תביעה לתשלום על השכרת רכב

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה לתשלום על השכרת רכב: כללי הליך זה עניינו תביעה כספית על סך 75,617 ₪ לתשלום תמורה עבור שירותי השכרת רכב לנתבעים 2-3. כן כולל ההליך תביעה שכנגד על סך 200,000 ₪ שהגיש הנתבע 1 לתשלום פיצויים בגין נזקיו בשל העלמות סחורה מהרכבים נשוא ההליך. מטעם התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "התובעת") העידו מר דורון ויקטור המשמש כמנהל חטיבת ההשכרה אצל התובעת (להלן: "ויקטור") וכן גב' עופרה פורטל המשמשת כמנהלת סניפים אצל התובעת (להלן: "פורטל"). מטעם הנתבע 1 והתובע שכנגד (להלן: "הנתבע 1") העידו הנתבעים 1-3. יצוין, כי ביום 2.6.10 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת 3, ואילו ביום 3.10.10 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבע 2, וזאת לאחר שההליכים המשפטיים כנגד נתבע זה עוכבו בתקופה בה ננקטו הליכי פשיטת רגל כנגדו. מכאן שפסק דין זה ניתן בעניין הנתבע 1. ההדגשות לאורך פסק הדין הוספו. ההפניות לעדויות בחקירה הנגדית הינן לעמוד / שורה בפרוטוקול הדיון בו נשמעה העדות. תמצית רקע עובדתי התובעת הינה חברה העוסקת במתן שירותי השכרת כלי רכב. הנתבע 1 הינו בעל עסק הנושא את השם המסחרי "תאילנד ישראל יזמות", והמנוהל על ידו כעוסק מורשה החל מיום 16.9.07 (העתק דו"ח BDI והעתק תעודת עוסק מורשה ביחס לנתבע זה צורפו כנספחים 4-5 לתצהיר ויקטור, וכן כנספח 2 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1). הנתבע 2 הינו אחיו של הנתבע 1, ואף הוא הבעלים של עסק הנושא את השם המסחרי הזהה "תאילנד ישראל יזמות" אשר נוהל אף על ידו כעוסק מורשה החל מיום 22.4.07 (העתק דו"ח BDI והעתק תעודת עוסק מורשה ביחס לנתבע זה צורפו כנספחים 6-7 לתצהיר ויקטור, וכן כנספח 1 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1). הנתבעת 3 הינה רעייתו של הנתבע 2 ומי שהועסקה כעובדת שכירה בעסקו של גיסה, הנתבע 1, לאחר שעסקו של הנתבע 2 נקלע לקשיים כלכליים. במהלך חודש מאי 07 פנה הנתבע 2 אל התובעת על מנת לקבל משירותיה בתחום השכרת כלי רכב עבור בית עסקו, ובהמשך לכך, בימים 10.5.07, 13.5.07 ו- 15.7.07, חתם נתבע זה, בשמו ובשם "תאילנד ישראל יזמות", על הסכמי התקשרות המסדירים את סוגיית השכרת כלי רכב מהתובעת והמפרטים את עלות דמי השכירות, תנאי השכירות ודרכי התשלום (הסכמי ההתקשרות צורפו כנספחים 8-10 לתצהיר ויקטור, וכן כנספח 1 לתצהיר פורטל). יצוין כבר עתה, כי הנתבעים אינם מתכחשים לקיומו של החוב ולעובדה, כי עסקו של הנתבע 2 אכן קיבל שירותי השכרת רכב מהתובעת ונותר חייב לה סך של 65,511 ₪ (נכון לחודש אפריל 2008) אשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום יצירת החוב ועד ליום הגשת התובענה מסתכם בסך של 70,070 ₪ (העתק מכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת צורף כנספח 12 לתצהיר ויקטור, וכן כנספח 4 לתצהיר פורטל). המחלוקת בין הצדדים בעניין זה נסבה סביב השאלה על מי מהנתבעים מוטלת האחריות לשאת בתשלום חוב זה. כן אין מחלוקת באשר לעובדה, כי הנתבע 1 שכר שני כלי רכב ישירות מהתובעת ונותר חב לה סך של 5,504 ₪ (נכון לחודש נובמבר 2008) אשר בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום יצירת החוב ועד ליום הגשת התובענה מסתכמים בסך של 5,547 ₪ (העתק מכרטסת הנהלת חשבונות של התובעת צורף כנספח 13ד' לתצהיר ויקטור, וכן כנספח 5ד' לתצהיר פורטל). יצוין, כי כלל הסכום הנתבע מורכב מדמי שכירות, השתתפות עצמית, הסבת דו"חות חניה וכביש 6, וכן עלות תפיסת הרכבים בתקופת השכירות בה היו הרכבים מצויים בחזקת מי מהנתבעים. למרות פניות חוזרות ונשנות אל הנתבעים מצד התובעת חוב זה לא שולם על ידי מי מהם. בלילה שבין ה- 1-2.5.08, תפסה התובעת את שני כלי הרכב אשר הושכרו לנתבע 1 והיו מצויים בחזקת הנתבעים 2-3, והשיבה אותם לרשותה. לטענת הנתבע (הוא התובע שכנגד), בשני כלי רכב אלו היה ציוד רב אשר אבד לאחר תפיסת הרכבים ולא הושב לידיו. מכאן ההליכים שלפניי. תמצית טענות הצדדים בהליך העיקרי תמצית טענות התובעת לטענת התובעת, הנתבע 1 והנתבע 2 הינם אחים אשר ניהלו את אותו בית עסק, העוסק באותו תחום עיסוק, תחת שם מסחרי זהה ובאותה כתובת, ומשכך, חייבים הם בחובות בית עסקם ביחד ולחוד. לטענתה, המדובר בהפרדה מלאכותית בלבד בין שני בתי העסק, אשר לא הייתה מודעת לה. לטענתה, מי ששכר בפועל את הרכבים מאת התובעת הינו בית העסק "תאילנד ישראל יזמות", וכל ניסיון מצד הנתבעים לטעון, כי מדובר בעסקים נפרדים מהווה חוסר תום לב אשר נועד להשית על כתפי הנתבע 2 את החובות כלפי התובעת, וזאת, מכיוון שכנגד נתבע זה ממילא ניתן פסק דין בהיעדר הגנה ובהיעדר כל אפשרות גבייה ממשית ממנו. כן טענה התובעת, כי היה ויתברר, כי הנתבע 2 לא היה רשאי להתחייב בשם בית העסק, הרי שמדובר בהטעיה ומצג שווא מצידו כלפיה, ומשכך יש לחייב את הנתבעים במלוא חובה של "תאילנד ישראל יזמות" בלא להתייחס כלל לשאלה בעסקו של מי מהנתבעים 1-2 מדובר, שכן מדובר באותו בית עסק ממש. עוד טענה התובעת, כי הנתבעים 2-3 חבים בפירעון מלוא התחייבויותיו של הנתבע 1, בהתאם לסעיף 3.1 להסכם השכירות, לפיו התחייבו הנתבעים לפרוע, ביחד ולחוד, את החוב כלפי התובעת בהתאם להתחייבויותיהם מכוח הסכמי השכירות, ומכוח חתימתם על כתבי התחייבות אישית והותרת פרטי כרטיס האשראי ושוברים חתומים לפירעון מלוא התחייבויות בית העסק, קיימים או עתידיים אצל התובעת, והכל כמפורט בהסכמי השכירות (העתק מכתב ההתחייבות ושוברי האשראי צורפו כנספח 11 לתצהיר ויקטור). טענות הנתבע 1 מנגד טען הנתבע 1, כי החל מיום 16.9.07 נרשם עסקו, שעניינו מכירה ושיווק של כרטיסי חיוג בינלאומיים ומכשירי טלפון סלולאריים, כעוסק מורשה, כאשר אף עסקו מכונה בשם "תאילנד ישראל יזמות". לטענתו, כינוי זהה זה של שני בתי העסק נעשה בהסכמה בינו לבין הנתבע 2, אולם מדובר בזהות בשם המסחרי בלבד, ועסקו כלל אינו קשור לעסקו של הנתבע 2 אלא מהווה עסק נפרד לעסקו של הנתבע 2. משכך טען, כי מדובר בשני עסקים עצמאיים, הנפרדים זה מזה, בשתי ישויות נפרדות ושני אנשים אשר ניהלו את עסקיהם כעוסקי מורשה הנפרדים זה מזה. לטענתו, מעולם לא ניתנה מטעמו התחייבות כלשהי כלפי התובעת, לתשלום חובותיהם של יתר הנתבעים. הנתבע 1 טען, כי עיון בהסכמי השכירות אשר נחתמו אל מול הנתבע 2 מלמד, כי הסכמים אלו נחתמו אל מול הנתבע 2 כעוסק מורשה עצמאי, ולא על ידו. לטענתו, הוא עצמו קיבל שירותי השכרת רכב מאת התובעת רק החל מחודש ינואר 2008, עת הקים את עסקו. בהקשר זה אישר הנתבע 1, כי לאחר המועד הנ"ל שכר מהתובעת שני כלי רכב לשימוש עסקו, בהתאם להסכם שנחתם בינו לבין התובעת ביום 6.1.08 ולכתב ההתחייבות מיום 8.1.08, הכולל הפקדת שובר כרטיס האשראי שבבעלותו חתום בידי התובעת, אולם טען לעניין זה, כי נמנע מלשלם לתובעת את חובו בגין התקשרות זו, נוכח העובדה, כי שירותי התובעת כלל לא היו לשביעות רצונו וגרמו לו נזקים, המסתכמים בסך של 288,389 ₪ ואשר פורטו במסגרת התביעה שכנגד. משכך טען, כי יש לקזז את סכומי נזקיו כנגד הסכום הנתבע על ידי התובעת בהליך העיקרי. תמצית טענות הצדדים לעניין התביעה שכנגד תמצית טענות הנתבע 1 - התובע שכנגד במסגרת התובענה שכנגד שהגיש, עתר כאמור הנתבע 1 לקבלת פיצוי כספי בגין נזקים אשר נגרמו לו נוכח תפיסת הרכבים על ידי התובעת. לטענתו, רכבים אלו נתפסו ונגררו על ידי התובעת שלא כדין, ומבלי שסיפקה לו הסבר אודות מעשיה ואודות גורלו של הציוד שבבעלותו, אשר היה בתוך כלי הרכב. לטענתו, רק לאחר תפיסת הרכבים, הסכימה התובעת למסור לו מידע אודות מקום הימצאותם של כלי הרכב, בהודיעה, כי כלי הרכב נמצאים במגרש בעיר עפולה שבבעלותה, תוך שעם קבלת מידע זה, ביום 2.5.08, פנתה הנתבעת 3 עם נציג נוסף מטעמה, מר אמיר מרג'יה, אל מגרשי התובעת לשם נטילת הציוד. לטענתו, בשלב זה כלי הרכב לא היו מצויים במגרש הנדון, ומבירור שערך עם נציגת התובעת גילה, כי הציוד שהיה בכלי רכב הועבר ואוחסן במשרדיה. לטענתו, בעת בדיקת מלאי הציוד שהיה בתוך כלי הרכב, התברר, כי ציוד רב, לרבות מכשירי טלפון סלולאריים, כרטיסי חיוג, נגני מוזיקה, טבעת יהלום וכסף מזומן, המסתכם בסך של 68,713 ₪, נעלם. משכך, ביום 4.5.08 הגישה הנתבעת 3 תלונה במשטרת ישראל. לטענתו, מעשי תפיסת כלי הרכב על ידי התובעת נעשה שלא כדין ובניגוד למוסכם בין הצדדים. תמצית טענות התובעת - הנתבעת שכנגד מנגד טענה התובעת, כי כלי הרכב נתפסו על ידה והושבו לחזקתה בהתאם לתנאי הסכם השכירות אשר במסגרתו מעוגנת אף התחייבות השוכר לשאת בעלות תפיסת הרכבים (סעיפים 7-8 לחוזה השכירות). לטענתה, הנתבע 1 כלל לא העלה בפניה טענה בדבר מיטלטלין שהיו בכלי הרכב בזמן אמת, ומדובר בטענה אשר הועלתה לראשונה רק במסגרת התובענה שכנגד. לטענתה, כלל המיטלטלין שהיה ברכב הושב לידי הנתבע 1, וזאת לאחר שפנתה אליו שוב ושוב בבקשה, כי יסור לסניפה ליטול את ציודו. כן טענה התובעת, כי הנתבע 1 לא צירף כל ראיה להוכחת שווי הציוד נשוא הסעד המבוקש, לרבות הנזקים אשר לכאורה נגרמו לו, וכי מדובר בניסיון פסול מצידו לגלגל על כתפיה את כישלון עסקו. לבסוף טענה התובעת, כי ככל וייפסק על ידי בית המשפט, כי הנתבע 1 זכאי להחזר כספי כלשהוא, הרי שיש לקזז את הסכום שייפסק מהסעד המבוקש על ידה בתובענה העיקרית. המחלוקת בין הצדדים בהליך העיקרי כפי שפורט לעיל, לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעים בחובות בית העסק "תאילנד ישראל יזמות" ביחד ולחוד, הואיל ומי ששכר בפועל את הרכבים מאת התובעת הינו בית העסק. מנגד טען הנתבע 1, כי עסקו אינו קשור לעסקו של הנתבע 2, וכי מדובר בעסק נפרד וממילא אינו חב בחובות הנתבעים האחרים כלפי התובעת. עיון בראיות אשר הונחו לפני מלמד, כי הן הנתבע 1 והן הנתבע 2 קיימו את עסקם כ"עוסק מורשה", ולא במסגרת של תאגיד. בנסיבות המקרה דנן אני סבורה, כי הזהות בשמם של שני בתי העסק, תחום עיסוקם, הסמיכות בין מועד כישלון עסקו של הנתבע 2 אל מול מועד הקמת עסקו של הנתבע 1, הזהות המלאה בין צוות העובדים של שני בתי העסק, העובדה, כי שני בתי העסק פעלו מאותה כתובת ובאמצעות אותו מספר טלפון (כעולה מעדותו של הנתבע 1 - עמ' 16, ש' 21-22 לפרוטוקול וכן מעדותה של הנתבעת 3 - עמ' 19, ש' 9-10 לפרוטוקול), אכן מלמדת על העובדה שהנתבע 1 המשיך את עסקו של הנתבע 2. עם זאת, הן לאור העובדה, כי אין המדובר בחברה אשר התאגדה כדין ברשם החברות ומשכך נושאת בזכויות וחובות מכוח דיני החברות, והן בהיעדר התחייבות אישית מצד הנתבעים 1 ו- 2 לשאת בתשלום חובו של האחר, אני סבורה, כי לא ניתן להטיל על כתפי מי מנתבעים אלו את האחריות לתשלום חובו של האחר, אף אם הועמדה התובעת בפני שוקת שבורה עת ביקשה לקבל את התמורה בגין שירותי השכרת רכב אשר העניקה לנתבעים. טעמי בעניין זה יפורטו להלן. עיון בהסכמי השכירות מיום 20.5.07 (נספח 8 לתצהיר ויקטור ונספח 1 לתצהיר פורטל), מיום 13.5.07 ומיום 15.7.07 (נספח 9 לתצהיר ויקטור ונספח 1 לתצהיר פורטל) מלמדים, כי מדובר בהסכמים אשר נחתמו בין התובעת לבין הנתבע 2, תוך שהסכמים אלו אינם כוללים כל התייחסות לאחריות הנתבע 1 או להתחייבות כלשהי מצידו, בדמות חתימתו על גבי ההסכמים אלו לשאת בהתחייבויות הנובעות מכוחם. אכן, על גבי ההסכמים 20.5.07 ומיום 15.7.07, לצד חתימת הנתבע 2 מצויה חותמת הכוללת את השם "תאילנד ישראל יזמות" וכן מספר טלפון כלשהו (ככל הנראה של הנתבע 2), ואילו לצד חתימת הנתבע 2 על גבי ההסכם מיום 13.5.07 מצויה חותמת הכוללת את השם "THAILAND-ISRAEL ENTREPRENEURSHIP" וכן מספר טלפון כלשהו. ואולם, כאמור, לא ניתן ללמוד מחותמות אלו כי מדובר בחברה אשר התאגדה והרשומה ברשם החברות, שכן חותמת זו אינה נושאת את המילים בע"מ או אף מספר כלשהוא אשר יש בו להעיד, כי המדובר בחברה פרטית. בהקשר זה יצוין, כי בנסיבות המקרה דנן, ניתן היה לצפות, כי התובעת, אשר עיסוקה, בין היתר, התקשרות בהסכמים מול חברות על בסיס יומיומי, תדע לעמוד על האבחנה הנ"ל בין בית עסק/שם מסחרי גרידא לבין תאגיד רשום. אף ויקטור עצמו העיד לעניין זה, כי עיון בתעודות עוסקי המורשה של הנתבעים מלמד, כי המדובר בשני עסקים נפרדים, כדלקמן: "ש: אני מפנה אותך לנספח 6 לתצהירך - התייחסות לתורג'מן אברהם - תדפיס מיום 26.1.10 - אתה מאשר שמדוחות BDI שצורפו לתצהירך, מדובר בעצם שני עסקים ושני בני אדם שונים האחד מן השני. ת: לפי הרישום זה נכון. אחד אברהם ואחד אריק, אבל מדובר באותה חברה. העברות בין האחים אינן רלוונטיות. שניהם היו אצלנו בסניף. נגד אברהם יש פסק דין". (עמ' 8, ש' 1-5 לפרוטוקול). מכאן שאין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה ניתן לה מצג שווא ביחס לצורת ההתאגדות של בית העסק ואחריותם של הנתבעים ביחס לבית עסק זה. כמו-כן אין בידי לקבל את טענת התובעת לפיה על ההליך דנן יש להחיל דיני התאגידים הקבועים בחוק על אף שאין המדובר באישיות משפטית מסוג חברה, וזאת נוכח עצם התרמית בה נקטו הנתבעים כלפיה (סעיפים 49 ו- 56 לסיכומי התובעת). כאמור, במקרה דנן, אין מדובר בבית עסק אשר פעל במסגרת תאגיד, ואף אין בהסכמי השכירות הפרטניים (נספח 10 לתצהיר ויקטור ונספח 2 לתצהיר פורטל) וכן כתבי ההתחייבות (נספח 11 לתצהיר ויקטור ונספח 3 לתצהיר פורטל) כדי ללמד על התחייבותו של הנתבע 1 לשאת בהתחייבויותיו של הנתבע 2 או של עסקו כלפי התובעת בכל הקשור להתקשרות שביניהם ואף אינם כוללים את חתימתו של נתבע זה על גבי אותם הסכמים. לעניין זה העיד הנתבע 2, ועדותו בעניין זה לא נסתרה, כי הוא עצמו חתם על גבי אותם מסמכים, וכי הנתבע 1 מעולם לא חתם על מסמכים אלו (סעיפים 4 ו- 6 לתצהיר הנתבע 2, וכעולה מחקירתו הנגדית - עמ' 22, ש' 28-29 לפרוטוקול). אף ויקטור העיד לעניין מסמכים הנוגעים להתחייבותו של הנתבע 1 כלפי חובותיו של הנתבע 2, כדלקמן: "ש: אתה יכול לאשר לי שאין ברשותך ואין ברשות החברה מסמך כלשהו הקושר את אריק באופן פרטי לחובותיו של אברהם תורג'מן ת: כבר השבתי שמה שצרפתי זה מה שיש". (עמ' 10, ש' 7-9 לפרוטוקול). ובהמשך העידה פורטל כדלקמן: "ש: ידוע לך האם יש התחייבות בכתב שאריק נתן עבור החוב של אחיו אברהם ת: מה שקיים צורף לתצהיר". (עמ' 8, ש' 1-5 לפרוטוקול). מכאן, שאין בנמצא מסמכים הנוגעים להתחייבותו של הנתבע 1 כלפי חובותיו של הנתבע 2 והחתומים על ידו. משכך, אין לי אלא לקבל את טענת הנתבע 1 לפיה לא ניתנה מטעמו התחייבות לתשלום חובותיהם של הנתבעים 2-3 כלפי התובעת (סעיף 23 לתצהיר הנתבע 1). באשר לכתבי ההתחייבות יצוין, כי אין בעובדה שבית עסקו של הנתבע 2 "תאילנד ישראל יזמות" הוגדר בכתבי התחייבות אלו כ"חברה" כדי להטיל על עסק זה את הזכויות והחובות מכוח דיני התאגידים. כתבי התחייבות אלו כוללים אך ורק את חתימתו של הנתבע 2 ולעיתים את חתימתה של הנתבעת 3, והם ניתנו ביחס לכרטיסי אשראי אשר נושאים את שמם של נתבעים אלו בלבד ואינם כוללים את חתימתו של הנתבע 1. אני סבורה, כי אף בסעיף 3.1 לתנאי הסכם השכירות אין כדי להטיל אחריות על הנתבע 1 לפרוע את חובות הנתבע 2 כלפי התובעת. בסעיף זה נקבע כי: "השוכר, הנהג ובעל כרטיס האשראי מתחייבים בזאת, ביחד ולחוד, לשלם למשכירה במועדים הקבועים בחוזה זה, או מיד עם דרישת המשכירה, את כל התשלומים המפורטים בתנאי השכירות". בנסיבות המקרה דנן וכפי שפורט לעיל, משהנתבע 1 לא חתם על הסכמי השכירות דנן ואף משלא ניתנו פרטי כרטיס האשראי של נתבע זה ביחס להסכמי השכירות אשר נחתמו על ידי הנתבע 2, הרי שלא ניתן לומר עליו, כי הוא "השוכר" או "בעל כרטיס האשראי". כמו-כן, לא הונחה לפני כל ראיה לפיה הנתבע 1 נהג בכלי הרכב אשר הושכרו לנתבע 2, ומשכך אף לא ניתן להטיל עליו אחריות מכוח היותו מי ש"נהג" בכלי הרכב. אני אף סבורה, כי לא די בעובדה, כי החשבוניות אשר הוצאו על ידי התובעת (נספח 12 לתצהיר ויקטור ונספח 4 לתצהיר פורטל) והממוענים אל "תאילנד ישראל יזמות - תורג'מן" כדי להטיל אחריות על הנתבע 1 לשאת בתשלום התחייבויותיו של הנתבע 2. מעדויותיהם של ויקטור ופורטל (סעיף 4 לתצהיר ויקטור וסעיף 1 לתצהיר פורטל) וכן מסיכומי התובעת (סעיף 12 לסיכומיה) עולה, כי היה זה הנתבע 2 אשר פנה לתובעת על מנת לקבל את שירותיה בתחום השכרת כלי רכב ואשר חתם בעצמו ולבדו על ההסכמים הרלבנטיים. ממילא אף לא נטען על ידי התובעת או מי מטעמה, כי הנתבע 1 נכח בעצמו במועד ההתקשרות הראשונית הרלבנטית. משכך, סבירה בעיני טענת הנתבע 1, כי הוא ועסקו הינם ישות משפטית נפרדת מעסקו של הנתבע 2 (סעיף 6 לתצהיר הנתבע 1), וכי משכך, לא ניתן לחייבו בתשלום חובותיו של הנתבע 2 (סעיף 42 לסיכומי הנתבע 1). התובעת טענה עוד, כי עקרון תום הלב הקבוע בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 דורש, כי התובעת לא תעמוד בפני שוקת שבורה לאחר שהנתבע 2 יצר אצלה את הרושם, כי תוכל להיפרע מבית העסק בגין מתן השירות על ידה (סעיף 50 לסיכומי התובעת). לטענתה, חתימת הנתבעים או מי מטעמם על הסכם השכירות הכללי, לאחר שסוכמו תנאי ההשכרה, יש בה כדי להעיד על גמירות דעתם של הנתבעים באשר לתנאי ההשכרה ולמתן הרשאתם לחיוב כרטיסי האשראי שבבעלותם בגין מלוא התחייבות בית העסק אל מול התובעת (סעיפים 53-53 לסיכומי התובעת). אין בידי לקבל טענתה זו של התובעת. בנסיבות המקרה דנן ונוכח קביעתי, אשר פורטה לעיל, לפיה התחייבות הנתבע 1 נעשתה במנותק מהתחייבות הנתבע 2, ולהיפך, אני סבורה, כי בכדי לקבוע האם התנהלותם של הנתבעים עומדת בחובה לנהוג בתום לב הקבועה בדיני החוזים, יש לבחון את דרך התנהלותם של כל אחד מנתבעים אלו בעת התקשרותם עם התובעת ובמנותק האחד ממשנהו. באשר לנתבע 1 יצוין, כי אף אם נתבע זה ידע את דבר חובותיו של הנתבע 2 כלפי התובעת, הרי שאין בידיעה זו כדי להעיד על חוסר תום ליבו מצד נתבע זה בכל הקשור להתקשרותו העסקית אל מול התובעת אשר נעשתה ישירות מולו ובמנותק מההתקשרות שבינה לבין הנתבע 2. באשר לנתבע 2 ומשניתן פסק דין כנגד נתבע זה בהיעדר הגנה, הרי שאינני נדרשת להכריע בשאלה האם התנהלותו של נתבע זה אל מול התובעת נעשתה בתום לב. יחד עם זאת, אני סבורה, כי בכל הקשור להסכם השכירות מיום 6.1.08, חוזי השכירות הפרטניים וכן כתבי ההתחייבות עליהם חתם הנתבע 1 באופן אישי (נספחים 13א'-13ג' לתצהיר ויקטור, נספחים 5א'-5ג' לתצהיר פורטל וכן נספחים 7-8 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1) הרי שיש בהם להטיל על נתבע זה את החובה לשאת בהתחייבויותיו מכוח מסמכים אלו. לעניין חובו של נתבע זה העיד ויקטור כדלקמן: "ש: אני מפנה אותך לסעיף 11 לתצהירך - החוב האישי של אריק לטענתכם זה רק 5547 ₪. זה החוב שהוא חייב באופן אישי בלבד? ת: כך כתוב". (עמ' 10, ש' 3-12 לפרוטוקול). מעדותו הנ"ל של ויקטור עולה, כי לפחות בכל הקשור לחובו הנ"ל של הנתבע 1, אף התובעת עצמה סבורה, כי יש להפרידו מחובו של הנתבע 2. משכך, ונוכח הפרדה זו, נדמה, כי אף מטעם זה, ההפרדה צריכה להיות הדדית, היינו, אף ביחס לחובו של הנתבע 2 כלפי התובעת. בהתייחס לרכיב חוב זה יצוין, כי הנתבע 1 אינו חולק בדבר חתימתו על גבי מסמכים אלו (סעיפים 8-10 לתצהיר הנתבע 1), ואף מאשר את העובדה, כי לאחר חתימתו על גבי מסמכים אלו שכר מהתובעת שני כלי רכב לשימוש בית עסקו (סעיף 11 לתצהיר הנתבע 1) אולם כאמור, לטענתו, יש לקזז חובו זה כנגד הנזקים, הנטענים, אשר נגרמו לו בגין אובדן הציוד שבבעלותו שהיה בכלי הרכב, טענות אשר הועלו על ידו בתובענה שכנגד. לעניין התביעה שכנגד אתייחס להלן. משכך ולסיכום פרק זה אני קובעת, כי אחריותו של הנתבע 1 הינה ביחס להסכמי השכירות אשר נחתמו על ידו בלבד, וכי אין הוא חב בתשלום חובות הנובעים מהסכמי השכירות אשר נחתמו על ידי הנתבע 2. המחלוקת בין הצדדים בתובענה שכנגד ו1. תפיסת הרכבים כפי שפורט לעיל, במסגרת התובענה שכנגד שהגיש, עתר הנתבע 1 לקבלת פיצוי כספי בגין נזקים שנגרמו לו נוכח תפיסת כלי הרכב על ידי התובעת שלא כדין, הנאמדים בסך של 288,389 ₪, אולם לצרכי אגרה הועמדו על סך של 200,000 ₪ בלבד. לטענתו, הוא לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו לגרימת הנזקים לציוד וכי הנזק לעניין זה נגרם על ידי התובעת או על ידי מי מטעמה או מעובדיה שלהם הייתה שליטה מלאה על ציוד זה, וכי האירועים שגרמו לנזקים לציוד לאחר תפיסת וגרירת הרכבים על ידי התובעת מתיישבים יותר עם המסקנה שהתובעת או מי מטעמה או עובדיה לא נקטו באמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שנקטה בזהירות הנדרשת. מנגד טענה התובעת, כי בהתאם לנהליה ובהתאם לתנאים המפורטים בהסכמים השונים עליהם חתמו הנתבעים, מקום בו מתנערים לקוחותיה מההתחייבויות שנטלו על עצמם ולא נענים לדרישותיה החוזרות ונשנות לפירעון מלוא החוב או להשבת כלי הרכב, הרי שסעיף 7 להסכם השכירות מעניק לה את הזכות להשיב את כלי הרכב לחזקתה. משכך טענה, כי טענת הנתבע 1 כלפיה, לפיה תפסה את כלי הרכב בניגוד לדין ובניגוד למוסכם, הינה טענה בעלמא, הואיל ופעלה בהתאם להסכמות הצדדים. לטענתה, לשם תפיסת כלי הרכב, נעזרה בשירותיו של תופס, המוסמך לתפוס רכבים עבורה, שירות הכרוך בעלויות, אשר בהתאם להסכמות הצדדים כמפורט בסעיף 7 להסכם השכירות, חלות על השוכר, ומקום בו הנתבע 1 לא השאיר לה כל ברירה אלא לתפוס את כלי הרכב שברשותו, הרי שעליו לחוב בעלות תפיסתם. באשר לטענת הנתבע 1 בתביעה שכנגד בגין היעלמותו של ציוד שהיה מצוי בכלי הרכב, עת נתפסו על ידה, טענה התובעת, כי עם תפיסת כלי הרכב, הועברו כלי הרכב לסניפה הממוקם בעיר עפולה, תוך שמירה והקפדה על הציוד שהיה בהם, וכי כל החפצים שהיו בכלי הרכב אשר נתפסו, הושבו לנתבע 1 במלואם. עוד הוסיפה לעניין זה וטענה, כי למעט פירוט ערטילאי של פריטים אשר לכאורה היו בכלי הרכב, הנתבע 1 לא צירף כל אסמכתא להוכחת טענתו. לטענתה, עד למועד הגשת כתב התביעה שכנגד, הנתבע 1 מעולם לא העלה כל טענה או דרישה בדבר חפצים שהיו בכלי הרכב אשר נעלמו. משכך טענה, כי המדובר בטענה חסרת תום לב שכל מטרתה להתעשר על חשבונה שלא כדין. בסעיף 7 להסכם השכירות נקבע כדלקמן: "7.1 השוכר מתחייב להשיב למשכירה את הרכב בתום ההשכרה ו/או מיד עם קבלת ההודעה על כך, לסניף בו שכר את הרכב, כאשר הרכב ריק מכל חפץ השייך לשוכר ו/או מי מטעמו, וכשהרכב במצב טוב ותקין, כפי שהשוכר קיבלו לידיו. 7.2 מוסכם בזאת כי בכל מקרה של סיום ההסכם מכל סיבה שהיא תהא למשכירה הזכות להיכנס לחצרי השוכר ו/א למקום בו נמצא הרכב ולנקוט בכל הצעדים העומדים לרשותה על מנת להחזיר באופן מיידי את החזקה ברכב, וכל ההוצאות בגין כך יחולו על השוכר. השוכר מוותר בזאת על כל טענה בדבר נזק ו/או הוצאה ו/או הפסד שייגרמו לו ו/או לצד ג' כלשהו כתוצאה מתפיסת הרכב". בנסיבות המקרה דנן, אין חולק, כי הנתבע 1 לא עמד בהתחייבויותיו כלפי התובעת ולא שילם את התמורה אשר מגיעה לה במועד. לעניין זה העיד, כי בתחילת חודש מאי 2008 לא נתקבל אישור מאת חברת האשראי וכי משכך התבקש על ידי התובעת להשיב את כלי הרכב לחזקתה (סעיף 24 לתצהיר הנתבע 1 וכן סעיף 18 לסיכומיו). לעניין זה אכן העיד הנתבע 1, כי ביום 1.5.08 שוחח עם נציגת התובעת, גב' מורן פינטו, וכי סוכם ביניהם, כי ישיב את כלי הרכב לידי התובעת ביום שלמחרת (סעיף 24 לתצהיר הנתבע 1 וכן כעולה מחקירתו הנגדית, עמ' 17, ש' 23-25 לפרוטוקול), אולם מנגד העידה פורטל, כי הסמכות להורות על תפיסת הרכבים מצויה בידה, ולא בידי הגב' פורטל, כדלקמן: "ש: את מכירה בחורה בשם מורן בפתח תקווה ת: כן מורן פינטו היא היתה סוכנת מכירות אצל התובעת. ש: האם ידוע לך שהיא ניהלת מגעים בנוגע לתפיסה מול הנתבע 1 ת: איני יודעת. ש: לגבי אופן גביית החוב את אישית טיפלת בעניין ת: מנהלת הסניף גובה את החוב באופן אישי. אם יש בעיה מפנים את זה אלי ואז אני מחליטה האם לבצע תפיסה , או בעצם להגיע לעדים (צ"ל - לדין) ודברים עם הלקוח. ש: אני אומר לך שמורן דיברה עם הנתבע 1 והיה סיכום שהוא מחזיר את הרכבים למחרת ללא כל תפיסה ובמקום זאת באתם בלילה ותפסתם ת: לא ידוע לי על כך דבר. למורן אין סמכות לקבל החלטות בעניין זה". (עמ' 11, ש' 27 - עמ' 12 ש' 7 לפרוטוקול). אכן, מעדותה של פורטל עולה, כי הגב' פורטל חדלה מעבודתה אצל התובעת (עמ' 12, ש' 9 לפרוטוקול) אולם הנתבע 1 אף נמנע מלזמנה ליתן עדותה, ובכך, כשל בהוכחת טענתו זו. בנוסף לכך, עיון בסעיף 7.2 להסכם השכירות מלמד, כי בחתימתו, ויתר הנתבע 1 על זכותו לתבוע בגין נזקים אשר נגרמו לו כתוצאה מתפיסת כלי הרכב. משכך ולסיכום פרק זה אני קובעת, כי תפיסת הרכבים על ידי התובעת והשבתם לחזקתה נעשה כדין ובהתאם להסכם השכירות שבין הצדדים. ו2. הנזק הנתבע בתביעה שכנגד כאמור, בתביעתו שכנגד, עתר הנתבע 1 לקבלת פיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לו בסך של 288,389 ₪, כאשר לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה על סך של 200,000 ₪, לטענתו, נזקים אלו נגרמו לעסקו כתוצאה ממעשי ומחדלי התובעת וכתוצאה מרשלנותה. לטענתו, בזמנים הרלבנטיים לתפיסת כלי הרכב, היה עסקו מצוי בצמיחה ובעלייה מתמדת וניכרת, ורק לאחר תפיסת כלי הרכב, אשר גרמה לפגיעה במלאי העסק, חלה צניחה וירידה משמעותית בעסקו, אשר הביאה לפגיעה חמורה במצבו הכלכלי, בשמו הטוב ובאשראי אשר ניתן לו על ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"). נוכח קביעותיי לעיל, לפיהן נדחו טענות הנתבע 1 במישור האחריות, הרי שמתייתר הצורך בדיון בנזקיו. למעלה מן הצורך אפנה לדון בשאלת הנזק בהליך זה. יצוין כבר עתה, כי אני סבורה שהנתבע 1 אף כשל בהוכחת הסכומים הנכללים בתביעתו. טעמי בעניין זה יפורטו להלן: אכן, בעדותו, ציין הנתבע 1, כי לאחר פתיחת הקופסאות, בהן אוחסן הציוד במשרדי התובעת, התברר, כי ציוד רב אשר היה בכלי הרכב בעת תפיסתם נעלם (סעיף 19 לתצהיר הנתבע 1). משכך, ביום 4.5.08 הגישה הנתבעת 3 תלונה במשטרת ישראל בגין הציוד שנעלם (נספחים 19-20 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1). ואולם, בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה, כי לא די בעדויות וראיות אלו כדי להוכיח ולבסס את גובה סכום הנזק הנטען. כאמור, בתביעתו שכנגד, עתר הנתבע 1 לקבלת פיצוי בסך של 200,000 ₪ (אשר הועמד על סכום זה לצרכי אגרה) לפי הפירוט שלהלן: סך של 68,713 ₪ בגין ציוד שהיה ברכבי התובעת, עת נתפסו על ידה, כאשר סכום זה כולל ציוד בשווי של 42,213 ₪, טבעת יהלום בשווי של 6,500 ₪ וכן סך של 20,000 ₪ כסף מזומן שהיה ברכבים. הנתבע 1 אכן צירף לתביעתו העתק חשבוניות אשר יש בהן להעיד על רכישת ציוד לבית עסקו (נספח 18 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1), ואולם, בנסיבות המקרה דנן אני סבורה, כי כשל בהוכחת טענתו, לפיה הציוד דנן היה מצוי בכלי הרכב בעת תפיסתם על ידי התובעת. ראשית, תמוהה בעיני בחירתם של הנתבעים להשאיר בכלי הרכב ציוד בשווי כה רב, לרבות טבעת יהלום וכסף מזומן. לעניין זה אכן העידו הנתבעים 2-3, כי במסגרת עבודתם אצל הנתבע 1, שימשו רכבי התובעת כמחסן למלאי העסקי ולציוד עסקו של הנתבע 1, תוך שהנתבעת 3 הייתה מנהלת רישום לציוד בהתאם (סעיף 12 לתצהיר הנתבע 2 ותצהיר הנתבעת 3). ואולם, לו זה אכן היה מצב הדברים, ניתן היה לצפות מהנתבע 1, כי יערוך ביטוח לציוד זה, נוכח הסיכון הרב הכרוך באחסון ציוד בתוך רכבים. אף אם הוצאת הציוד מכלי הרכב מידי יום ביומו כרוכה במאמץ מסוים (כעולה מעדותה של הנתבעת 3 - עמ' 21, ש' 7-8 לפרוטוקול), הרי שלא כך הדבר ביחס לטבעת ולכסף מזומן. השארת טבעת וכסף מזומן ברכב מהווה סיכון מיותר אותו נטלו הנתבעים ומשכך אין להם על מי להלין אלא על עצמם. מה גם שתמוהה בעיני בחירתם של נתבעים אלו להשאיר את כלי הרכב האמורים חונים ברחוב ולא בחניית ביתם, כעולה מעדותה של הנתבעת 3 אשר נמסרה בעת הגשת התלונה על ידה למשטרת ישראל (ש' 29-30 להודעת הנתבעת 3 אשר נמסרה ביום 4.5.08 למשטרת ישראל, צורפה כנספח 20 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1). לעניין היעלמותו הנטענת של הכסף המזומן, יצוין כי לא הוצגה לפני כל ראיה לעניין גובה הסכום הנטען. כך למשל לא הוצג לפני כל מסמך המעיד על משיכת הכספים מבנק כלשהוא ואף לא הובאה לפני כל עדות מגורם שלישי אשר מסר סכום שכזה לידי מי מהנתבעים. כמו-כן תמוהה בעיני בחירתו של הנתבע 1 לעתור לקבלת פיצוי בסך של 6,500 ₪ עבור טבעת היהלום אשר לכאורה היתה ברכבים (סעיף 20 לתצהיר הנתבע 1), וזאת הגם שעיון בחשבונית אשר צורפה כנספח 18 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעמו, מלמד, כי שוויה מסתכם בסך של 3,200 ₪ בלבד, מה גם שעל גבי חשבונית זו צוין מפורשות, כי הטבעת לא סופקה. מכל מקום, אף אצא מנקודת הנחה, כי טבעת זו אכן סופקה בשלב מאוחר יותר (וכאמור, מדובר בהנחת מוצא אשר לא הוכחה על ידי הנתבע 1), הרי לא ברור מה טבעת זו עשתה ברכב מעת רכישתה - ינואר 05 - ועד למועד תפיסת כלי הרכב על ידי התובעת - בחודש מאי 08, שכן הנתבע 1 לא הציג גרסה כלשהי לעניין סיבת הימצאות הטבעת ברכבי התובעת, הגם שעסקו מתמחה בכל הקשור לתחום התקשורת והטלפונים הסלולאריים. מטעמים אלו אני סבורה, כי הנתבע 1 כשל בהוכחת טענתו לעניין מרכיב הנזק הנ"ל. בהקשר זה יצויין, כי לא די לטעמי בעדות הנתבעת 3, אשר כאמור הינה קרובת משפחתו של הנתבע 1, לפיה ציוד רב, בהשוואה לרישום שערכה, שהיה בתוך כלי הרכב ערב תפיסתם וגרירתם על ידי התובעת, נעלם (סעיף 15 לתצהיר הנתבעת 3). יצויין, כי אותן רשימות נטענות לא הוצגו לפני וכאשר נשאלה הנתבעת 3 היכן מצויה אותה רשימה שערכה ואשר מתעדת את הציוד שנמצא בסניף התובעת השיבה, כי אין לה את הרשימה וכי הצילום מתועד (עמ' - ש' 14-15 לפרוטוקול). בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה, כי לרשימות אלו חשיבות רבה נוכח העובדה, כי העתק החשבוניות אשר צורפו כנספח 18 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1 ואשר יש בהן להעיד על רכישת ציוד לעסקו, מסתכמות בסך של 119,505 ₪, לעומת הסכום הנתבע בגין מרכיב זה, המסתכם כאמור בסך של 68,713 ₪ בלבד. עיון בנספח 20 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1 מלמד, כי רשימות כאמור אף לא הוגשו למשטרת ישראל בעת הגשת התלונה על ידי הנתבעת 3. אף עדותו של הנתבע 1 לעניין הציוד אשר נעלם מרכבי התובעת אינה עקבית, ולא הותירה אצלי רושם של עדות מבוססת ואמינה. נתבע זה העיד בנושא, בין היתר: "ש: סיכום ביניים שעשיתי וספרתי שמ1/08-3/080 (צ"ל 1/08-3/08) רכשת בערך 100 מכשירים שונים ושילמת בערך על כל המכשירים והציוד 120,000 שח בערך, מותכם נעלמו 50,000 שח מהרכבים, תגיד לי איך זה מתיישב עם העובדה שבאותה תקופה עשית הכנסות של כמעט חצי מיליון שח הכנסות זה עולה מדוחות שלך . יכול להיות שהמכשירים נעלמו לחנויות ולא התפוגגו באוויר ? ת: אני לא יודע. ש: ניקח לדוגמא מכשיר - N95 - תראה לבית המשפט את חשבונית המס המציינת את המכשיר הספציפי שנגנב - איפה רכשת את אותו מכשיר בחשבונית המס? ת: (מעיין) ש: אני אומר לך שיש אסמכתאות לרכישת מספר מכישירם מדגם זה - תציג לי בחשבונית המס את המכשיר הספציפי שאתה טוען שזה נגנב? ת: יתכן שזו חשבונית שאושרת הוציאה מול הספק. ש: אלו חשבוניות אמורות להיות חשבונות רכישה ולא מכירה ? ת: נכון זה קניה . אני מסביר ... ש: הרי אם אני רוצה לפצות אותך נניח עבור המכשיר שנגנב, אתה צריך להציג לי חשבונית ת: אולי זו חשבונית שכבר לא קיימת . ש: אז אי אפשר לדעת איזה מכשיר נגנב ואולי הוא בכלל נמכר. ת: יכול להיות שזו טעות במכשיר שצויין. לגבי הדגם המסויים . אני לא יודע אולי דרך חשבונית". (עמ' 18, ש' 1-20 לפרוטוקול). הנתבע 1 אף נמנע מלהעיד את מר מרג'יה, מי שכאמור התלווה אל הנתבעת 3 למשרדי התובעת לשם בדיקת הציוד וספירתו על ידי הנתבעת 3 (סעיף 11 לתצהיר הנתבעת 3). בנסיבות המקרה דנן אני סבורה, כי עדותו של מר מרג'יה היה בה כדי לתמוך בגרסת הנתבעת 3 לעניין נסיבות האירוע. צפיה בארבעת קבצי הוידיאו, אשר מצוים בדיסק אשר צורף כנספח 15 לתצהיר ויקטור והמתעדים את אירוע ספירת הציוד אשר היה ברכבי התובעת עת תפיסתם על ידה, מלמד, כי בקובץ הוידיאו שמספרו MOVO4214 נשמעת אמירה מפי הנתבעת 3 לפיה "N70 לא חסר" וזאת בניגוד לסעיף 16 לתצהיר הנתבע 1 במסגרתו הצהיר נתבע זה, כי בין הציוד שנעלם היה גם "2 מכשירי נוקיה n-70 בשווי עלות רכישה בסך-. 1,950 ₪". עוד הוסיף הנתבע 1 וטען, כי בפעולותיה, הפרה התובעת את החובות המוטלות עליה מכוח דיני השמירה, ומשכך מוטלת עליה החובה לפצותו בגין נזקיו אלו. הגם שטענה זו נטענה בעלמא יצוין, כי בהתאם לסעיף 2.(א) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967, "שומר חנם יהא אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו". בנסיבות המקרה דנן וכפי שפורט לעיל, אני סבורה, כי מעשי התובעת אינם עולים לכדי רשלנות, ומשכך נדחית טענת הנתבע 1 בדבר אחריותה של התובעת מכוח דיני השמירה. סך של 3,234 ₪ המהווים את עלות תפיסת כלי הרכב, אשר נגבה על ידי התובעת בגין תפיסתם. לעניין זה יצוין, כי לאור לקביעתי לעיל, לפיה תפיסת כלי הרכב על ידי התובעת נעשתה כדין, ונוכח סעיף 7.2 להסכם השכירות שבין הצדדים, המטיל את ההוצאות בגין תפיסת כלי הרכב על השוכר, קרי הנתבע 1, הרי שחיוב זה נעשה כדין ובהתאם להסכם השכירות שבין הצדדים. סך של 18,000 ₪ אשר נגבה על ידי התובעת מכרטיס האשראי שבבעלות הנתבע 1 בגין חובותיהם של הנתבעים 2-3. אין חולק, כי סכום זה אכן נגבה על ידי התובעת ואף עיון בנספחים 11-14 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1 מלמד, כי הנתבע 1 אכן הלין בפני חברת האשראי בדבר חיוב ביתר אשר נעשה מצד התובעת. אולם יחד עם זאת, לא הוכח לפניי, כי מדובר בתשלום שנעשה ביחס לחובותיהם של הנתבעים 2-3, ונראה, כי המדובר בחיובים אשר נגבו לאחר חתימת הצדדים על הסכם התקשרות וביחס לכלי הרכב אשר הושכרו ישירות לנתבע 1. כמו-כן, אין חולק, כי בסופו של יום הוחלט על ידי חברת האשראי שלא להשיב את הכספים הנדונים לנתבע 1. לעניין זה העיד הנתבע 1, כדלקמן: "ש: פנית לחברת האשראי עשית ביטול חיוב על כ- 18,000 שח ת: נכון. ש: מה הכריעה בסופו של דבר חברת האשראי ? האם זוכית? ת: הם לא יכולים לזכות. ש: חברת האשראי ביקשה את התגובה שלנו מה קרה בסוף? ת: לא זיכו". (עמ' 18, ש' 23-28 לפרוטוקול). עוד עתר הנתבע 1 לתשלום פיצויים בגין בזבוז זמן והפסד 10 ימי עבודה לפי סך של 600 ₪ עבור כל יום, ובסך הכל סך של 6,000 ₪, וכן נזק בגין הפסד רווח בגין מכירת הציוד בשווי של 20% מעלות רכישתו, בסך של 8,442.60 ₪. לעניין זה יצוין, כי לא הוצגה לפני כל ראיה לפיה נאלץ להפסיד כמות זו של ימי עבודה. כמו-כן, סבירה בעיני טענת התובעת לפיה, נוכח עדותו של הנתבע 1 לפיה מיום חתימתו על גבי הסכום השכירות בינואר 08 לא שב עוד אל סניפיה ונוכח העובדה, כי הוא עצמו לא ניגש לתחנת המשטרה, הרי שלא פעל כל פעולה אשר הצריכה ממנו להפסיד זמן עבודה ממשי (סעיף 34 לסיכומי התובעת). כמו כן, אני סבורה, כי לא הוכחו הסכומים הנתבעים ביחס למרכיב זה. לא די בטענה כללית לפיה בזמנים הרלבנטיים לתפיסת כליה רכב היה עסקו של הנתבע 1 מצוי בצמיחה ובעלייה מתמדת וניכרת וכי רק לאחר תפיסת כלי הרכב ונוכח הנזק שנגרם לציודו, נגרמה לו פגיעה חמורה במצבו הכלכלי ועסקו החל להידרדר (סעיף 30 לתצהיר הנתבע 1) או בצירוף דחות רווח והפסד (נספח 21 לתיק המוצגים אשר הוגש מטעם הנתבע 1) כדי להעיד, כי הנזקים אשר נגרמו לבית עסקו, נגרמו כתוצאה מהתנהלותה של התובעת. כמו-כן עתר הנתבע 1 לתשלום פיצוי בגין הסתבכות עסקו, לרבות אל מול הבנק אשר אילץ אותו להגיע להסדר חוב בסך של 164,000 ₪. אכן, לשם הוכחת טענתו זו צירף העתק מהסדר החוב שנחתם אל מול הבנק (נספח 16 לתיק המוצגים מטעם הנתבע 1), ואולם, אני סבורה, כי אין בהסדר שכזה להעיד, כי המדובר בחובות אשר נגרמו כתוצאה ממעשי התובעת. כמו-כן, אף מעדותו של הנתבע 1, עולה, כי בתקופה שקדמה לתפיסת כלי הרכב, היה עסקו מצוי בקשיים כלכליים, כדלקמן: "ש: מי זאת סיגל אטיאס ? ת: קרובת משפחה ש: היא עבדה אצלכם ? ת: אותה תקופה היא עבדה. מפסר ימים לפני ששכרתי את הרכבים בערך ב1/08, היא גם היתה עובדת כאשת שטח מכירות . ש: היה לה גם רכב ? ת: בהתחלה שלה לצורך התחלת הפעילות ואז שכרתי רכבים מהתובעת . היתה לה תקופה שהיא פעלה עם רכב התובעת ואז היה איזשהו כתוצאה מעצור של פעילות והעדפתי להאט את הפעילות ושחררתי אותה מתפקידה שהיה זמני כעזרה". (עמ' 15, ש' 3-11 לפרוטוקול). לבסוף עתר הנתבע 1 לקבלת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין טרחה, עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני. ואולם, לאור קביעתי לעיל, לפיה תפיסת כלי הרכב על ידי התובעת נעשתה כדין, הרי שממילא אין מקום לפסיקת פיצוי בגין מרכיב זה. בשולי הדיון בעניין זה יודגש, כי בזמן קרות הנזק הנטען, הנתבע 1 כלל לא פנה אל התובעת בדרישה לקבלת פיצוי בגין הנזקים אשר נגרמו לו וטענותיו הועלו רק במסגרת התביעה שכנגד אשר הוגשה מטעמו. לעניין זה העיד כדלקמן: "ש: נזק של 200,000 שח , איפה דרשת זאת בכתב או בעל פה מיום הגניבה לכאורה ועד להגשת התביעה ? ת: לא, בהתאם לתצהיר ? זה כתוצאה אני קיבלתי תביעה מהם על חובות שלי כלפי אחי. בעצם זה היה כהתייעצות כתוצאה מהוצאות משפטיות". (עמ' 19, ש' 1-4 לפרוטוקול). משכך ולסיכום פרק זה אני קובעת, כי הנתבע 1 אף כשל בהוכחת סכומי התביעה שכנגד. סיכום נוכח האמור לעיל, תוצאת ההליך הינה כדלקמן: התביעה בתיק העיקרי מתקבלת בחלקה ועל הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 5,547 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התובענה ועד למועד תשלומו בפועל. התביעה שכנגד נדחית. הנתבע 1 יישא בהוצאות התובעת ושכר טרחת עו"ד בגין ההליך, על שני חלקיו, בסך כולל של 5,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. רכבשכירותהשכרת רכב