תביעה נגד רשם המקרקעין

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד רשם המקרקעין: פסק דין זה ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב, בתביעה כספית נזיקית שהגישו התובעים נגד הנתבע - רשם המקרקעין (להלן: "הרשם") , בגין סך של 288,500 ₪. יצוין, כי הנתבע הגיש הודעה כנגד צד ג' בגין מלוא סכום התביעה, אולם, בעקבות החלטתי מיום 1.12.10, הדיון פוצל כך שבשלב הראשון נידונה התביעה העיקרית בלבד. רקע עובדתי התובעים, הינם יורשיו של המנוח אהרון X, ת.ז. X (להלן: "המנוח"), בהתאם להחלטת ביה"ד הרבני האזורי ב"ש מיום 17.7.01. בין היתר, ירשו התובעים עפ"י צו הירושה, 179 חלקים מתוך 7690 חלקים בגוש 6632 חלקה 7, הממוקמים בגוש הגדול בתל-אביב (להלן: "המקרקעין"). המקרקעין נרכשו ע"י המנוח עפ"י הסכם לרכישת המקרקעין משנת 1934, כאמור בנסח רישום מקרקעין משנת 1994, לפיו רשומים המקרקעין על שמו של המנוח. ביום 29.3.07 הגישו התובעים לרשם בקשה לרישום הזכויות במקרקעין עפ"י צו הירושה (להלן: "הבקשה"). ביום 15.4.07 דחה הרשם את הבקשה לרישום המקרקעין על שם התובעים מהטעם: "לא נמצאו זכויות ע"ש המנוח בנכס הנ"ל". מבירור שנערך ע"י התובעים לפשר דחיית הבקשה, הוברר כי הזכויות במקרקעין "נגנבו" לכאורה מאת המנוח, וביום 26.12.99 הועברו ברישום זכויות המנוח במקרקעין, אל X X ורום X טובה, אשר לא הכירו את המנוח. לאחר מכן, בוצעו 3 העברות נוספות של הבעלות במקרקעין לצדדים שלישיים. להשלמת התמונה, יפורטו פרטי העברת המקרקעין על שמן של X X ורום X טובה. בעיר בת-ים התגורר אדם העונה לשם אהרון X, ת.ז. X , שאינו המנוח (להלן: "אהרון X מבת-ים"), רעייתו היא X X, ובתו היא X X. ביום 6.7.87 נפטר אהרון X מבת-ים, והותיר אחריו צוואה מיום 15.6.86, בת עמוד אחד, ובה 4 סעיפים. רכושו הועבר בצוואה לרעייתו, X X, על פי צו לקיום צוואה. המקרקעין לא נכללו בצוואה. בנוסף, על הצו לקיום צוואה, הוצא צו ירושה, על פיו יחולק שאר עזבונו של אהרון X מבת-ים, לרעייתו - X X, ולבתו - X X, בחלקים שווים ביניהן. לאחר קבלת צו הירושה, הוגשה ע"י ב"כ של X X וX X, בקשה להעברת המקרקעין של המנוח על שמן, וביום 26.12.99 כאמור, הועברה הבעלות במקרקעין על שמן. תחילה, הוגשה התביעה כנגד הרשם וכנגד שישה נתבעים נוספים (הנתבעת 1 - X X, הנתבעת 2 - X X, הנתבעת 3 - עו"ד ליודמילה דלוגנין - ב"כ הנתבעות 1-2, הנתבע 4 - רשם המקרקעין, והנתבעים 5-7 - שלושת צדדי ג' שרכשו את המקרקעין לאחר מכן) בבית המשפט המחוזי בת"א, על סך 438,500 ₪ (שווי המקרקעין עפ"י חוו"ד של שמאי מקרקעין מטעם התובעים, נכון למועד עריכתה - 24.11.08). במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי, סולקה התביעה כנגד ששת הנתבעים: הנתבעת 1 - X X - נפטרה, כנגד הנתבעת 2 ניתן פס"ד בהעדר הגנה (מאחר ואינה מתגוררת בארץ, לא ניתנת לאיתור ולא ניתן לגבות את פסק הדין כנגדה), עם הנתבעת 3 נחתם הסכם, לפיו, בין היתר מוחזק הסך של 150,000 ₪ בנאמנות בחשבון ב"כ התובעים, עד לסיום ההליכים, וכנגד הנתבעים 5-7 סולקה התביעה מכוח הוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין (תקנת השוק). התביעה כנגד הרשם תוקנה והועברה לבית משפט זה. כמו כן, הועמד הסכום על סך 288,500 ₪ לאחר קיזוז הסך של 150,000 ₪ מהסך של 438,500 (סכום התביעה המקורי). טענות הצדדים: לטענת התובעים, העברת המקרקעין ברישום, משמו של המנוח לשמן של X X וX X, וכן העברת המקרקעין לצדדי ג' אחרים, נעשתה תוך כדי מעשה רשלנות ו/או מחדל ו/או הפרת חובת זהירות מושגית וקונקרטית ו/או הפרת חובה חקוקה. התובעים טוענים כי אין בצוואה של אהרון X מבת-ים ובצו הירושה כל אזכור לזכויות שלו במקרקעין, וכן לא צורף הסכם מכר או מסמך המלמד שיש לאהרון X מבת-ים זכות במקרקעין. לפיכך, רשם המקרקעין ידע ו/או צריך היה לדעת כי המקרקעין נשוא התביעה, מעולם לא היו של אהרון X מבת-ים (שאינו המנוח), והיה מנוע מלהעביר את זכויות המנוח במקרקעין לX X וX X. עוד טוענים התובעים, כי ביום 13.5.07 מוענה פניה בכתב לרשם, לקיום פגישה, נוכח חשד לזיוף ולגניבה של המקרקעין, וביום 31.5.07 נפגש ב"כ של התובעים עם הרשם. בפגישה נתברר, כי העברת הזכויות במקרקעין בוצעה, למרות שהמקרקעין לא הופיעו בצוואתו של אהרון X מבת-ים, ולמרות שלא הייתה כל אסמכתא לזכויותיו במקרקעין, בהסתמך על תצהירה של X X בעצמה, ושל שכנתה, גב' בתיה בן בסט, שהצהירו כי הנכס שייך לאהרון X מבת-ים, ובהסתמך על אישורים נוספים של מס רכוש ושל עיריית תל-אביב יפו. התובעים טוענים, כי לאחר בירור עם גב' בתיה בסט, היא הכחישה את חתימתה על התצהיר עליו הסתמך הרשם. עוד נטען על ידי התובעים, כי שלושה ימים לאחר רישום הזכויות ע"ש X X וX X, הן מכרו את המקרקעין לצד ג' אחר. מאחר וX X הייתה מצויה בטורונטו-קנדה, בוצעה המכירה באמצעות ייפוי כוח נוטריוני, אשר אומת ע"י הקונסול הכללי של מדינת ישראל בטורנטו-קנדה. לטענת התובעים, העברת זכויות במקרקעין עפ"י יפוי כוח נוטוריוני אינו כדין ו/או אינו עפ"י הנוהל ו/או הנוהג. לעומתם, טוען רשם המקרקעין, כי הרישום נעשה על ידו כדין, עפ"י צו ירושה שהוצג לו אשר הוצא ע"י בית המשפט המוסמך, ועפ"י תצהירי זיהוי כמקובל. לטענתו, אין בעובדה שצו הירושה לא מתייחס למקרקעין נשוא התביעה ולא כלום, ברגיל צו זה מתייחס רק לאופן חלוקת העיזבון ולא לתוכנו. כמו כן, טען הרשם, כי על פי סעיפים 22, 23 ו-31 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל - 1969 (להלן: "התקנות"), אחד התנאים לרישום ירושה עפ"י בקשה, הינו המצאת צו ירושה מאת ביהמ"ש, וכך נעשה בענייננו. עוד נטען ע"י הרשם, כי הואיל ובצוואת המנוח אהרון X מבת-ים, אכן לא נמצא כל אזכור לזכויותיו במקרקעין נשוא התביעה, צורף לבקשה גם צו ירושה, חתום ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א. הרשם מוסיף, כי כנדרש בנוהל פנימי (עמוד 19, סעיף 1.2.1030 לקובץ נהלי רישום והסדר מקרקעין), לשם הוכחת בעלות המנוח בנכס, הומצא לו תצהיר מטעם X X וכן מטעם שכנתה - גב' בתיה בסט, לפיהם, רכש אהרון X מבת-ים את המקרקעין בכספי אמו המנוחה. בנוסף, הומצאו מסמכים נוספים התומכים בהצהרת הבעלות, והם דרישות תשלום מקוריות ממס רכוש אשר מוענו לידי אהרון X מבת-ים בציון ת.ז. ופרטי הנכס, וכן, קבלה על תשלום אגרה מעיריית תל-אביב. באשר לטענת התובעים, בדבר זיוף תצהירה של גב' בתיה בסט, טוען הרשם, כי לא ידע ולא יכול היה לדעת, באמצעים העומדים לרשותו, כי המדובר בזיוף כביכול, והדבר נכון שבעתיים שעה שהתצהיר אומת ע"י עו"ד, כנדרש עפ"י הדין. לעניין ייפוי הכוח הנוטריוני, מוסיף הרשם, כי ייפוי הכוח אומת כדין ואפשר את ביצוע הרישום דנן כחוק, וזאת בהתאם לסעיף 30 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971. הצדדים בתיק זה וויתרו על הליך ההוכחות, ובהתאם להחלטת בית המשפט, הגישו סיכומים מטעמם בתיק, בשאלת החבות בלבד. התובעים בסיכומיהם חזרו על טענותיהם בכתב התביעה והתייחסו לשאלת האחריות. לשיטתם, היה על רשם מקרקעין סביר, שיתעורר אצלו חשד בדבר ניסיון של גניבת מקרקעין, נוכח הניסיון הראשון לגנוב אותם באמצעות הצוואה, וכן לזהות שבמועד רכישת המקרקעין היה אהרון X מבת-ים ילד בן 12 שנים. כמו כן, טוענים התובעים כי היה על הרשם לא לאשר את העברת המקרקעין על בסיס תצהיר כוזב של שכנה ותצהיר של אשתו (שלא נתמכו במסמכים), וכן לא לאשר את העברת המקרקעין מרעייתו וביתו לצד ג' עפ"י שטרי מכר שאומתו בחו"ל. לחילופין, טוענים התובעים, כי לכל הפחות, היה על רשם המקרקעין לערוך בדיקה מקיפה, אשר ללא ספק הייתה מגלה כי המקרקעין לא היו מעולם של אהרון X מבת-ים. התובעים מתייחסים לעקרון אחריות המדינה, לפיו, מקום בו התרשלה המדינה, דהיינו, רשם המקרקעין, היא אחראית כלפי התובעים כאחד האדם, ולפיכך, קמה חובת זהירות. לטענתם, לרשם המקרקעין קיימת חובת זהירות מושגית כלפי התובעים, מכוח מעמדו, סמכויותיו, ומכוח היותו מופקד על רישום המקרקעין במ"י. כמו כן, קמה לרשם, גם חובת זהירות קונקרטית, מכוח הצפיות לנזק כתוצאה מהעברת מקרקעין ברישום למי שאין לו זכויות באותם המקרקעין. התובעים תמכו את טענותיהם בפסיקה, והפנו בעיקר לפס"ד בנק ירושלים, ע"א 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, . לטענת רשם המקרקעין בסיכומים, "בזמן אמת" הוא לא יכול היה, אף לא היה רשאי, לחשוד בבקשה ובמבקשות, מאחר שהבקשה לרבות צרופותיה, מילאה אחר הוראות הדין והנוהל באשר להוכחת הירושה. הרשם חזר על טענותיו בכתב ההגנה, והשיב לטענות שהועלו בסיכומי התובעים. לטענתו, הואיל והמקרקעין לא היו רשומים מלכתחילה עם מספר מזהה של בעליו, והואיל ובצוואתו של אהרון X מבת-ים לא נמצא כל אזכור של זכויותיו במקרקעין, צורף לבקשה, בנוסף לצו קיום צוואה, גם צו ירושה חתום. הרשם מציין, כי הנוהל נותן לרשם שיקול דעת רחב לבחינת המסמכים, וכי למרות שרישום ירושה אינו "עסקה", הרי שנוהל זה חל כל אימת שנדרש זיהוי לנכס הרשום ללא מספר זהות של בעליו. עוד מוסיף, כי בנוהל נרשם במפורש כי "כל מקרה לגופו", והדבר כאמור מסור לשיקול דעתו של הרשם. בנוסף, טוען הרשם, בסעיף 4 א' לתצהירה של X X, נטען כי בגין החוב שלא שולם על הנכס, נרשמה הערת שיעבוד לטובת מס רכוש, על דירת בני הזוג, עובדה התומכת בקשר הנטען שבין אהרון X מבת-ים והמקרקעין. עוד טוען הרשם, טענת התובעים לפיה היה עליו לדעת כי אהרון X מבת-ים היה בן 12 בעת רכישת הנכס, ולכן היה עליו לדעת שאינו הבעלים הנכון, אינה נכונה. ראשית, נכסים רבים אכן נרשמים ע"ש קטינים. שנית, טענתם לא נתמכה כלל במסמכים שצורפו לתיק, והמסמכים שהוצגו לפניו בעת הגשת הבקשה לרישום, לא כללו תעודת פטירה, אלא צו ירושה, שם לא נרשם הגיל. כמו כן, סעיף 14(ב)(2), אותו ציטט ב"כ התובעים, אינו רלוונטי לרשם, שעה שיש צו ירושה או צו קיום צוואה, אין הרשם נזקק כלל לתעודת פטירה. זאת ועוד, לטענת הרשם, פרשנות התובעים לסעיף 16ב' לכתב ההגנה, לפיה ניסיון הגניבה הראשון להעברת הנכס על בסיס הצוואה - נכשל, אינה נכונה, ולא ברור כלל מהיכן למדו זאת. העובדה שהצוואה של אהרון X מבת-ים לא התייחסה לכלל נכסיו, אינה יוצאת דופן, ואכן צו ירושה יכול להינתן בנוסף לצו קיום הצוואה, כפי שניתן. מוסיף הרשם, טענת התובעים לפיה התצהירים שצורפו לבקשה היו "מופרכים" על פניהם. הרי שהרשם לא היה ואינו סבור כך. רשם המקרקעין רשאי לקבל תצהירים מסוג זה גם אם אינם "קבילים" לפי דיני הראיות הכלליים, ובהתאמה, רשאי גם הרשם לדרוש הוכחות נוספות. הרשם טוען, כי יש לבחון את הסוגיה לא בראייה לאחור, אלא, במצב שהיה קיים ב"זמן אמת", והתובעים לא הוכיחו שנפל פגם כלשהו בשיקול הדעת של הרשם. לפיכך, גם אם נפלה טעות לכאורה, זו אינה עולה כדי רשלנות, ואינה מטילה כל חבות על המדינה. באשר לייפוי הכוח הנוטריוני, טוען הרשם, כי ניתן לאמת ייפוי כוח בחו"ל ולבצע באמצעותו עסקאות בארץ, וזאת בהשוואה לאימות חתימה על שטר הצריך להיות כפי שהתווה החוק כולל אזהרה לעניין משמעות העסקה, וזאת לא ניתן לעשות אלא באמצעות עו"ד בישראל. כמו כן, לטעת הרשם, הסתמכות התובעים על פס"ד בנק ירושלים, אינה תורמת, שכן הנסיבות אינן דומות, שהרי במקרה שלפנינו לא התעורר, ולא היה אמור להתעורר, חשש מהאוטנטיות של הבקשה ונספחיה, ולכן לא קמה על רשם המקרקעין כל חובה "לחקור". לבסוף, טוען הרשם, כי ב"כ התובעים לא הפנה בסיכומיו לכל הנהלים, אשר לכאורה לא קויימו. לטענתו, פעל בזהירות ובמיומנות סבירה, ואף אם נראה בדיעבד כי הוטעה וטעה, אין בכך כדי להטיל עליו חבות לפיצוי בגין עוולת הרשלנות. זאת ועוד, המדינה טוענת כי התנהלות הרשם במקרה זה הייתה ללא כל דופי, על פי הנהלים והמסמכים שהיו בפניו במועד הרישום, וכי לא נפל כל פגם בשיקול דעתו, וכי קבלת התביעה עשויה להטיל על הרשם חובות בלתי סבירות בנוגע לזיהוי בעלי זכויות במקרקעין, הרשומים ללא מספר זיהוי, וזאת ללא כל הצדקה שבדין. דיון והכרעה מעיון בכתבי הטענות של הצדדים עולה, כי העובדות הצריכות לפסק דין זה אינן שנויות במחלוקת ולמעשה נדרשת הכרעת בית המשפט בהיבטים המשפטיים הנובעים מן העובדות. המסגרת הנורמטיבית: לשכת רישום המקרקעין, הינה גוף שלטוני בעל סמכות סטוטורית לרישום עסקאות במקרקעין. הלכה היא כי: "המדינה חבה חבות אישית כאשר אורגן מן האורגנים שלה ביצע עוולה ואותו מעשה מחייב את המדינה..." (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45). בייחוד, מקום בו לרשות מוקנית סמכות המעניקה לה שליטה ויכולת התערבות בקנינו של הפרט, מצב זה, יוצר אצל האזרח הסתמכות כלפי הרשות, ומטיל עליה חובת זהירות מושגית כמבצעת הפעולות השלטוניות כלפי האזרח, המושפע מפעולות אלה, ואשר עלול להיפגע מתוצאות הפעלת הסמכות או מאי הפעלתה כראוי. "לשכת רישום המקרקעין אמנם גוף שלטוני הוא, אולם מופקד הוא על אותו רישום שהינו למעשה "חזות הכל", מעת שעסקינן במקרקעין. כך ברי הוא, כי אזרחי המדינה נסמכים על הרישום, ולא בכדי קובע הדין, כי הרישום הוא המחייב (ראו: סעיף 125 לחוק המקרקעין). מכאן שהסמכות שניתנה לפועלים בלשכת רישום המקרקעין, הינה סמכות ששוברה בצדה. לית מאן דפליג, כי טעות ברישום זה או אחר, יכול ותגרום לנזק כלכלי רב, ויכול ואף תפגע בזכויות קנייניות" (ע"א 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, ). אם כן, קמה לרשם חוב"ז מושגית - כללית. סעיף 23 (ב) לתקנות קובע, כי לבקשה לרישום ירושה יצורף: "צו ירושה, צו קיום צוואה או צו הנהלת עזבון, מאת בית-משפט או בית-דין דתי או רשם לעניני ירושה מוסמך". לטענת הרשם, במקרים בהם מתקבלת בקשה לרישום נכס, אשר בעליו רשום בפנקס הרישום ללא מספר מזהה, קיים נוהל (ראה נספח ד' לסיכומי הרשם), לפיו, המבקש חייב להוכיח כי הנכס המבוקש הוא חלק מעזבון המנוח, ולשם כך עליו לצרף תצהירים מאומתים של המבקש ושל אדם אחר, וכן, לצרף מסמכים נוספים שיש בהם כדי להוכיח את זהות המבקש עם הבעלים הרשום. עוד מצוין בנוהל: "ו. יש להקפיד הקפדה מיוחדת על זיהוי צד לעסקה, במיוחד כאשר מדובר בחלקות. יש להדגיש כי תצהירי הזיהוי הם כלי עזר בלבד והם מספיקים בדר"כ למקרים שגרתיים. ז. בהוכחת זהות, על שומע העסקה להשתכנע בזהותו של צד לעסקה ועל כן הנושא המהותי הוא הקובע. ישנם מקרים בהם ניתן להסתפק בתצהיר אחד. כל מקרה לגופו..". תוכן ההנחיות שנקבעו בנוהל, עולה בקנה אחד עם הגדרת תפקידו של הרשם בסעיף 12(א) לתקנות: "התייצבו הצדדים לעסקה לפני הרשם, יבדוק הרשם את המסמכים שהוגשו ויברר אם העסקה כשרה לרישום ואם הנתונים בפנקסים מאפשרים את רישומה" (סעיף 12 אמנם מתייחס לעסקה במקרקעין ולא לירושה, אך, סעיף 20 מחיל את הוראות סימן א', ובינהם סעיף 12, גם על בקשה לרישום ירושה בשינויים המתחייבים). בהתאם לתקנות ולנהלים הפנימיים, אין רשם יוצא ידי חובתו במילוי הנהלים באופן פורמאלי, בדרישה מהמבקשים להציג תצהירים ומסמכים נוספים. שכן, הסמכות לרישום נתונה בידיו, ובצד הסמכות מוטלת עליו החובה לברר, להפעיל שק"ד ראוי, ולהשתכנע בזהותו של בעל הקרקע הרשום לפי הנתונים שעמדו בפניו במקרה ספציפי זה. א"כ, יש לבחון האם נסיבות המקרה, מקימות חובת זהירות קונקרטית של לשכת רישום המקרקעין כלפי התובעים, והאם חובה זו הופרה. בכדי לעמוד על כך, נדרש לבחון האם פעולת הרשם חרגה מהנהלים, והאם בבקשת רישום הירושה היה פגם בולט שאמור היה לעורר את חשדו של הרשם. בענייננו, ב"כ של X X וX X, הגישה ללשכת רישום המקרקעין בקשה לרישום ירושה שאליה צורפו צו לקיום צוואה (שהתייחס לצוואת המנוח אהרון X מבת-ים, שלא כללה את המקרקעין נשוא התביעה) וצו ירושה שהתייחס לנכסי עיזבון המנוח אהרון X מבת-ים, שלא נכללו בצוואה. הואיל והנכס נשוא התביעה, לא היה רשום עם מספר מזהה של בעליו, צורפו לבקשה בנוסף, שני תצהירי זיהוי, תצהיר מטעם הגב' X X, ותצהיר מטעם הגב' בתיה בן בסט, לפיהם, רכש המנוח את המקרקעין בכספי אמו המנוחה. מסמכים נוספים אשר הומצאו לידי הרשם, ואשר תומכים בהצהרת הבעלות, הינם, דרישות תשלום מקוריות ממס רכוש, אשר מוענו לידי המנוח בציון ת.ז ופרטי הנכס, וכן, קבלה על תשלום אגרה מעיריית תל-אביב. ניתן א"כ לראות, כי במישור הפורמאלי, הרשם פעל בהתאם לנוהל הקיים, במצב בו הבעלים רשום ללא תעודת זהות. אולם, לאור האמור לעיל, אין די בכך בכדי לקבוע שהרשם לא התרשל בתפקידו. יש לבחון האם הרשם הפעיל שק"ד והשתכנע כי אהרון X מבת-ים הוא הבעלים הרשום. מצד אחד, אהרון X מבת-ים, כלל בצוואתו את כל נכסיו, לרבות, קרן השתלמות שהייתה בבעלותו, ואילו המקרקעין נשוא התביעה, ששווים עולה על שווי שאר הנכסים שנכללו בצוואה, לא נכלל. עובדה זו, צריכה הייתה לעורר את חשדו של הרשם, שמא, אהרון X הרשום כבעל הנכס, אינו אהרון X שיורשותיו הגישו את הבקשה. בהקשר זה יצויין, כי התובעים טענו שנעשה ניסיון גניבה נוסף קודם לבקשת הרישום וניסיון זה הוכשל בידי הרשם. לכן לטענתם הדבר היה צריך לעורר את חשדו של הרשם. התובעים סמכו את טענתם על סעיף 16 ב' לכתב ההגנה של הנתבעת. בסעיף זה טענה הנתבעת: "הואיל ובצוואת המנוח X אהרון.. אכן לא נמצא כל איזכור של זכויות המנוח בנכס נשוא התביעה, צורף לבקשה לרישום הירושה אשר הוגשה על ידי הנתבעות 1-2, גם צו ירושה" לא ברור מהיכן הגיעו התובעים למסקנה כי נעשתה פניה נוספת שנדחתה עקב חשד לגניבה. הנתבעת בסיכומיה הכחישה קיומה של פניה קודמת, וככל הנראה טענות התובעים בעניין זה מקורן בפרשנות מוטעית לטענות הנתבעת בכתב ההגנה. מאידך, לבקשה צורפו תצהירים שאומתו בפני עו"ד. האחד של הגב' X X - אשתו של אהרון X מבת-ים, אשר מטבע הדברים משקלו הראייתי נמוך מאד, והאחר של הגב' בתיה בן בסט, שהצהירה כי היא שכנה של אהרון X מבת-ים, מזה שנים וידוע לה כי זה רכש את הנכס בכספי אימו. כמו כן, נוספו לבקשה גם מסמכים המלמדים כי עריית ת"א ומס רכוש, הכירו באהרון X מבת-ים כבעל הנכס, ואף, הוצג מסמך המלמד, כי הוטל עיקול על דירת אהרון X וX בבת-ים, בגין חוב למס רכוש על המקרקעין נשוא התביעה. דבר זה, אף צויין בתצהירה של X X, שצורף לבקשת הרישום. בנסיבות אלה, ניתן לקבוע כי לא נפל פגם בשק"ד הרשם. שכן, גם אם התעורר ספק ביחס לזהות הבעלים הרשום, הרי שהוצגו כמה וכמה אסמכתאות שתמכו בטענת המבקשות, כי המקרקעין נכללו בעזבון המנוח - אהרון X מבת-ים. זאת ועוד, הרשם לא צריך היה לחשוש כי תצהירה של בתיה בן בסט, שאומת בידי עו"ד, זוייף לכאורה, כטענת התובעים. כמו כן, לא היה עליו לחשוש כי עריית ת"א, טעתה בזיהוי הבעלים, וכי רשות מס רכוש טעתה גם היא בזיהוי, ושלחה דרישות תשלום לאדם הלא נכון, ואף הטילה עיקול על נכסיו. מסמכים אלו, יש בהם בכדי להניח את דעתו של רשם סביר, ולשכנעו באופן מספק בזהותו של בעל הקרקע הרשום. אכן, בתקנות נקבע כי על הרשם להפעיל שק"ד, ובאופן כללי אחריות המדינה רחבה היא ועליה לקבוע נהלים ברורים שיסדירו את בדיקת הבקשות וזיהוי הצדדים לעסקאות בכדי למנוע רמאויות. אך, חובת הפעלת שק"ד אינה כוללת חובה לחקור לעומק כל בקשה ולבחון באופן מדוקדק את אמינותם של המסמכים המצורפים, שעה שעל פניו המסמכים נראים שלמים במראיהם ולא מתעורר חשד לזיוף. כאשר מהחומר העומד בפניו משתכנע הרשם בזהות הצדדים ובכשרות העסקה הוא צריך ואף חייב לרשום את העסקה ואין לו סמכות לעקב את הרישום עד לבדיקה מדוקדקת של כל המסמכים. הרחבת חובת הבדיקה תפגע ביעילות הרישום ותגרור עיכוב בלתי סביר באישור עסקאות מקרקעין. דבר שיגרום לפגיעה בלתי מידתית בכלל הציבור, ויגרור עלויות גבוהות שאינן מוצדקות. טענות התובעים בעניין זה, נסמכו בעיקר על האמור בע"א 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, שם, דחה בית המשפט את ערעורה של המדינה על קביעת בית המשפט השלום, לפיה, הרשם התרשל במילוי תפקידו בכך שאישר בקשה לביטול משכנתא, אף שבטופס בקשת הביטול נמצאו ליקויים שונים אשר מעוררים חשד כי הבקשה זוייפה. בין השאר- העדר חותמת של הבנק, ולצד תיאור זכויותיו של כל אחד מהזוג, במקום ציון חלקו כמחצית, צויין "בשלמות". בית משפט קבע, כי פקידי לשכת הרישום, מחוייבים לבחון את אמינות הבקשה, כאשר הטופס נחזה להיות טופס מזויף, וכאשר די בבדיקה פשוטה כדי "לעלות" על הזיוף. כאמור, במקרה דנן קבעתי כי הבקשה לרישום ירושה על צרופותיה נחזו להיות תקינים, ולא הוכח כי נפל פגם כלשהו, שאמור היה לעורר חשש, כי מדובר בזיוף ובניסיון גניבה. לפיכך, בנסיבות אלה לא הוכחה רשלנותו של פקיד הרישום. אינני מקבל את גם טענת התובעים לפיה, בעת רכישת הנכס מר אהרון מבת-ים היה בן- 12 והיה על הרשם לדעת כי לא ייתכן שבגיל זה הוא ירכוש קרקע בכספי אימו. בעניין זה, טען הרשם כי לבקשת רישום הירושה לא צורפה תעודת פטירה וגם אין חובה לצרפה שכן לפי סעיף 18(ב) לתקנות: "לבקשה יצורף צו ירושה, צו קיום צוואה, צו חלוקת עיזבון, הסכם חלוקת עיזבון או צו מינוי מנהל עיזבון, אם ניתן או אושר בידי בית משפט, בית דין דתי או רשם לענייני ירושה" ולא נדרש לצרף תעודת פטירה. גם ביתר המסמכים שצורפו לא צויין גילו של אהרון X מבת-ים, לכן פקיד הרישום לא יכול היה לדעת שבעת הרכישה המנוח היה בן 12. יתר על כן, גם אילו הרשם היה מודע לכך, הרי ישנם מקרים רבים בהם צדדים לעסקאות מקרקעין, הם קטינים ואף בגילאים פחותים מכך. עד כאן ביחס לפעולת רישום הירושה. התובעים טענו טענה נוספת, ביחס לרישום עסקת המכר והעברת הנכס לצד ג' שנעשתה שלושה ימים לאחר רישום הירושה. עסקה זו, נעשתה באמצעות יפוי כח נוטריוני אשר אומת על ידי הקונסול הכללי של מדינת ישראל בטורונטו - קנדה. לטענת ב"כ התובעים, רישום העסקה באמצעות יפוי כוח נוטריוני שאומת בחו"ל נעשה בניגוד לנהלים. שכן, לטענתו, בעסקה אחרת שבוצעה ע"י משרדו, הוא ביקש לרשום משכנתא בלשכת הרישום עפ"י יפוי כוח נוטריוני שאומת בחו"ל, בקשתו נדחתה בידי לשכת הרישום, בנימוק ש"לא ניתן לקבל שטרי משכנתא שאומתו בחו"ל". לטענתו, רישום משכתנא היא זכות במקרקעין וכפי שלא ניתן לרשום משכנתא לפי יפוי כוח שאומת בחו"ל, כך לא ניתן לבצע עסקת מכר לפי יפוי כוח שאומת בחו"ל. הרשם בסיכומיו, הפנה לסעיף 30 לפקודה הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הקובע: "יפוי-כוח או כל מסמך אחר שבכתב שנערכו או שהוצאו במקום שמחוץ לשטח שחל עליו משפט מדינת ישראל, מותר, בכל משפט או עניין אזרחיים, ובכפוף לכל סייג מוצדק, להוכיחם באישורם של הצדדים שהוציאום, או בהצהרה שבכתב של אחד מעדי האימות, שנמסרו כנחזה בפני אחד מאלה: נציג דיפלומטי או קונסולארי ישראלי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו על גבי המסמך או בנספח אליו. נוטריון ציבורי, וקוימו בכתב חתום בידו ובחותמתו הנוטריונית ואומתו בכתב בידי נציג דיפלומטי או קונסולארי ישראלי הרשמית על גבי המסמך או בנספח אליו". לטענת הרשם, במקרה הנטען דובר בשטרי משכנתא, בהן נדרשת אימות חתימה לפי תקנה 12(ב) לתקנות, כולל אזהרה לעניין משמעות העסקה, וזאת, לא ניתן לעשות אלא באמצעות עו"ד בישראל. לקונסול אין סמכות לאמת עסקה. לעומת זאת, כן ניתן לאמת ייפוי כוח בחו"ל, ולבצע באמצעותו עסקאות בארץ, כפי שנעשה במקרה נשוא התביעה. התובעים לא הפנו לנוהל מסוים האוסר לבצע עסקת מכר לפי יפוי כוח שאומת בחו"ל, וטענות הרשם בעניין זה לא נסתרו. לפיכך, אני קובע כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה, כי הרשם פעל ברשלנות ובניגוד לנהלים. לאור כל האמור, אני קובע אף כי בדיעבד התברר, כי הרשם הוטעה והעביר בטעות את הזכויות במקרקעין, אל X X ורום X טובה, לפי בקשת רישום הירושה שהגישו, התובעים לא הוכיחו שנפל פגם בשק"ד של הרשם, וכי הוא פעל תוך חריגה מהנהלים. מחומר הראיות שהוצג בפני עולה כי הרשם הפעיל שק"ד כראוי, בעת ביצוע פעולת הרישום ובאותה העת, הוא לא היה יכול לגלות את התרמית, זאת, בהתחשב באמסכתאות שצורפו לבקשת הרישום שדי היה בהם בכדי להניח את דעת הרשם. לפיכך, אני דוחה את התביעה, ובנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, אינני קובע צו להוצאות לחובת התובעים, וכל צד ישא בהוצאותיו. בהעדר חיוב לנתבע, אני מורה גם על דחיית ההודעה לצד ג' שהגיש בעניין, וללא צו להוצאות.רשםמקרקעין