תביעה בין ידועים בציבור שנפרדו

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה בין ידועים בציבור שנפרדו: 1. זוהי תובענה על סך של 1,189,167 ₪ שעניינה דרישה לפיצוי מאת בן זוג עימו חיתה התובעת שנים מספר. רקע עובדתי 2. התובעת, גרושה בשנות הארבעים לחייה, ואם לשני ילדים, חיתה תקופת מה עם הנתבע, שהינו אלמן כבן 60, וזאת בשנת 1999. 3. הנתבע הרעיף עליה מתנות וכספים ואף רכש בתל-אביב חנות שרשמה על שמה ואף על שם בתה. (להלן: "החנות"). 4. בשנת 2000 הודיעה לו כי אינה מאוהבת בו וזה איים כי יתבע אותה באם לא תינשא לו. 5. בנסיבות אלה, החתימה אותו על מסמך לפיו הוא מתחייב לפצות אתה על כל נזק שייגרם לה באם יתבע אותה בתקופה שבין 6.11.00 עד 5.11.01. 6. בחודש אפריל 2001 הגיש הנתבע תביעה כנגדה וכנגד בתה בטענה כי הפרה הבטחת נישואין. בהליך זה נקבע כי על התובעת להשיב לו זכויות שבחנות דנן שהוחזקה בדמי מפתח וכן להשיב דמי שכירות אשר קיבלה בגין השכרת החנות בסך של 64,000 דולר. 7. כיום, תובעת התובעת את הנתבע מכוח כתב אותו מכנה היא "כתב שיפוי" המוכתר בכותרת "כתב התחייבות" מיום 6.11.00 על פיו התחייב הנתבע לשפותה עם כל הגשת דרישה משפטית או תביעה ו"ללא צורך בהוכחת נזק כלשהו מצידה". 8. לשם הבטחת אלה, הפקיד סכום של 15,000 דולר בנאמנות אצל עו"ד אסף הורניק על מנת שיועבר לידי התובעת עם הגשת כל תביעה מצידו. 9. הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך של 940,000 ₪ וכן תביעה כנגד בת התובעת, שעניינן דרישה להשבת מיטלטלין, לתשלום דמי שימוש עבורם ולפיצוי בגין סבל ועוגמת נפש. פסקי הדין בבית המשפט המחוזי והעליון 10. התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בתל - אביב תביעה אזרחית בתיק ה.פ.000554/01 כנגד התובעת ובתה, וביום 3.8.06 ניתן פסק דין ארוך וממצה מפי כבוד השופטת שרה גדות בדבר זכויות הצדדים לאחזקה בחנות דנן ברחוב שינקין מס' 64, בדירה ברחוב לוין קיפניס 5, בכספים המהווים פירות מן הנכס, בג'יפ טויוטה שמסר לתובעת ובכספים שונים אשר תבעם לאחר שהתברר לו כי התובעת אינה מאוהבת בו וכי לא תינשא לו. 11. כן קבעה כי הג'יפ והכספים שהועברו לתובע בחודש יולי 2000 שייכים לה, על פי נסיבות קשריהם, כי משיכת כספים בסך של 126,000 דולר מחשבון הנתבע, נעשתה ללא הרשאה, ועליה להשיב סכומים אלה, אולם אין צורך להשיבם בעין, כי נזקפים הם לצורך רכישת הדירה הנזכרת, אשר נשארת בבעלות התובעת. 12. עוד נקבע לעניין החנות בדמי מפתח כי הנתבע הינו בעל הזכויות בה כדייר מוגן וכרוכש הזכויות בדמי מפתח. 13. אשר לדמי השכירות של החנות נקבע כי על התובעת להשיבם לנתבע בסך של 64,000 דולר עבור 64 חודשים. 14. לעניין הדירה והמיטלטלין בה נקבע כי הכספים שמסר התובע לנתבעת לרכישתה יישארו בידיה שכן ניתנו במתנה וכי הוא לא יירשם כבעליה, ואולם המיטלטלין שייכים לו. 15. לסיכום, קבעה כבוד השופטת גדות כדלקמן: "א. המבקש הוא בעל הזכויות כדייר מוגן וכרוכש הזכויות בדמי מפתח על החנות ברח' שינקין 48, חנות המצויה בבעלות המשיבה הפורמאלית 4, גבריאלה שרה פכטהולד. ב. המשיבות, ביחד ולחוד, ישלמו למבקש את דמי השכירות שהתקבלו בגין השכרת החנות מיום הגשת התובענה, 18.4.01, ועד היום, סכום בשקלים השווה ל - 64,000 דולר, עפ"י השער היציג של הדולר במועד התשלום בפועל. ג. המבקש הוא הבעלים של המיטלטלין כדלקמן: וידיאו, מיקרוגל, מקרר, תנור, שידה, מכשיר DVD, שואב אבק, שני מקלטי טלויזיה, מצלמת וידיאו, הליכון חשמלי מקצועי ומחשב מאובזר, ועל המשיבה להשיבם למבקש". 16. בשולי פסק הדין נאמר לגבי זכות התובעת לשיפוי כדלקמן: "כתב ההתחייבות כולל התחייבות לשיפוי בגין תביעות ולפיכך אין הוא רלבנטי בשלב זה, אלא בהליך נפרד". 17. כן נפסק בבית המשפט המחוזי כי על התובעת לשלם לנתבע דכאן הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ וכן ריבית ודמי הצמדה מיום פסק הדין ועד תשלומו. 18. על פסק דין זה הוגש ערעור ובבית המשפט העליון נפסק ביום 19.7.09 בתיקים ע"א 7156/90 וע"א 8634/06, בחלקו האופרטיבי של פסק הדין, כדלקמן: "הזכויות בדירה ובכספים שנמשכו ללא הרשאה המשיב מצידו משיג על קביעותיו של בית המשפט קמא בנוגע לדירה ולכספים שנמשכו ללא הרשאה. המשיב מעלה טענות רבות בדבר טעות והטעייה, תנאים מכללא וטעויות של בית המשפט קמא בקביעת הממצאים העובדתיים. אולם איני נדרש לטענות אלה נוכח מסקנתי כי יש לקבל את טענתו של המשיב כי הוא רשאי לחזור בו מהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין. הוראת סעיף 6 לחוק המתנה מכפיפה את הקנייתן של מתנות להסדרים המיוחדים הנקובים בדין. ההסדר הרלבנטי לעניינו מצוי בהוראת סעיפים 6 ו - 7 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 הקובעות כי השלמת עסקה במקרקעין - לרבות מתנה במקרקעין - טעונה רישום, מכיוון שרישום הדירה טרם הושלם מדובר בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין. משכך, רשאי המשיב לחזור בו מן המתנה בהתקיים אחת מהחלופות המנויות בהוראת סעיף 5 לחוק המתנה, שזו לשונה: (א) התחייבות לתת מתנה בעתיד טעונה מסמך בכתב. (ב) כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בסתמך על התחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו. (ג) מלבד האמור בסעיף קטן (ב), רשאי הנותן לחזור בו מהתחייבותו אם היתה החזרה מוצדקת בהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן משפחתו או בהודעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן. מבין ההוראות המנויות בסעיף 5 לחוק המתנה המאפשרות למתחייב ליתן מתנה לחזור בו, הוראת סעיף 5(ג) היא הגורפת ביותר. הוראה זו מאפשרת למתחייב ליתן מתנה לחזור בו אף אם ויתר בכתב על זכות החזרה ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על המתנה (ראו מ' א' ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח - 1968 - פירוש לחוק החוזים 384 (מהדורה שניה, ג' טרסקי עורך, 1996). נטייתה של הפסיקה היתה לפרש את התיבות "התנהגות מחפירה" באופן מרחיב המיטיב עם המתחייב מתוך תפיסה שמדובר בהתחייבות חלשה יותר מהתחייבות חוזית רגילה (ראו: ע"א 350/96 ויימר נ' שביט, פ"ד נב(5) 797 (1999) (להלן: "עניין וייסר)). נראה לי כי נסיבות העניין לא יכולה להיות מחלוקת כי המערערת נהגה במשיב באופן מחפיר המצדיק להכיר בחזרתו במתן הדירה, כפי שמציין בית המשפט קמא בסיכום פסק דינו: "המבקש (המשיב א' ר') היה כרוך אחר המשיבה (המערערת א' ר') והיה מוכן, נואשות, לתת לה כספים ורכוש, ולו על מנת להוסיף ולהימצא בקרבתה. המשיבה ניצלה את חולשתו של המבקש בציניות ובהתנהגות בלתי מוסרית, תוך קבלת כספים ורכוש רב שהיו של המבקש". מעבר לנדרש, יצויין כי התנהגותה של המערערת עולה כדי "התנהגות מחפירה" אפילו לפי הפרשנות המצמצמת שהוצעה, אך לבסוף נדחתה. לתיבות אלה בפסיקה, דעת המיעוט בעניין "וייסר" לא ראתה בהתדרדרות היחסים בין המתחייב למקבל המתנה "התנהגות מחפירה" בשל עצמה וביקשה להציב דרישה של דופי מוסרי חמור בהתנהגות המקבל כלפי המתחייב. אכן, לא כל פרידה בין בני זוג או סיומה של מערכת יחסים עולים כשלעצמם כדי "התנהגות מחפירה". אלא שבנסיבות מקרה זה, כפי עולה במפורש מפסק דינו של בית המשפט קמא, התנהגותה של המערערת כלפי המשיב הייתה צינית, נצלנית ובלתי מוסרית באופן העולה כדי "התנהגות מחפירה", ודוק: טענה זו עומדת למשיב בכל נקודה בזמן הקודמת להשלמת הרישום ואין לפיכך משמעות לטענה המועלית על ידי המערערות כי מדובר בהרחבת חזית. משכך, רשאי המשיב לחזור בו ממתן הדירה ולהירשם כבעליה בכפוף להשבת סכום השתתפותה של המערערת במימון הדירה. הדיון יוחזר איפוא לבית המשפט קמא על מנת שיקבע מה היה חלקה של המערערת במימון הדירה. ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש. טענותיהם של המערערות לגבי המיטלטלין שנרכשו עבור הדירה לא הושמעו לפני בית המשפט קמא ולגופו של עניין, דינן להידחות מאותם טעמים שבגינם נדחו טענות דומות ביחס לחנות. אשר לטענותיו של המשיב בנוגע לג'יפ ולכספים מחודש יולי, לא מצאתי טעם מבורר להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא כי מתן הג'יפ לא הותנה בתנאי וכי הכספים לא הועברו מחמת טעות. מכל מקום, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא כי תצהיר הויתור חל על נכסים אלה. אשר על כן, דין ערעורן של המערערות להידחות ודין ערעורו של המשיב להתקבל בחלקו. הדיון יוחזר לבית המשפט קמא. כאמור, לצורך קביעת הסכומים שעל המערערות להשיב למשיב בגין השימוש בחנות, וכן לצורך קביעת חלקה של המערערת במימון הדירה. בכפוף להשבת סכום אחרון זה למערערת, יוכל המשיב להירשם כבעל הדירה. בנסיבות העניין, המערערות יישאו בהוצאות המשיב בסכום של 50,000 ₪". (ההדגשה אינה במקור - ח.י.). 19. לסיכום, בית המשפט העליון פסק, איפוא, כי דין ערעור המערערות להידחות ודין ערעור המשיב, דשם, הנתבע, להתקבל, בחלקו. 20. בית המשפט העליון חזר על קביעות בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לקביעת הבעלות בחנות, לקביעה ביחס לגורל דמי השכירות ששולמו בפועל, וכאמור, הוחזר הדיון לצורך קביעת הסכומים שעל המערערות לשלם בגין השימוש בחנות. לבסוף, נקבע כי המערערות תישאנה בהוצאות הדיון בסך של 50,000 ₪. 21. אשר לכתב השיפוי נאמר בו כדלקמן: "טענה נוספת של המערערות היא כי יש לדחות את תביעתו של המשיב מטעמי יעילות דיונית, זאת מכיוון שכתב השיפוי מחייב את המשיב לשפות את המערערת בגין כל נזק שייגרם לה עקב הגשת תביעה מטעמו. אינני נדרש להכריע בשאלת תחולתו של כתב השיפוי בשעה זו. אין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע עבור בעל דין אימתי וכיצד לתבוע את זכויותיו ואל לו להגביל את אפשרויותיו של בעל דין על סמך ספקולציות באשר לתוצאות תביעתו. פרשנות תחולתו של כתב השיפוי אפוא אינה נדרשת והיא תדון, אם וכאשר, בעיתה". (ראה: סעיף 22 לפסק הדין בעמוד 12 לו). 22. נושא כתב השיפוי נותר, איפוא, ללא קביעה ע"י שתי הערכאות והללו לא נכנסו לגופו, אלא פסקו בשאלות הרכושיות. 23. לשון כתב השיפוי, נוקטת, כמצוין לעיל, בביטוי כדלהלן: "לשפות בגין כל הוצאה או נזק כספי ו/או אחר שיגרם כתוצאה מהגשת דרישה ו/או תביעה כלשהי". 24. "כתב שיפוי" זה אינו בא להכריע בזכויות הצדדים הרכושיות השונות, שכן באלה הכריעו בית משפט המחוזי ובית המשפט העליון, ואין בלתן, כמובן. 25. הסכמת הנתבע ניתנה לשיפוי על הוצאה או נזק שיגרמו מהגשת דרישה משפטית או תביעה. מובנו של כתב השיפוי הגורף אינו בהיר דיו, שכן ערכו אותו הצדדים, מן הסתם, ביניהם, ללא ייעוץ משפטי כדבעי, ואולם ניתן להסיק מלשונו, בסבירות רבה, כי הכוונה היא לשיפוי על הוצאות דיון שנגרמו עקב דרישה או תביעה משפטית, הסכמה אשר לדידי תמוהה היא, שכן אינה תלויה בתוצאות הדיונים ובפסקי דין שיינתנו ויכריעו בסוגיות אשר היו נטושות בין הצדדים או עלולות היו להגיע לדיון בבתי משפט. לעניין פרשנות הסכם על פי לשונו ונסיבותיו נקבע ברע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' אלחנן טלמור ואח', כדלקמן: "סבורני כי אין כל עימות בין ההלכה שנקבעה בעניין אפרופים ובעניין מגדלי ירקות לבין עמדתי כפי שהובעה בעבר בפסיקה. לדידי, מבחינה עקרונית הלכת אפרופים אינה הלכה שגויה, אולם כפי שציינתי בעבר, סבורני כי הרטוריקה שלה והדרך שבה היא יושמה הם שהובילו לפגיעה בעקרון חופש החוזים, לפגיעה באוטונומיה של הרצון הפרטי ופגיעה ביציבות הנדרשת בדיני החוזים. לגישתי, וכך אף עולה מלשון סעיף 25(א) לחוק החוזים, על בית המשפט להביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים כאשר הוא נדרש לשאלת פרשנותו של חוזה, וכל זאת במקום בו החוזה אינו ברור וטעון פרשנות. במקרים אלו נדמה כי אין מקום להסתפק אך ורק בלשון החוזה. בעניין זה ציינתי בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן ( 23.2.2010) : אכן, יתכנו מצבים בהם הצדדים קבעו במסגרת החוזה תניות לגבי סוגיה זו או אחרת, אולם הלשון בה נקטו אינה ברורה ואינה חד משמעית. מוכן אני להניח כי במקרים אלו עשוי לעלות צורך בפרשנות לשון החוזה לרבות באמצעות פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה, ברם רק לאחר שמוצו יתר כללי הפרשנות החוזיים שהותוו בדין, ובראש ובראשונה הפניה ללשון החוזה כפי שזו מוצאת את ביטוייה בחוזה אותו ניסחו הצדדים. פרופ' ג' שלו עמדה אף היא על כך, כי ישנם מצבים בהם מתעורר הצורך לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה על מנת ללמוד על אומד דעת הצדדים: פנייה לנסיבות חיצוניות כמקור נוסף ומשלים לאומד דעת הצדדים היא אפשרית, ראויה ורצויה במצבים שונים" (ראו: גבריאלה שלו "מיהם שליטי החוזה (דיון נוסף בהלכת אפרופים)" ספר חשין 645, 647 (2009). אשר לרטוריקה של הלכת אפרופים, עליה עמדתי לעיל, הרי שבעניין זה אף פרופ' ד' פרידמן התייחס לקשיים הנעוצים ברטוריקה של הלכת אפרופים ולא בהלכה עצמה, וציין: למרות זאת מעורר פסק הדין בפרשת אפרופים קשיים ניכרים. קשיים אלה אינם נעוצים בהלכה עצמה, הנכונה לגופה. הקושי הוא ברטוריקה של פסק הדין ובדרך שבה יושמה ההלכה במקרה הספציפי. השילוב של גורמים אלה יצר תחושה שלפיה אין בנמצא חוזה ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות… אין בידי להסכים לעמדתו של חברי, המשנה לנשיאה, לפיה עסקינן אך ורק ב"מיתולגיה" או ב"רוח של אפרופים". פניה לנסיבות חיצוניות לחוזה כעניין שבשגרה ומדי יום ביומו אף שאין הדבר נחוץ, חלחלה ברבות השנים לפסיקתו של הערכאות דלמטה והפכה לחלק בלתי נפרד מהאופן בו מפרשים בתי המשפט חוזים. הפניה לנסיבות חיצוניות לחוזה בהסתמך על הלכות אפרופים ומגדלי ירקות, כדבר שבשגרה ואף כשאין בכך כל צורך, יוצרת לטעמי מציאות שעלולה לפגוע בעקרונות היסוד של דיני החוזים: אוטונומיית הרצון החופשי של הצדדים, עקרון חופש החוזים, ועקרון היציבות והוודאות המשפטית..." 26. נראה הוא, כי לעניין כוונת הצדדים העולה מן ההסכם ומנסיבות העניין הרי שזו התכוונה לשיפוי גורף בנושא הוצאות דיון משפטיות, ולגישתי, ראוי ליתן תוקף להסכמה מוחלטת זו, על אף היותה מזיקה בעליל לנתבע. בעניין זה יש אף לראות את סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, כפי תיקונו מס' 2 משנת תשע"א כדלקמן: "25. פירוש של חוזה (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו. (ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל". 27. על פי הסכמת הצדדים, איפוא, על הנתבע לשפות את התובעת, בהתאם לכתב תביעתה דכאן ונוסחו, ובהתאם לתצהירה ת/1 על הוצאותיה המשפטיות, כדלקמן: שכר טרחת עורכי דין על פי קבלות (נספח י"א לתצהיר התובעת - ת/1) א. לעו"ד אמנון זכרוני - 165,901 ₪; ב. לעו"ד אייל זלר - 40,000 ₪; ג. לעו"ד חיים בן יעקב - 40,810 ₪; ד. לעו"ד מרים זפט - 66,345 ₪; אגרות א. ערעור לבית המשפט העליון - 25,013 ₪; ב. בר"ע על החלטת כב' השופטת גדות - 457 ₪; ג. מחצית אגרה ראשונה בתיק זה - 19,016 ₪; ד. מחצית אגרה שנייה בתיק זה - 19,016 ₪; גבייה בתיקי הוצל"פ א. תיק מס' 01-10297-49-1 סך 5,775 ₪; ב. תיק מס' 01-39205-10-7 שולם 70,431 ₪; סה"כ: 452,764 ₪ 28. דרישות התובעת לגבי השבת דמי מפתח; השבת דמי שכירות אשר קיבלה בגין החנות; אובדן דמי שכירות לאחר מתן פסק הדין ב - 2006 ולתקופה של שלושים שנה לעתיד; סך של 30,000 ₪ בגין טענה לעגמת נפש, ובסך הכל - דרישה לתשלום סכום כולל של 1,189,167 ₪, צריכות להיות מעוגנות בפסקי הדין שהכריעו בזכויות הצדדים, ולהיגבות, מן התובעת והנתבע, על פי הקביעות האלה, ואל לו לבית המשפט זה לעשות פלסתר פסקי דין אשר ניתנו כדין והללו חלוטים, תחת כותרת חובת "השיפוי על הוצאות" שנובעת מכתב השיפוי, שאין בו איסור ליהנות מקביעות משפטיות כאלה או אחרות, אלא, למצער, ליתן "שיפוי" בלבד על הוצאות משפט שתיגרמנה. כן לא תשתנה עובדה זו ע"י תצהירי ילדיו אשר הביא בפני. 29. אשר לתביעה שכנגד - לנתבע אין כל "כתב שיפוי" משלו, ועל כן כל דרישותיו הרלבנטיות תהיינה בהתאם לפסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי והעליון, וכספיו ייגבו בהליכי הוצאה לפועל, באם צריך, על פי אלה, ולפיכך נדחית תביעה זו. 30. אשר לתביעה שכנגד הבת - לה אין כל נגיעה לאירועים, למעט חתימתה על כתב השכירות של החנות, וחלות עליה ההוראות בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון. לסיכום אשר על כן, ישלם הנתבע לתובעת הסך של  452,764 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, בהן התקבלה התביעה בחלקה בלבד, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך כולל של 12,500 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל. אשר לעניין התביעה שכנגד בת התובעת, הרי שזו נדחית ללא צו להוצאות. ידועים בציבור