מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה אזרחית על גניבת ברזל: על הפרק מונחת תביעה כספית ע"ס 194,303 ₪ ועניינה מעשי הרס, היזק והסגת גבול שנקט הנתבע מס' 1 בסיוע הנתבע מס' 2, בשני אירועים שונים כלפי 'מכלאת בקר' אשר, על פי הנטען, התובעים הם בעלי הזכויות בה והמצויה במושב כפר זיתים. עיקר טענות התובעים התובעים הינם אם ובנה המחזיקים במשק בכפר הזיתים (להלן: "התובעים"). לטענת התובעים, פלש הנתבע 1 - גפרי (להלן: "גפרי") למכלאת בקר בה החזיקו התובעים (להלן: "המכלאה"), פירק את המבנה עד היסוד וגנב מן המכלאה ברזל, צינורות וסככה. בנוסף לאמור, שיכנו הנתבעים במכלאה את בקרם ועשו בה כבתוך שלהם. הפלישה אירעה בשני מועדים: הראשון, בתאריך 18.8.08 בגינו נפתח תיק חקירה במשטרה (מספר- 330848/08). השני, בתאריך 1.06.09 בגינו הוגשה תלונה במשטרה (מספר - 33912/08). תיקי החקירה נסגרו מסיבות שונות, ברם התובעים לא אמרו נואש וערערו על החלטות המשטרה ועל כך נעמוד בהמשך הדברים. לטענת התובעים, גפרי הודה במשטרה בביצוע כל המעשים המיוחסים לו. הוא הודה בפלישתו לשטח המכלאה, פירוק הצינורות, חלקי הברזל והסככה, ואף הודה כי שיכן בתוכה את בקרו. לטענתם, מדובר בהודאת בעל-דין על כל המשתמע מכך. עוד נטען שהנתבע מס' 2 הודה בפני התובע, כי סייע לגפרי להוביל בטרקטור את חלקי המכלאה שפורקו באירוע הראשון, וכן שיכן את בקרו במכלאה שלא כדין וללא רשות התובעים. מעשים אלה מהווים, לשיטת התובעים, 'הסגת גבול' במקרקעין ובמיטלטלין על פי הוראות סעיפים 29 ו-31 לפקודת הנזיקין. כמו כן, מדובר במעשים המהווים 'גזל' בהתאם לסעיף 52 לפקודת הנזיקין, ולחלופין מדובר ב'עוולת הרשלנות' בהתאם להוראת סעיף 35 לפקודת הנזיקין. התובעים טוענים בכתב התביעה, כי הינם ברי רשות ובעלי זכות השימוש במכלאה אשר מקורה באישור על מכירה והעברת זכויות מיום 27.07.2008 (נספח ב' לכתב התביעה) חתום ע"י הבעלים המקורי, מר נג'די זכריה (להלן: "נג'די"), ולפיו אישר האחרון את העברת הזכויות במכלאה לידי התובעת 2 החל ממועד מתן האישור. בהמשך, נטען בתצהיר העדות הראשית שהגיש התובע 1 (להלן: "נחמיה"), כי החזקה במכלאה הועברה לתובעת 2 מכוח שימוש רב שנים, הכולל בניה ותחזוקה של המכלאה, שעשתה משפחת התובעים, ובראשה אביו המנוח של נחמיה, בהסכמתו ובידיעתו של נג'די. התובעים שוללים, מכל וכל, את גרסת גפרי אודות רכישת הזכויות במכלאה מהבעלים הקודם עוד בשנת 2004. לטענתם, בשנת 2004 נערכה בין גפרי לבין נג'די עסקה לרכישת עדר הבקר של נג'די בלבד שלא כללה את המכלאה ושטחי המרעה. לראיה - החשבוניות שהפיק נג'די עבור גפרי בגין העסקה הנ"ל (נספח א' לכתב ההגנה) מתייחסות לרכישת ראשי בקר בלבד, במובחן ובמנותק מהמכלאה ומשטח המרעה. לטענתם, כל המעורבים בעסקת מכר עדר הבקר - היינו נג'די והמתווך יגאל טוויל - העידו פה אחד כי עסקת המכר הנ"ל לא כללה את ממכר המכלאה. עוד נטען, כי עדותו של נג'די תומכת בטענות התובעים הן לעניין השימוש במשך עשרות שנים שעשו נחמיה ומשפחתו במכלאה, הן לעניין רכישת הזכויות במכלאה בשנת 2008 והן לעניין הוצאת המכלאה מגדר עסקת מכר הבקר שנערכה בשנת 2004 בין נג'די לבין גפרי. יתרה מכך, על פי הודאת גפרי בעצמו, לא דובר באופן מפורש על רכישת המכלאה כחלק מעסקת מכר עדר הבקר וגפרי לבדו הסיק, כי המכלאה כלולה בעסקה הנ"ל. נחמיה טוען, כי במשך עשרות שנים הרשה נג'די לחברים אחרים במושב, ובכלל זה גפרי, לעשות שימוש במכלאה לצרכם. עוד טוען נחמיה, כי גם לאחר מכירת עדר הבקר שהיה בבעלותו, נתן נג'די את הרשאתו לשימוש במכלאה גם לגפרי וגם לנחמיה, כך שבמהלך השנים 2004-2008 (עד למועד העברת הזכויות במכלאה לידי התובעים ביום 27.07.2008) עשו נחמיה וגפרי שימוש משותף במכלאה לצרכי הטיפול בעדר הבקר שבבעלותם, והכל בידיעתו ובהסכמתו של נג'די וללא כל מחאה או התנגדות מצדו של גפרי. רק לאחר שנודע לגפרי, כי התובעים רכשו מנג'די את המכלאה, או אז הוא תפס חזקה במכלאה וטען לראשונה שהמכלאה הועברה לבעלותו כבר בשנת 2004 במסגרת עסקת רכישת עדר הבקר מאת נג'די. בהתייחס לפסק הבוררות שעליו נשען גפרי להוכחת זכויותיו במכלאה ואשר בגדרו נקבע, כי נג'די מכר את זכויותיו במכלאה לידי התובעת במועד שבו לא היה בידו לעשות כן, זאת לאור עסקת מכר קודמת שכרת נג'די עם גפרי עוד בשנת 2004, התובעים טוענים כי פסק הבררות נעדר כל תוקף משפטי, הן מן הבחינה הפרוצדוראלית והן מבחינה מהותית. עוד דוחים התובעים את טענת גפרי, לפיה מהווה הסכם הבוררות 'מעשה בית דין' המנוע את התובעים מלתבוע את גפרי בגין נזקים נטענים במסגרת ההליך שבפניי. לטענתם, הוכח כי נג'די הובל להליך בוררות בניגוד לרצונו ועקב לחץ משפחתי שהופעל עליו והכל במטרה לנשל את התובעים מזכויותיהם במכלאה ולעקוף את ההליך המשפטי המתברר כאן. יתרה מכך, התובעים לא זומנו לבוררות, לא ידעו מראש על קיומה ולא נטלו בה חלק, ומשכך אין לבוררות זו כל תוקף כלפיהם ואין בתוצאותיה כדי לחייבם. עוד נטען, כי נפלו פגמים בהליך הבוררות אשר מהווים עילה לביטול פסק הבוררות. כך למשל, לא נערך הסכם בוררות בכתב, התקיימה ישיבת בוררות אחת, לא נשמעו עדים, לא נוהל פרוטוקול ופסק הבוררות שניתן אינו מנומק. לשיטת התובעים, יש בכל אלה כדי לאיין את תוקפו של פסק הבוררות. בגדר התביעה דנן עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, אגב מעשי ההרס והגזל של המכלאה, כמפורט להלן: עלות השבת המצב לקדמותו ובניית מכלאת הבקר מחדש; דמי שכירות חודשיים בגין התקופה שבה נמנע מן התובעים לעשות שימוש במכלאה, לרבות השכרתה לצד שלישי; נזקים שונים עבור אובדן זמן בגין ניוד הבקר של התובע ממקום למקום לצורך איתור מכלאה חלופית. בתמיכה לתביעתם, צירפו התובעים חוות דעת ערוכה ע"י השמאי, מר אמרה עאמר. עיקר טענות הנתבעים גפרי טוען, כי בשנת 2004 רכש עדר בקר (100 ראש) מנג'די, כאשר העסקה כללה גם את שטחי המרעה והמכלאה. לא נערך הסכם בכתב בין גפרי לבין נג'די בשל יחסי אימון וכבוד הדדי ששררו ביניהם. עם זאת, היה ברור לכל המעורבים בעסקה, ובכלל זה המתווך יגאל טוויל, כי העסקה כוללת בחובה, בנוסף לפרות, גם את מכר המכלאה וזכויות המרעה. עוד טוען גפרי כי ביום 14.09.2004, לאחר רכישת עדר הבקר, נעשתה פנייה משותפת של נג'די וגפרי לוועדת החכירות ממ"י מחוז הצפון לקבלת הרשאת רעיה ושימוש בשטחים הרשומים ע"ש נג'די ובהם מצויה המכלאה (נספח ב' לכתב ההגנה). מאז שנת 2004, מועד ביצוע העסקה עם נג'די, מחזיק ומשתמש גפרי בשטח המרעה ובמכלאה שמצויה בתחומו ללא כל מחאה או התנגדות מצדם של התובעים. במענה לטענת הנתבעים אודות זכויות המרעה, טוענים התובעים כי נגד'י לא היה בר סמכא להעביר את הזכויות בשטח המרעה, הואיל והשטח עליו בנויה המכלאה הינו אדמת מדינה המנוהלת ע"י מינהל מקרקעי ישראל ומשרד החקלאות, ולכן כל החפץ בקבלת זכויות מרעה בשטח זה עליו לחתום על הסכם חכירה חד שנתי מתחדש מול המינהל. גפרי טוען, כי החל משנת 2004 הוא נענה לבקשת התובעים לקבל רשות שימוש במכלאה ואפשר להם להשתמש במכלאה לצורך חיסונים ואבסה לגמילת הוולדות, וזאת ללא כל תמורה כספית. גפרי דוחה, מכל וכל, את טענת התובעים לבעלות על המכלאה או לשימוש בה במשך עשרות שנים. לטענתו, התובעים מעולם לא היו 'ברי רשות' במכלאה או בחלק ממנה ומעולם לא היו להם זכויות בה. התובעים רימו את נג'די והחתימו אותו בשנת 2008 על מסמך פיקטיבי (נספח ב' לכתב התביעה) שהינו לכאורה הסכם למכירת המכלאה לתובעת לאחר שזו כבר נמכרה עוד בשנת 2004 לגפרי. אגב כך, נוצר מצב שנג'די העביר את זכויותיו במכלאה לשניים. גפרי טוען, כי לא ידע בזמן אמת שנכרת הסכם בין נג'די לבין התובעת 2 וכי נודע לו לראשונה אודות מכירת המכלא, כאשר ביצע עבודות במכלאה לצורך פירוקה ובנייתה מחדש, עת הגיעה המשטרה לשטח לפי הזמנת נחמיה. נטען, כי מאז רכש גפרי את עדר הבקר ושטחי המרעה ובתחומם המכלאה, הלה מחזיק ומשתמש בשטחי המרעה והמכלאה ללא עוררין ומעולם לא נדרש לפנותה. בנוסף נטען, כי גפרי השקיע ממיטב כספו בבניית המכלאה ושיפוצה, התקין שעון מים והניח תשתית חדשה של צנרת ברזל למים מיום 01.01.05, ואף אפשר כאמור לתובעים בכל התקופה הנ"ל להשתמש במכלאה לחיסון עדר הבקר שלהם ולהשקות את הבקר על חשבונו ללא שגבה מהם כל תמורה בגין כך. גפרי הבהיר, כי הצורך בשיפוץ המכלאה נבע ממצבה הרעוע אשר היווה סכנה על בעלי החיים וכי בשל מצבה המסוכן והבלתי בטיחותי של המכלאה לא ניתן היה לחסן את הבקר בשטח ולהעניק לו טיפולים וטרינריים כנדרש. עקב כך, נדרש גפרי ע"י הוטרינרית מטעם משרד החקלאות למצוא מקום חלופי לחיסון הבקר, ולכן החל בביצוע עבודות ההריסה של המכלאה ובנייתה מחדש. גפרי טוען, כי בנו של המוכר, שאול נג'די, הציע פניה להליך של בוררות על מנת ליישב את הסכסוך שנתגלע בין נחמיה לבין גפרי בנוגע לטענות הסותרות אודות הזכויות במכלאה. ואכן, פנו נג'די וגפרי בסיוע רב היישוב אברהם מקייטן לבוררות אצל הרב אויירבך, שהוא אב בית דין, אחר שהסכימו כי פסק הבוררות שיינתן יחייב את הצדדים. לטענת גפרי, התקיימה ישיבת בוררות בפני הרב אויירבך, במהלכה שטחו גפרי ונג'די את טענותיהם בפני הבורר אשר פסק בסופו של יום, כי המכלאה נמכרה לגפרי וכי לנג'די לא הייתה זכות להעבירה לאחר. עוד טוען גפרי, כי לאחר מתן פסק הבוררות ביקש נג'די לקיים את הפסק ופנה באמצעות בנו שאול אל נחמיה על מנת להשיב לו את כספו עבור קניית המכלאה, אך זה האחרון סירב לקבל את כספו בחזרה. הנתבעים טוענים, כי הגם שהתובעים לא נטלו חלק בהליך הבוררות, הרי שפסק הבוררות אשר מכיל קביעה עובדתית אודות זכויותיו של גפרי במכלאה, הינו בבחינת 'השתק עילה' אשר סותם את הגולל על התביעה דנן. בהתייחס לטענת הנתבעים אודות קיומו של מעשה בית דין, טוענים התובעים כי יש להעלות טענה זו בהזדמנות הראשונה, ומשלא עשו כן הנתבעים והשמיעו את הטענה הנ"ל לראשונה בגדר סיכומיהם, הרי שאין לשעות לה. הנתבעים דוחים מכל וכל את טענת התובעים, לפיה נג'די הובל להליך בוררות תחת לחץ ואיומים. לטענתם, בנו של נג'די והרב מקייטן אישרו פה אחד, כי נג'די פנה להליך הבוררות מרצון טוב וחופשי. לאחר מתן פסק הבוררות חתם נג'די עליו ואף ביקש למלא אחריו, שעה שהחליט להשיב לנחמיה את התמורה ששילם האחרון בגין רכישת המכלאה. עוד נטען, כי פסק הבוררות הינו תקף, שריר וקיים הואיל ומעולם לא הוגשה ע"י נג'די בקשה לביטולו. טענותיו של נג'די אודות תוקפו של פסק הבוררות נטענו לראשונה חודשים רבים לאחר מועד נתינתנו לצורך ההליך דנן. בהקשר זה, יצוין כי בגדר סיכומי התשובה מטעם התובעים נטען לראשונה, כי מדובר בבוררות כפויה שתוצאותיה היו ידועות ומוכתבות מראש - והראיה לכך צירוף פסק הבוררות לכתב ההגנה מטעם הנתבעים ביום 13.07.2010, כאשר עליו מתנוסס תאריך שהיו מאוחר למועד הגשת כתב ההגנה (05.09.2010), באופן המלמד, כך לשיטת התובעים, כי מדובר בבוררות "מבושלת". דיון ומסקנות לאחר שעיינתי בכתובים, שקלתי את עדויות הצדדים ואחר שבחנתי את הראיות שהוגשו לתיק, אני מחליטה לדחות את התביעה, כפי שיפורט להלן. במרכזה של התביעה דנן עומדת השאלה, האם מעשה של פירוק מכלאה שביצע אדם אשר טוען כי התקשר בעסקה לרכישת המכלאה מבעליה, מהווה בנסיבות העניין עוולה מכוח פקודת הנזיקין שעניינה הסגת גבול, גזל או רשלנות, כאשר נמצא בדיעבד שהזכויות במכלאה הועברו ע"י הבעלים המקורי (המוכר) לשני צדדים במסגרת עסקאות נוגדות במיטלטלין. בענייננו- השאלה היא, האם זכאים התובעים, כמי שטוענים כי התקשרו עם בעליה של המכלאה בהסכם לרכישתה בשנת 2008, לפיצוי מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות הריסת המכלאה ונטילת הציוד שבה, מן הנתבע אשר טוען אף הוא לזכות נגדית באותם מיטלטלין מכוח הסכם שכרת עם הבעלים הקודם לרכישת פרות, שלגביו נטען כי הוא כולל בחובו גם את שטח המרעה והמכלאה אשר מצויה עליו. על-פי חומר הראיות המונח בפניי, המכלאה מושא התובענה ממוקמת בגבעת דורון אשר מיועדת למרעה בלבד. הצדדים בפנינו אינם חלוקים במישור העובדתי, כי נג'די הינו הבעלים המקורי של המכלאה מושא התובענה, שטח המרעה אשר המכלאה בנויה עליו מצוי בבעלות מינהל מקרקעי ישראל וכי זכויות המרעה בשטח הנ"ל היו רשומות על שמו של נג'די עד לשנת 2004. עוד אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתאריכים 18.8.08 ו- 1.6.09 נכנס גפרי לשטח המכלאה, פירק צינורות, חלקי ברזל וסככה ואף שיכן בתוכה את בקרו. כן אין מחלוקת, כי נגד ג'פרי נפתחו שני הליכי חקירה במשטרה בעקבות תלונות שהגישו התובעים, במסגרתן הם ייחסו לגפרי מעשים של גניבה והיזק לרכוש במזיד, כמתואר לעיל. במסגרת החקירות המשטרתיות לא הכחיש גפרי את המיוחס לו ע"י התובעים במישור העובדתי, אך טען לזכות בעלות במכלאה אגב רכישתה מהבעלים הקודם עוד בשנת 2004 וזאת במסגרת עסקה למכירת פרות וזכויות בשטח המרעה שעליו בנויה המכלאה, ולכן פעולות ההריסה והפירוק בוצעו במיטלטלין שהינם שלו ולא של התובעים- המתלוננים. עוד אין חולק, כי תיקי החקירה נסגרו, כאשר אף לאחר שהוגש ערר הוחלט על ידי הגורמים המשטרתיים, כי "אין מחלוקת כי החשוד הרס את המכלאה וגרם לה נזק. המחלוקת ניטשת סביב שאלת הבעלות במכלאה. מחקירת בעל המכלאה המקורי עולה כי המכלאה נמכרה לך [יוסף נחמיה - ההבהרה שלי ש.נ] וכי עדר הבקר וזכויות המרעה נמכרו לחשוד [שמעון גפרי- ההבהרה שלי ש.נ]. החשוד עומת עם הראיות וטען כי סבר שהעסקה עמו כללה גם מכירת המכלאה. אומנם אין מחלוקת בשאלת המעשה הפלילי אולם קיים ספק בשאלת הכוונה הפלילית שבצד המעשה". עוד קבעה הפרקליטות, כי אין די בראיות שהוצגו כדי להעמיד את החשוד (קרי גפרי) לדין פלילי (החלטת פרקליטות מחוז צפון בפמ"צ ערר 3084/09 מיום 30.09.09). על יסוד הטעמים האמורים, מוצו ההליכים הפליליים בתיק, ולכן פתחו התובעים בתביעה דנן המושתתת על דיני הנזיקין. כפי שכבר צוין לעיל, התביעה דנן מושתתת על עילות של הסגת גבול, גזל ורשלנות מכוח פקודת הנזיקין בגין מעשים נטענים של הרס, גניבה והסגת גבול כלפי מכלאת בקר שלפי הנטען שייכת לתובעים, זאת מכוח הסכם להעברת זכויות שנחתם בשנת 2008 וכן לנוכח זכות שימוש במכלאה שניתנה לבני משפחתו של נחמיה במשך עשרות שנים לצרכי טיפול בעדר בקר שבבעלותם. מנגד, גורס גפרי כי המכלאה מושא התובענה הינה בבעלותו וכי היא נרכשה על ידו מהבעלים המקורי עוד בשנת 2004 במסגרת עסקת מכר פרות שככלה גם את זכויות המרעה והמכלאה. התביעה דנן במהותה הינה תביעה שעילתה כספית נזיקית ועניינה בתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו, לטענת התובעים, אגב המעשים הללו אשר נקטו הנתבעים כלפי מכלאת הבקר הנ"ל. ודוק: אין בפנינו תביעה למתן פסק הצהרתי, לפיו התובעים הינם הבעלים של המכלאה מושא התובענה. התובעים אף לא פנו בתביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהמכלאה הנדונה. מכאן, הבסיס לדיון בשאלת קיומן של עילות בנזיקין נעוץ בשאלה למי שייכת הבעלות במכלאה - האם התובעים הינם בעלי זכות החזקה והשימוש בה מכוח הסכם נטען להעברת זכויות שנכרת עם נג'די בשנת 2008; או גפרי מכוח עסקת מכר עדר הבקר משנת 2004, או שמא נוצר מצב כלאיים ולפיו המוכר המקורי ביצע מה שמכונה בשפה המשפטית 'עסקאות נוגדות', כאשר הן התובעים והן גפרי היו באותה נקודת זמן - בעלי זכות במיטלטלין מכוח הסכמי מכר עם הבעלים הקודם. הגם שפסק הדין אינו עוסק כאמור בשאלת הבעלות וזכותו של מי מהצדדים גוברת, הרי שייערך דיון בשאלה זו כשאלה נגזרת לצורך ההכרעה בעוולות הנטענות וזכאותם הנטענת של התובעים לפיצויים בגינן. לאחר הדברים האמורים, נפנה כעת לדיון במחלוקות הנטושות בין הצדדים לגופן. ראשית יצוין, כי בין המעורבים בפרשה, למעט הרב אברהם מקייטן, קיימים יחסי קרבה משפחתית או יחסים חבריים (כך למשל האימהות של גפרי ונחמיה הינן אחיות וחמותו של נגד'י גם היא אחות שלהן וגפרי נחמיה ושאול נג'די מכירים האחד את רעהו משחר ילדותם). יחסי קרבה אלה היו לנגד עיני בית המשפט בבואו להכריע בסוגיות העומדות על הפרק בתיק דנן, זאת על רקע שאלת המהימנות שיש לייחס לגרסאות בעלי הדין והעדים מטעמם. המסגרת הנורמטיבית החלה על נסיבות המקרה שלפנינו מצויה בדלת אמותיו של סעיף 12 לחוק המיטלטלין שעניינו בעסקאות נוגדות והקובע, כי "התחייב אדם להקנות לחברו בעלות או זכות אחרת במיטלטלין, ולפני שמסר לו את המיטלטלין או הקנה לו את הזכות חזר והתחייב עם אדם אחר בהקניה נוגדת, זכותו של הראשון עדיפה, אך אם השני התקשר בעסקה וקיבל את המיטלטלין או את הזכות בתום לב ובתמורה- זכותו עדיפה". בהיקש מדיני עסקאות נוגדות (סעיפים 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; סעיף 12 לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971) ניתן לומר, כי ידה של הזכות הראשונה בזמן על העליונה, אלא אם כן הזכות השנייה בזמן נרכשה בתמורה ובתום לב. נפסק, כי "מי שטוען לאי חוקיות העסקה או לבטלותה, עליו הראיה. נותר ספק לכאן ולכאן- על פי משקל ההסתברויות הנקוט בהליך אזרחי- עומד הרוכש בחזקתו, שפעל כדין וכי העסקה תקפה היא ..." (י' קדמי, בעמוד 1532). סעיף 12 לחוק המיטלטלין, כאחיו ורעהו של סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מעמיד כלשון אחד המלומדים "זכויות מן היושר תוצרת הארץ". באספקלריה של דיני החיובים, משמכר אדם אותו חפץ לשניים, הזכויות של שני הקונים לעולם לא יהיו נוגדות, אלא המוכר חב לשניהם. לא יבצעו את החוזה בעין אלא לטובת קונה אחד, מפני שיותר ממכר אחד אינו בנמצא, אבל השני יגבה פיצויים. ניגוד של זכויות נוצר רק עקב הלכת המחוקק הישראלי, אשר בשני המקרים בהם מדובר בסעיפים הנ"ל, נתן לקונה, נוסף על זכותו האובליגטורית, גם מעין זכות קניינית מן היושר (הישראלי), אשר על-פיה הם בידו להוציא את הממכר מהקונה השני. רק בדרך זו עשוי קונה- נושה לחדור לתוך מישור הקניין. אלמלא כך, לא הייתה כל יריבות בין שני הקונים" [ע"א 181/73 ישראל שטוקמן נ' אקראם ספיטאני (24.04.1974)]. כבר עמדנו על כך, שגפרי ונחמיה טוענים לזכויות נוגדות במכלאה אגב רכישתה מבעליה המקורי במועדים שונים, כאשר עסקת מכר עדר הבקר שכרת גפרי, לטענתו, עם נג'די והכוללת את ממכר המכלאה וזכויות המרעה קודמת להעברת הזכויות במכלאה שביצע נג'די ממנו ואל התובעת בשנת 2008. אקדים אחרית לראשית ואומר, כי נחמיה לא השכיל להוכיח בעלות על המכלאה במועדים בהן בוצעו, לטענתו, עוולות הגניבה, הגזל והסגת הגבול כלפי המכלאה ע"י גפרי, או למצער, כי העסקה שביצע עם נג'די בקשר למכלאה בשנת 2008 גוברת היא על עסקת מכר עדר הבקר שכרת גפרי עם נג'די עוד בשנת 2004. במה דברים אמורים? בתביעתו, סומך נחמיה את יתדותיו על נספח ב' לכתב התביעה - אישור העברת זכויות אשר חתום ע"י נג'די מיום 27.07.2008, ולפיו אישר נג'די העברת הזכויות במכלאה לתובעת 2 "לאחר שימוש משותף הכולל בניה ותחזוקה לאורך כ 40 שנה". על פניו, מדובר באישור העברת זכויות שעליו מתנוססת חתימתו של נג'די בלבד, ואילו התובעת 2 אינה חתומה עליו כלל ועיקר. עוד נעדר מהאישור הנ"ל סכום התמורה ששולמה לפי הנטען בגין מכר המכלאה. גם אם הייתי רואה במסמך זה הסכם מכר מחייב לכל דבר ועניין בין התובעת 2 לבין נג'די, כפי שכינו אותו התובעים בסיכום טענותיהם, אין באישור זה כדי להושיע לתובעים בתביעה זו. כאמור, אישור העברת הזכויות מיום 27.07.2008 אינו נוקב בסכום העסקה או התמורה ששולמה לנג'די עבור מכירת המכלאה לתובעת 2. בהקשר זה יצוין, כי גם בכתבי הטענות של התובעים (כתב התביעה, כתב התשובה, תצהירי העדות הראשית של נחמיה והעד נג'די) אין כל התייחסות לסכום העסקה. בית המשפט למד, לראשונה, אודות גובה התמורה ששולמה בגין העברת הזכויות במכלאה לתובעת 2 במהלך עדותו של נג'די בבית המשפט. ברם, בנושא זה קיימת סתירה חזיתית בין העדות שמסר נג'די אודות סכום המכירה של המכלאה והעומד, לטענתו, ע"ס 20,000 ₪, לבין גרסתו של נחמיה לפיה נרכשה המכלאה בתמורה לתשלום סך של 6,000 ₪ (עמ' 23, ש' 6). עוד הודה נחמיה בפה מלא, כי סכום העסקה המוסכם היה בלתי סביר, משום ששווי המכלאה האמיתי עמד, לטענתו, ע"ס 100,0000 ₪ וכי הצדדים הסכימו על מחיר עסקה מופחת בסך 6,000 ₪ בלבד וזאת לאור יחסי ידידות וחברות ששררו בין נג'די ובין אביו המנוח של נחמיה וכן כמחווה בתמורה לשימוש, בניה והתחזוקה שהעניקו בני משפחתו של נחמיה לנג'די בהחזקת המכלאה במשך עשרות שנים (שם, ש' 12-16). לדידי, מדובר בסתירה מהותית היורדת לשורשו של עניין ואשר מטילה ספק בדבר אמיתות העסקה. נג'די העיד, כי קיבל מנחמיה תמורה חלקית בגין מכירת המכלאה בסך 6,000 ₪ וכי בשל פרוץ הסכסוך בין נחמיה לבין גפרי אודות הזכויות במכלאה לא השלים נחמיה את התמורה. חרף התשלום הנטען, לא הנפיק נג'די חשבונית בגין התשלום החלקי ששולם לו לטענתו, ע"י נחמיה. יוצא אפוא, כי אין בנמצא אסמכתא להוכחת תשלום התמורה בגין מכירת המכלאה לתובעת 2. התהיות אודות אי הנפקת חשבונית ע"י נגדי בגין תשלום התמורה עבור מכירת המכלאה לנחמיה מתחזקות לנוכח החשבונית אשר הוציא נג'די בגין עסקת מכר עדר הבקר שכרת עם גפרי עוד בשנת 2004. הטעם אשר נתן נג'די לאי הוצאת החשבונית, כאמור, והקשור לסכסוך שפרץ בין נחמיה לבין גפרי אודות הזכויות הנוגדות במכלאה, אינו יכול לעמוד. נחמיה טוען, כי עדותו של נג'די תומכת בגרסתו בעניין העברת הזכויות במכלאה לתובעת בשנת 2008. בתצהיר עדותו הראשית, אישר נג'די כי העביר את הזכויות במכלאה לתובעת בשנת 2008 וזאת על רקע השימוש שעשו נחמיה ובני משפחתו במכלאה במשך שנים מאז בנייתה, לאחר שקיבלו את רשותו לכך. עוד שלל נג'די בתצהירו את גרסת גפרי, לפיה נמכרה המכלאה לאחרון במסגרת עסקת מכר הפרות בשנת 2004. לדבריו, העסקה עם גפרי כללה אך ורק את מכירת עדר הבקר, ולא מעבר לכך, ובוודאי שאינה כוללת את מכירת המכלאה. בתמיכה לטענותיו, היפנה נג'די למפורט בחשבונית שהפיק עבור גפרי בגין עסקת מכר הבקר. חרף האמור, לא ראיתי ליתן אימון בגרסתו של נג'די בנושא זה, ואבהיר. ראשית אציין, כי חרף זימונו לא אחת, לבקשת הצדדים, לא טרח נג'די להתייצב לדיונים המקדמיים שהתקיימו בתיק דנן על אף שהוצא כנגדו צו הבאה. הימנעותו מהגעה לדיונים הללו מלמדת על התחמקותו של נג'די מלמסור את גרסתו ביחס לטענות הנוגדות אודות העסקאות שביצע עם שני בעלי הדין, באופן המטיל ספק ממשי באשר לאמיתות גרסתו ביחס לעסקה המאוחרת שערך עם נחמיה וכן באשר למהות וטיב העסקה הקודמת שביצע עם גפרי (עדר בקר או שמא זכויות שטח המרעה והמכלאה בנויה עליו). מחומר הראיות שהונח בפניי עולה, כי חרף טענת נג'די שגפרי רכש בשנת 2004 את עדר הפרות בלבד, הוכח בפניי כי גפרי נקט בשלל פעולות בתוך המכלאה אשר מעידים על העברת זכות החזקה והשימוש בה בפועל לידיו של האחרון, והכל ללא כל מחאה או התנגדות מצדו של נג'די. כך למשל, לאחר עסקת מכר הפרות עשה גפרי שימוש במכלאה ושיכן בה את עדרו (ראו עדות התובע בעמ' 22, ש' 27). עוד עולה מהעדויות של נג'די ונחמיה, כי גפרי הניח במקום בשנת 2004 שעון מים והתקין תשתית צנרת ברזל למים להשקיית עדר הבקר שבבעלותו (עמ' 15, ש' 22-32 ועמ' 16, ש' 9-10). לא זאת אף זאת, גפרי שילם מכיסו את עלויות צריכת המים של עדר הפרות. נחמיה בעצמו הודה, כי בזמן שעשה שימוש במכלאה לחיסון עדר הבקר שלו, הוא צרך את המים מהתשתית שהתקין גפרי במכלאה, כך שעדר הבקר של נחמיה שתה את המים במכלאה על חשבונו של גפרי ללא תשלום כל תמורה כספית בגין כך (עדות נחמיה בעמ' 22, ש' 5-12). יתרה מזאת, במהלך החקירה הנגדית העיד נג'די כי לאחר שניתן פסק הבוררות הוא ביקש לבטל את העסקה עם נחמיה ולהשיב לו את כספו בגין רכישת המכלאה. עוד ציין נג'די בעדותו, כי לאחר שהודיע לנחמיה על ביטול העסקה הוא חפץ בהשבת החזקה במכלאה לידיו (עמ' 14, ש' 11-13). כאשר נשאל ע"י בית המשפט אם לאחר ביטול העסקה עם נחמיה הוא קיבל חזרה את החזקה במכלאה, השיב נג'די כי "שמעון [גפרי - ש.נ.] לא רצה להחזיר אותה". עוד נשאל נג'די ע"י בית המשפט, מי תפס חזקה בנכס לאחר שנתגלע הסכסוך בין גפרי לבין נחמיה, והלה מסר תשובה מתחמקת באומרו, כי "אני בעל הבית" (שם, ש' 29-30). נג'די נשאל ע"י בית המשפט ביחס לזהות המשתמש בשטח לאחר הריסת המכלאה, והלה השיב "... כל הזמן שהמכלאה הייתה בנויה השטח ברשותי. השטח היה ברשותי כל הזמן" (עמ' 15, ש' 1-5). במהלך עדותו אף ניסה נג'די להרחיק את גפרי מכל שימוש במכלאה (עמ' 13, ש' 9-10), שעה ששלל כל שימוש מצד גפרי במכלאה בין השנים 2004-2008 וטען, כי רק נחמיה ביקש ממנו רשות להשתמש במכלאה בשנים הללו (שם, ש' 4-6). ברם, עדותו זו עומדת בסתירה חזיתית לדבריו בתצהיר עדותו הראשית, לפיהם אישר גם לגפרי להשתמש במכלאה בין השנים 2004-2008. עדות זו אף נוגדת לגרסת נחמיה בתצהירו (סעיף 13) אשר הודה, כי גם לאחר מכירת הפרות המשיך נג'די ליתן הרשאתו לשימוש במכלאה גם לגפרי. מכלול העדויות שנשמעו בפניי ניתן ללמוד, כי החל משנת 2004 החזקה במכלאה הייתה בידיו של גפרי באופן המחזק את גרסתו של האחרון, כי עסקת עדר הפרות כללה בחובה גם את ממכר המכלאה. נחמיה עשה בתצהירו הבחנה בזכויות המעורבים לפי שלוש תקופות: התקופה הראשונה הינה משך עשרות השנים עד לשנת 2004-2005; התקופה השנייה שבין שנת 2004 עד 2008; התקופה השלישית החל משנת 2008 ואילך. לטענתו, בתקופה הראשונה הבעלות במכלאה הייתה לנג'די, ובתקופה השנייה הבעלות נותרה בידי נג'די אך הוא מסר זכויות שימוש במכלאה לשני בעלי הדין בתביעה דנן. לעומת זאת, בתקופה השלישית נמכרה המכלאה לתובעים (כך נטען). אף שנטען כי אביו המנוח של נחמיה היה שותף לבנייתה והחזקתה של המכלאה משך עשרות שנים, לא הונחו בפניי ראיות אובייקטיביות לביסוס טענה זו. יתרה מכך, חרף טענת נחמיה כי המכלאה נמכרה לאמו בשנת 2008, לא הוכח כי החל משנה זו ועד מועד הגשת התובענה דנן בשנת 2010, נמסרה החזקה בפועל במכלאה לידיהם של נחמיה והתובעת 2. נחמיה אף לא התנהג בשטח כמי שיש לו זכויות בעלות במכלאה החל משנת 2008. כך למשל, התובעים לא עתרו בתביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר הבעלות במכלאה ואף לא ביקשו סילוק ידו של גפרי משטח המכלאה. אף שמעשה ההריסה הראשון בוצע בחודש 08/08, ממועד זה ועד למועד האירוע השני שהתרחש בחודש 06/09, לא נעשה דבר ע"י התובעים לסילוק ידו של גפרי משטח המכלאה אף שכבר אז ידעו התובעים אודות טענותיו של גפרי לזכות במכלאה מכוח עסקת עדר הפרות משנת 2004 והשימוש שזה האחרון עושה בפועל בשטח המכלאה. על אף שלאחר האירועים מושא התובענה היה ברור, כי קיימת מחלוקת ביחס לזכויות במכלאה, לא נעשתה כל פנייה לגפרי מצד התובעים בטרם הגשת התביעה דנן בעניין השימוש והחזקה במכלאה ואף לא הופנתה אליו דרישה לסילוק ידו הימנה. התובעים ישבו בחיבוק ידיים ולא עשו דבר לביסוס זכותם לבעלות בשטח המכלאה משך חודשים ארוכים, משנת 2008 ועד שנת 2010, מועד הגשת התובנה דנן שאין בגדרה דרישה לסילוק ידו של גפרי מן המכלאה. תחת זאת, פנו התובעים אל בית המשפט בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת בטענה, כי הנתבע מפריע לשימושו השוטף של נחמיה במכלאה. בדיון שהתקיים בבקשה הנ"ל במעמד שני הצדדים ביום 19.11.08 הובהר לתובעים ע"י השופטת שישבה דאז בדין (כב' השופטת תמר נסים שי), כי בגדרו של הצו למניעת הטרדה מאיימת מתעוררות מספר סוגיות שבמרביתן לא ניתן להכריע במסגרת הליך זה. יתרה מכך, המליצה כב' השופטת תמר נסים שי למבקש שם (נחמיה) לפנות לבית המשפט בהליך נפרד מסוג פסק דין הצהרתי לעניין זכויותיו של נחמיה במכלאה, זאת לנוכח הטענות הנוגדות המתעוררות בין הצדדים. חרף האמור, לא ראה נחמיה לנכון לפנות בהליך מתאים להכרזה על זכויותיו במכלאה, ותחת זאת פנה בתביעה לקבלת פיצויים אודות נזקים שהסבו, לטענתו, הנתבעים במכלאה, כאשר שאלת הבעלות ביחס למכלאה זו אינה בהירה ומוטלת בספק. לא זאת אף זאת. נחמיה הודה בעדותו, כי לאחר פסק הבוררות מסר לו נג'די הודעה על ביטול עסקת מכר המכלאה. עוד ביקש נג'די להשיב לנחמיה את כספו בגין רכישת המכלאה ולקבל את החזקה במכלאה, לידיו בחזרה. חרף האמור, לא פנו התובעים בהליך אזרחי לאכיפת הסכם המכר אל מול נג'די. יתרה מכך, בכתב תביעתם ביקשו התובעים להישען על אישור העברת הזכויות מיום 27.07.2008 אשר כונה על ידם "הסכם מכר" לביסוס ראיותיהם בדבר העברת זכויות הבעלות במכלאה מאת נג'די, לידיהם. בהמשך, חל שינוי בגרסת התובעים בנוגע לטיב זכויותיהם במכלאה ובתצהיר העדות הראשית טענו התובעים, כי הינם ברי רשות ובעלי זכות השימוש במכלאה משך שנים ארוכות. לאחר מכן, חלה התפתחות נוספת בגרסת התובעים בנוגע לזכויות במכלאה והפעם טענו התובעים, כי המכלאה הועברה אליהם כמחווה בגין בניה, תחזוקה ושימוש משותפים משך עשרות שנים וכן לנוכח יחסי ידידות ששררו בין נג'די לבין אביו המנוח של נחמיה. למיותר לציין, כי התמורות שחלו בגרסת התובעים בעניין כה מהותי והנוגע לטיב ואופי זכויותיהם הנטענות במכלאה מטיל ספק בדבר אמיתות טענתם בדבר רכישת המכלאה מאת נג'די בשנת 2008, כאשר לא הובאה בפניי כל ראייה או עדות אובייקטיבית בדבר העבודה המשותפת בבניית ותחזוקת המכלאה, כטענת התובעים. התובעים אף לא הוכיחו את עקרון תום הלב בעת כריתת עסקת מכר המכלאה אשר בהתקיימותו יחד עם הדרישה לתמורה, תגבר העסקה השנייה בזמן על העסקה הראשונה. דומה, כי התובעים, ובפרט נחמיה, "עצמו עיניים" ולא ביררו כדבעי את הזכויות במכלאה לאישורן ואת מהות וטיב השימוש והחזקה שעשה גפרי בשטח המכלאה בטרם כרתו את הסכם המכירה עם נג'די. זאת במיוחד שהתובעים ידעו, כי בין השנים 2004 - 2008 התיר נג'די שימוש במכלאה לגורמים שונים, ביניהם גפרי, ולכן שומה היה עליהם לוודא את הזכויות הנטענות של גפרי במכלאה, קודם לכריתת הסכם מכר המכלאה עם נג'די. לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי התובעים לא השכילו להוכיח כי הם היו בעלי זכויות במכלאה במועד ביצוע שני האירועים מושא התובענה. משלא הוכחו זכויות התובעים במכלאה, כאמור, הרי שאין להם עילת תביעה כספית או נזיקית כנגד הנתבעים בגין האירועים הללו. ניתן היה בשלב זה לחתום את פסק הדין ולהורות על דחיית התביעה. יחד עם זאת, ולמעלה מן הנדרש, ראיתי להתייחס גם לטענות הצדדים אודות פסק הבוררות הנוגע למכלאה מושא התובענה. מעשה בית-דין מכוח הליך הבוררות כזכור, גפרי טוען לבעלות במכלאה גם מכוח פסק בוררות אשר ניתן במסגרת הליך בוררות אליו פנו גפרי ונג'די לצורך ההכרעה בין העסקאות הנוגדות ביחס למכלאה מושא התובענה. עוד טוען גפרי, כי פסק הבוררות הינו מעשה בית דין אשר סותם את הגולל על התביעה דנן, הואיל ונכללת בגדרו קביעה עובדתית, ולפיה המכלאה נמכרה תחילה לגפרי, ולכן לא היה נג'די מורשה למכור אותה בשנית לתובעת 2. מנגד, תוקפים התובעים את פסק הבוררות, מהותית ודיונית, וטוענים שהפסק חסר כל תוקף משפטי מטעמים שונים המתייחסים לגופו, תוכנו, מהותו ודרך קבלתו, שהעיקר בהם הטענה כי נג'די הובל להליך הבוררות שלא מרצון טוב וחופשי ועקב לחץ משפחתי שהופעל עליו, כאשר מטרת הבררות הייתה לנשל את התובעים מזכויותיהם במכלאה. בטרם ייערך דיון ביחס לתוקפו המשפטי של פסק הבוררות, עליי להידרש תחילה לטענות מקדמיות שמעלים התובעים ביחס לפסק הבוררות : הראשונה- הנתבעים לא העלו את הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין בהזדמנות הראשונה; והשנייה - פסק הבוררות אין בו כדי לחייב את התובעים משום שהם לא השתתפו כלל בהליך הבוררות וגרסתם כלל לא נשמעה בפני הבורר. ייאמר כבר כאן, כי אין בידי לקבל את הטענות המקדמיות הללו. באשר למועד העלאת הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין, יצוין כי כבר מתחילתו של ההליך שני הצדדים היו מודעים לקיומו של פסק הבוררות ולטענותיו של גפרי לעניין הזכויות במכלאה מכוחו של פסק זה ואף דאגו בהמשך לזימון כל המעורבים בהליך הבוררות לבחינת סוגיית תוקפו המשפטי של פסק הבוררות. יתרה מכך, פסק הבוררות צורף לתצהיר עדותו הראשית של גפרי ועליו הוא נסמך להוכחת זכויותיו במכלאה. משכך, היווה פסק הבוררות ראיה כבדת משקל עליה נסמכו הנתבעים בהגנתם מתחילתו של ההליך ולכל אורכו. כעת נעבור לדיון בשאלת תוקפו המשפטי של פסק הבוררות ואם יש בכוחו כדי לחייב את התובעים אף שלא היו חלק מהליך הבוררות. סעיף 4 לחוק הבוררות קובע כך: "הסכם בוררות וסמכותו של בורר על פיו כוחם יפה גם לגבי חליפיהם של הצדדים להסכם.. והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם". לפי סעיף 21 לחוק הבוררות, "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 באין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". ברע"א 2441/09 בנדיקט יהודה יצחק נ' בנדיקט שלמה אליעזר (22.06.2010) התייחס כבוד השופט י' דנציגר להוראות סעיף 21 לחוק הבוררות וקבע כי משמעותו של סעיף זה הינה כי פסק בוררות שניתן מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות ואין הם יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסכסוך, לאחר שניתנה הכרעת הבורר. ויודגש, העובדה כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין אינה תלויה באישורו של הפסק בבית המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים (ראו ההפניות שם, פסקה 28). כפי שנפסק ברע"א 1026/07 שמואל הרשקוביץ נ' החברה הישראלית לטבק (מ.ט) בע"מ (20.03.07); "דוקטרינת מעשה בית דין היא אכן מורכבת, ושאלת תחולתה על טענות שלא נטענו בהליך קודם, ובפרט כאשר זה מתנהל בפני בורר- אינה פשוטה. ככלל חל עקרון מעשה בית דין לא רק על טענות שהועלו בהליך הראשון, אלא גם על 'טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה' [..]. בנוסף, אין ספק שדוקטרינת מעשה בית דין חלה עקרונית גם על הליך שהוכרע בבוררות (סעיפים 21,23 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 [..]. כאמור, שאלת צרוף שני היסודות אינה תמיד פשוטה, והיא תלויה בנסיבות המקרה, בתוכן ההסכמה לבוררות וברצון הצדדים ביחס להתדיינות עתידית". כך נפסק, כי בניגוד להליך בפני בית משפט היוצר תדיר מעשה בית דין, הנה בהליך בוררות מסור הדבר לצדדים (בשעת ההסכמה לבוררות, ואף לאחר מתן הפסק), ורשאים הם להסכים כי לא יווצר מעשה בית דין; "האפשרות הנתונה בידי צדדים להסכם בוררות להתנות על הכלל בדבר מעשה בית דין נובעת מאופיו הדיוני של כלל זה, שבגינו יכול כל בעל דין במסגרת הליכים משפטיים לוותר על תחולתו של הכלל" [..]. המדובר אפוא במשוכה כפולה: האם נמסר עניין פלוני להכרעת הבורר, וככל שהתשובה חיובית- האם הסכימו הצדדים שהכרעתו תיצור מעשה בית דין. שאלות אלה הן שאלות שבעובדה ובפרשנות". הלכה מושרשת היא, כי מנגנון הבוררות הוא הליך חלופי ליישוב מחלוקות בין צדדים, המבוסס כל כולו על הסכמתם הדיונית להזקק לו לצורך הכרעה בסכסוך ביניהם. הבוררות נשענת על קיומו של הסכם בוררות, אשר מכוחו מסכימים הצדדים למסור לבוררות סכסוך מוגדר שכבר נתגלע ביניהם, או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד. הסכם הבוררות אמור לשקף במדויק את אופי השאלות שבמחלוקת שעל הבורר להכריע בהם, והוא מחייב את הצדדים לו, או את חליפיהם, אם אין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם, כאמור בסעיף 4 לחוק הבוררות (ראו בהרחבה: דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח והשומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ (14.02.2010)). הבסיס ההסכמי עליו נשען הליך הבוררות משמיע את שני אלה: ראשית- אין בסיס משפטי להכרעה בבוררות בעניינים אשר לא נמסרו מלכתחילה להכרעת הבורר; שנית- אין הליך הבוררות יכול לחייב צדדים שלא היו שותפים להסכם הבוררות לקחת חלק בבוררות. במרבית המקרים, הוא גם אינו יכול לחייב צד לבוררות להתדיין עם גורם נוסף שעמו לא הסכים מלכתחילה לקיים בוררות; והכל בכפוף לחובת תום הלב בבצוע הסכם הבוררות. הבסיס ההסכמי של הבוררות משמיע, כי בהעדר הסכמה של הצדדים לבוררות להכריע בשאלות החורגות מהסכם הבוררות, או לשתף בבוררות על עניינים אלה, בהעדר תשתית משפטית הסכמית לכך (שם, פסקה 14). כבוד השופטת פרוקצ'יה מוסיפה, כי לכלל לפיו הסכם הבוררות חל על הצדדים להסכם בלבד ישנו חריג, המחיל את הבוררות גם על צדדים חליפים, כשאין כונה אחרת משתמעת מההסכם (סעיף 4 לחוק הבוררות). בהתאם לכך, יתכן מצב שבו החליף אינו מעוניין להיות כפוף להליך בוררות, אולם הסכמתו של הנחלף מחייבת אותו. המושג חליף לא הוגדר בחוק הבוררות או בחוקים אחרים, אלא תוכנו עוצב באמצעות הפסיקה במשך השנים. בע"א 10892/02 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר (6.6.2005) נפסק כי "עיקרו של דבר, חליף הוא מי שהוסבה אליו זכותו (או חבותו) של בעל הזכות (או החבות), מכוח חוק (כגון: מנהל עזבון, יורש, נאמן בפשיטת רגל וכיוב') או בנסיבות אחרות, רצוניות (כגון מקבל זכויות על פי חוזה).. החליף נכנס באופן מוחלט בנעלי בעל הזכות המקורי, כשהאחרון נעלם ואיננו". כן מוצאים אנו דרישה נוספת על מנת שתתקיים חליפות, והיא כי עילת התביעה נגד החליף תהא זו שעמדה נגד בעל הזכות מקורי, בלא שתשתנה בעקבות העברת הזכות (שם, פסקה 16). פעמים ראה בית המשפט כחליף את מי שנראה לאחד הצדדים להסכם הבוררות כ'ידו הארוכה' של משנהו, או צד שלישי אשר לגביו נקבע כי יש זהות אינטרסים בינו לבין צד להסכם הבוררות; לעניין חליפות לצורך קיומו של השתק עילה או השתק פלוגתא הנובעת מזהות אינטרסים (ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4) 26, 36-40; ע"א 30/88 כהן נ' פרנקל, פ"ד מד(1), 119, 124-125); ראו והשוו: רע"א 4767/07 שרון גינזבורסקי נ' חב' גבעת המוזיאון (רחובות) בע"מ (5.5.09)). ביסוד החריג בעניין החליף עומדת התפיסה, לפיה ככלל, הציפייה ההגיונית והסבירה של צדדים להסכם בוררות היא, כי ההסכם לא יתבטל אך מהטעם שצד שלישי בא כדין בנעליו של אחד מהם, כאשר הצד הישיר להסכם אינו עוד בעל אינטרס בו, או אינו כשיר לפעול על פיו, וחליפו המשפטי בא בנעליו. הוראת החליפות נועדה לשמר את מנגנון הבוררות עליו הוסכם בין הצדדים, גם אם תחת הצד להסכם הבוררות בא החליף, וזאת, עד כמה, וככל שהדבר אינו עומד בניגוד לכוונתם המשתמעת של הצדדים להסכם. כנגד זאת, החלת הסכם הבוררות על צד זר להסכם הבוררות, כאשר מעורבותו של הצד המקורי להסכם הבוררות בעינה עומדת, עשויה להוות הרחבה של מעגל היריבות המשפטית מעבר למסגרת ההסכמית של הבוררות, ולפיכך היא אינה מוכרת" (כאמור, דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה, פסקה 17 וההפניות שם). שאלת הוספת עילה וצירוף צדדים נוספים להליך הבוררות אינה זהה בהכרח לשאלה, מהו היקף תוקפו וחלותו של פסק הבורר מבחינת מעשה בית דין. לעיתים עשוי פסק בורר לזכות או לחייב גם את מי שלא היה צד לבוררות, לא מכח עקרון החליפות בלבד, אלא גם מכח הדוקטרינה הכללית של מעשה בית דין, וזאת כאשר לצד חיצוני לבוררות קרבה עניינית מיוחדת לנושא הבוררות ולצדדים לבוררות, אף שלא נטל חלק ישיר בהליך הבוררות (כאמור, דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה, פסקה 19 וההפניות שם). על קיומה של 'קרבה משפטית' עמד בית המשפט בע"א 344/83 רויטמן נ' פרס (30.10.1985) שם נפסק כי "יש ובעל דין בתביעה השניה לא השתתף בדיון הראשון באותו תפקיד, או שלא השתתף בו כלל, ולמרות זאת מן הצדק הוא להשתיקו. למשל, כאשר התחייב ראובן לשפות את שמעון על חבותו כלפי לוי, כפי שייקבע במשפט בין שניים אלה, וחבותו של שמעון נקבעה כך, כי אז לא תישמע טענת ראובן בתביעת השיפוי של שמעון, ששמעון אינו חייב ללוי. במקרה כזה נובע ההשתק מן החוזה בין ראובן ושמעון". ראו גם את האמור בספרו של יעקב קדמי, על הראיות (מהדורת תשס"ד-2003), חלק שלישי בעמ' 1397). יישום הכללים שנסקרו בהרחבה לעיל על נסיבות העניין שבפנינו, מובילני למסקנה כי פסק הבוררות מחייב את התובעים אף שלא נטלו חלק בהליך הבוררות, בהיותם בבחינת חליפיו של נג'די, וכן מכוח עקרון "הקרבה המשפטית" שביניהם. אף שהתובעים לא השתתפו בהליך הבוררות, כאמור, הרי שנג'די השמיע בהליך זה את עמדתו ביחס למכירת המכלאה ולטענותיו הנוגדות של גפרי אודות רכישת הזכויות במכלאה ואשר תומכת בגרסתם של התובעים. בסופו של יום, עמדה זו נדחתה ע"י הבורר אשר פסק כי המכלאה נמכרה תחילה לגפרי בגדר עסקת מכר הפרות משנת 2004. לפיכך, חרף העובדה כי התובעים לא היו צד לבוררות, הרי שהם מושתקים מלהעלות טענותיהם הנוגדות את קביעת הבורר. לפי ההלכה הפסוקה, אין דרישה כי בעלי הדין בהליך הבוררות יהיו זהים לצדדים בהליך דכאן, ודי בקיומה של "קרבה משפטית" ביניהם או שהינם בבחינת "חליפים" על מנת להחיל את דוקטרינת מעשה בית דין. לאחר שקבענו, כי פסק הבוררות מחייב את התובעים בהליך שבפניי, יש לבחון האם קיים פגם בפסק הבוררות הנוטל את תוקפו, היינו האם נג'די השתתף בהליך הבוררות מכוח אילוץ או כפייה, כטענת התובעים, או שמא השתתפותו הייתה מרצון טוב וחופשי, כטענת הנתבעים. בנקודה זו אני מעדיפה את עמדת הנתבעים, ואבהיר. הליך הבוררות בין נג'די לבין גפרי התקיים בפני הרב אברהם דב אויירבך (להלן: "הבורר") בנושא המכלאה מושא התובענה. פסק הבורר קבע, כי עסקת המכר שבוצעה עם 'אחר', היינו התובעים, בוצעה שלא כדין, שכן באותו מועד נג'די כבר מכר את זכויותיו במכלאה לגפרי. יודגש, כי איש מהצדדים לא ביקש לאשר את פסק הבוררות או לבטלו. אודות הליך הבוררות ואופן התנהלותו נשמעו עדויותיהם של נג'די, בנו שאול, הרב מקייטן וכן גפרי. ארבעתם אישרו, פה אחד, כי פניית נג'די אל הליך הבוררות נעשתה מרצון טוב וחופשי. נג'די התייחס בתצהירו להליך הבוררות וטען, כי על אף שהשמיע עמדתו בפני הבורר, ולפיה המכלאה לא נמכרה לגפרי והיא נמכרה לתובעים, עמדתו נדחתה ע"י הבורר אשר פסק כי המכלאה שייכת לגפרי. נג'די מעולם לא טען, כי פנייתו להליך הבוררות נעשתה עקב לחץ או איומים. נג'די טען ביחס לדרך ניהול הליך הבוררות, עת ציין בתצהירו כי התקיימה ישיבת בוררת אחת, בה נכחו הרב אויירבך, נג'די וגפרי וכי דבר ממה שנאמר בבוררות, לרבות עדותו של נג'די, לא נרשם. נג'די לא עורר כל טענה בנוגע לתוקפו של פסק הבוררות, לא במסגרת ההליך בפניי ואף לא מחוצה לו. נג'די לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות וטענותיו בנוגע לאופן ניהול הליך הבוררות הושמעו, לראשונה, בגדר התביעה בפניי. מעבר לאמור, נג'די הסכים לפסק הבוררות, חתם עליו, ואף פעל ליישם את פסק הבוררות, עת ביקש לבטל את העסקה עם התובעים ולהשיב את כספי מכירת המכלאה, לנחמיה (עמ' 14, ש' 5-13 וש' 23-25). נחמיה אישר כי נג'די פנה אליו, באמצעות בנו שאול, והודיע לו על ביטול העסקה ואף ביקש להשיב לו את כספו בגין מכירת המכלאה. נחמיה טען כי הודעת הביטול ששיגר אליו נג'די נעשתה אגב לחץ וסחיטה מצד בני משפחתו (עמ' 23, ש' 25-32). אין בידי לקבל טענה זו, מכיוון שהיא נטענה בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי. על אף אישורו בדבר קבלת הודעת הביטול של נג'די, נחמיה העיד כי ראה בעסקת המכר כשרירה וקיימת (שם, ש' 1-4). חרף האמור, לא מצאו התובעים לנכון לפתוח בהליך משפטי אשר יכריע בזכויות הסותרות במכלאה מכוח עסקאות המכר הנוגדות, ואשר מכוחו יוכלו לקבל את הסעד לפיו זכותם עדיפה, או למצער, לעתור לאכיפת הסכם המכר שנכרת בינם לבין נג'די. תחת זאת, הגישו התובעים תביעה כספית ונזיקית לקבלת פיצויים בגין נזקים נטענים כתוצאה מהריסת המכלאה ופירוקה ע"י הנתבעים. ביחס לתוקפו של הליך הבוררות נשמעה גם עדותו של הרב מקייטן אשר בסיועו פנו הצדדים אל הבורר הרב אויירבך. ייאמר כבר כאן, כי עדותו של הרב מקייטן הינה אובייקטיבית וכי המדובר בעד שאין לו כל אינטרס אישי בתוצאות ההליך, ומכאן חשיבותה. הרב מקייטן מסר בתצהירו פרטים אודות מועד קיום הבוררות, מועד כתיבת פסק הבורר וכן מהלך העניינים לפני הבוררות, במהלכה ולאחריה, ולעדותו ניתן לייחס חשיבות רבה בהיותו מי שכתב את פסק הבוררות. הרב מקייטן מסר בתצהירו, כי פנייתו של נג'די להליך הבוררות נעשתה מרצון טוב וחופשי וכי בסיום הליך הבוררות קיבל נג'די את פסק הבוררות ואף חתם עליו. עוד ציין הרב מקייטן בתצהירו, כי הצדדים הסכימו כי פסק הבורר יהא מחייב ומכריע (סעיפים 4 ו- 5 לתצהיר). בהתייחס לנסיבות כתיבת פסק הבורר, ציין הרב מקייטן כי בתום הליך הבוררות הוא נתבקש ע"י שאול, הבן של נג'די, להעלות את פסק הבורר על הכתב וכי הפסק נרשם ימים ספורים לאחר מכן. עוד אישר הרב מקייטן בעדותו, כי בטרם כתב את פסק הבוררות הוא ווידא את תוכנו עם הבורר הרב אויירבך (עמ' 31, ש' ש' 20-30). יצוין, כי עדותו של הרב מקייטן הייתה סדורה היטב, קוהרנטית ומצאתי ליתן בה אימון מלא. גם הבן שאול מסר עדות הן ביחס לנסיבות האופפות את הליך הבוררות והחתימה על פסק הבוררות והן באשר לשיקולים אשר הניעוהו לפעול להפניית הצדדים להליך הבוררות, זאת בשים לב לקשרי המשפחה והידידות שקיימים בין כל המעורבים. אף שעדות זו אינה רלוונטית למעמד ביצוע העסקאות עצמן, באשר הבן שאול לא היה מעורב במי מהן, אלא שהיא תקפה להליך ופסק הבוררות. שאול העיד, כי הפנייה להליך בוררות נעשתה על רקע הטענה שהעלה גפרי ביחס לרכישת המכלאה מאביו נג'די עוד בשנת 2004 וניסיונו של הבן שאול לסייע לאביו להיחלץ מהמצב אליו נקלע אגב מכירת המכלאה פעמיים וביצע שתי עסקאות נוגדות. עוד העיד שאול, כי פניית אביו לבוררות נעשתה בהסכמתו המלאה והחופשית, ותוך הבנה של הצדדים כי פסק הבורר יהא מחייב ומכריע, כך גם חתימתו של אביו על פסק הבוררות נעשתה מרצון טוב ובאופן חופשי. בנוסף אישר שאול, כי לאחר מתן פסק הבוררות הוא הודיע לנחמיה על ביטול העסקה עמו ונעשה ניסיון להשיב אליו את כספו, אשר נתקל בסירוב מצדו של נחמיה (עמ' 34, ש' 15-32 ועמ' 35, ש' 10-11). יצוין, כי ראיתי לייחס לעדותו של הבן שאול משקל ראייתי נכבד, זאת בשים לב לעובדה כי עסקינן בעדות שמוסר הבן שאול כנגד גרסת אביו נג'די ואשר בעקבותיה צפוי נג'די להיתבע ע"י התובעים בגין ביטול העסקה עמם, או למצער, קיומן של עסקאות נוגדות שערך נג'די הן עם התובעים והן עם גפרי ביחס למכלאה. מכל המקובץ עולה, כי נג'די השתתף בהליך הבוררות מרצון טוב וחופשי ולא מחמת לחץ וכפייה, כפי טענת התובעים. נג'די טען במסגרת הליך הבוררות טענות המועלות על ידו היום בגדר ההליך דנן והנוגעות למכירת המכלאה לתובעים, אך טענות אלו נדחו כליל ע"י הבורר אשר פסק כי עסקת המכר שבוצעה עם התובעים העניקה להם זכות שלא הייתה קיימת לנג'די אחר שזה האחרון מכר את זכויותיו במכלאה עוד קודם לכן בשנת 2004, לגפרי. על כן, מנוע נג'די כעת מלעורר טענה בנוגע לתוקפו של פסק הבוררות או בנושא הזכויות במכלאה והמנוגדת לקביעת הבורר בנושאים אלה. יתרה מכך, נג'די לא ראה לנכון לתקוף או לערער אחר קביעת הבורר, חרף ידיעתו כי קיים הליך משפטי המתנהל בהאשמות שהוטחו בנתבעים על רקע השימוש שהם עשו במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, במכלאה נשוא עסקת המכר וטענות שני הצדדים לזכויות במכלאה. משכך הם פני הדברים, לאור אישורו של נג'די כי השתתפותו בהליך הבוררות נעשה בהסכמתו המלאה והחופשית, הרי שאין לקבל את הגרסה שהשמיע נג'די בגדר ההליך דנן, עליה נסמכים התובעים, והמערערת אחר תוקפם של פסק והליך הבוררות. בחינת כלל העדויות של נג'די, הרב מקייטן והבן שאול שהונחו לפניי, מובילה למסקנה כי אין כל יסוד לטענה כי הפנייה לבוררות נעשתה תחת לחץ וכפייה. עדויות אלו מוכיחות, כי לא נפל פגם בהליך הבוררות וכי פסק הבורר שריר, קיים ובכוחו לחייב את הצדדים להליך דנן. לאחר שהתברר, אף לשיטת נג'די, כי הפנייה להליך הבוררות הייתה בהסכמתו המלאה של האחרון, עוררו התובעים בגדר סיכומי התשובה מטעמם את הטענה, כי הבוררות הייתה כפויה, שתוצאותיה היו ידועות מראש וכי היא יועדה לעקוף את ההליך המשפטי שבפניי, זאת לאור התאריך המופיע על גבי פסק הבורר ואשר קודם למועד הגשת כתב ההגנה. אציין כבר כאן, כי לא ראיתי לקבל טענה זו וזאת משלל טעמים. ראשית יצוין, כי מדובר בטענה אשר עלתה לראשונה בגדר סיכומי התשובה, לא היה לה כל זכר בכתב ההגנה ואף לא בתצהירי העדות הראשית, העדים בכלל ועדי ההגנה בפרט (הרב מקייטן והבן שאול נג'די) כלל לא נחקרו אודות נושא זה. לאור זאת, ניתן להתייחס לתאריך הרשום על גבי פסק הבוררות כטעות סופר או טעות דפוס ברישום מועד עריכת הליך הבוררות. התובעים מציינים בסיכומי תשובה, כי הטענה אודות מועד קיום הבוררות הועלתה בשלב זה, מכיוון שפסק הבוררות אשר צורף לכתב ההגנה לא הובא כלל לעיון בא-כוחם. אין בידי לקבל טענה זו, משום שפסק הבוררות עמד לדיון עוד מהישיבה הראשונה שהתקיימה בתיק דנן, ובמהלכה התייחסו שני הצדדים לפסק הבוררות אשר ניתן בעניין המכלאה ולהשלכותיו על התיק דנן. בטרם סיום, יצוין כי התובעים הגישו את תביעתם כנגד הנתבע 2 בטענה, כי סייע לגפרי בביצוע מעשי ההריסה והפירוק של המכלאה, מבלי שיוחס לו קשר או נגיעה לסכסוך האמיתי שבין הצדדים הנוגע לזכויות במכלאה. משהגעתי לכלל מסקנה, כי לא הוכחו זכויות התובעים במכלאה, הרי שמטעם זה יש לדחות גם את התביעה כנגד הנתבע 2. סוף דבר לשיטה אחרונה, אני מורה על דחיית התביעה. אני מחייבת את התובעים, יחד ולחוד, לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. ברזלתביעה אזרחית