תביעה על הפעלת כוח בלתי סביר (תקיפה) ע"י מאבטחים

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה על הפעלת כוח בלתי סביר: התובע הוא עיתונאי שהגיע אל בית הדין הארצי לעבודה בירושלים כדי לסקר דיון. בעקבות נסיבות השנויות במחלוקת אשר אירעו סמוך לאחר כניסת התובע אל בניין בית הדין, שעניינן בשאלה אם התובע הזדהה, הופעל נגדו כוח על-ידי מאבטחי משמר בתי המשפט (להלן - המאבטחים). טענות התובע בעיקרן הן, כי לא הייתה כל הצדקה להפעלת הכוח וכי הדבר נעשה בברוטאליות ובאלימות ובשל כך הוא זכאי למלוא הפיצוי שתבע, בסך של 200,000 ₪. מנגד טוענת הנתבעת, כי מעשיי המאבטחים אינם עולים לכדי תקיפה, מאחר שלאור נסיבות המקרה, הכוח שהפעילו המאבטחים נגד התובע היה סביר ומוצדק בנסיבות העניין. א. נושא התביעה, חקירת האירוע וההליכים 2. האירוע נושא התביעה אירע כאמור, בבניין בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (להלן - בית הדין), ביום 6.11.2007, במהלך דיון שהתקיים בעניין שביתה ממושכת של המורים בבתי הספר העל-יסודיים. התובע, שבאותה עת היה כתב של רשת ב' של קול ישראל, הגיע לסיקור הדיונים. בשל נסיבות השנויות במחלוקת, שעניינן בין השאר בשאלות אם התובע הזדהה ואם הסכים לכך שייבדק, התגלגלו האירועים כך שבסופם הופעל נגדו כוח על-ידי המאבטחים. 3. למחרת האירוע הפנה מנכ"ל רשות השידור דאז, מר מוטי שקלאר, תלונה אל שר המשפטים דאז, פרופ' דניאל פרידמן ואל נשיא בית הדין הארצי לעבודה דאז, השופט סטיב אדלר. בעקבות התלונה ולבקשת מנהל בתי המשפט דאז, כבוד השופט משה גל, נערך תחקיר של האירוע, שאותו ערך מנהל אגף ביטחון ותפקידים מיוחדים בהנהלת בתי המשפט, מר איל רחלי. בסיכום תחקירו נקבע כי "החלטות המאבטחים לאורך ציר הזמן היו שקולות ומדורגות. הן נעשו בשיקול דעת היו הגיוניות וסבירות ולא מצאתי כל פגם בפעולתם". ממצאי תחקירו של מר רחלי נשלחו אל מנכ"ל רשות השידור בצירוף מכתבו של מנהל בתי המשפט, מיום 11.11.2007 (עותק התחקיר שהוגש אל בית המשפט נושא את תאריך הדפסתו), שבו הוסיף שחקירה נוספת תיערך על-ידי מחלקת הביקורת הפנימית ותלונות הציבור בהנהלת בתי המשפט. עוד הוסיף כי "בדיקה דומה של האירוע על ידך תסייע לרדת לחקר האמת ותועיל למניעת הישנות מקרים מסוג זה בעתיד", אולם לא ידוע אם רשות השידור אמנם ערכה בדיקה דומה. תחקיר נוסף כאמור, אמנם נערך מטעם מחלקת הביקורת בהנהלת בתי המשפט, שאותו ערכו מר ג'ורג' רז, מרכז ביקורת בכיר במחוז חיפה ומר עדי שחרור, מרכז ביקורת במחוז נצרת. ממצאי התחקיר הוגשו ביום 26.11.2007, ומסקנותיו ביחס לאירוע היו דומות לאלו של התחקיר הראשוני שנערך. בנוסף כלל תחקיר זה המלצות באשר להיערכות לקראת דיונים מסוגו של הדיון שהתקיים בבית הדין, שאינן רלוונטיות לענייננו. 4. כתב התביעה הוגש ביום 17.3.2009 נגד הנתבעת ונגד שניים מהמאבטחים, ובו עתר התובע לפיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין כך שלטענתו כתוצאה מהאירוע נושא התביעה נפגע שמו הטוב, בשל כך שלטענתו הנתבעת הפרה חובות חקוקות, וכן בשל עוגמת נפש, כאב וסבל שלטענתו נגרמו לו. ביום 28.7.2009 הוגש כתב ההגנה וכן הוגשה הודעת הנתבעת לפי סעיף 7ב בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), על קיומה של חסינות עובד ציבור לפי סעיף 7א בפקודה ובקשה לדחיית התביעה נגד המאבטחים, בשל חסינות זו. בקדם המשפט שהתקיים ביום 24.6.2010 לפני כבוד השופט א' רון, התקבלה בקשת הנתבעת והתביעה נגד המאבטחים נדחתה. 5. מטעם התובע הוגש תצהירו, ומטעם הנתבעת הוגשו תצהיריהם של שלושת המאבטחים שנכחו באירוע, מר מוטי לוי, שהיה קצין המתקן (להלן - מוטי), מר עדיה זכריה, אחראי המשמרת (להלן - עדיה) ומר אורן שרם (להלן - אורן). ישיבת ההוכחות שבה נחקרו כל המצהירים על תצהיריהם התקיימה ביום 1.4.2012 ולבקשת באי-כוחם של הצדדים, סיכומי טענותיהם הוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 6.5.2012, מטעם הנתבעת הוגש ביום 9.7.2012 וביום 24.7.2012 הוגשה תשובת התובע לסיכומי טענותיה של הנתבעת. ב. דיון בעובדות (1) עיקרי העובדות והשאלות העובדתיות השנויות במחלוקת 6. ביום 6.11.2007 התקיים כאמור, דיון בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בעניין שביתת המורים העל-יסודיים, אשר באותו מועד כבר נמשכה זמן רב. הדיון החל בשעה 19:30 ובאותה עת, סמוך לבניין בית הדין נערכה הפגנה של המורים. כחלק מהיערכות לדיון ולהפגנה נכחו בבניין בית הדין שלושה מאבטחים ומחוץ לבניין היו כוחות משטרה ומשמר הגבול. לפני שהחל הדיון התאפשרה כניסת עורכי-דין, אנשי תקשורת וקהל. כדי לסייע בהכנסה מהירה של קהל הבאים לדיון, נכחה במקום נציגת דוברות הנהלת בתי המשפט, שסייעה למאבטחים בזיהוי אנשי התקשורת ובהכנסתם. סמוך לתחילת הדיון, משלא נותר עוד מקום באולם בית הדין, הורה מוטי, קצין המתקן, לנעול את דלתות בניין בית הדין כך שלא תתאפשר כניסת אנשים נוספים. עוד הורה מוטי לשני המאבטחים הנוספים, שלא לאפשר כניסת אנשים לבניין ללא נוכחות של שני מאבטחים בכניסה. 7. בשעה 19:55 לערך, כעשרים וחמש דקות לאחר שהדיון בבית הדין החל, הגיע התובע אל בניין בית הדין ומאחר שהדלתות היו נעולות, הוא נקש על דלתות הזכוכית וסימן למאבטח אורן, שישב באולם הכניסה של הבניין, כי הוא מבקש להיכנס. באותה עת הגיעו גם שני עורכי-דין ונציג ציבור שלא היה בהרכב שדן באותה עת, שאף הם ביקשו להיכנס. אורן סימן לכל הקבוצה להמתין ובאמצעות מכשיר הקשר ביקש ממוטי שמאבטח נוסף ירד אל קומת הכניסה. על-פי הנחייתו של מוטי, סימן אורן לעורכי הדין ולנציג הציבור לסור אל הדלת הצדדית של המתקן. בינתיים ירד המאבטח עדיה אל הדלת הצדדית, פתח אותה ואחז בה, כדי לאפשר לעורכי הדין ולנציג הציבור להיכנס אל הבניין. נציג הציבור ועורכי הדין הוכנסו לאחר שזוהו על-ידי עדיה. 8. עד שלב זה של האירוע, אין מחלוקת מהותית בין הצדדים ביחס לעובדות, וככל שישנן מחלוקות, הן אינן מהותיות ואינן רלוונטיות לנושאים השנויים במחלוקת. לפיכך איני רואה צורך להידרש אליהן. החל משלב זה, הצדדים חלוקים כמעט ביחס לכל עובדה אפשרית. סיכומי טענות הצדדים המפורטים (שכל אחד מהם מחזיק כעשרים עמודים), פורטים את האירועים מכאן ואילך לפרטי פרטים תוך ניתוח דקדקני של כל תנועת יד, של מיקום עמידתה של כל אחת מהנפשות הפועלות, של המילים שנאמרו, של הזמנים ושל כל נתון עובדתי אפשרי. כפי שיובהר להלן, איני רואה צורך בניתוח עובדתי מעין זה. זאת גם מאחר שהעובדות המהותיות הרלוונטיות לשם הכרעה, באופן אמיתי אינן שנויות במחלוקת וגם בשל כך ששני שלבים מהותיים בהשתלשלות העובדות, תועדו במצלמתו של צלם של "ערוץ 2", וחומר הגלם שצילם הוגש. 9. מכל מקום, לאחר שעדיה פתח את הדלת כמתואר, נכנס גם התובע אל בניין בית הדין. תחילה פנה התובע אל אורן, שישב בכניסה של הבניין ומשם פנה לעלות במדרגות. לאחר שהחל לעלות במדרגות, הוא התבקש על-ידי אורן ועדיה לסור אל שטח הכניסה לבניין לשם בדיקתו, מכיוון שרק שם מצוי מגנומטר. התובע לא שעה אל פנייתם של אורן ועדיה, והחל עולה במדרגות לכיוון אולם בית הדין. לאחר שלא נענה לפניותיהם של אורן ושל עדיה, נקרא מוטי לרדת מאולם הדיונים כדי לסייע. התובע התנגד לבקשת המאבטחים לעצור, וכך נוצר מגע פיזי בין התובע לבין המאבטחים שהסתיים על הרצפה, בעוד המאבטחים מנסים לרסן את התובע. לבקשת התובע, הוזמן אמבולנס של מגן דוד אדום ולאחר מכן התאפשרה כניסתו אל אולם הדיונים. עיקרי המחלוקות בעניין שלבים אלו של האירוע הן אלו: האם התובע הורשה להיכנס אל הבניין מהדלת הצדדית; האם הזדהה בכניסתו והאם זוהה כמי שהוא איש תקשורת המורשה להיכנס; האם התבקש להיבדק והאם סירב; מדוע התבקש שלא להמשיך לעלות במדרגות; מדוע נוצר מגע פיזי בין המאבטחים לבין התובע; מדוע המגע הפיזי הסתיים כמתואר, על הרצפה. מבין שלבי האירוע המתוארים, אלו שתועדו במצלמה של צלם "ערוץ 2" הם השלב שבו התובע עלה במדרגות והמאבטח עדיה בעקבותיו, וכן השלב שבו היה התובע על הרצפה בעוד שהמאבטחים רוכנים מעליו (צילומים אלו יכונו להלן - הסרטון). (2) הכרעה בעובדות השנויות במחלוקת 10. על רקע אלו, נבחן את שלבי האירוע הבאים: האחד, שלב כניסת התובע אל בניין בית הדין ונושא זיהויו; השני, שלב עליית התובע במדרגות מבלי להיענות לפניית המאבטחים; השלישי, השלב שבו נוצר מגע פיזי בין המאבטחים לבין התובע, שכאמור, הסתיים על הרצפה. שלב האירוע הראשון: כניסת התובע אל בית הדין וזיהויו 11. לצורך הדיון בשלב הראשון של האירוע, שעניינו כניסת התובע אל בניין בית הדין ונושא זיהויו, אניח שהעובדות בעיקרן, הן כפי שתיאר אותן התובע בעדותו בבית המשפט. זאת הגם שלא מצאתי כל סיבה שלא לקבל את גרסת המאבטחים בעניין השתלשלות האירועים בשלב זה. 12. אין מחלוקת שהדיון בבית הדין החל בשעה 19:30 ושהתובע ידע על כך, ואף אין מחלוקת שהגיע אל הבניין רק סמוך לשעה 19:55 בשעה שדלתות הבניין היו נעולות. התובע חזר והסביר, כי לא איחר לדיון וכי אין לומר שאיחר, מכיוון שבפועל, לא היה עליו להתייצב בפתח הדיון (עמ' 15). אולם, הגם שאמנם אין לומר שהתובע "איחר" במובן זה שלא התייצב במועד לדיון שאליו הוזמן, אין מחלוקת שהגיע אל הדיון קרוב למחצית השעה לאחר שהחל, ובמובן זה הגעתו הייתה באיחור. עם הגעת התובע כאמור, ומאחר שדלתות הבניין היו סגורות, נקש התובע על דלת הזכוכית וסימן למאבטח אורן שעליו להיכנס, מכיוון שהוא עיתונאי המבקש לסקר את הדיון. לשם כך, הראה התובע לאורן את המיקרופון שעליו כתוב "רשת ב'" ואת מכשיר ההקלטה. לאחר מספר דקות, הבין התובע שסימנו לו ולאנשים נוספים שהיו לידו לפנות אל עבר הדלת הצדדית, אם כי לדבריו, הוא עצמו לא ראה את הסימון (עמ' 15 שורה 30 עד עמ' 16 שורה 4). ניתן אפוא לומר, כי מאחר שהתובע עצמו אמר שלא ראה את הסימון לפנות אל הדלת הצדדית, ממילא שהסימון לא בהכרח כוון אליו. לפי גרסת התובע, מיד לאחר שנפתחה הדלת הצדדית אמר לו המאבטח עדיה, "אתה מרשת ב', עלה", והוא אמנם פנה להיכנס אל הבניין. בשלב זה הוא פנה אל רחבת הכניסה ששם ישב אורן ואמר לו כלשונו, "באופן קליל ובחצי חיוך 'סתם עכבת אותי'" (עמ' 16 שורות 22-19). 13. גרסתם של עדיה ושל אורן שונה. בעניין הכניסה אל הבניין, העיד עדיה שהתובע לא הורשה להיכנס, אלא ניצל את פתיחת הדלת לאחרים ואת העובדה שעדיה אחז בה, ונכנס אל הבניין מבלי שהורשה. לפי עדותו של עדיה, לא רק שאין זה נכון שאמר לתובע שהוא מ"רשת ב'" והוא יכול לעלות, אלא שהתובע ניצל את העובדה שאחרים הורשו להיכנס ו"הזדנב אחריהם" (עמ' 31 שורות 27-9). באשר לפנייה אל אורן שישב בכניסה אל הבניין, גרסתם של אורן ושל עדיה הייתה שהתובע ניגש אל אורן והחל לנזוף בו ולגדף אותו, על שגרם לו להתעכב מחוץ לבניין (עדותו של עדיה בעמ' 31 שורות 26-24; עדותו של אורן בעמ' 26 שורות 23-22 ובעמ' 27 שורות 8-1). 14. לפי גרסתו של התובע, האופן היחיד שבו הזדהה היה בכך שנופף במיקרופון שעליו כתוב "רשת ב'" והצביע על מכשיר ההקלטה שנשא. פרט לכך, אין מחלוקת שהתובע לא הזדהה ולא הציג תעודת עיתונאי או כל תעודה אחרת. התובע אישר זאת באופן מפורש במענה לשאלות בית המשפט (עמ' 17 שורה 25 עד עמ' 18 שורה 16). חרף שאלות חוזרות שהוצגו לתובע, הוא חזר שוב ושוב על טענתו שהמאבטחים ידעו שהוא עיתונאי, שהציג את המיקרופון ואת מכשיר ההקלטה, ושבשום שלב לא ראה לנכון להציג תעודת עיתונאי (שם). אלא שבניגוד לטענת התובע, שעליה חזר שוב ושוב כי "הם ידעו מי אני בכל רגע" ו"הם ידעו שאני עיתונאי" (שם), המאבטחים לא הכירו את התובע ולא זיהו אותו. לדבריהם, למעט הציוד שהיה ברשות התובע שכלל מיקרופון, שיכול היה להעיד על היותו עיתונאי, לא ידעו מיהו ולכן היה עליו להיבדק. כך למשל אמר אורן, כי הוא ראה "סימנים שיכולים להעיד שהוא איש תקשורת לפי הציוד שהיה אתו", אולם הוסיף כי לא די בכך, כשם שלא די בחזות של עורך-דין לפי בגדיו וכי הדבר מחייב בדיקה (עדותו של אורן בעמ' 24 שורה 27 עד עמ' 25 שורה 2). כך גם העיד עדיה, שלא זיהה שמדובר דווקא באיש תקשורת (עמ' 31 שורות 14-13), וכי הגם שראה שהתובע אוחז מיקרופון, הדבר מחייב בדיקה (עמ' 32 שורות 13-8). בדומה גם העיד מוטי, קצין המתקן (עמ' 37 שורות 33-30). 15. מכל האמור עולה, שהתובע משום מה, הניח כי העובדה שהוא אוחז בידיו מיקרופון צריכה להעניק לו היתר לכניסה ישירה אל אולם הדיונים. כך גם משום מה הניח, שהמאבטחים מזהים אותו ויודעים שהוא עיתונאי, וכי מסיבה זו הוא פטור מהצורך להזדהות ואף פטור מהצגת תעודת עיתונאי או כל תעודה אחרת, שהייתה מאפשרת את כניסתו. כפי שהעיד עדיה, "לא ידעתי שמדובר בכתב, ראיתי מיקרופון אבל אני חייב לבדוק אותו. אם הייתה לו תעודה ואישור להיכנס הוא היה צריך להציג אותה ולהיכנס ולהמשיך הלאה. אני לא מכיר אותו. כמו עורך הדין שיושב פה (...), אם אני מכיר אותו, הוא אפילו לא מחויב בבדיקה או בהצגת תעודה ואם אני לא מכיר אותו, אז הוא צריך להציג תעודה או לעבור בדיקה. אם התעודה מזכה, אין צורך שיעבור בדיקה" (עמ' 32 שורות 13-9). השאלה אם התובע הוא אדם שחזותו מוכרת כלל איננה רלוונטית. שכן, אם הוא נדרש להזדהות עליו לעשות כן, אפילו הוא מוכר. למעלה מן הצורך יוער, כפי שהערתי בשאלות שהוצגו לתובע, כי התובע אף אינו כתב טלוויזיה, שאולי יכול היה לצפות שיכירו אותו (עמ' 18 שורה 8). מכל מקום, כל עוד לא נאמר לתובע שהוא פטור מלהזדהות ומלהיבדק, הרי שהיה עליו להזדהות ולהיבדק. להשלמת התמונה יוער, שתמוה שהתובע ציפה שהמאבטחים יזהו אותו, שכן גם עמיתיו ב"ערוץ 2" לא זיהו אותו. קטע מהאירוע שצילם הצלם של ערוץ זה שודר באותו יום במהדורת החדשות, ובעת סקירת האירוע תואר התובע כמי שהוא מורה שניסה להתפרץ אל הדיונים (הקטע הרלוונטי כמו גם הסרטון הוקרנו במהלך הדיון. ראו: עמ' 16 שורה 30 עד עמ' 17 שורה 8). כך שאם עמיתיו של התובע מהתקשורת לא זיהו אותו, לא ברור מדוע ציפה שיזוהה דווקא על-ידי מאבטחי בית הדין. שלב האירוע השני: עליית התובע במדרגות מבלי להיענות לפניית המאבטחים 16. שלב האירוע השני, שבו עולה התובע במדרגות מבלי להיענות לפניית המאבטחים, מתחיל לאחר חילופי הדברים בין התובע לבין אורן, סמוך לרחבת הכניסה אל הבניין. בשלב זה, התובע החל לעלות במדרגות אל עבר אולם הדיונים, המצוי בקומה השלישית. 17. לדברי התובע, לאחר שהורשה להיכנס אל הבניין ולאחר שאמר לאורן "בחיוך" שעיכב אותו לשווא מחוץ לבניין, הוא החל לעלות במדרגות. לפי דבריו, שלוש פעמים החל לעלות במדרגות, בעוד שאורן, שכלל לא קרא לו להיבדק או להזדהות, החל לאיים עליו שיוציא אותו החוצה ולקרוא לו פעם אחר פעם לרדת במדרגות ב"טרטור מתמשך" (עמ' 16 שורות 28-22; עמ' 19 שורות 12-9). לעומת זאת, גרסת המאבטחים הייתה, שהתובע נקרא להציג תעודה ולהזדהות וכן להיבדק ברחבת הכניסה, ששם מצוי המגנומטר וזאת מאחר שכאמור, לא זיהו אותו, אולם התובע סירב בתוקף (עדותו של אורן בעמ' 27 שורות 8-1 ושורות 22 ואילך; עדותו של עדיה בעמ' 31 שורה 28 עד עמ' 32 שורה 13). על כך העיד גם מוטי, קצין המתקן, כי לאחר שנקרא לרדת מאולם הדיונים כדי לסייע, ניסה להסביר לתובע שעליו להיבדק אך התובע כאמור, סירב (עמ' 37 שורות 33-23). 18. החל משלב זה, שלפי טענת התובע היה זה בפעם השלישית שהחל לעלות במדרגות אך התבקש לרדת, תועדו הדברים בחלק הראשון של הסרטון, שבו נראים ונשמעים הדברים הבאים: התובע נראה שועט בעצבנות אל המדרגות כשאחריו פוסע המאבטח עדיה. התובע צועק אל עבר עדיה "תזהר, אתה תסתבך. אל תיגע בי". עדיה פונה אל התובע בשקט, שבקושי נשמע, במילה "אדוני ...". על כך משיב התובע בצעקות "... תקשורת. זכותי להיות פה". עדיה עולה במדרגות אחרי התובע ופונה אליו בטון שקט במילים "תקשיב שנייה אחת", בעודו מסמן ביד אחת תנועה שמבטאת את המילים "המתן רגע", ובעודו מנסה לאחוז ברצועת תיקו של התובע. על כך משיב התובע בצעקות "אל תמשוך. אל תמשוך. כן. כן. מה?!". עדיה שוב פונה אל התובע במילים "תקשיב שנייה" והתובע צועק אל עבר עדיה, תוך כדי סימון אזהרה באצבע ולאחר מכן תוך כדי שהוא חומק וממשיך בריצה במדרגות, "תזהר לגעת. אני אומר לך אתה תחטוף. אם תיגע בי אתה תחטוף. תיזהר. אוקיי?!". לאחר מכן נראה התובע רץ במעלה המדרגות ועדיה עולה אחריו במהירות. 19. מהסרטון עולה באופן ברור, שהתובע, אשר כפי שכבר נאמר, ידע שהוא מאחר אל הדיון שאותו ביקש לסקר, מיהר לעלות במדרגות, דיבר בעצבנות, בבוטות ובגסות אל המאבטח עדיה, ובעיקר, לא הקשיב למאבטח ולא היה מוכן להיענות לבקשתו להמתין ולא לעלות במדרגות. לעומת זאת, התנהלותו של עדיה הייתה רגועה, שקטה, עדינה ומנומסת. הוא פנה אל התובע במילה "אדוני" וביקש ממנו מספר פעמים בנימוס, "תקשיב שנייה". לא הייתה מצד עדיה כל התנהגות אגרסיבית, תוקפנית או לא נעימה. להיפך. 20. שלב זה מסתיים כאמור, בכך שהתובע נראה בורח מהמאבטח עדיה, לא נענה לבקשתו להמתין, ורץ במעלה המדרגות. שלב האירוע השלישי: המגע הפיזי שנוצר בין המאבטחים לבין התובע 21. במהלך השלב השני, תוך כדי חילופי הדברים המתוארים בין עדיה לבין התובע, נראה עדיה קורא באמצעות מכשיר הקשר למאבטחים האחרים כדי שיסייעו לו. לאחר שכמתואר, התובע המשיך לרוץ ולמעשה, ברח מעדיה ורץ במעלה המדרגות, מתחיל השלב השלישי שבהמשכו נוצר מגע פיזי בין המאבטחים לבין התובע. 22. לפי תיאוריו של התובע בתצהירו, לאחר שהחל לעלות במדרגות, הגיע לעברו המאבטח מוטי, שאחז בו בחוזקה. אליו הצטרף גם עדיה ואז "שניהם יחד, ללא התראה ומבלי שהורו לי דבר וחצי דבר, התנפלו עליי בברוטאליות, הפילו אותי ארצה, הטיחו את ראשי ברצפה בעוצמה, והכו אותי. צעקתי, וגם התחננתי לשני המאבטחים כי יורידו את ידם ממני ויחדלו מאלימותם, אך הם לא שעו להפצרותיי והמשיכו להכות בי, תוך שהם מרתקים אותי לרצפה" (פסקה 12 בתצהיר התובע). 23. גרסת המאבטחים גם בעניין זה הייתה שונה. מעדויותיהם של מוטי ושל עדיה עולה כי לאחר שעדיה קרא למוטי לסייע לו, מוטי ירד במהירות במדרגות ופגש את עדיה ואת התובע. מוטי פנה אל התובע וביקש מממנו להזדהות ולעבור בידוק בטחוני, ולא אפשר לתובע לעבור ולעלות לכיוון הקומה שבה התקיים הדיון. התובע צעק שהוא כתב ושהוא מאחר אל הדיון, אבל מוטי שב והסביר לו שעליו להציג תעודה מזהה. התובע סירב להציג את התעודה, השליך מידיו את התיק והתקרב אל עבר מוטי בצורה מאיימת ואגרסיבית, הניף את ידו תוך כדי השמעת איומים ואף דחף את מוטי. בהיעדר ברירה, עדיה ומוטי ניסו להשתלט על התובע, תוך כדי אחיזתו והפעלת כוח סביר. התובע התנגד, צעק והשתולל ותוך כדי כך נפלו המאבטחים יחד עם התובע אל הרצפה. במהלך ניסיון ההשתלטות על התובע כמתואר, ביקש מוטי סיוע של אנשי משטרה שאמנם חשו אל המקום (עדותו של עדיה בעמ' 31 שורה 28 עד עמ' 32 שורה 7; עדותו של מוטי בעמ' 38 שורות 19-15 וכן עמ' 39 שורות 20-18. כן ראו בתצהירו של עדיה בפסקאות 20-19 ובתצהירו של מוטי בפסקאות 18 ו-20). 24. שלב האירוע שבו נמצאו המאבטחים והתובע על הרצפה נראה בחלקו השני של הסרטון. בחלק הזה נראים המאבטחים אוחזים בתובע שנראה משתולל ומנסה להתנגד. בהתחלה היה התובע עם פניו לכיוון הרצפה ולא מן הנמנע כי בשעה שאחד המאבטחים אחז בעורפו, אמנם פגע ראשו של התובע ברצפה. המאבטחים נראים מנסים להשתלט על התובע, אשר מנגד התנגד, השתולל צעק וקילל את המאבטחים בגסות רוח ובמילים שלא ראוי לחזור עליהם. גם אדם נסער, ראוי שישלוט בפיו ובלשונו. במהלך אותן שניות ספורות שנראות בסרטון, גם נשמע התובע צועק "מיכל תקליטי. תקליטי", ולפי הסברו שניתן מאוחר יותר, היה מעוניין בתיעוד האירוע, כדי להראות כטענתו, את אלימות המאבטחים כלפיו. ג. המסקנות העולות מן העובדות 25. המסקנות העולות מניתוח העובדות הן בדיוק הדברים שבהם פתח בא-כוחה של הנתבעת את סיכומיו, ואין לי אלא להביאם כלשונם (שם, פסקאות 2-1): "נכנס אדם אלמוני לבניין בית המשפט, מיקרופון ותיק גדול בידיו, שועט במעלה המדרגות לעבר אולם המשפט בו נערך אותה שעה דיון הומה אדם בפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מסרב להישמע להפצרות המאבטחים ולעבור בידוק בטחוני תוך שהוא צועק ומגדף אותם ואף מנסה להסירם מדרכו בכוח. אין חולק כי נגד התובע הופעל כוח. עניינה של התביעה בשאלה האם מדובר ב'תקיפה' כטענת התובע או שמא בהפעלת כוח סביר בנסיבות העניין". התשובה לשאלה שהציב בא-כוחה של הנתבעת היא, כי אכן אין מדובר בתקיפה, ובנסיבות העניין אף אין לומר שהמאבטחים הפעילו כלפי התובע כוח בלתי סביר. כפי שטען בא-כוחה של הנתבעת בצדק, השלב אחרון בהשתלשלות הדברים, שבו נראים המאבטחים מרסנים את התובע בעודו שכוב על הרצפה, מתנגד ומשתולל, אכן "אינו מצטלם טוב". אולם לאור העובדות שעליהן עמדנו, הנסיבות שהובילו לכך, התנגדותו הפיזית של התובע וניסיונו לדחוף את המאבטח מוטי, כדי שלא יחסום לו את הדרך אל אולם בית הדין, לא נותרה למאבטחים ברירה, אלא לרסן באופן פיזי את התובע. שימוש בכוח סביר הוא שימוש בכוח אשר גובר על הכוח שמפעיל מי שכלפיו מופעל "הכוח הסביר", שאם לא כן לא ניתן יהיה לגבור על מי שכלפיו מופעל הכוח. לאור התנהגותו של התובע והכוח שהוא הפעיל ושאותו היה צורך לרסן, אין לומר כי הכוח שהפעילו המאבטחים, גם אם "אינו אסטטי", לא היה בגדר כוח סביר ומתבקש בנסיבות העניין. 26. כפי שעלה לאורך כל האירוע לשלביו, התובע שעט אל תוך בניין בית הדין הארצי לעבודה, בעודו מסרב להזדהות ואף אינו טורח בשום שלב, להציג תעודה מזהה. אפילו היינו מקבלים את גרסת התובע, כי בשום שלב לא התבקש להזדהות - גרסה תמוהה כשלעצמה - הרי שיכול היה לעשות כן גם מבלי שהתבקש. הוא יכול היה לפנות בנימוס אל המאבטחים ולהסביר להם שהוא עיתונאי, להציג תעודה מתאימה, שלדבריו הייתה ברשותו, ולבקש בנימוס לעלות אל אולם הדיונים כדי לסקר את הדיון. אין לי ספק שאילו כך נהג התובע, הייתה נחסכת כל התקרית כולה. אבל לא כך נהג התובע. התובע משום מה, הניח שכל העולם, לרבות המאבטחים, יודעים מיהו ומכירים אותו וכי עליהם לפנות לו את דרכם ולאפשר לו להגיע אל אולם הדיונים, אפילו לא הזדהה. גם איני מקבלת את טענת התובע שלא התבקש להזדהות, שכן בעניין זה ובכלל, אני נותנת אמון מלא בדברי המאבטחים שהעידו, שהיו אמינים ומשכנעים ואף התיישבו עם הגיונם של העובדות ועם המראות שתועדו בסרטון. אין צורך בקריאת ספרי בלשים ובראיית סרטים, כדי לדעת שאחת הדרכים הידועות שבאמצעותה מנסים גורמים לא רצויים להגיע אל מקומות שאינם צריכים להגיע אליהם, היא בהצגתם כ"אנשי תקשורת". לא רק שלא די בהחזקת מיקרופון ביד כדי לסלול את הדרך, אלא שלא פעם דווקא החזקת מיקרופון ביד עשויה לעורר חשד, שמא מדובר במתחזה לאיש תקשורת. 27. די בקטעים שצולמו כדי לראות מי מהצדדים נהג באיפוק ובנימוס ומי נהג באגרסיביות ובברוטאליות. המאבטחים פנו אל התובע בשקט, ברוגע ובנימוס וכך במיוחד המאבטח עדיה שנראה מפציר בתובע בנימוס לרדת ולהיבדק בדיקה ביטחונית. לעומת זאת התובע, בין שעשה כן מכיוון שאיחר להגיע לסקר את הדיון ואולי אף חשש שיאחר לדווח לקראת חדשות השעה 20:00, ובין שעשה כן מכל טעם אחר, התנהג בגסות, צעק, איים וקילל. אין לקבל מצב שבו אדם מרשה לעצמו שלא להיענות להוראות של מאבטחים בכלל ומאבטחי בתי המשפט בפרט, מרשה לעצמו שלא להזדהות ואף מרשה לעצמו לצעוק על המאבטחים, לאיים עליהם ולקלל אותם ולבסוף, גם לתבוע פיצוי על מעשים שהוא עצמו הביא על עצמו. לעניין זה, אין זה משנה מיהו אותו אדם, מה תפקידו ואם מדובר באדם מוכר או ידוע. כל אדם חייב להישמע להוראות המאבטחים, כל אדם המגיע אל בית המשפט, לרבות עורך-דין שמתבקש להזדהות, איש תקשורת ואף שופט המתבקש להזדהות. לא פעם קורה שבשל חילופי מאבטחים מתבקשים שופטים להציג תעודת שופט ולהזדהות בפני מאבטח הממלא את תפקידו בבית המשפט שבו הם מכהנים. היעלה על הדעת שלא יעשו כן?! 28. המסקנה המתבקשת היא אפוא, שהמאבטחים פעלו כדין ובעיקר כפי שמתבקש בנסיבות שבהן מגיע אדם בריצה אל עבר אולם דיונים בבית משפט ומסרב להזדהות או להיבדק. המאבטחים מילאו אחר הנהלים ופעלו בנסיבות הנדונות כדין וכפי שמצופה ממאבטחי משמר בתי המשפט לפעול כדי להגן על שלומם של כלל באי בתי המשפט. 29. לפיכך, משלא עשו המאבטחים כל מעשה שאינו כדין המצדיק לפצות את התובע ומכל הטעמים המובאים לעיל, התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעת עבור שכר-טרחת עורך-דין והוצאות משפט סך של 12,000 ₪ (סכום זה כולל גם את הוצאות העדים שנפסקו). סכום זה ישולם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. משפט פליליענף השמירהאלימותתקיפהעובד אבטחה (מאבטח)