תביעה אישית של עובד נגד מנכ''ל חברה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה אישית של עובד נגד מנכ''ל חברה: 1. המשיב עבד בשירות החברה לפיתוח תעשיות (1996) אי.די.סי בע"מ (להלן:"החברה"), והתפטר מעבודתו. בבית הדין הוגשה תביעה כנגד החברה והמבקש, שהינו מנכ"ל החברה, ורכיביה העיקריים הינם פיצויי פיטורים, הפרשי שכר, פיצויים בגין עוולת לשון הרע, ופיצויים סטטוטוריים מכוח חוק הגנת השכר בגין מסירת תלוש שכר מטעה. 2. המבקש עותר בבקשה לסלק על הסף את התביעה האישית כנגדו, וזאת מהנימוקים העיקריים שדלקמן - א. בין המבקש למשיב לא התקיימו יחסי עובד ומעביד ועל כן אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה ככל שהיא נוגעת למבקש, ועל כן יש לדחות על הסף התביעה כנגדו בהעדר סמכות. ב. כתב התביעה אינו מראה עילה כנגד המבקש, ואין במסכת העובדות שנטענה בתביעה כדי ליצור עילת תביעה כנגד המבקש, לרבות לפי דיני הרמת מסך. ג. התביעה האישית כנגד המבקש קנטרנית וטרדנית ונגועה בשיהוי כבד וכל מטרתה יצירת לחץ פסול לצורך היענות לדרישות המשיב מהחברה. ד. יש טעם לפגם בכך שבכתב התביעה נטענות טענות עובדתיות חלופיות בקשר לאחריות המיוחסת למבקש. בכך יש כדי לפגוע ביכולתו של המבקש להתגונן כדבעי כנגד התביעה. ה. המשיב טען, אמנם, כי יש לחייב את המבקש לפי דיני הרמת מסך, אולם לא נטען שנעשה שימוש לרעה במסך התאגדות ולא נפרשה התשתית העובדתית הנדרשת לעניין הרמת מסך. ו. למעט עילת לשון הרע, כל עילות התביעה הינן עילות שבין עובד לבין מעביד, לכן גם הרמת מסך ביחס אליהן איננה ישימה. ז. אשר לעילת לשון הרע - אין לה מקום לגופו של עניין. 3. בתגובת התובע-המשיב לבקשה נטענו הטענות הבאות - א. המבקש, כעולה מכתב ההגנה והתביעה שכנגד שהוגש, הינו לא רק מנכ"ל החברה אלא גם בעל מניות בה ואף מכהן כדירקטור, ועולה כי מדובר בחברה בה ארבעה בעלי מניות בלבד והיא מנוהלת ונשלטת למעשה, ובעיקר בכל הנוגע לניהול עובדיה בידי המבקש ובעל מניות נוסף. ב. אשר לעילת לשון הרע, המשיב טוען בתביעתו כי המבקש באופן אישי הפיץ את דיבתו רעה. בכתב התביעה נטען כי שוגר מכתב באופן שלכל עובדי החברה הייתה גישה לקרוא בו, ע"י ב"כ החברה בהוראתו המפורשת של המבקש. יש באמור כדי לייחס אחריות אישית למבקש, ככל שיוכח. ג. אשר לעילות מכוח יחסי עובד ומעביד - נטען בכתב התביעה כי המבקש, שהינו האורגן של החברה, בעל מניות ודירקטור בה, הוא העומד, בתוקף מעמדו, מאחורי ההתנהגות הפוגענית מושא התביעה. בתביעה מיוחסת למבקש, בתור אורגן מרכזי, וזה שפועל את כל פעולותיה, בגדרן מעשי מרמה וקיפוח זכויותיו של המשיב כעובד שלה, ואלה מצדיקים הרמת מסך ההתאגדות. ד. סעיף 26 לחוק הגנת השכר מטיל אחריות אישית על נושא משרה בתאגיד, מקום בו בוצעה עבירה בניגוד לסעיף 25 לחוק. ה. העובדה כי המשיב טען, בכתב התביעה, טענות חלופיות, בכל הנוגע לרמת מעורבותו של המשיב שהסוואת ההרעה בתנאי שכרו, נובעת מחוסר ידיעה של העובדות המדויקות, ועל כן נטענו טענות חלופיות, שאינן מוציאות זו את זו. ו. לחילופי חילופין וככל שלא תתקבל טענתו כי יש להרים את מסך ההתאגדות, ולא תתקבלנה טענות המשיב באשר לעילות האישיות כלפי המבקש, עותר המשיב להרשות לו לתקן את תביעתו ולהוסיף לה על בסיס העובדות המפורטות בה, גם עילת תביעה של הפרת חובה חקוקה. 4. המבקש בחר להגיב לתגובת המשיב, בטענות שעיקרן להלן: א. בתגובה מועלות טענות עובדתיות שיש לתמכן בתצהיר והן אינן נתמכות. ב. בחלק מהטענות העובדתיות יש כדי להוות הרחבת חזית אסורה. גם הטענה בדבר אחריות מכוח סעיף 26 לחוק הגנת השכר - לא נטענה בכתב התביעה המתוקן, ובכל מקרה, מדובר בסעיף שעניינו באחריות פלילית . דיון והכרעה - 5. הדין החל לגבי סילוקן על הסף של תביעות - זה מכבר נקבע, כי מדיניות בתי הדין לעבודה היא הכרעה בהליך הבא לפניהם לגופו של עניין. לעניין שימוש בסעד של מחיקה או דחייה של תביעה על הסף, קובעת הפסיקה כך: "הסעד של מחיקה או דחייה על הסף של הליך אזרחי הוא סעד מרחיק לכת, ועל כן יש לנהוג לגביו זהירות יתרה ולהפעילו רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... השימוש בסעד זה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה, הוא על פי תקנות 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 ובין היתר ב"שים לב למיוחד שבמשפט העבודה וביחסי העבודה...". (דב"ע נב/217 - 3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3). בית הדין ייענה לבקשת דחייה או מחיקה על הסף רק במקרים קיצוניים ונדירים, ורק כאשר הוא משוכנע, כי גם אם יוכיח התובע את כל האמור בכתב תביעתו, לא יזכה בסעד, שכן על פי הדין החל, אותן עובדות אינן מצמיחות עילת תביעה. השימוש בסמכותו הטבועה של בית-המשפט לסלק על הסף תביעות ייעשה בזהירות, פן תיפגע הזכות היסודית לפנות לערכאות יתר על המידה. תקנה 44 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 קובעת כי בית הדין ימחק על הסף כתב טענות, בין היתר, כאשר "אין הכתב מראה עילה". מתן סעד של מחיקת תביעה על הסף מחוסר עילה, אם כן, מחייב קביעה, שגם אילו היו העובדות הנטענות לביסוס העילה מוכחות במלואן, אין בנמצא עילה מצד הדין אשר מאפשרת היענות לתביעה (ע"א 6313/01 עיזבון המנוח אלעד שיאון ז"ל נ. הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, נ(1) 567). על כן, נקודת המוצא לדיון בבקשה לסילוק על הסף היא כתב התביעה שהוגש על ידי התובע, כאשר על בית הדין לבחון אם בהנחה שהתובע יוכיח את טענותיו יוכל לזכות בתביעתו. במסגרת בקשה למחיקת תביעה על הסף מחמת העדר עילה, נדרש בית הדין ל"בחינה טכנית-פורמאלית של כתב התביעה" בלבד, במסגרתה די בכך שהתובע יראה כי על-פני כתב התביעה בידו עילה בת תביעה (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ. טמפו תעשיות בירה, פ"ד נא(2) 312). 6. הדין אשר לטענת הרמת המסך - הלכה היא כי יש לתת תוקף לקיומה המשפטי העצמאי הנפרד של החברה ובית הדין יכבד את ההפרדה שבין הישות המשפטית של בעלי המניות והישות המשפטית של החברה. זאת, כל עוד לא התקיימו הנסיבות החריגות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות מעליה, על פי סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 (להלן - "חוק החברות") או לחלופין הטלת אחריות אישית על נושאי משרה מכוח עילה נזיקית, חוזית או בשל הפרת החובה הכללית לנהוג בתום לב (רע"א 5438/95 רוזנווסר בע"מ נ.Lloyds underwriters through Willis Faber Ltd.; ע"א 9916/02 בן מעש נ. שולדר חב' לבניה בע"מ, מיום 5.2.04). אכן, על בעל דין המבקש להתעלם מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה ולהטיל אחריות על בעל מניות ו/או נושא משרה, להצביע על עילה ספציפית לכך ולהניח תשתית ראייתית מספקת לקיומה. צודק המבקש בהפנותו לכך שהתיקון לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005), שינה באופן מהותי את העילות להרמת המסך ומכוחו צומצמה האפשרות להרמת מסך לרשימת מקרים סגורה, וכן צומצמה תחולת העילות. כפועל יוצא מכך, נוסחו החדש של הסעיף מצמצם אף את שיקול דעתו של בית המשפט, שסמכותו להרים מסך הוגבלה רק לנסיבות בהן מתקיימות אחת החלופות של סעיף 6 לחוק. בנוסף לכך, תיקון מס' 3 קובע כי הרמת המסך במקרים המנויים בסעיף 6 יוחדה לבעלי המניות בחברה ואין להרים את מסך ההתאגדות כלפי נושאי משרה. הקריטריונים להרמת מסך ההתאגדות של החברה נקבעו בסע' 6 לחוק החברות כדלקמן: " (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לעניין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד". על פי הדין הכללי, הרמת המסך תעשה רק במקרים חריגים, בהם תכונותיה של החברה כחברה בע"מ נוצלו על ידי אורגן שלה לטובתו ושלא בתום לב וכאשר הוכחו עובדות המצדיקות הרמת מסך. הכלל הנוהג בפסיקה הוא כי "יש ובית המשפט 'מרים את המסך' של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג זהירות, שלא יצא שכר הזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד היתרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כנהוג במסחר של ימינו" (ראה דב"ע לח/3-52 ברגר ואח' - קאמיל, פד"ע י' 435). לא אחת נקבע בפסיקה כי הרמת מסך אינו מעשה שבשגרה, ולשם קיומו על התובע להוכיח כי מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מעשה זה, זאת משום שיש בהרמת מסך כדי לפגוע בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. לצד האמור לעיל, הרי שככל שהדבר נוגע לפסיקת בתי הדין לעבודה, איבחן בית הדין הארצי לעבודה בין מעמדם של כלל הבאים במגע עם החברה, לבין עובדיה, וקבע כי העובדים אינם מתקשרים רגילים, ומעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו, שמקורה בחובת תום הלב המוטלת על החברה: "מבין מגוון המתקשרים עם החברה, לעובדים בה יש מעמד מיוחד. העובדים אינם מתקשרים רגילים. הם אינם פועלים כגורמים עסקיים. נהפוך הוא: העובדים מתייחסים אל החברה כמעסיק. הם רואים אותה כמשענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו, שמקורה בחובת תום-הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד. העובד אינו עוד נושה "וולונטרי". העובד הוא מתקשר מיוחד אשר קיימת כלפיו אחריות מוגברת מצד החברה ובעלי השליטה בה" (ע"ע 1170/00 פרידמן -יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ''ד לח 817). כמו כן, קבע בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) ניתן ביום 17/12/02), כדלקמן: "העסקת עובדים יוצרת קירבה מיוחדת בין המעסיק לעובד. קירבה זו מקורה ביחסים החוזיים ובדרישת תום הלב הנובעת מהם. קירבה זו מקורה גם - ואולי בעיקר - ביחסי התלות הכלכלית של העובד במעסיק. קירבה זו יוצרת אחריות מוגברת וחובת אימון מיוחדת ביחסי המעסיק עם עובדיו וכלפיהם. אחריות המעסיק אמורה לבוא לידי ביטוי בניהול ענייני העסק לא רק מנקודת המבט של האינטרסים שלו עצמו אלא גם תוך ראיית עניינם של העובדים התלויים בו". ברוח זו, נפסק שבנסיבות בהן בעלי שליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים מחוסר תום לב ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן (ע"ע 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג בע"מ - ריאד עבדל רחמן , ניתן ביום 27/7/03). 7. מן הכלל אל הפרט - אפתח ואומר כי יקשה שלא לומר, שחלק מטענותיו המשפטיות של התובע - המשיב, ככל שהדבר נוגע לייחוס אחריות אישית לנתבע-המבקש - נשענות על בסיס משפטי שהינו למצער רעוע. כך לגבי הטענה הנוגעת לאחריות מכוח סעיף 26 לחוק הגנת השכר (אשר קובע אחריות במישור הפלילי בלבד) וכך גם בכל הנוגע לטענה לפיה עצם היותו של המבקש אורגן מרכזי בחסרה בכלל, ובעל תפקיד כבד משקל וכמעט בלעדי בניהול העובדים בפרט - היא כשלעצמה מצדיקה יחוס אחריות אישית בכל הנוגע לפעולולותיו, מעשיו או מחדליו בנוגע לתובע. למעשה, גם הטענה לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות בקשר לנתבע-המבקש - איננה נקייה מבעייתיות, וספק אם מדובר במקרה "הקלאסי" בו אורגן של המעביד עושה שימוש במסך ההתאגדות לצורכי מרמה או מנצל אותו לרעה באופן מובהק למטרות של פעולות שאינן כדין. יחד עם זאת, לאור הגישה בנוגע להרחבת גדרי הנסיבות בהן יטו בתי הדין לעבודה לעשות שימוש בכלי של הרמת מסך ההתאגדות ולייחס אחריות אישית לאורגנים בחברה בשל פעולות שעלו כדי פגיעה חסרת תום לב בעובדי החברה וזכויותיהם, הרי שככל שבית הדין ישתכנע כי כפי שטוען התובע - אלה היו הנסיבות במקרה דנן, יתכן שיחליט בית הדין להרים את מסך ההתאגדות של החברה ביחס לנתבע - המבקש, שאין חולק שהיה גם בעל מניות מרכזי בחברה. די באמור לעיל כדי לקבוע שאין לדחות על הסף את התביעה שכנגד הנתבע- המבקש. מסקנה זו יפה בודאי גם לעניין הטענות שטען המבקש אשר נוגעות לעילת לשון הרע, שהינן טענות המתייחסות לגופו של עניין, ואין מקום לדון ולהכריע בהן בשלב מקדמי זה של הדיון. אשר על כן ונוכח האמור לעיל - דין הבקשה לדחייה על הסף של התביעה האישית כנגד הנתבע מס' 2 - להידחות . הוצאות המשפט בגין בקשה זו ילקחו בחשבון במסגרת ההוצאות שייפסקו בפסק הדין שינתן בסופו של הדיון בתביעה. 8. בהמשך להסכמת הצדדים במעמד הדיון המוקדם שהתקיים בבית הדין, הנני מורה כי הצדדים ימציאו זה לזה תצהירי גילוי מסמכים תוך 30 יום מהיום. 9. הנני מורה כי הצדדים יגישו העדויות הראשיות שמטעם עדיהם באמצעות תצהירים. 10. תצהירי התובע יוגשו בתוך 30 יום מהיום שבו יקבל בא כוחו את גילוי המסמכים מהנתבעים. עותק ישוגר ישירות בתוך המועד האמור לב"כ הנתבעים. תצהירי הנתבעים יוגשו בתוך 30 יום מיום שיקבל ב"כ תצהירי התובע. עותק ישוגר ישירות בתוך המועד האמור לב"כ התובע. כל צד יצרף לתצהיריו כל מסמך שבכוונתו להציג כראייה, בין אם במישרין ובין אם בשלב חקירה נגדית של עדי הצד השני. מסמך שלא יוצג כאמור, לא ניתן יהיה לעשות בו שימוש כראייה. לענין החלטה זו, ימי הפגרה יבואו במניין הימים. 11 לא יוגשו תצהירי התובע במועד מוסמך ביה"ד למחוק התובענה על הסף על פי תקנה 44(3) לתקנות בית הדין לעבודה [סדרי דין] תשנ"ב 1991 וזאת בלי אזהרה נוספת. לא יוגשו תצהירי הנתבעים במועד מוסמך ביה"ד לתת פס"ד על יסוד תקנה 43 לתקנות הנ"ל. 12 על התובע ועדיו להתייצב לחקירה שכנגד במועד שיקבע להוכחות אלא אם כן הודיעו הנתבעים בכתב שהם מוותרים על חקירת אותו עד, והתצהיר של אותו עד יתקבל כאילו הודו בכל העובדות שפורטו בו. אותו דין חל על הנתבעים ועדיהם. 13. סירב עד לאמת דבריו בתצהיר, או שלא עלה בידי צד לבוא עמו בדברים יגיש אותו צד למזכירות ביה"ד בקשה להזמנת אותו עד שיעיד בפני ביה"ד במועד הנ"ל. בבקשה האמורה יפורטו הסיבות בגינן מבוקש להעיד אותו עד שלא בתצהיר. כן יפורטו העניינים לגביהם יתבקש אותו עד להתייחס בעדותו. בקשה כאמור תומצא בתוך המועד שנקבע לעניין הגשת התצהירים. תביעה אישית