מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת פגע וברח עם קטנוע: מבוא: ההליך, הצדדים וגדר המחלוקת 1. התובע היה מעורב לטענתו באירוע נשוא התביעה מיום 10.9.07. 2. לגירסת התובע- הוא החנה את רכבו שפרטיו בכתב התביעה (להלן: "הרכב"), יצא ממנו, וכאשר התכוון לסגור ולנעול את דלתו, נפגע ע"י קטנוע חולף שפרטיו אינם ידועים לו (להלן: "הקטנוע"). אירוע זה יקרא (להלן: "התאונה"). התביעה הוגשה מכח החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1976 (להלן: "החוק") והתובע טוען כי התאונה מהווה 'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק הנ"ל. 3. הנתבעת 1 הינה חברת הביטוח שביטחה במועד הרלבנטי את הרכב בביטוח חובה. הנ"ל הכחישה את נסיבות התאונה הנטענות ואת חבותה לפיצוי התובע ולחלופין - טענה, כי התובע לא היה אותה עת "משתמש" ברכבו ומשום כך אינו חוסה בצל פוליסת ביטוח החובה שהיתה לו אצלה. לשיטתה- התאונה אירעה בעת שהתובע היה למעשה כבר 'הולך רגל' ולאחר שהסתיים שימושו ברכב. עוד לטענתה- תיאור נסיבות התאונה ע"י התובע אינו הגיוני והתאונה תוארה במתכוון לצורך יצירת זיקה בין הפגיעה לבין הרכב. לכן- לטענתה, מונחת החבות לפתחה של הנתבעת 2, באשר זהותו של הרכב הפוגע אינה ידועה ומדובר איפוא ב'תאונת פגע וברח'. התביעה הוגשה גם כנגד הנתבעת 2, שהינה קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים שתפקידה בהתאם לסעיף 12(א) לחוק, בין היתר, "לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח מחמת אחד מאלה: (1) הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". גם הנתבעת 2 הכחישה את נסיבות האירוע הנטענות ולחלופין- גורסת היא, כי ככל שהתאונה התרחשה באופן המתואר על ידו, הרי שבעת התאונה היה התובע בגדר "משתמש" ברכבו ולכן עליו להיפרע בגינה מהמבטחת - הנתבעת 1. לחילופי חילופין - גורסת הנתבעת 2, כי נסיבות התאונה, כפי שתוארו ע"י התובע במועדים שונים, מהוות "תאונה במתכוון" המוחרגת מתחולת החוק. נוכח המחלוקת בשאלת החבות, אדון תחילה בעניין זה, לרבות בשאלת אופן התרחשות התאונה, ככל שאקבע כי אירעה, ובשאלת זהותו של הנושא בחבות באותן נסיבות. גירסת התובע וראיות הצדדים 4. מטעם התובע הוגשו שני תצהירים - תצהירו (סומן ת/2) ותצהיר אביו של התובע שנסע עמו ברכב בעת התאונה (סומן ת/1). השניים נחקרו על תצהיריהם. בהתאם לתצהיר התובע, ביום התאונה הוא נסע עם אביו לבני ברק לסידורים רפואיים. התובע תאר את התאונה בסעיף 4 לתצהירו - "בעת שיצאתי מהמכונית והתחלתי לסגור את דלת המכונית, נפגעתי מאופנוע שהגיע כנראה מרחוב נורדאו ונסע במהירות, ולאחר הפגיעה המשיך רוכב האופנוע בנסיעה מבלי להשאיר פרטים." ובעדותו בבית המשפט: ש. ספר לבימ"ש וגם תראה בדיוק איך קרתה התאונה, מרגע שדוממת את המנוע, יצאת מהרכב ועד שהקטנוע פגע בך לטענתך? ת. (מדגים) יש דלת קדמית, אני יוצא מהרכב, סוגר את הדלת, אבא באותו זמן יוצא מהרכב בדלת אחורי ימני לצד המדרכה. אני לא זוכר בדיוק היה לפני 5 שנים, מה שאני מספר זה איך שאני מצליח לסגור. אני סוגר את הדלת, יוצא מהרכב, סוגר את הדלת, הרכב היה ישן. שאני סוגר את הדלת באוטו ההוא, אז באוטו הקודם היה נסגר עם המפתח, אני בשביל לסגור אותה צריך להתכופף כי האוטו נמוך, אני לא זוכר אם המפתח היה בפנים, הדלת כנראה היתה סגורה, אם עמדתי במצב כזה, (מראה התכופפות קלה) באותו רגע סגרתי את הדלת, ואז קיבלתי מכה בחלק ימני ברגל (עמ' 10, ש' 9-16). התובע תיאר בתצהירו גם אירוע שהתרחש מספר דקות לפני התאונה, ובו לטענתו הוא נסע באיטיות תוך חיפש חניה, ונהג רכב מסוג הונדה, שנסע אחריו, עצר לידו וצעק עליו. התובע הצהיר עוד כי בהודעה שהוגשה על ידו למשטרה קישר את האירוע הנ"ל לתאונה שהתרחשה מיד לאחריו כיוון שהיה נסער ממנו. לתצהיר התובע צורפה הודעתו במשטרה, כנספח ת/2 , בה נכתב, לאחר תיאור האירוע הנ"ל - "בזמן שיצאתי מן האותו והתחלתי לסגור אותו, מכיוון רח' נורדאו יצא סקוטר נסע במהירות גבוה הוא התקרב אלי ונתן לי מקה ברגל ימין (אני לא שמתי לב במה) אחרי זה הסקוטר נסה מהר מאוד ברחוב טרומפלדור ונעלם. המספרו של הסקוטר אני לא לקחתי. בזמן שהוא התקרב אליי הכביש היה פנוי, ולא היה לו צורך להתקרב אליי כל כך צמוד, לכן לדעתי הוא הרביץ לי בכוונה." (טעויות כתיב במקור,- ר.ש) התובע ציין בעדותו כי את תוכן ההודעה במשטרה הוא אמר ברוסית והיא נכתבה בעברית. בתצהיר הסביר התובע כי בדיעבד הוא מבין שאין זה הגיוני שהוא נפגע ע"י נהג ההונדה לאור סמיכות הזמנים בין האירועים (סעיף 6 לתצהיר). התובע הצהיר עוד כי פנה לאחר התאונה לטיפול רפואי בקופת חולים, וצורפו ממצאי צילום ירך מיום התאונה כנספח ת/3. לבקשת ב"כ התובע ובאישור בית המשפט צרף התובע את התיעוד מקופ"ח מיום התאונה בו נרשם - "היום כשיצא מהרכב נפגע מאופנוע צילום ללא שבר" בנוסף- הוגש מטעם התובע תצהיר אביו, מר לב בושנסקי, המתאר בסעיפים 4-5: "בעת שיצאנו מהמכונית, אני מהדלת הימנית האחורית, ובני מהדלת השמאלית (לכיוון הכביש), ובני התחיל לסגור את דלת המכונית, הוא נפגע מאופנוע שהגיע מרחוב נורדאו ונסע במהירות, ולאחר הפגיעה המשיך רוכב האופנוע בנסיעה מבלי להשאיר פרטים. למרות שהייתי נוכח במקום התאונה, לא ראיתי אותה, ורק לאחר שיצאתי מהמכונית, בני הראה לי את מקום הפגיעה וצעק שהאופנוע פגע בו, ואני הספקתי לראות את האופנוע מתרחק מאיתנו." מטעם הנתבעים הוגש תצהיר החוקר, יניר יצחק מלך (להלן: החוקר), אשר חקר את התאונה מטעם הנתבעת 1. הנ"ל הצהיר כי ערך שיחה עם התובע לאחר התאונה וכי השיחה הוקלטה ותומללה. התמליל הוגש וסומן כמוצג נ/2. בנוסף צילם החוקר תמונות של מקום הפציעה בגופו של התובע, שסומנו כמוצג נ/1. פירוט טענות הצדדים: 5. לשיטת הנתבעות- התובע לא הוכיח את קרות התאונה. הנתבעת 1 טענה בסיכומיה כי התובע לא הוכיח את התרחשות התאונה שכן, בפני בית המשפט הובאה רק עדותו, שהינה עדות יחידה הטעונה סיוע, בהתאם לסעיף 54(2) לפקודת הראיות. בנוסף טענה הנתבעת 1 כי ישנם פרטים רבים המצביעים על אי סבירותה של גרסת התובע לתאונה. הנתבעת 1 טענה כי מיקום הפגיעה של התובע, בחלק הפנימי של הירך הימנית, אינו מתיישב עם תיאור התאונה על ידו. כן נטען כי התובע לא ידע להסביר איזה חלק באופנוע פגע בו. עוד טענה הנתבעת 1 כי אין זה הגיוני שהתובע לא נפל כתוצאה מפגיעתו של האופנוע, וכי פגיעה מהסוג המתואר הייתה צריכה לגרום לתובע לנזקים חמורים בהרבה, ובנסיבות אלה לא ניתן לקבל את גרסתו לתאונה.הנתבעת 1 טענה גם כי הגרסה שנמסרה במשטרה, ובה קישר התובע בין התאונה לאירוע שקדם לה, בה צעק עליו נהג ההונדה, אינה הגיונית. בנוסף טענה הנתבעת כי העובדה שהתובע הגיש תלונה במשטרה רק לאחר יומיים, כאשר חשד שהתאונה ארעה בזדון, אינה סבירה. כן נטען כי התובע לא התייחס בתצהירו לכך שהתקשר למוקד 100 של המשטרה בסמוך לאירוע כפי שעלה מחקירתו בבית המשפט (עמ' 14, ש' 4-5), ולא הובאה כל ראיה לקיומה של השיחה או לתגובת המשטרה להודעה. הנתבעת 1 טענה כי התובע מסר גרסאות שונות לגבי המגע שהיה לו עם הרכב בעת התאונה והמרחק מהרכב. כמו כן נטען כי התובע לא מסר בהודעתו במשטרה כי אביו היה עד לתאונה, על אף שקיים בטופס מקום המיועד לפרט זה. (העמוד השני של טופס ההודעה הוגש וסומן נ/3.) הנתבעת טענה שהסברו של התובע בעניין זה לפיו הטופס מולא ע"י חבר שלו, אינה סבירה. הנתבעת 1 הוסיפה כי התנהלותו של התובע לאחר התאונה היתה תמוהה. התובע לא פנה לבי"ח או לטיפול רפואי באופן מיידי ואף לא פנה למשטרה, אלא הלך תחילה ליעוץ שנקבע לו אצל מר אורן זריף. למרות שהנ"ל לכאורה ראה את התובע מיד לאחר התאונה, התובע לא הזמינו למתן עדות. לשיטתה- יש לראות בכך הימנעות מהבאת עד רלוונטי, שיש לזקוף לחובת התובע. מסכמת הנתבעת 1 שכל הנ"ל מובילים למסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה באשר להוכחת התאונה והתרחשותה, ובמצב זה דין התביעה להידחות. הנתבעת 2 חזרה על טענות הנתבעת 1 והוסיפה כי באם מקבלים את גרסתו הראשונה של התובע לתאונה, הגרסה שנמסרה במשטרה, הרי שמדובר בתאונה במתכוון, המוחרגת מחוק הפלת"ד. הנתבעת 2 אף הוסיפה כי מעבר לכך שהתובע לא פנה מייד לטיפול רפואי אלא המשיך לפגישתו עם אורן זריף, הרי שהוא גם לא צרף את התיעוד מפנייתו לקופת חולים באותו יום וכן לא זימן לעדות את האחות שלטענתו טיפלה בו. בנסיבות אלה הצטרפה הנתבעת 2 לטענות הנתבעת 1 בדבר אי הוכחת התאונה ע"י התובע. התובע העלה בהקשר זה מספר טענות. לטענתו- הנתבעת 1 הודתה בכך שהתובע נפגע בנסיבות אותן תאר, אלא שתביעתו נדחתה על ידה בטענה שבנסיבות אלה היא אינה חבה בפיצויו, ועליו לפנות ל"קרנית". לשיטת התובע- במצב זה, הנתבעת 1 מנועה מלהעלות טענות נוספות שלא העלתה בהזדמנות הראשונה, וזאת בהתאם להוראות המפקח על הביטוח. התובע הוסיף כי בכתבי הטענות הודו הנתבעות כי התובע נפגע בנסיבות שנטענו על ידו, ועל כן יש לראות בכך הודאת בעל דין. כן נטען להרחבת חזית אסורה. בנוסף- התייחס התובע לטענות הנוספות שהועלו על ידי הנתבעות לענין הסתירות ואי ההתאמות השונות, כפי שאפרט בהמשך. שאלת החבות - דיון והכרעה 6. לאחר שבחנתי את כלל הראיות, נתתי את הדעת להתרשמותי החיובית מעדות התובע ואביו, לנטלי ההוכחה, לדין ולפסיקה, ראיתי לקבוע, כי התאונה התרחשה באופן שתואר על ידו, כי התובע היה במועד התאונה עדיין בגדר "משתמש" ברכבו - כמשמעות מנוח זה בחוק הפלת"ד וכי החבות לפיצוי התובע בגין נזקיו מוטלת על כתפי מבטחת רכבו - הנתבעת 1. להלן יפורטו נימוקי לאמור. 7. מצאתי כי עדותם של התובע ואביו בכל הנוגע לנסיבות הפגיעה הייתה עקבית ודווקא אי התאמות קלות לכאורה, אליהן הפנו ב"כ הנתבעות בסיכומיהם - מחזקות בעיניי את האותנטיות והאמינות של הדברים. לא נעלם מעיניי, כי מדובר בעדות של בעל-דין ושל אביו - המעוניין בתוצאות התביעה, ועם זאת - נפגע בתאונה אינו יכול (ואינו אמור) להמציא יש ועדים מאיין. התובע עמד על כך שאביו לא ראה את רגע התאונה ואף האב לא "התפתה" לתאר את שטען שלא ראו עיניו, כי אם חזר וסיפר, כי שמע את דעת בנו, הבחין בקטנוע מתרחק וכי שמע מבנו שניגש אליו, כי נפגע והבן גם הראה לו את מקום הפגיעה ברגלו. 8. הנתבעות, כאמור טענו כי התובע לא הוכיח את התרחשות התאונה בנסיבות שנטענו על ידו וגרסו לקיומן של תמיהות, סתירות ואי התאמות שונות אליהן אתייחס להלן. באשר לעניין עצם הוכחת קרות התאונה טענה הנתבעת 1 כי לא ניתן להתייחס לעדותו של האב כסיוע, שכן על פי עדותו ותצהירו הוא לא ראה את התאונה. הנתבעת התייחסה לעדותו של האב בעמ' 8, ש' 22-25: "ש. בתצהיר שלך כתוב, כי לא ראית את התאונה? ת. נכון. ש. מה שכתוב בתצהיר שלך, ומה שאתה יודע איך קרתה התאונה, זה ממה שהבן שלך סיפר לך? ת. נכון. כשהאופנוען פגע בוא הוא יצא אלי, ואמר לי כי קיבל מכה ברגל". מקובלת עליי טענת התובע בהקשר זה כי אף אם אביו לא ראה את רגע התרחשות התאונה הרי שמדובר בעד שהיה נוכח במקום ויכול להעיד כי שמע את צעקותיו והבחין באופנוע המתרחק, במצב זה עדותו של התובע אינה בגדר עדות יחידה. בנוסף, התובע צרף את המסמך מקופ"ח בו נכתב "היום כשיצא מהרכב נפגע מאופנוע", ויש לראות אף במסמך סיוע לגרסתו. לענין מיקום סימני הפגיעה בגופו של התובע- אין בידי לקבל את טענת הנתבעות, כי מיקום שטפי הדם בחלק הפנימי של ירכו של התובע (על פי תמונות שהציגו) אינו מתיישב עם מנגנון הפגיעה -ע"י קטנוע חולף בכביש בעודו עומד כשפניו לכיוון הרכב וידו על הדלת וכשהוא מנסה לנעול את רכבו , הואיל והפגיעה הקלינית (שאף הותירה נכות, כמפורט בהמשך), התבטאה בקרעים בחלק הקדמי של הירך. לשיטת הנתבעות - לו נפגע התובע ע"י קטנוע חולף, הייתה הפגיעה מתבטאת בחלק אחר של הירך. הנתבעות הוסיפו וטענו שהתובע מסר גרסאות שונות באשר למיקום הפגיעה, כאשר לחוקר הוא מסר שהפגיעה הייתה בחלק הפנימי של הירך ובחקירתו בבית המשפט מסר כי הפגיעה הייתה בחלק הקדמי (עמ' 14, ש' 30). הנתבעות הפנו בהקשר זה לתמונות הפגיעה (נ/1) לעדותו בפני חוקר (תמליל נ/א-ב/2), פרוטוקול עדותו (בעמ' 10 ש' 11-21 לפרוטוקול ובק"מ עמ' 2, ש' 5-6). ב"כ התובע טען בסיכומיו בין היתר כי בדיקת ההדמיה שעבר התובע מחזקת את גרסתו, שכן לפי תוצאות הבדיקה הוא סבל מקרעים בשרירים הנמצאים בחלק האמצעי של השריר הקדמי. בבדיקת התמליל מצאתי כי התובע לא מסר בו גרסה אחרת מזו עליה העיד במסגרת ההליך דנן, הוא עמד על טענתו בדבר מנגנון הפגיעה וניסה "להסביר" לחוקר, כי שטפי הדם כנראה התפשטו לעבר החלק הפנימי של הירך. קטע השיחה הרלוונטי מופיע בתמליל בעמ' 15 - התובע - "אני לא יודע. קיבלתי מכה פה וזה הלך ככה מפה ככה למטה היה לי כל זה... החוקר - כל החלק הפנימי של הרגל התובע - כן ואח"כ זה לאט לאט עובר וזה ככה למטה עד לפה כאילו..." כאשר התובע מוסר כי "קיבל מכה פה", איננו יודעים לאיזה חלק ברגלו התייחס. החוקר הוא שהכניס לפיו את התשובה באומרו "כל החלק הפנימי של הרגל", כך שאין לראות בכך מסירת גירסה אחרת ע"י התובע. התובע נשאל לענין זה במהלך חקירתו בבית המשפט וענה כי לא יכול להיות שאמר לחוקר שהפגיעה היתה בחלק הפנימי, וחזר על גרסתו כי הפגיעה היתה בחלק הקדמי של הרגל - ש. לחוקר אמרת שקיבלת מכה בכל החלק הפנימי של הרגל. אז מה נכון, מה שאמרת היום שמקדימה או מה שאמרת אז. ת. לא יכול להיות. קיבלתי מכה בחלק קדמי "(עמ' 14, ש' 30-32) התובע נשאל בחקירתו גם לגבי מיקום הנזק בהתאם לתמונות שהוצגו (נ/1), בהן נראות המטומות בחלק הפנימי של הירך - ש. אני אומר לך שלפי התמונות והתיעוד המכה היתה בחלק הפנימי של ירך ימין? ת. אני אומר כי קבלתי מכה, בחלק הקדמי של הירך, ושטפי הדם זה מצב רפואי אני לא רופא להגיד איך התפשטו לחלק הפנימי יותר" (עמ' 10, ש' 25-27) עוד מצאתי כי התובע היה עקבי בגרסתו, וטען שמדובר במצב רפואי שהוא אינו יודע להסבירו. ודוק. בכל הכבוד לניתוח "המלומד" של ב"כ הצדדים בהקשר זה (וב"כ התובע הגדיל כשצירף צילום פרק רלבנטי מתוך אטלס כרטא לגוף האדם) - עסקינן בטענות שברפואה שעל מנת להוכיחן, היה על הטוען לזמן, או לכל הפחות לשאול בנושא את המומחה מטעם בית-המשפט בתחום האורתופדי שבדק את התובע ואת תיקו הרפואי וקבע את נכותו. תוצאותיה של פגיעה נקודתית, התפשטות הנזק מעצמת המכה, כיוון שטפי הדם והנזק השיורי - הם עניין של מומחיות. משלא פעלו כך, אין באפשרותן להסתמך על טענות שברפואה. למעלה מהצורך, אוסיף, כי המדובר בטענה לפגיעה בחלק קדמי של הירך, כאשר בתמונות נראות המטומות בחלק הפנימי, לו היה מדובר בתמונות המהוות סתירה ברורה לגרסת התובע (כגון סימני פגיעה ברגל אחרת או במיקום אחר לגמרי בגוף), ניתן היה להבין את טענת הנתבעות, אך בעוד שמדובר במיקום קרוב ביותר, אינני מוצאת שביכלתו של הדיוט ברפואה להסיק מכך לענין נסיבות התרחשות התאונה. הנתבעות טענו גם כי התובע לא ידע להסביר איזה חלק מהאופנוע פגע בו, וכי כאשר נשאל על כך בחקירתו בבית המשפט- לא ידע להסביר זאת: "ש. תסביר בבקשה מה החלק של האופנוע שפגע בך? ת. אני לא יודע איזה חלק, לא ראיתי. ש. אני אומר לך שגם אני רוכב קטנוע, והגלגל לא יכול להיות שפגע בך, כי הוא נמוך ויכול לפגוע בך בחלק התחתון? ת. יכול להיות. אני לא יודע. ש. אני אומר לך שגם הכידון לא יכול לפגוע בך בירך, אם יפגע הוא יפגע במותן לא בירך? ת. כן. ש. זה לא הכידון? ת.יכול להיות. ש. ספר לבימ"ש בתנוחה הזו כמו שאני עומד, מה פגע בך באופנוע? את הלא יודע מה פגע בך? ת. לא. ש. אתה יכול להגיד כי אולי בעט בך? ת. אני לא יכול להגיד, מה שאני יכול להגיד אני אומר. אתה לא היית בזמן התאונה, אתה חושב שיכול להיות ככה ולא ככה. כמו שאתה מעלה כל מני השערות על מה יכול להיות ומה לא, אולי יכול להיות, באותה מידה של ההשערות שלך, שהיה לו משהו בולט מהאופנוע, משהו שנקנה בחנות חומרי בניה אולי ופגע בי. אם עוסק בהשערות, הכל יכול להיות" (עמ' 10, ש' 28- עמ' 11, ש' 11). איני סבורה כי ניתן לצפות מאדם סביר לזכור באופן מדוייק ודקדקני ולפרטי פרטים את מנגנון התרחשות תאונה בלתי צפויה ומפתיעה, שמשכה מספר שניות, מה גם שמדובר באירוע שהתרחש לפני קרוב ל- 5 שנים. הנתבעות התייחסו אף להודעתו בכתב של התובע במשטרה. לשיטתן- הואיל והנ"ל נמסרה יומיים לאחר התאונה, התובע לא היה אמור להיות כ"כ נסער ויכול היה כבר להבין בשלב זה שאין קשר בינה ובין האירוע שקדם לה עליו סיפר, במסגרתו צעק עליו נהג רכב הונדה. נטען בהקשר זה כי מאחר והתובע בכל אופן מסר גרסה זו למשטרה, סביר להניח שהודעתו ניתנה כדי "לסגור חשבון" עם אותו נהג שצעק עליו, וללא כל קשר לתאונה. התובע עצמו התייחס בתצהירו להודעה ומסר בסעיף בסעיף 6, כי בדיעבד, הוא מבין שאין קשר בין האירועים. הוא נשאל על כך בחקירתו בבית המשפט - "ש. למה היית בשוק יומיים אחרי התאונה כדי לומר משהו שלא הגיוני? ת. זה מה שרשום במשטרה היה לפני, לא קרה אחרי יומיים. הגשתי את זה בעוד יומיים הייתי במשטרה לפני, ושאלתי מה אני צריך לעשות, אמרו לי למלא דו"ח, אך אני לא רושם בעברית, ואז אני חזרתי לבית, מצאתי מי שיכול לתרגם לי בעברית, ותרגמו לי, וחזרתי למשטרה. אני חזרתי מבני ברק, מקופ"ח מכל הבלאגן והייתי במחשבות, שאני חושב שההונדה וכל הסיפור הזה " (עמ' 12, ש' 18-22). התובע הסביר גם כי ההודעה בכתב הוגשה למשטרה בחלוף יומיים מהתאונה, אך הוא מילא אותה עוד קודם לכם באמצעות חבר שכתב את הדברים בעברית, כאשר בעת המילוי- הוא סבר שנהג ההונדה אחראי לתאונה. בהמשך חקירתו הוא מסביר כי לאחר הגשת ההודעה הוסבר לו במשטרה כי חשדותיו אינן הגיוניות - "ש.ת אני חשבתי כי אותו בן אדם של ההונדה פגע בי עם אופנוע, אך זה לא הגיוני שהוא הספיק ללכת לשים את ההונדה, לקחת אופנוע, ולפגוע בי. זה מה שאמרו לי במשטרה גם. לכן הם סגרו את התיק". ובהמשך - "ש. עד מתי מרגע התאונה אתה המשכת לחשוב, כי ההונדה פגעה בך? ת. עד שדיברתי במשטרה. דיברתי שם עם הפקיד, ואמר לי כי זה לא יכול להיות מה שרשמתי, אין זמן לעשות זאת כפי שאני מתאר. ואז הייתי יותר רגוע, חשבתי גם על זה" (עמ' 13, ש' 2-4). לטעמי- אף אם בהודעתו של התובע במשטרה נמסרה גירסה תמוהה באשר לזהות אפשרית של הנהג הפוגע, אין בכך לסתור את גרסתו לעצם מנגנון התאונה, שכן תיאור התאונה, אף בהודעתו במשטרה תואם את התיאור שנמסר בתצהירו ובחקירתו. על אף הקושי העולה מהפרטים הנוספים שנמסרו בהודעה, מקבלת אני את הסבריו של התובע, ומכל מקום, איני רואה בהם סתירה לעצם התרחשות התאונה כפי שמסר התובע. הנתבעות טענו עוד כי התובע לא ציין את אביו כעד בטופס ההודעה במשטרה, וצורף העמוד השני של ההודעה שסומן נ/3. התובע טען לענין זה כי חבר מילא לו את הטופס והוא כלל לא ידע שעליו למלא חלק זה, וכן נטען כי אינו קורא עברית. כך העיד בעמ' 16, ש' 14-20: "ש. מסרת למשטרה הודעה מפורטת. איפה כתוב שאביך היה שם אתך. ת. מה, לא כתוב ששמה? אני רשמתי על האירוע. ש. להודעה יש עמוד שני עם חתימתך. יש שם מקום ריק לפרטי עדים, למה לא ציינת שאביך היה עד ושראה? ת. לא יודע. אני בכלל לא קראתי את הדף השני. רק את מה שהיה, אמרו לי איפה לרשום את הפרטים. אני אמרתי לך שאני לא יודע לקרוא בעברית, אבל חתימה אני יודע לזהות את המקום שלה כי אנחנו חותמים הרבה בחיים". בעיני- הסברו של התובע בהקשר זה מניח את הדעת. איני רואה לייחס משקל לאי ציון פרטי האב שהיה עד ראיה לתאונה בטופס ההודעה שמסר התובע במשטרה בחלוף יומיים (נ/א-ב/2, ת/2 לתצהירו). שהרי נטען (ולא נסתר), כי האב היה אותה עת בחלק הנגדי של הרכב ולא חזה בה במו עיניו. בנוסף- לא הוכח כי התובע נשאל על כך באופן ישיר ע"י שוטר או חוקר משטרה, אלא- בהתאם לעדותו שלא נסתרה, מילא את טופס ההודעה באופן עצמאי בעזרת חבר, ופירט בו רק את נסיבות התאונה. האם היה לתובע מגע עם הרכב בעת התאונה? הנתבעת 1 הפנתה לכך שמתמליל השיחה עם החוקר עולה כי התובע מסר כי בעת התאונה ידו היתה על הדלת, כך בעמ' 6 בתמליל - "אני כאילו גם הייתי, יד היה על הדלת אז אה.. הייתי מחזיק על הדלת". וכן בעמ' 13 - החוקר שואל: "לא פגע בדלת? לא העיף אותך על הדלת לא כלום?" , והתובע עונה: "לא. אז הייתי עם היד על הדלת. החזקתי על הדלת. ככה אולי הייתי נופל על הדלת." נטען כי בחקירתו בבית המשפט שינה את גרסתו והעיד כי ידו לא היתה על הדלת. ש. לחוקר אמרת שידך החזיקה את הדלת והיום אתה אומר שלא. ת. אני אמרתי לו אז שאני לא זוכר אם הדלת הייתה סגורה או פתוחה. ש. אני מקריא לך מה אמרת לחוקר עמ' 13 " לא פגע בדלת לא העיף אותך " ואמרת " לא. אז הייתי עם היד על הדלת, החזקתי בדלת, ככה הייתי נופל על הדלת" איפה אמרת אמת אז לחוקר או היום? ת. אולי שם רשום לא נכון, אולי לא הבינו משהו. אני זוכר שאמרתי כי איני זוכר אם הדלת היתה סגורה או פתוחה. לא יכולתי לומר בוודאות כי היד שלי היתה על הדלת" (עמ' 15, ש' 1-6). לא מצאתי סתירה בין תיאור התובע את הפעולה שביצע עובר לפגיעה; לחוקר הנתבעת 1 ובין האמור בס' 1 לתצהירו ת/2 ובחקירתו בעמ' 10 ש' 19-21 ו-12-15 . גירסת התובע כי יצא מרכבו והתעסק בנעילתו ע"י מפתח, כיוון שמדובר ברכב שאין בו נעילה ע"י שלט הייתה עקבית ולא ניתן לצפות כי בחלוף זמן כה רב בין רגע התאונה ובין מועד עדותו, יזכור כל פרט קטן שממילא אינו מעלה אינו מוריד באשר לנסיבות (ו/או לניתוח המשפטי כמפורט בהמשך). התובע אף טען כי חלפו 4.5 שנים ועל כן אינו זוכר, ואילו הנתבעת 1 טענה בהקשר זה כי המדובר באירוע טראומתי, ועל כן סביר שהתובע יזכור את פרטיו. נראה כי אף בהקשר זה אין זה סביר לדרוש מהתובע לזכור פרטים ודקויות אשר אינן משמעותיות לתאונה. התובע כאמור לא צפה את התרחשות התאונה מראש ולכן סביר שהיה מופתע כאשר קרתה, די בכך שנמסר על ידו כי עמד מחוץ לרכב לאחר היציאה ממנו ובמרחק קטן מהרכב, ולטעמי- אין מקום להידרש לפרטים נוספים מעבר לכך. אף אם התובע מסר שידו הייתה על הרכב בהזדמנות אחת, ובהזדמנות אחרת מסר שידו לא נגעה ברכב, אינני רואה בכך סתירה משמעותית.בנוסף, התובע העיד כי יתכן שלא הובן נכון, או שלא הבין כראוי את שאלת החוקר. מכל האמור- לא מצאתי ליתן משקל כלשהו לפרטים אלו. הנתבעות אף טענו כאמור כי התובע פעל באופן לא סביר בכך שלא פנה לטיפול רפואי מייד, אלא נכנס תחילה לפגישה שנקבעה עם אורן זריף, זאת כעולה מחקירתו של התובע- "ש. באותו יום של התאונה לא הלכת לבי"ח? ת. הלכתי לקופ"ח. וביררתי שם אם זאת ת.ד. ש.עלית לאורן זריף? ת . לא עליתי, זה קומת קרקע. הייתי אצלו בטיפול רגיל. ש. כמה זמן היית אצלו ? ת. חצי שעה אולי. ש. לקופ"ח בפעם הראשונה מתי הגעת? ת. שיצאתי ממנו, חזרתי לפ"ת, ונכנסתי ישר לקופ"ח" (עמ' 11, ש' 27 12, ש' 2). מעדותו של התובע עולה כי הוא פנה מיד לאחר הפגישה לקופת חולים (ואף צורף התיעוד הרלוונטי מקופת חולים). אינני רואה בהתנהלותו משום פגיעה במהימנות גרסתו ביחס לתאונה, שכן הנסיון מלמד כי במקרים רבים נפגע תאונות אינם פונים ישירות לטיפול רפואי, ואין בכך לפגום באמינותם ובמהימנותם. חיזוק מה לגרסת התובע מצאתי גם בגרסה שנרשמה מפיו במסגרת טיפול ראשוני שקיבל בקופ"ח ביום התאונה, כי "היום כשיצא מהרכב נפגע מאופנוע" והוא מפנה לבדיקה ע"י אורטופד (מסמך קופ"ח שצורף לתצהיר התובע בהתאם להחלטתי מיום 29.2.12). העובדה שפרטי הנסיבות כאמור לא צויינה ע"י רופא באישור מחלה מיום התאונה (ת/5) אינה מעלה ואינה מורידה בעיני, כאשר בטופס ההפניה הנ"ל לאורטופד, מאותו היום, תאור נסיבות התאונה מפיו מצא ביטוי ברישום ע"י גורם אחר אובייקטיבי מקופ"ח. איני רואה לייחס משקל כלשהו לצורך בחינת מהימנות התובע וגרסתו, לכך שבמהלך עדותו של התובע בבית המשפט, כארבע וחצי שנים לאחר מועד האירוע, לא זכר התובע לומר האם כאשר ביקר באותו יום בקופ"ח הוא נבדק גם ע"י רופא (עמ' 12, ש' 7-8). כאשר נחקר בעניין זה ע"י חוקר הנתבעת - כארבעה חודשים אחרי מועד התאונה, הוא זכר אמנם לציין פרט זה, אך הדעת נותנת שזכרונו היה אז טרי יותר וממילא אין מדובר בסתירה כלל וכלל. הנתבעות תמהו כיצד יתכן שהתובע יצא מרכבו ללא משקפי הראיה שלו. אין כל רלבנטיות לכך. התובע העיד שהוא נוהג עם משקפיים, אך אינו נוהג להרכיבם דרך קבע וכי השאירם בתא הכפפות. התנהלות מעין זו אינה חריגה, מדובר בידיעה שיפוטית, ודומה שכל התייחסות נוספת לכך - מיותרת. איני רואה לזקוף לחובת התובע את אי זימונם לעדות של מר אורן זריף, אליו הלך התובע לטפול בעניין "אישי" (כהגדרתו) אחרי התאונה, לשם כיוון לדבריו את פעמיו, כאשר החנה את רכבו עובר לפגיעה ו/או את אחות קופ"ח שרשמה כאמור מפיו את אותה גירסה עקבית שהשמיע במסגרת תביעתו ועדותו בפניי. שני אלה - לא היו עדי ראיה לפגיעה, ולעדותם ממילא לא היה משקל רב, מה גם שהרישום ע"י אחות קופ"ח - התואם את גירסת התובע, הוגש, כמפורט לעיל ומצאתי בו חיזוק זה. בנוסף- איני מוצאת שהעובדה שהתובע עבר תאונה קודמת הופכת אותו ל"מומחה" בהתנהלות בכל הנוגע לתביעות בגין תאונות דרכים מניהולן. לא כך סברתי - הייתי מצפה חלילה דווקא למצוא התנהלות דווקנית, של גירסה "מבושלת", הרצופה אמירות דווקניות, סדורות, הנעדרות את הספונטאניות והכנות מהן התרשמתי בעדות התובע ואביו לפניי. גם הסברו של התובע, כי פנה למשטרה, שאל מה לעשות, חזר הביתה ונעזר בחבר כדי למלא את ההודעה בשפה שאינה השפה העברית (עמ' 16), אינה בלתי סבירה. התובע השיב לשאלה בהקשר זה: "אני מבין שלכם זה חשוב אם סגור או פתוח, אבל אני לא זוכר ואני לא שקרן" (עמוד 16, ש' 30-31). ב"כ התובע ציין בהקשר זה בסיכומיו, כי "הינו אדיש" באשר לזהות הנתבעת אשר צריכה לפצותו בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה ועל אף שהבין שנושא סיום השימוש במכונית הינו עקרוני לא סטה מגירסתו הכנה (על אף שידע שהיא גורמת ל"סיבוב" התיק), והודה שהוא רק זוכר שהוא יצא מהמכונית והיה בשלב סגירת ו/או נעילת דלת המכונית, אך איננו יודע בוודאות האם בעת הפגיעה מהקטנוע הדלת היתה סגורה ונעולה לגמרי (והרי אם התובע לא היה דובר אמת הוא היה בוחר בגירסה "מתאימה" יותר עבורו). אני מקבלת את טענת ב"כ התובע בהקשר זה, בנסיבות הענין ובשים לב להתרשמותי החיובית מעדות התובע לפני. סיכום ביניים 9. מניתוח העדויות וטענות הצדדים מצאתי כי גרסת של התובע באשר לנסיבות התאונה הוכחה כדבעי וכי הפרטים אליהם התייחסו הנתבעות אינם מערערים את מהימנותה. 10. טענת הנתבעת 2 כי מדובר ב"תאונה במתכוון" טעונה הוכחה והנטל רובץ על כתפי הטוען לה. נטל ההוכחה כשעסקינן בטענות מסוג זה, כמו גם בטענת תרמית, כבד מהנדרש במישור האזרחי. (בהקשר זה למשל ראו פסיקה המוזכרת בסעיפים 15-16 לסיכומי התובע). הנתבעת 2 לא עמדה בו, לאחר שמצאתי, כי טענותיה בהקשר זה מבוססות על ספקולציות והנחות, תוך הפניה בין היתר לגירסת התובע בהקשר זה במשטרה "ולא היה לו צורך להתקרב אלי כל כך צמוד, לכן, לדעתי, הוא הרביץ לי בכוונה". התובע הסביר, כי היה בשוק גם כאשר מסר את הודעתו במשטרה גם בחלוף יומיים מהתאונה, כי למעשה ניגש למשטרה לפני מועד מסירת ההודעה, שאל מה עליו לעשות, "אמרו לי למלא דו"ח" אך "אני לא רושם בעברית, אז אני חזרתי לבית, מצאתי מי שיכול לתרגם לי בעברית, וחתמו לי, וחזרתי למשטרה" (עמ' 12, ש'/ 19-21). ההסבר למועד מסירת ההודעה סביר בעיני. מכל מקום, בהקשר זה של ה"כוונה" - הסביר התובע: "הרביץ לי התכוננתי למכה" וכשנשאל "ש:אתה יודע מה ההבדל בין הרביץ לי לפגע בי במכונית?" השיב: "ת. עכשיו שאתה אומר אני מבין, אך קונטקט פיזי של אדם לאדם לא היה בינינו" (עמ' 13, ש' 11-16). התובע גם סיפר במשטרה שנהג הונדה פגע בו והתברר בחקירתו שהניח כך בסערת רגשות (עמ' 12 למטה, עמ' 13 למעלה). הסביר התובע, תיאוריו מלמדים בבירור, כי הוא עצמו לא הבין מה קרה בחטף, כי לא ניסה ולא ביקש לתכנן גירסה מסודרת שתסייע בתביעה עתידית, כי אם סיפר את שחווה במהלך אירוע טראומטי פתאומי ומהיר. האפשרות שדובר בנהג קטנוע שדהר בכביש מתוך כוונה ואדישות לפגוע באדם הניצב מחוץ לרכבו ומבקש לסגור ולנעול את דלתו אינה עדיפה על האפשרות שמדובר בנהג קטנוע שדהר בכביש, פגע באותו אדם, לא הרגיש את שקרה והמשיך בדרכו במעלה הרחוב. ב"כ התובע התייחס כאמור בסיכומיו למשקל הנטל המוגבר המוטל על כתפי מי שטוען טענות של מרמה בתביעות אזרחיות, והפנה לע"א 678/86 חסן חניפס נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4) 177, וכן לע"א 292/64 כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414. כך נקבע אף בשורה של פסקי דין . ראו למשךל את ע"א 78/04, המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006), שם נקבע כי: "... חזקת החפות משמעה שהמבוטח אינו צריך לשלול מראש את מעורבותו במעשים פליליים בכל מקרה בו הוא דורש את תגמולי הביטוח, רק בשל טענתה הסתמית של חברת הביטוח כי ידו הייתה במעל. ערה אני לכך שגם כאשר המבוטח נדרש להוכיח רק את האירוע המוגדר, הוא עלול להידרש להוכיח כי לא עשה מעשים בעלי אופי פלילי... כאשר מדובר בהוכחת האירוע המוגדר עצמו, זוהי תוצאה בלתי נמנעת של הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה", לפיו על התובע רובץ נטל השכנוע ביחס לעילת תביעתו. עם זאת, מרגע שהוכיח המבוטח כי התרחש האירוע המוגדר, אין להדביק לו תווית של עבריין, ואם חברת הביטוח מעוניינת להוכיח היפוכו של דבר, שתתכבד ותביא ראיות לכך...". ואכן- טענת הנתבעות כי התובע לא הוכיח את נסיבות התאונה, משמעה כי לדידן התאונה התרחשה בנסיבות אחרות והתובע מנסה באמצעים לא כשרים "להלביש" את נזקיו על הנתבעות, טענה זו למעשה מייחסת לתובע כוונה "מעין פלילית" ובמצב זה על הנתבעות נטל כבד יותר בהוכחת טענותיהן. לא מצאתי, כאמור, כי נטל זה הורם על ידן, בעוד שהשתכנעתי שהתובע הוכיח במידה הנדרשת את התרחשות התאונה בנסיבות שנטענו על ידו. הנה כי כן אני קובעת שדין הטענה כי מדובר ב"תאונה במתכוון" להדחות. 11. הערת אגב : עיקר טענות הנתבעות בשאלת החבות אליהן התייחסתי ברישא לפסק-הדין, מפורטות בכתבי הטענות שהגישו (סעיפים 2ב' , 3 לכתב ההגנה של הנתבעת 1; סעיף 3 לכתב ההגנה של הנתבעת 2). כמפורט לעיל- קבעתי כי התובע הוכיח את גירסתו באשר לנסיבות התאונה. ראיתי עם זאת להתייחס לצירוף מסמכים לסיכומי ב"כ התובע, צירוף שנעשה שלא כדין וללא היתר וראוי היה שלא ייעשה. המדובר בהתכתבויות שהוחלפו בין ב"כ התובע לנתבעת 1. מבלי שיהא בכך משום הכשר למעשה הנ"ל ולמעלה מן הדרוש- אציין כי עיקר טענת ב"כ התובע בהקשר זה- עניינו עילת דחיית תביעת מרשו ע"י הנתבעת 1, במסגרת אותה התכתבות שקדמה להגשת התביעה. הנתבעת 1 כתבה לו כי : "לאחר בדיקה נמצא כי מרשך נפגע מהאופנוע וללא קשר לרכב מבוטחנו. יש להפנותו לקרנית." התובע טען כי בהתאם להנחיות המפקח על הביטוח מיום 16.11.98, שצורפה כנספח ב' לסיכומי התובע, על המבטחת למסור למבוטח את מלוא נימוקיה באם תביעתו נדחית על ידה, ואם לא עשתה כן, לא תוכל במועד מאוחר יותר להעלות נימוק נוסף אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה. הוסיף ב"כ התובע והפנה לכך שגם בכתב הגנתה המשיכה הנתבעת 1 להתייחס לתאונה באופן שתואר ע"י התובע ולא כפרה בהיות התאונה 'תאונת דרכים' ע"פ החוק. בנסיבות אלה נטען ע"י התובע כי הודעת הנתבעות הינה בגדר הודאת בעל דין, הפוטרת אותו מהבאת ראיות להוכחת גרסתו, והמחייבת את אישור בית המשפט לחזרה מההודיה, בהתאם לתקנות 102 ו- 104 לתקנות סדר הדין האזרחי. בנוסף טען התובע כי טענותיהן של הנתבעות בדבר אי התרחשות התאונה בנסיבות הנטענות, הינה בגדר הרחבת חזית אסורה. לאור קביעתי כאמור כי התובע הרים את הנטל המוטל עליו והוכיח את התרחשות התאונה בנסיבות הנטענות, הרי שגם אלמלא היה מקום לפסול את המסמכים הנ"ל ולהתעלם מהם- היה הדיון בהם מתייתר. ראיתי עם זאת להתייחס לנושא, באשר לטעמי- צירוף התכתבות זו לסיכומים- פסול ודווקא בו יש משום הרחבת חזית, בתקווה כי הדבר לא ייעשה במקרים עתידיים דומים. זהות החייבת בפיצוי התובע בגין תוצאות התאונה 12. משקבעתי כי התובע הוכיח את עצם התרחשות התאונה בנסיבות הנטענות, יש לקבוע מי מבין הנתבעות חבה בפיצויו. התשובה לכך תגזר מן הקביעה האם, בנסיבות המתוארות, נחשב התובע כמשתמש ברכבו בהתאם לחוק הפלת"ד. בסעיף 1 לחוק נקבע כי 'תאונת דרכים' הינה- " מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה... ובהמשך - " 'שימוש ברכב מנועי' - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו... " התובע טוען כי יש לראות במעשיו בעת התאונה חלק מפעולת הירידה מהרכב. התובע גורס כי הוכח שעמידתו ליד הרכב ובצמוד אליו "קשורה בטבורה" לשימוש ברכב, ואין משמעות לשאלה באם היתה הדלת פתוחה או סגורה, או אם היה מגע פיזי בינו לבין הרכב. לענין זה, הפנה ב"כ התובע לת.א. (רמלה) 4934/06 אופק (שרעבי) נ' סהר ואח'. באותו מקרה הנהג ברכב יצא מהרכב והמתין שהנוסעים הנוספים יצאו בכדי לנעול את הרכב באמצעות שלט, בזמן שעמד ליד הרכב פגע בו רכב אחר. נקבע כי בנסיבות שתוארו השימוש ברכב טרם הסתיים ועל כן על מבטחת הרכב לפצותו. לחילופין, טען התובע כי באם יחליט בית המשפט שאין המדובר בשימוש ברכב בהתאם לחוק, אזי על הנתבעת 2 לפצותו, בהתאם לסעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד. שכן- דלת הרכב כבר היתה סגורה, הוא עמד מחוצה לו ונפגע ע"י רכב חולף. הנתבעת 1 טענה כי התובע כבר סיים את השימוש ברכב, עמד במרחק מה מן הרכב ועל כן היא אינה חבה בפיצוי התובע, ויש לחייב את הנתבעת 2. הנתבעת 2 טענה כי החבות מוטלת על הנתבעת 1, בעוד שבנסיבות המקרה מדובר בשימוש ברכב. הנתבעת 2 הפנתה אף היא לת.א. (רמלה) 4934/06 אופק (שרעבי) נ' סהר ואח', ולמקרים דומים נוספים, בהם נקבע כי הפעולות שנעשות לאחר היציאה מהרכב וכחלק ממנה מהוות שימוש ברכב, אף בהעדר מגע פיזי בין המשתמש לרכב. מקובלת עלי עמדת התובע והנתבעת 2, כי מהלך התאונה כמתואר ע"י התובע (בתצהירו ת/2, בעדותו לרבות בעמ' 10, ש' 11-16 לפרוטוקול עדותו לחוקר הנתבעת 1 עמ' 5-6) מהווה "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפלת"ד. כעולה מההגדרות בחוק, ומהפרשנות שניתנה לו בפסיקה, אני מוצאת כי מקרה זה, בנסיבות שתוארו לעיל, בו התובע עומד ליד הרכב לאחר הירידה ממנו במטרה לנעול אותו, ובעת עמידתו זו נפגע ע"י אופנוע, הינו בגדר ירידה מהרכב, שהינה חלק מהשימוש הרגיל והמקובל ברכב.עדותו של התובע, כאמור, היתה עקבית והוא חזר וטען, כי פעולת סגירת ונעילת רכבו לא הסתיימה כאשר נפגע. בסעיף 1 לחוק נכללו כניסת אדם לרכב ויציאה ממנו כחלק מהסיכון הכרוך בשימוש ברכב למטרות תחבורה; ואף הפסיקה הכירה בהם כאחד משימושי הלוואי התחבורתיים ברכב למטרת נסיעה. הפסיקה ראתה גם במקרים שונים, בהם לא היה מגע פיזי בין הנפגע לרכב, המשך של פעולת ה'ירידה מהרכב'. כך נקבע למשל ברע"א 6131/97, 5738/97 תעבורה ואח' נ' קרנית, פ"ד נג(4) 145, כי "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים אינה מחייבת מגע פיזי בין הנפגע לבין כלי הרכב המעורב: "אכן, אחד המדדים לגיבושו של הגבול הוא מגע פיזי עם הרכב ונכון הוא, כי בהעדרו, שאלת התיחום, לכאורה, קשה יותר. אולם, זה אינו קנה-המידה היחיד ואין לטעות ולהחליף בינו לבין השאלה עצמה. כלומר, אין המגע הפיזי תנאי הכרחי או בלעדי לקיומו של מושג השימוש. כל עוד השימוש באותו רכב (בענייננו, שחרור הבלם) נמצא בתחום הסיכון המכוסה בחוק, על פי תכליתו, הוא הסיכון התחבורתי, והמצאות האדם מחוץ לרכב "קשורה בטבורה" לשימוש בו, דינו שיוכר כ"שימוש ברכב מנועי". (עמ' 163-164) ראו גם פסיקה בהקשר זה הנזכרת בסיכומי הנתבעת 2 (סעיפים 44-46). מקרה דומה למקרה שבפנינו נדון למשל בת.א. (שלום חי') 17048/06 יוכבד מרזב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר ממוחשב). באותו מקרה, בו נפגעה התובעת בעת שנעלה את רכבה באופן ידני, נקבע כי פעולה זו הינה חלק מפעולת הירידה מהרכב ועל כן מדובר בשימוש ברכב - "לנוכח הנסיבות שבפניי אין צל של ספק, ולו מכוח קל וחומר למול הפרשות האמורות, כי נעילה ידנית של רכב מכונית התובעת, כלשונו של הנשיא שמגר בפרשת אלרהב הנ"ל, בוודאי "קשורה בטבורה" ל"שימוש ברכב המנועי". שהרי לא תיתכן ירידה מרכב מנועי, לאחר חנייתו, מבלי לנעול אותו לבטח. נהיר, איפוא, כי במהלך הנעילה לא חדלה התובעת להיות נוהגת הרכב והמשתמשת בו." על כן אני קובעת כי הנתבעת 1 חבה בפיצויו של התובע בהיותה מבטחת הרכב, ובעוד התובע עושה ברכב שימוש בהתאם להגדרת החוק. 13. סיכום שאלת החבות: התוצאה מכל האמור לעיל הינה שאני קובעת כי התובע הוכיח את תביעתו. התובע נפגע ב"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק הפלת"ד ובהיותו "משתמש" ברכבו שהיה מבוטח אותה עת בביטוח חובה ע"י הנתבעת 1. מכאן - שלתובע זכות תביעה כנגד הנ"ל, היא זו החבה בפיצויו בגין נזקיו ודין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות. הנזק והפיצוי 14. כללי: התובע - יליד 22.3.73 היה כבן 34.5 שנים במועד התאונה (10.9.07) והינו כבן 39.5 שנים כיום. עיסוקו אז וכיום מתדלק מטוסים בחברת "פז שירותי תעופה בע"מ". 15. הפגיעה, הנכות הרפואית והתפקודית: כתוצאה מהתאונה, נחבל התובע בירך ימין ובבדיקת U.S אובחנו 3 קרעים בשרירי הירך הקדמית. מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדיה - דר' עוז הדר (להלן: "המומחה"), קבע בחוות דעתו, כי נכותו של התובע בגין התאונה הינה בשיעור של 5% בשל פציעת שריר הירך בצורה קלה, לפי סעיף 51(1)(5)(א) לתקנות המל"ל (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) - בהתאמה חלקית. בפרק ממצאי הבדיקה הקלינית, מציין המומחה, כי הליכת התובע תקינה, ללא צליעה ניכרת, כי העליה על אצבעותיו/עליית עקבים/כריעת ברכיים/עמידה על רגל אחת ועליית מדרגה - תקין וסימטרי, כי בעמידה- קיים רושם של דלדול קל בשרירי הירך מימין בצד הפנימי, בהשוואה לשמאלית, כי כח שרירי הירך והרמת הרגל תקין וסימטרי בהשוואה לשמאל, וכו'. המומחה אף מסכם כי מדובר בהפרעה כללית קלה מאוד. איש מהצדדים לא הפנה למומחה שאלות הבהרה ולא ביקש לזמנו על חוות דעתו. התובע הציג תעודות מחלה עד ליום 25.10.07 כחודש וחצי אחרי התאונה ואף צירף לתצהירו תלושי שכר מהתקופה הרלבנטית (נספח ת/7) לתצהירו וטען כי נעדר מעבודה בתקופה הנ"ל. 16. התובע- יליד 1973, עבד עובר לתאונה ועובד גם כיום כמתדלק מטוסים. לטענתו הוא היה באי כושר מלא במשך חודש וחצי לאחר התאונה. צורפו אישורי אי כושר שסומנו נספחים ת/5א'-ת/5ב' לתצהירו של התובע. התובע טען כי בהיות עבודתו עבודה פיזית, מדובר בנכות תפקודית. לשיטתו- אלמלא התאונה הוא היה יכול להשביח את שכרו (סעיפים 10, 11 לתצהירו). התובע ממשיך לעבוד באותה עבודה ואצל אותו מעסיק ולא טען בתצהירו להפסדי שכר בפועל בהווה. לא זומן איש ממקום עבודתו ולא הוצגו תלושי שכר מאחרי חודש 11/07. לכן - לא זו בלבד שאין לקבל את טענת ב"כ התובע בסיכומיו בדבר הפסדי שכר למעט בתקופה הסמוכה לתאונה, כפי שיפורט בהמשך. המסקנה הנוספת מן האמור לעיל, הינה שהנכות התפקודית הנובעת מהתאונה נופלת מזו הרפואית, ובשים לב לכך שהנכות הרפואית הועמדה על 5% בלבד, בגין "הפרעה כללית קלה מאוד", הרי שניתן לקבוע שמדובר בנכות תפקודית קלה שבקלות וכי את הביטוי למזעריותה יש לתת במסגרת פסיקת הפיצוי לתובע, בפריטי הנזק השונים- בכלל, ובפרט הפגיעה בכושר ההשתכרות- בפרט. 17. שיעור הפיצוי: כאב וסבל: בגין 5% נכות רפואית, בניכוי גיל ובתוספת ריבית מיום התאונה 9,152 ₪. סכום זה נכון למועד פסק-הדין. 18. הפסדי שכר בעבר: התובע צרף תלושי שכר לחודשים 6-9/07 מהם עולה כי שכרו הממוצע עובר לתאונה עמד על כ- 7,800 ₪ ברוטו בניכוי מס. התובע טען כי נגרם לו הפסד שכר לעבר בגין תקופת אי הכושר, אשר באה לידי ביטוי בתלושי חודשים 10-11/07 (נספחים ת/7ה'- ת/7ו' לתצהירו), וכי בסה"כ מדובר בסך של 13,256 ₪. מעיון בתלוש השכר לחודש 9/07 עולה כי שכרו של התובע בחודש זה עמד על 7,465 ₪ ברוטו בניכוי מס. בחינת תלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע מעלה, כי בחודשים 10-11/07 ניכרת ירידה בשכרו, בהשוואה לחודשים קודמים, גם לאחר ש"ניטרלתי" תשלומים שנתיים חד"פ כגון דמי הבראה (בחודש 7/07 אותם יש לחלק ל-12). עולה גם כי לא נוכו ימי מחלה ולמרות שמספר ימי העבודה המפורט בתחתית התלושים שהוצגו זהה (25 יום בכל החודשים), ניכרת ירידה משמעותית בהכנסות הנגזרות משכרו (יסוד וכן שנ"ס, משמרות. לכן - טענת התובע כי הירידה מוצאת ביטוי רק בחודשים אלה, דהיינו- החל מהחודש שלאחר תקופת ההעדרות- לא נסתרה והיא סבירה בעיני, לאור השוואת התלושים לחודשים יוני עד נובמבר לאותה שנה (2007), מהם עולה, כי בחודשים 10-11/07 שכר הייסוד עמד על כמחצית עד 2/3 משכר היסוד בחודשים הקודמים. ממוצע שכרו של התובע לחודשים 6-9/07 (ברוטו בניכוי דמי הבראה והוספת החלק היחסי מדי חודש) ולאחר ניכוי מ"ה היה כ-7,300 ₪ נטו (במעוגל), בערכים דאז. הואיל וההכנסה החודשית עובר לתאונה על פי התלושים הייתה תלויה גם בביצוע שנ"ס ומשמרות שהיקפן השתנה, ובשים לב לכל אשר הוצג בפני, לתלושי השכר והסכומים המבוטאים בהם, ותוך מתן משקל להעדר אישור מעסיק באשר לתקופת ההעדרות בפועל להבדיל מזו שלגביה הוצגו תעודות מחלה, ראיתי להעריך את הפיצוי בגין הפסדי הכנסה בגין תקופת אי הכושר החלקית המתועדת בתלושי השכר, בסכום כולל של 10,000 ₪. סכום זה נכון למועד פסק-הדין. 19. פגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד: התובע כאמור טען כי נכותו, שהינה נכות אורטופדית ברגל, הינה תפקודית לעבודתו כמתדלק מטוסים. אף בענין זה לא הובאו ראיות לגבי טיב העבודה וכיצד הנכות משפיעה עליה. הנכות שנקבעה הינה נכות בשיעור של 5% בגין "הפרעה כללית קלה מאוד בלבד", כדברי המומחה בסיום חוות דעתו. מהטעמים שפורטו לעיל - בפרקים המתייחסים לשיעור הנכות הרפואית ולזו התפקודית, איני מוצאת שיש לתוצאות התאונה השפעה ממשית על כושר השתכרותו של התובע וככל שקיימת, הינה מינורית. במצב זה אין מקום לפסיקת פיצוי אקטוארי. בשים לב לגילו הצעיר יחסית, לעיסוקו כמתדלק מטוסים ולעובדה שנותרה נכות רפואית כלשהי, גם אם נמוכה, באיבר המשמש אותו לעבודתו המצריכה עמידה, בשקללי את כל המצוי לפניי, ראיתי להעמיד את הפיצוי לתובע בפריט זה על הסכום הגלובאלי של 35,000 ₪, נכון למועד פסק-הדין. 20. הוצאות רפואיות ונסיעות בעבר ולעתיד: התובע טוען בתצהירו, כי נגרמו לו הוצאות רפואיות שונות, לרבות נסיעות לטפולים (סעיף 13). הטענה כללית, סתמית ונעדרת פירוט. התובע לא צרף אסמכתאות לטענותיו בראשי נזק אלו. אין ראיה או קביעה לצורך בטפולים עתידיים. לא צורפו קבלות ביחס לנטען לגבי הוצאות העבר. עם זאת- מהמסמכים ומחוות הדעת המומחה עולה, כי התובע נפגע ברגלו, טופל במסגרת קופ"ח עבר כמה בדיקות וטיפולי פיזיותרפיה והיה במעקב רפואי. סביר איפוא בעיני כי נגרמו לו הוצאות בגין נסיעות והוצאות רפואיות. בשים לב למצוי לפניי, ראיתי להעריך את הוצאות התובע בגין השתתפות בעלות טיפולים רפואיים ונסיעות לטיפולים ובדיקות אלה, בסכום גלובאלי של 1,800 ₪. הסכום נכון למועד פסק-הדין. 21. עזרת הזולת: התובע טוען בתצהירו, כי נזקק לסיעוד ועזרה של בני משפחתו (סעיף 13). גם טענה זו סתמית וכללית, נעדרת פירוט. איש מבני משפחתו לא נקרא להעיד כי נעזר בעזרה כלשהי מעבר לעזרת בני משפחה סבירה ורגילה, ואפילו תצהיר האב - היחיד שהעיר מטעמו, מתייחס לנסיבות התאונה בלבד. יחד עם זאת, בשים לב לתקופת אי הכושר עפ"י המלצת רופא קופ"ח שלא נסתרה - ראיתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בגין עזרת בני משפחה, שסביר בעיני כי נזקק לה בתקופה הנ"ל בסך של 500 ₪, הסכום הנ"ל נכון למועד פסק-הדין. סוף דבר 22. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית. אני מחייבת את הנתבעת 1 בפיצוי התובע בגין תאונת הדרכים נשוא התביעה מיום 10/9/07, בסך של 56,452 ₪, ובנוסף- בתשלום השתתפות בשכ"ט בא כוחו של התובע - בסכום כולל של 8,400 ₪ וכן בהשתתפות בהוצאות המשפט שנגרמו לו (בגין החלק הראשון של האגרה ושכר מתורגמן) בסכום כולל של 1,250 ₪, סה"כ: 66,102 ₪. עוד אני מחייבת את הנתבעת1 מתשלום הוצאות הנתבעת 2, לרבות השתתפות בשכ"ט ב"כ, בסכום כולל של 5,000 ₪. הסכומים הנ"ל נכונים למועד פסק-הדין והם ישולמו בתוך 30 יום מתאריך קבלתו במשרד ב"כ הנתבעת 1, שאם לא כן- ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק-הדין ועד התשלום בפועל. משפט תעבורהקטנועתאונת דרכיםתאונת קטנועתאונת פגע וברח / הפקרה