החוב לא הוחזר וכאילו בלנקה מימשה את ההתחייבות (ואף שלא נחתם כל הסכם ואף לא הוצגה כל דרישה לחתימת הסכם, או להחזרת החוב), העבירה את הבעלות במקרקעין לאב, לא הוכחה ואינה הגיונית. המדובר בעדות שמיעה. כאשר הן האב והן בלנקה אינם עוד בין החיים ויפים הדברים שנאמרו בת"א (ב"ש) 5942-09-10 אדי מרדכי נ. זקי לוי ואח': "המשפט מקפיד במיוחד על נטל הראיה בתביעה נגד עיזבון. בסיטואציה הזו, קל במיוחד להעלות תזות עובדתיות אודות היחסים עם המנוח, שלבעלי הדין - שכנגד קשה להפריכן. לפיכך, נקבע כי בסיטואציות כאלה, אפילו אין המדובר בענייני מקרקעין הנושאים חובה מיוחדת של כתב ורישום כאמור, קיים נטל מוגבר של ראיה... משמע, על "המוציא מחברו" להניח לפני ביהמ"ש תשתית ראייתית איתנה אף יותר מזו שבד"כ תספק כדי לקבל את תביעתו". אף שהמדובר בנתבע, הרי שנטל הראיה להוכחת טענותיו לזכות חוקית להחזיק במקרקעין מוטלת על הנתבע ודי בכך שהתובע הוכיח זכויות בעלויות במקרקעין כפי שנפסק: "...בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו, להראות זכות חוקית לישיבתו במקום...". [ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ו- 3 אחרים, פ"ד ל"א [3], 455]. במקרה דנן, הוכיח התובע כאמור זכויות בעלות במקרקעין. הנתבע 1 לעומת זאת לא רק שלא הרים את נטל הראיה הרגיל, אלא שקל וחומר כי לא הוכיח את הנטל המוגבר הנדרש בתביעת עיזבון. הנתבע 1 לא הוכיח כי החוב לא הוחזר ולא הוכיח כי בלנקה מימשה התחייבותה ואכן העבירה בעלות המקרקעין לאביו. ובעניין זה ראה גם ת"א (ב"ש) 5942-09-10 אוזכר לעיל, שם התייחס ביהמ"ש לטענה לזכויות מן היושר וקבע כי החריג של "זעקת ההגינות" נועד כדי למנוע ממי שהיה צד להסכם בע"פ לכפור בו, תוך שהוא מנצל לרעה את השותף להסכם אך: "החריג לא נועד כדי להעמיד על צד שלישי שלא היה צד להסכם עפ"י הנטען את הנטל הבלתי סביר לנסות ולהדוף מסכת של ראיות בע"פ". 11. זאת ועוד מעדות סימונה עולה, כי ביחס לשאר נכסי האב, נעשו לאחר מותו ההליכים להעביר על שמה את נכסיו וזאת באמצעות עו"ד ואף דירת המגורים בה התגוררו ושהייתה רשומה על שם האב, הועברה על שמה (עמ' 34 שורות 30-32). סימונה אישרה כי הייתה מודעת לצורך להעביר את רישום הנכסים על שמה (עמ' 35 שורות 3-4) ולמרות זאת, לא נעשה דבר כדי ל"השלים" את העסקה הנטענת. לא סימונה ולא הנתבע 1 הציגו טעם המצדיק אי נקיטת הליכים במשך כל השנים שחלפו מ- 1985 ועד הגשת התביעה ב- 2009 כ- 24 שנים, לצורך השלמת העסקה הנטענת. אם לא די באמור, מעדות סימונה אף הוטל ספק בעצם משמעות ההתחייבות שבמסמך שכן לפי עדות סימונה, בעלה "קנה" את הבית ושילם לבלנקה את הסכום באותו מועד בגלריה והעסקה אף נערכה בנוכחותה של סימונה (עמ' 35 ש' 13-18). דא עקא המסמך אינו מסמך של קניה ואף טענת הנתבע 1 אינה לקניה, אלא להתחייבות להחזרת ההלוואה בדרך של מסירת הבית רק אם לא תוחזר ההלוואה. עוד הסתבר בהמשך עדותה כי בניגוד לדבריה של סימונה כי העסקה למעשה כלל לא נערכה בעת שנכחה, אלא בעלה סיפר לה על כך ב"אחד הימים" (עמ' 36 שורות 14-16). אם לא די בכך, לפי הצהרת הנתבע 1 (סעיף 9 לתצהירו), אין המדובר בעסקה בה נמסר סכום ההלוואה, אלא בתמיכת אביו בבלנקה לאורך שנים, עד שהכספים שהלווה לבלנקה, הצטברו לכדי חוב בסך של 80,000 $. תירוצו של הנתבע 1 בעדותו, כאילו: "בנוסף באחת הפעמים נתן לה סכום רציני - השלמה ל- 80,000 $" (עמ' 39 שורות 13-15), נאמר לאחר שנכח באולם ביהמ"ש במהלך עדותה של סימונה, שמע את דבריה כאמור ולא מצאתי ליתן אימון בעדויות שניהם. בעדויות סימונה והנתבע 1 נפלו סתירות. עדות סימונה לא נמצאה מהימנה וניכר כי כלל לא הייתה מודעת למהות אותה התחייבות!!! בנוסף, כפי שצוין לעיל, לא הוצג כל הסכם מכר, או דרישה להחזר החוב, ואף לא בוצעו כל הליכים להעברת הנכס כדין על שם האב, או על שם סימונה, לא נרשמה הערת אזהרה ולא נערך דיווח לרשויות המס. כל האמור, מביא למסקנה שאין להכיר בכך שהאב רכש זכויות כלשהן במקרקעין ולו גם זכויות שביושר. ככל שהמסמך מקנה לנתבע 1, לטענתו, זכות לאכיפתו למימוש התחייבות לחתום על מסמכים לצורך ביצוע עסקת מכר, הרי המדובר בזכות שהינה למעשה תביעה במקרקעין, שהתיישנה בשנת 2000 - 15 שנים לאחר יצירת הזכות, לטענתו בשנת 1985. אינני מקבלת את טענת הנתבע 1 בסיכומיו, כאילו המדובר בטענת התיישנות שלא הועלתה בהזדמנות הראשונה. אין המדובר בטענת הגנה של נתבע אשר עליו להעלותו בהזמנות הראשונה, אלא בטענה הנטענת בתגובה לטענת הנתבע לרכישת זכויותיו, כפי שהועלתה בבקשת הרשות להתגונן שהגיש. לפיכך, היא הועלתה במועד הראוי - בתצהיר עדות ראשית של התובע. גם הטענה כאילו הכפירה בחוב התחילה רק כיום ולכן לא התיישנה זכות התביעה, אין בה להואיל לנתבע 1. ראשית, אין המדובר כאן בתביעה כספית שלו או של אביו, אלא בטענה שלו לעניין זכות לאכיפת מימוש התחייבות, או לזכויותיו במחסן. עד היום ובמשך כל השנים מפטירת בלנקה, לטענת הנתבע 1, בטרם פרעה את החוב, לא הוגשה על ידו או מי מטעם אביו, תביעה לאכיפת ההתחייבות ולפיכך, תביעה זו (לאכיפת ההתחייבות לעסקה במקרקעין ולא התביעה הכספית!!!) התיישנה!!! ככל שלטענת הנתבע 1, עדיין נותר חוב כספי, וככל שחוב כספי זה, לטענתו, טרם התיישן יתכבד ויגיש תביעתו, אך אין בכך כדי להביא לדחיית תביעת הפינוי. 12. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם אם היה הנתבע 1 מוכיח כי לאביו היו זכויות כלשהן במקרקעין, הרי לא הוכח כי זכויות אלה הועברו כדין לנתבע 1: ראשית אציין, כי לא מצאתי במסמך מיום 1.2.96 עליו חתומה סימונה, די כדי להעיד על העברת זכויותיה (שכאמור כלל לא הוכחו), במקרקעין, לנתבע 1. המדובר במסמך כללי בו אין פירוט של מהות הנכס ופרטיו, ואף הוא אינו עונה על דרישת הכתב המהותית, כמפורט לעיל, לעניין עסקה במקרקעין. זאת ועוד, הנתבע 1 לא הציג בפני את המסמך הנ"ל במקור, אלא צילום בלבד. בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר מדובר בהוכחת תכנו של המסמך, היה על הנתבע 1 להציג את המסמך המקורי ולא העתק מצולם. יצוין כי ההסתמכות על חריגים לכלל זה של "הראיה הטובה ביותר" מטילה על הטוען את חובת הטיעון והראיה (ע"א 483/80 יורשי המנוחה רחל רוזנפלד נ. צבי קלפנר פ"ד לז' (3) 552 בעמ' 555-556). הנתבע 1, או סימונה, לא טענו כלל שהמסמך המקורי אבד ואף לא נטען כי חיפשו אותו ולא הצליחו לאתרו. סימונה העידה רק כי אינה זוכרת אם יש לה את המקור. מאחר שמסמך זה כשלעצמו מעורר תמיהות לנסיבות עריכתו (אם לא הושלמה העסקה ולא נרשמה העברת הבעלות, מדוע היה צורך במסמך), שמא נערך בדיעבד ובגין הגשת תביעה זו דווקא, הרי העובדה שלא הוצג במקור (זאת בניגוד למסמך משנת 84' אותו הצליח הנתבע 1 להשיג במקור), מביאה למסקנה כי אין להסתמך עליו כראיה להוכחת תוכנו. זאת ועוד, גם אם היה המסמך מוצג במקור, או היה מוכח קיומו של חריג המאפשר קבלתו כראיה משנית להוכחת תכנו, הרי שאין בו כדי להקנות לנתבע 1 מעמד של חליף לאביו. הפירוש שהתקבל בפסיקה למושג "חליף" הינו: "... זה שאותה זכות עברה אליו מהחייב המקורי מכוח החוק או נפלה לידו בנסיבות כאלה שלא נוצרה עילה חדשה, נפרדת ועצמאית, נגד הנתבע הטוען לחליפות עקב פעולת ההעברה. הכוונה היא למקרים כגון ירושה, אפוטרופסות, מינוי מנהל עיזבון או כונס נכסים ומקרים כיוצא באלה שבהם המחזיק החדש בא מבחינה משפטית במקומו של אחר". (ע"א 242/66 יעקובסון נ. גז פ"ד כ"א (1) 85, 98). לפיכך, גם אם הייתה מוכחת עסקת המתנה בין סימונה לנתבע 1 (אשר כאמור לא הוכחה), לא היה בכוחה להעניק לנתבע 1 מעמד של חליף לאביו (וראה לעניין מעמד של חליף בסעיף 13 להלן). 13. התיישנות: הטענות לחזקה נוגדת - אין חולק כי מדובר במקרקעין לא מוסדרים. (לא מצאתי כאילו התובע טען שמדובר במקרקעין מוסדרים כנרמז בסעיף 3 לסיכומי הנתבע 1). עוד לא ברורה לי הטענה כאילו טענות התובע בעניין הינן טענות סותרות. הרי הנתבע 1 עצמו הוא שהעלה את הטענות, הן לעניין זכותו מכוח המסמך, והן מכוח החזקה רבת השנים והתיישנות התביעה!!! לפיכך, לא מצאתי פגם שהתובע התייחס בסיכומיו לשתי הטענות בהתייחס לעובדות הנטענות על ידי התובע עצמו. בהתאם לסעיף 162 לחוק המקרקעין נקבע: "על אף האמור בסעיפים 132 ו- 158 עד 161 אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי: [1]... [2] בדין שהיה קיים ערב תחולתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא מוסדרים". הדין שחל על התיישנות במקרקעין לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הוא חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 [להלן: "חוק ההתיישנות"]. בסעיף 5[2] לחוק ההתיישנות נקבע כי תקופת התיישנות במקרקעין לא מוסדרים הינה 15 שנים. הנתבע טען כי הוא זכאי ליהנות ממירוץ תקופת ההתיישנות מכיוון שהוא חליפו של אביו שהחזיק בנכס נשוא התביעה דנן במשך שנים רבות. ראשית וכאמור לעיל, הנתבע 1 אינו בגדר חליפו של אביו. הנתבע 1 הסתלק מעזבונו של אביו ולפיכך, בהתאם לסעיף 6(ב) לחוק הירושה התשכ"ה-1965, רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. לפיכך, מעולם לא היה הנתבע 1 חליפו של אביו מכוח ירושה. אף שעסקת המתנה בין אימו לבינו לא הוכחה, אשוב ואדגיש כי אין בעסקה זו כדי להקנות לנתבע 1 מעמד של חליף. ראה לדוגמא ת"א 98405/98 מינהל מקרקעי ישראל נ. שי צבן שם שב ביהמ"ש והפנה להלכה לעניין הגדרת חליף וקבע כי מאחר שדובר שם בעסקת מכר, לא ניתן לראות בקונה חליף. גם כאן וביחס לעסקת המתנה, אין לראות בנתבע 1 חליף של סימונה שהיא יורשת האב וחליפתו היחידה. לפיכך, משהנתבע 1 קיבל את הזכויות בנכס, גם לגישתו, רק בשנת 1996, טרם חלפו 15 שנים לצורך הקמת טענת התיישנות, עד להגשת התביעה בשנת 2009. 14. אם לא די באמור, סבורתני כי בכל מקרה לא הוכחה קיומה של חזקה נוגדת המקימה טענת התיישנות מפני תביעה לסילוק יד. עפ"י סעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני על חזקה נוגדת לענות על שני מבחנים: האחד כי החזקה צריכה להיות נוגדת - כלומר שאינה יונקת מזכות הבעלים, אלא נוגדת את זכותם של אלה, והמבחן השני, כי החזקה צריכה לבוא מכוח טענת זכות בעלות של המחזיק. אומנם, בהחלטה בבקשת רשות להתגונן, קבעתי כי הנתבע 1 טוען לזכות להחזיק במקרקעין כתוצאה מחוב בגינו הועברו הזכויות במקרקעין שלא ע"י מי מטעם המנוחה - שעיזבונה הוא הבעלים כיום. יחד עם זאת משבחנתי עתה טענת הגנתו של הנתבע 1, ברי כי המדובר בטענה לזכות מטעם מי שהייתה גם היא הבעלים במקרקעין - בלנקה. משטענת הנתבע 1 היא להסכמה מכוחה של מי שהייתה הבעלים במקרקעין - אם מכוח התחייבותה להחזרת ההלוואה ואם מכוח הכרתה בזכותו של האב להשתמש במחסן אף שלא נטען כלל ע"י הנתבע 1 כי אביו רכש אי פעם בעלות במחסן, הרי אין המדובר עוד בחזקה הנוגדת את זכות הבעלים (אף שכיום הבעלות הוא עיזבון המנוחה). ודוק, הנתבע 1 לא טען כלל כי אביו רכש זכויות במחסן ממאן דהוא ולא פירט מי הוא הגורם ממנו נרכש המחסן, מתי נרכש, מה הייתה התמורה וכיו"ב, או כאילו המסמכים המעידים על רכישתו אבדו. הנתבע הסתמך בטענתו רק על עצם הכרתה של בלנקה בזכות אביו להשתמש במחסן ככתוב במסמך. לעניין הנסיבות לקיומה של חזקה הנוגדת נקבע: "מעצם כינויה ניתן ללמוד כי היא "עויינת" לזכותו של הטוען לבעלות רשומה על הקרקע. על המחזיק המבקש להירשם כבעלים, מוטל הנטל להוכיח שהחזקתו "איננה באה מכוח זכויות הבעלים של היריב". בהתאם להגדרת חליף שפורטה לעיל, משירשה המנוחה את בלנקה, הרי היא בגדר חליפתה וזכויות הבעלות של בלנקה הן זכויותיה (הגם, גם קודם לכן הייתה גם היא הבעלים של המקרקעין). לפיכך, ככל שנגד בלנקה, לא היה בטענות כדי להקים זכות לחזקה נוגדת, הרי אין בהן כדי להקים הגנה גם מפני תביעת המנוחה. ובה"פ (נצרת) 128/02 אוזכר לעיל נאמר: "עליי לציין, כי בתובענתם הסתמכו המבקשים על 2 טענות: האחת נובעת להחזקה מכוח הסכמה ואילו השניה מתייחסת לחזקה נוגדת. ברי כי הסתמכות על חוזה רכישה אינה מתיישבת עם טענה של חזקה נוגדת, שכן הסתמכות כזו מלמדת על "הסכמה" מצד הבעלים, כך שאין המבקשים יכולים לאחוז במקבל בשני קצותיו ולטעון לחזקה נוגדת". (הדגשה שלי ר.א). כלומר בין אם המדובר בהסכמת בלנקה ביחס למחסן, ובין אם מדובר בהסכמת בלנקה מכוח המסמך לעניין החוב עליו חתמה, אין המדובר בחזקה נוגדת. וראה גם ע"א 781/85 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ואח' נגד מרים אחמד מוסטפא ואח', פד"י מד' (3) 785: "אם הנתבע מחזיק באדמה על פי הסכם שכירות או הסכם אחר, שיש בו הודאה בזכות הבעלות של התובע, אין חזקתו חזקה נוגדת... על שום מה מעמידים את המחזיק במקרקעין תקופה ממושכת בחזקת בעלים, על שום שיכול הוא לומר, אחרי שהחזקתי כבעלים תקופה כה ממושכת, אין עוד לדרוש ממני להוכיח זכות בעלותי; מה שאין כן לגבי מחזיק המודה בבעלותו הקודמת והרשומה של יריבו, אך טוען שהלה העניק לו זכויות שבחוזה או שביושר: "אם הנתבע מודה שהתובע היה בזמן מן הזמנים בעל הנכס, הוא חייב בהגנתו על זכותו בנכס... להוכיח באיזו דרך רכש את הנכס מאת התובע" (דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל מהדורה שניה ע' 302) (הדגשה שלי - ש.א.)... לכך יש עוד להוסיף את העובדה שעניין לנו בשטח המוחזק במושאע על ידי מספר שותפים. בנסיבות כאלה יכלו בהחלט הבעלים להניח שאחד האחים נתן רשות לעיבוד, וכך נשלל היסוד העיקרי של חזקה נוגדת, להיותה בניגוד לרצון הבעלים". (הדגשה שלי ר.א). 15. זאת ועוד, על מנת שתקום חזקה נוגדת יש להוכיח כי הבעלים ידע על תפיסת החזקה וויתר, כלומר, השלים עם הפגיעה בזכותו. ראה במאמרו של המלומד, פרופ' ישראל גלעד "התיישנות במקרקעין - קווים לרפורמה" (משפטים יח, תשמ"ח 176 בעמ' 207 נאמר: "החזקה היא נוגדת כאשר כרוכה בה התנגשות אינטרסים בין המחזיק, מחד גיסא, ליריבו, מאידך גיסא. מדוע נדרש הניגוד? משום שהן ההסתמכות והן הוויתור נוצרים במצב של ניגוד אינטרסים. הוויתור כאן הוא במשמעות של מחילה על זכות. ובמילים אחרות: השלמה עם פגיעה בזכות. מנגד, ההסתמכות היא על כך שהאחר מחל על הפגיעה בזכותו". כלומר, על הנתבע 1 היה להוכיח בנוסף גם, כי מרוץ התיישנות החל מעת שהבעלים - בלנקה, או המנוחה, ידעו על תפיסת החזקה וויתרו על זכותן לתבוע את פינויו. אלא שעפ"י עדות הנתבע 1 המנוחה לא גרה כלל בצפת ומעולם לא החזיקה בפועל בנכס (סעיף 8 לתצהיר הנתבע 1). לפיכך, אין לראות בה כמי שויתרה על זכותה לדרוש סילוקו. גם ביחס לבלנקה, לא הוכח כי ידעה על תפיסת החזקה ומחלה על זכותה במקרקעין, שהרי הנתבע 1 הצהיר כי רק לאחר מותה של בלנקה תפס אביו את הנכס ונהג בו מנהג בעלים (סעיף 12 לתצהירו). לפיכך, ברי כי אין לראות בהעדר התנגדות בלנקה או בהעדר התנגדות אחותה שירשה את זכויותיה, אך מעולם לא הייתה בצפת (ולפיכך לא הוכח כי ידעה על תפיסת החזקה), משום ויתור על זכויותיהן בנכס. בעניין מועד תפיסת החזקה אציין, כי בעדות הנתבע 1 נפלו סתירות, עת מחד הצהיר בסעיף 12 לתצהירו כי כל עוד בלנקה הייתה בחיים לא פינה אותה אביו מהנכס - כלומר ובהתאם לסיפא של אותו סעיף, תפיסת הנכס נעשתה רק לאחר מותה (ולפיכך ברי כי לא יכלה "לוותר" אז על זכותה). מאידך, בעדותו העיד הנתבע 1 כי ב- 4 השנים האחרונות כלל לא הייתה בלנקה בצפת (עמ' 40 ש' 2). אם כך, לפי גרסה זו, משנת 85 - עת חתמה בלנקה על המסמך ועד פטירתה ב- 1989 אף היא כלל לא התגוררה בצפת. לפיכך, לא הוכח כי ידעה על תפיסת החזקה הנטענת בשנת 1985 - עת לפי עדות זו כבר לא התגוררה בצפת. העדות כאילו הסכימה ונתנה את המפתח לא רק שלא הוכחה, אלא אף נוגדת כאמור את טענת "החזקה הנוגדת" שמשמעותה מחד זכויות שלא מכוח זכות הבעלים, אך מאידך, ידיעה של הבעלים על תפיסת החזקה ומחילה על זכותם. אם לא די בכל האמור, אפנה גם לעדות הנתבע 2 אשר העיד כי הנתבע 1 עצמו תפס חזקה בנכס רק לפני 6 שנים (עמ' 29 שורה 2). כשמנגד, הנתבע 1 לא הביא כל עדים מטעמו, שכנים, או מבקרים, בגלריה שיעידו כי תפס חזקה בנכס כבר עם פטירת אביו כפי שטען. ככל שהנתבע 1 אכן תפס חזקה לפני שנים כה רבות, כנטען על ידו, יכול היה בנקל להעיד שכנים מטעמו שיעידו בעניין. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736). 16. בשולי פסק דין זה אציין, כי טענת הנתבע 1 לחוב כספי של עיזבון בלנקה ומשכך חוב של עיזבון המנוחה, אינן מקימות הגנה מפני תביעת הפינוי ולפיכך, לא מצאתי להתייחס לטענת ההתיישנות שהעלה התובע בעניין זה. אומנם היו מקרים בהם הוכרה בפסיקה זכות לפיצוי כתנאי לפינוי מנכס אולם, המדובר היה בזכות משיקולי צדק בגין השקעות שביצע הנתבע באותו נכס המקרקעין ולא בתביעת חוב בגין הלוואה. במקרה דנן, אין המדובר בזכות לפיצויים מכוח השקעות, אלא בטענות לתביעה כספית כנגד הבעלים. ככל שהנתבע 1 סבור כי לתובע חוב כספי כלפיו שטרם התיישן, הינו רשאי להגיש תביעה להוכחתו אך אין בכך כדי להקים הגנה מפני התביעה. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 1. התביעה נגד הנתבע 2- 17. טענת ההגנה בגינה ניתנה לנתבע 2 רשות להתגונן הייתה כי המנוחה נתנה לו רשות בלתי מוגבלת ובלתי הדירה להשתמש במקרקעין. כפי שכבר צוין לעיל, בהתאם להחלטה בבקשת רשות להתגונן כבר נקבע, כי צורף אישור זכויות עדכני על פיו הזכויות בנכס במלואן נתונות למנוחה וכי בכל מקרה הגשת תביעה לפינוי אפשרית גם על ידי בעלים במשותף (ראה סעיף 6 להחלטה מיום 18.4.10). לפיכך, נוכח סעיף 16 לחוק המקרקעין התשכ"ט 1969, מוטל הנטל על הנתבע 2 להוכיח טענתו כי המנוחה נתנה לו רשות בלתי הדירה להחזיק ולהשתמש במקרקעין. ראה בע"א 127/7 קפח נ' לוי פד' לא (3) 455 שם נקבע: "בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ... ואז על הנתבע להראות ולו לכאורה זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום". הנתבע לא הרים נטל זה ולמעשה בעדותו אף חזר בו מהצהרתו (סעיף 4 לתצהירו), כאילו המנוחה נתנה לו רשות בלתי הדירה להשתמש בנכס, בעודה בחיים ובנוכחות עדים. בעדותו אישר הנתבע 2 כי למעשה, המנוחה כלל לא נתנה לו רשות להחזיק בנכס: "יוליה ראתה אותי רק פעם אחת בתערוכה הכללית מאז לא ראיתי אותה. וונדה אמרה לה "זה שומר לך על הבית" (עמ' 29 שורות 4-5). בהמשך (עמ' 29 שורה 5) אישר הנתבע 2, כי לא היה לו כל קשר נוסף עם המנוחה. הנתבע 2 העיד מפורש כי בניגוד לנטען על ידו בתצהירו, מי שנתן לו את מפתחות הבית והרשות לטענתו, להתגורר במקרקעין, היה משהוא בשם יצחק הראל וכלל לא המנוחה (ראה עמ' 29 שורות 20-21, וכן בעמ' 29 שורות 26-27): "מיוליה עצמה לא ניתנה לי שום הבטחה. אבל יצחק הראל וונדה אמרו לי לשמור ושאני אוכל לגור שם". הנה כי כן, המדובר בהודאה מפורשת כי בעלת הזכות במקרקעין כלל לא נתנה לנתבע 2 רשות לגור במקרקעין ואף היא לא הייתה זו שפנתה אליו לצורך שמירה על המקרקעין. יצוין כי וונדה אשתו של אותו יצחק הראל (אשר נפטר בינתיים), לא זומנה להעיד. כן לא הובאו כל עדים נוספים אחרים מטעם הנתבע 2 הן ביחס למשך תקופת מגוריו בנכס ובעיקר לעניין מתן רשות השימוש, או היותה בלתי הדירה. עוד אוסיף, כי בתשלום חשבוניות מים, חשמל, או ארנונה (התובע צירף אסמכתאות לגבי תשלומם תקופות מסוימות בשנים 2007,2008,2009), אין די כדי להעיד על רשות שימוש להשתמש במקרקעין. לכל היותר, יש בהם כדי להצביע שבאותן תקופות התגורר הנתבע 2 במקרקעין. 18. גם אם נאמר למנוחה: "זה שומר לך על הבית", כפי שטען הנתבע 2, אין בכך כדי להעיד כי המנוחה ידעה שהשמירה מתבצעת בעת שהנתבע 2 מתגורר בתוך הבית. בכל מקרה, גם אם היה הנתבע 2 מוכיח כי המנוחה ידעה על מגוריו בבית ולא פעלה לסילוקו (טענה שלא הוכחה!), לא היה בכך די כדי להוכיח רשות שימוש בלתי הדירה. בעניין זה ראה במאמרה של פר' נ. זלצמן "רישיון במקרקעין" (הפרקליט מב' 24) שם הבהירה כי שעה שאין המדובר ברשות המעוגנת בחוזה, אלא ברשות גרידא רשאי נותן הרשות לבטלה בכל רגע: "רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע. אך כל עוד היא מתקיימת בעל הרשות הוא מחזיק כדין או משתמש כדין במקרקעין, ואין בעל המקרקעין רשאי להעלות נגדו כל טענה שההחזקה או השימוש שהוא עושה פוגעת בזכות הקניין שלו" (שם, עמ' 24). "בר רשות מכוחה של רשות גרידא צפוי בכל רגע לדרישת סילוק יד של בעל המקרקעין, אפילו נמשכת פעולתו בנכס על פני תקופת זמן ארוכה. לא די בציפייה שנוצרה אצל מקבל הרשות להבטיח את המשך קיומה של הרשות גם בעתיד" (שם, עמ' 29). וכן ראה בפסיקה: "רישיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, אינו 'הסכם' במובן החוקי של המילה. רישיון כזה מתפרנס מידי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך להענקת הרישיון" (ראו ע"א 50/77 מזרחי נ. אפללו פ"ד ל"א (3) 433). "רישיון חינם, אשר נוצר בהעדר הרשאה מפורשת מצד הבעלים אינו יכול להיות דרך כלל רישיון בלתי הדיר", ראה ברע"א 977/06 בן חמו נ. מדינת ישראל משרד הבריאות ואח' וכן ע"א 588/81 ציביק נ. הורוביץ פ"ד מ' (1) 321. כלומר, לא די בחלוף השנים כדי ליצור רשות שימוש בלתי הדירה. וראה גם ע"א 618/05 גדליהו דיאמנשטיין נ. מחלקת עבודות ציבוריות מדינת ישראל: "בגדר המושג רשות מכללא נכללים כל אותם מצבים שבהם ההחזקה או השימוש של פלוני בנכס אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין, אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס, אף שעומדים לרשותו האמצעים לכך ... ההסכמה נלמדת ממשך הזמן שחלף ומהתנהגותו הפסיבית של בעל המקרקעין בנסיבות המקרה המעידה שהשלים עם נוכחותו של פלוני בנכס או עם השימוש שהוא עושה בנכס ... עקרונית רשות שנלמדה מכללא אינה מונעת את בעל המקרקעין מלהביא לסיומה בכל עת על ידי גילוי דעתו כלפי פלוני שאינו מוכן עוד להמשיכה". 19. הנתבע 2 טען כי הסעד של פינויו צריך להיות מותנה בפיצויו בגין השקעותיו הרבות במקרקעין ובגין שכר שמירתו על הנכס במהלך כל השנים. יחד עם זאת, הנתבע 2 לא תמך טענותיו בראיות כלשהן. הנתבע 2 לא צרף חשבוניות, או קבלות, בדבר השקעותיו הנטענות. גם אם הנתבע 2 ביצע את השיפוצים הנטענים, בעצמו, יכול היה להגיש ראיות המעידות על רכישת חומרים לביצוע העבודות, או חוות דעת לעניין מועד ביצוע העבודות הנטענות והערכת עלותן. הנתבע 2 טען למעשה בעלמא לביצוע השקעות, ללא כל ראיה לעצם קיומן וללא כל ראיה לעניין היקפן ולפיכך הן לא הוכחו. בכל מקרה יודגש, כי גם אם היה הנתבע 2 מוכיח את ההשקעות הנטענות הרי ההלכה היא כי אין זכות שבדין על פיה זכאי בכל מקרה, בר רשות חינם, לפיצוי על השקעותיו. ראה רע"א 1156/02, 1238/02 חיר ואח' נ' לידאי פ"ד נג' (3) 151: "הלכה פסוקה מקדמת דנא כי אין "... סימוכין לדעה שבעל מקרקעין חייב לפצות את ברי רשותו על ביטול הרשות וסילוקם מעל מקרקעיו. יש וחבות זו נובעת מהסכם מפורש או משתמעת מהסכם או הסדר מכללא; אבל בהעדר התחייבות מפורשת או משתמעת כאמור, אין להסיק חבות שכזאת לא מחוקי הגנת הדייר... ולא מכל דין אחר" (דברי השופט ח. כהן, בע"א 160/62 עובדיה לוי נ. עיריית תל אביב פד"י טז (1773). ובהמשך: "... בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, איפוא, לפיצויי מכח הדין על ביטול הרשות; אולם יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכח הסכם מפורש או משתמע בין בעל המקרקעין לבין בר הרשות. עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק". וכן ראה ע"א (נצרת) 5120-07-10 (אוזכר לעיל): "כלל הוא כי זכותו של בר רשות לפיצוי על השקעותיו בעת ביטול הרשות אף אם רשות חינם היא, איננה זכות שבדין. זכות כזו, אם קיימת, מבוססת על הסכמה שבין בעל המקרקעין לבין בר הרשות". במקרה דנן לא רק שלא הוכחה הסכמה לפיצוי, אלא שאף לא הוכח כי בעלת הזכויות במקרקעין נתנה לנתבע 2 רשות להשתמש במקרקעין, או כאילו ידעה על שימוש זה. בהעדר הרשאה מפורשת לחזקה והשקעה במקרקעין, אין המדובר ברשות בלתי הדירה. בכל מקרה אציין, כי גם בעובדה שהנתבע 2 החזיק במקרקעין שנים רבות, ללא ששילם דמי שכירות, יש משום איזון ראוי לדרישת הפיצוי בגין ההשקעות, הגם שאלו כאמור, ממילא לא הוכחו כלל. 20. גם את טענת הנתבע 2 כאילו יש להתנות את פינויו מהמקרקעין בתשלום שכר בגין שמירתו על המקרקעין, יש לדחות. הנתבע 2 לא הוכיח כי הוסכם עם המנוחה, שישמור על המקרקעין, או כי יקבל תמורה כלשהיא בגין שמירה זו. כאמור, כל שעולה מעדותו של הנתבע 2 הוא, כי פעם אחת וונדה אמרה למנוחה "זה שומר לך על הבית". לא רק שאין בדברים כדי להוכיח הסכמה לשמירה, או לשמירה, תמורת תשלום, מצד המנוחה, אלא שגם עצם אמירת הדברים לא הוכחה. הנתבע 2 בחר שלא לזמן את וונדה לעדות ומדובר לפיכך בעדות יחידה של הנתבע 2 כמשמעותה בסעיף 54(2) לפקודת הראיות. על פי הוראת המחוקק בסעיף זה, בית המשפט לא יפסוק בהליך אזרחי בהסתמך על עדות יחידה של בעל דין, אלא אם כן, ייתן טעם וינמק מדוע מצא לנכון להסתפק באותה עדות יחידה. ראה בספרו של קדמי "על הראיות" מהדורת תש"ע בעמ' 1435, שם קובע המלומד כי דרישת ההנמקה אינה פורמאלית גרידא, אלא מהותית. במקרה דנן, לא מצאתי כל טעם המצדיק להסתמך על עדותו היחידה של הנתבע 2 כאילו המנוחה ידעה על כך שהוא שומר על הנכס, או כאילו הסכימה לשמירה זו. אי העדת וונדה יש בה אף לעמוד כנגד גרסת הנתבע 2 בעניין. לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה סעיף 15 סיפא לעיל. כאמור, לא הוכחה הסכמה לשמירה מצד המנוחה, או כי הסכום שישולם תשלום תמורת השמירה. בכל מקרה, גם אם היתה הטענה מוכחת, לא היה בכך כדי למנוע קבלת תביעה זו לסילוק יד. בעניין זה, יפים הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט בת"א (חי) 1942/08 אוריכידאה (פרדס חנה) בע"מ נ. ג'נח: "כך גם ביחס לטענת הנתבע לפיה הובטח לו על ידי דוידסון כי ישולם לו שכר בגין שמירתו על המקרקעין בפני פולשים אחרים. על אף שלא הוצג כל הסכם ביחס לעניין זה, ועל אף שהטענה תמוהה נוכח העובדה שחלפו שנים רבות מבלי ששולם לנתבע דבר, מבלי שהנתבע מעלה מחאה כלשהי כנגד התובעת, ומבלי שהוא מגיש נגדה תביעה כספית בענין. מכל מקום גם לו היה הדבר נכון, הרי שלכל היותר הוא עשוי להעמיד לנתבע זכות תביעה לקבלת הסכום שהובטח, אם הובטח. אין בטענה זו כדי לשמש לו הגנה כלשהי מפני תביעת הפינוי". וראה גם ת"א (נת') 1185/05 מנהל מקרקעי ישראל- תל אביב נ. אלפרון יעקב: "הנתבע טוען, לחילופין, כי יש להתנות את פינויו בתשלום פיצויים בגין ההשקעות שעשה במקום ושכר ראוי בגין שמירת המקום בכל הנוגע לתביעה לשכר ראוי בגין שמירת המקום. משלא קיבלתי את גירסת הנתבע כי התבקש על ידי התובע לשמור עבורו על המקום, ומשלא השתכנעתי כלל כי מדובר בטובת הנאה שהתקבלה אצל התובע ולמעלה מן הצורך אציין כי משלא הובאו בפני כל ראיות לעניין גובה השכר הראוי, הרי שאינני מוצאת מקום להורות על תשלום שכר ראוי בגין השמירה הנטענת, כתנאי לקבלת התובענה לסילוק יד". לאור כל האמור, לא מצאתי כי קיים טעם המצדיק עיכוב הפינוי או הגבלתו בתנאי של תשלום פיצוי, ואני מקבלת את התביעה גם כנגד הנתבע 2. 21. לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את שני הנתבעים לסלק ידם מהמקרעין המצויים ברחוב טז' 36 בצפת גוש 13069 חלקות 65-66 נשוא התביעה (בהתאם למפה המצבית שצורפה לחוות דעת המודד מטעם התובע) וזאת תוך 30 יום מהיום. בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים בהוצאות התובע, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 13,000 ₪, באופן שכל אחד מהנתבעים ישלם לתובע סכום הוצאות בסך של 6,500 ₪. ירושהמנהל עיזבוןעיזבוןפינוי