מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תאונת עבודה של טכנאי כבלים: עניינה של התביעה שבפניי בנזק גוף שנגרם ביום 2.7.07, לתובע, יליד 1979. התובע אשר עבד כטכנאי "הוט" ונפל מסולם במהלך התקנת כבלים. הנתבעת 1 היא המעסיקה של התובע והנתבעת 2 ביטחה את פעילות הראשונה במועד התאונה. התובע טוען בתביעתו כי במועד האמור ניתנו לו הוראות לבצע עבודות אחזקה והתקנה על גג בתנאים של לחץ בזמן וכשהאחראי עליו נותן לו הוראות טלפוניות. לשם ביצוע המשימה נאלץ להשתמש בסולם בגובה רב, ללא אמצעי מיגון מתאימים. כשרצה התובע לרדת באמצעות הסולם מהגג אל הרחוב והניח רגלו על השלב העליון, החליק הסולם והתובע נפל אפיים ארצה. כתוצאה מהנפילה נחבל התובע בברכו הימנית. נטען לאחריות הנתבעות בשל העדר הדרכה נאותה ואי סיפוק אמצעי מגן. התובע טען כי הנתבעת 1 התרשלה כלפיו ואף הפרה חובות חקוקות הקבועות בפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 והתקנות שנקבעו מכוחה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") והתובע נמצא זכאי לתשלום דמי פגיעה ומענק נכות. בהגנתן כפרו הנתבעות בכל סעיפי התביעה. נטען כי הוסבר לתובע שאסור בתכלית האיסור לטפס על סולם, ללא מלווה שיאחז בו ועל אחת כמה וכמה שאסור להציב את הסולם במקום שאינו שטוח ויציב. בנסיבות אלו נטען כי יש לייחס לתובע אשם תורם משמעותי ואף נטען כי יש לייחס לו רשלנות. קביעות המומחים מטעם הצדדים: התביעה נתמכה בחוו"ד של ד"ר ליבני אשר בגין הנותר משבר בפיקה ובעיקר הגבלה בטווח התנועה של הברך, דלדול ניכר של שריר הקוודריספס ואי יציבות קלה של הברך, העמיד את הנכות הצמיתה של התובע על 20% לפי סעיף 35 (1)(ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956 (להלן: "התקנות"). המומחה המליץ להפעיל תקנה 15 ולהעמיד הנכות על 30%. בנוסף הוא הכיר ב- 10% נוספים לפי סעיף 75 (1)(ב) לתקנות בגין צלקת ניתוחית. באשר לנכות הזמנית, המליץ המומחה על תקופת אי כושר מלאה לפי אישורי מחלה. מטעם ההגנה הוגשה חוו"ד של ד"ר וייס. מאחר וחלפו כעשרה חודשים מאז בדיקת ד"ר ליבני, סבר ד"ר וייס כי חל שיפור. המומחה לא מצא צליעה והוא מצא דלדול קל בלבד של שרירי ירך ושוק. עוד מצא הגבלה קלה בכיפוף הברך אך לא מצא הפרעה ליציבות. בהתחשב באמור העמיד המומחה את נכותו של התובע על 10% לפי סעיף 35 (1)(ב) לתקנות, כאשר נכות זו כוללת את הצלקת. קביעות המומחה מטעם בית משפט בחוות דעתו ובחקירתו: לאור הפער בין חווה"ד שהוגשו מטעם הצדדים מיניתי את פרופ' מושיוב כמומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה בדק את התובע ביום 4.11.10 ומצא כי הוא מתהלך ללא צליעה, כי קיים דלדול שרירים בולט ברגל ימין, הגבלת כיפוף בברך ימין וכן הופקה רגישות פטלו-פמורלית. מבחן השחיקה חיובי. נצפתה סינוסיטיס קלה בברך. הברך יציבה ומבחני לחמן ופיבוט-שיפט תקינים. אין רגישות על פני המשטחים המפרקיים הפנימי והחיצוני והמבחנים המיניסקיאליים תקינים. נצפית צלקת ניתוחית באורך חמישה-עשר ס"מ וברוחב משתנה עד ס"מ אחד. בהתחשב באמור העמיד המומחה את נכותו של התובע על 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות עבור הפגיעה בברך ועל 5% לפי סעיף 75 (1)(ב) עבור הצלקת. סה"כ עומדת נכותו המשוקללת של התובע על 14.5%. במענה לשאלות הבהרה עמד המומחה על דעתו ורק הוסיף כי בעקבות הניתוח להוצאת מתכות שעבר התובע יש להכיר לו בתקופת אי כושר מלאה למשך שבועיים. המומחה נחקר ביום 3.4.12 לבקשת ב"כ התובע; המומחה לא מצא במהלך חקירתו לשנות קביעתו. המומחה לא הסכים בחקירתו שמדובר בשני שברים האחד ריסוק הפיקה והאחר שבר אלכסוני והוא הבהיר כי מדובר בתיאור תבנית השבר, ללא שניתן לדעת מראש מה תהא ההשפעה מכך. המומחה הסביר כי מדובר בשבר בדרגה יחסית גבוהה (מהסוג שבדרך כלל מגיע לבית משפט ולא מסתיים בהעדר קביעת כל נכות) אך לא מאוד גבוהה. באשר למדרגה שנותרה בפיקה, הבהיר כי בבדיקת סי.טי מאוחרת נמצאה אי סדירות מסוימת אך זו בחלק התחתון של הפיקה שהוא פחות בעייתי. עסקינן במיקום שאינו נושא משקל, להבדיל ממיקומים אחרים בהם יכול היה השבר להתרחש. המומחה הסכים שמצא סינוביטיס קלה והבהיר כי הגיוני שלאחר שהנוזל יעלם תיוותר רקמה דלקתית. הוא הבהיר כי מדובר "בביצה ותרנגולת" דהיינו תופעת לוואי של הנכות בה הכיר, בגינה כבר קבע את אותה נכות צמיתה. בהמשך עדותו, על בסיס מסמך רפואי שהוצג לו, אמר כי עסקינן בדלקת שלא תחמיר ולא תשתפר. באשר לדלדול שרירים עמד על כך שלא קיימת כל בעיה בשריר התובע על אף היותו מדולדל (לדבריו השריר מתפקד "פרפקט" - ר' בראש עמ' 5). אף שאין התייחסות לבדיקת השריר, הוא ציין כי לא נטען לפגיעה בשריר באף אחד מהמסמכים או בקביעות מי מהרופאים האחרים. גם בהקשר זה הסביר כי השריר הוא לא בעיה, אלא זו תוצאה של הפגיעה בברך. בחירתו לעשות שימוש בסעיף הסל שבתקנה 35 - נועדה לכלול הדלקת, שריר מדולדל ובעיקר הפגיעה בברך - המהווה את הגורם לנ"ל. המומחה לא הסכים גם שיש פגיעה בסחוס שעשויה להתגבר עם השנים. הוא ציין כי אף ראה בעבר מחקר הקובע כי רגל שנפגעה, מדרדרת פחות עם ההזדקנות, ולו מהטעם שנעשה בה פחות שימוש. באופן כללי הבהיר המומחה כי קביעת נכות נעשית בעיקר על בסיס בדיקה קלינית, בעוד ממצאי בדיקות אינם אלה הקובעים נכות. הובהר כי הליכה בדרכו של ב"כ התובע (מתן נכות נפרדת על דלדול שרירים, דלקת, שני שברים לכאורה בפיקה) - עשויה להוליד נכות כוללת בלתי סבירה, ביחס לממצאי הבדיקה הקלינית. הוטעם כי במקרה של הריסת כל הברך וקביעת פרוטזה - ניתנים 30% והקביעה צריכה להיות בהתאמה. המומחה לא מצא שיש משמעות לתעודה בה נרשם כי הפיקה במקום נמוך מהרגיל, בציינו כי יש לבדוק הנתון גם באשר לרגל האחרת. ביחס להפרעה תפקודית מהנכות בה הכיר- ציין פעולות הקשורות בכיפוף הברך כעליה במדרגות, ישיבה ממושכת, נהיגה, עליה בסולמות. בהמשך גם ציין ריצה. לדבריו, נפקות הפגיעה פחותה יותר בעת הליכה. למומחה הוצגו תוצאות בדיקת MRI ממועד המאוחר לבדיקתו והוא הופנה לכך ששם רואים גיד מעובה. המומחה הבהיר שאין בכך לשנות קביעתו שכן הוא ראה בבדיקת C.T - אי סדירות גרמית, בחלק התחתון של הפיקה אשר אותה לא רואים בבדיקת ה- MRI. למעשה המשמעות היא אותה פגיעה אך בחינתה במכשיר שונה: "אתה מסתכל פעם אחת במשקפת ופעם שנייה בטלסקופ", (ר' עמ' 8 ש' 11). בחקירה לב"כ הנתבעות עת הופנה להנחיה שלא לדרוך על הרגל רק 45 יום לאחר הניתוח, ציין כי הדבר כרוך בכך שהשבר הינו במיקום שאינו נושא משקל, כפי שאכן ציין, עוד טרם לכן. הובהר כי הנכות שנקבעה בגין הצלקת היא בגין בעיה קוסמטית בלבד (ר' עמ' 9 ש' 10). המומחה אמר כי התובע לא ציין ביוזמתו בפניו פגיעה קודמת שהייתה לו בברך בשנת 1997. המומחה לא מצא לחזור בו מקביעותיו בהבהירו: "אני חושב כי עד עכשיו הדיון הבהיר למה צריך מומחה פה שצריך להוציא את העיקר מהטפל, מפני שיש כאן כל מיני ממצאים כאלה ואחרים שכל אחד לכשעצמו יש לו חשיבות אבל יש חפיפה בין הדברים לכן בסופו של התהליך כל הממצאים באים להסביר לי מה קרה אבל הנכות נקבעת על ידי הסימנים האובייקטיבים הקלינים ולא לפי ממצאים אחרים" (ר' בראש עמ' 10). באשר למשמעות התפקודית הבהיר כי משך הפעולה והמהירות הם ברי השפעה. הוא הסכים שעקרונית לא צריכה להיות לתובע בעיה לנהוג שעה וחצי ברציפות אך הפנה לסבל הסובייקטיבי של כל נפגע. עוד הסכים שהוא אינו מומחה תעסוקתי וכי בדיקת הועדה לעניין תקנה 15 היא יותר קפדנית ונעשית לאחר הקביעה הראשונית של הנכות. תצהירי הצדדים: תצהירי התביעה: מטעם התביעה הוגשו בתחילה תצהיריהם של התובע, מר אליהו חייט- אביו של התובע, מר חי יוסף אריאל ומר סופר יוסף. ובהמשך מכוח החלטה שהתירה האמור, הוגש עוד תצהיר של מר נמרוד אלקלאי וכן הושלם תצהיר התובע. התובע בתצהירו שב על האמור בתביעה והוסיף כי במהלך עבודתו קיבל הוראות טלפוניות ממנהל העבודה שלו- מר אלקלאי. הנ"ל הנחה אותו להציב את הסולם שגובהו חמישה מטרים ע"ג מדרגה ע"מ שתתאפשר השקת ראש הסולם לגג. לתובע לא סופקה רתמה או אמצעי אחר להגיע לגובה הגג ומנהל העבודה דחק בו לבצע את המלאכה באופן המתואר. הסולם שסופק, לא היה מספיק ארוך ולכן הציב אותו התובע על המדרגה. למיטב ידיעת התובע, בוצעה העבודה, בסופו של יום, ע"י שני עובדים. לאחר התאונה הגיע למקום מר חי יוסף אריאל, עובד הנתבעת 1, אשר המתין לאמבולנס וסייע בפינוי התובע לבית החולים. התובע אושפז במחלקה האורטופדית בבית החולים הדסה עין כרם וביום 7.7.07 עבר ניתוח להחזרה וקיבוע של השבר בפיקה. ביום 10.7.07 שוחרר לביתו עם המלצה לחופשת מחלה עד ליום 2.2.08. נטען כי מאז התאונה הוא סובל ממגבלות תפקודיות קשות, המשפיעות עליו הן בחיי היום-יום והן בעבודתו. עוד טען כי גם הצלקת מפריעה לו מבחינה אסטטית והוא נמנע מלבישת מכנסיים קצרים. המל"ל העמיד נכותו של התובע על 19%: 10% אורטופדית ו-10% פלסטית. כמו כן הומלץ על הפעלת תקנה 15 במלואה. התובע פרט את חווה"ד שהוגשו מטעמו ואת זו שהתקבלה מאת מומחה ביהמ"ש, וצרף תיעוד רפואי שסומן א'. עיון במסמכים שהוגשו מעלה כי התובע השתתף בארבעה-עשר טיפולי פיזיותרפיה. עובר לתאונה עבד התובע לטענתו אצל הנתבעת 1 בשכר של 4,900 ₪ (אשר לדבריו הוא שווה ערך ל-5,500 ₪ כיום). עם זאת ביקש התובע להתחשב בשכרו בשנת 2006 שעמד על ממוצע חודשי של 8,200 ₪. התובע הדגיש כי במשך שנים שמש כנגד בצבא קבע והשתכר שכר גבוה יותר. בעקבות התאונה נעדר התובע מעבודתו לתקופה ממושכת עד שעבודתו הופסקה. ניסיונות התובע לחזור למעגל העבודה לא צלחו ורק בחודש מרץ 2008 הצליח להשתלב בחברת טלקום, במסגרת השירות הטכני ללקוחות, ולא בהתקנות. שכרו הממוצע בעבודה זו עמד על סך של 7,200 ₪, 8,800 ₪ ו-9,571 ₪ בשנים 2010-2008 בהתאמה. כיום עובד התובע בעבודת שירות בחברת התקשורת מר מערכות בשכר של 8,000 ₪, לאחר תוספת עבור עבודה ביהודה ושומרון. התובע טען כי מהתיאור האמור ניתן להבחין כי לא עבד לאחר התאונה שמונה חודשים עקב כאביו ולאחר מכן עבד בשכר נחות תוך הפסד של כ- 1,500 ₪ לחודש. מדו"ח רציפות עבודה במל"ל עולים הנתונים הבאים: בחודשים אפריל-יולי 2007 עבד התובע אצל הנתבעת 1 בשכר חודשי ממוצע (ברוטו) של כ-6,720 ₪ על בסיס שלושה חודשים (בשים לב להיות התאונה בתחילת חודש יולי) או כ- 5,050 על בסיס ארבעה חודשים. בחודשים יולי-אוגוסט 2007 קיבל התובע דמי פגיעה בסך של כ-6,780 ₪. מחודש ספטמבר 2007 ועד לחודש פברואר 2008 אין דיווח על עבודה של התובע. בחודשים מרץ-דצמבר 2008 עבד התובע בחברת "הוט טלקום שותפות מוגבלת" (להלן:"חברת טלקום"), בשכר חודשי של כ-7,230 ₪. בשנת 2009 באותה חברה עמד שכרו החודשי הממוצע על סך של כ-8,800 ₪. בשנת 2010 באותה חברה עמד שכרו על סך של כ-9,570 ₪. תלושי השכר וטופסי 106 שהוצגו עם תצהיר התובע, תואמים הנתונים האמורים. עולה אפוא כי התובע שב לעבודה רק בחודש מרץ 2008 ומאז ניתן לראות עלייה בשכר. מתלושי שכר שצורפו ניתן ללמוד עוד הנתונים הבאים: בחודש יולי 2007 עמד שכר התובע על סך של 968 ₪. מתלוש חודש ינואר 2011 ניתן ללמוד כי שכרו עמד על 8,886 ₪ אצל חב' טלקום. מתלוש חודש פברואר 2011 עולה כי התובע המשיך לעבוד באותה חברה, ברם שכרו באותו חדש ירד משמעותית (שכר של כ- 1,200 ₪). מאישור העסקה עולה כי התובע עבד בחברת טלקום מיום 5.3.08 ועד ליום 1.2.11. עוד צורפו תלושים מעבודת התובע בחברת "מר מערכות אבטחה ותקשורת", מהם עולה, כי ממוצע השכר בחודשים מאי 2011 עד יולי 2011 עמד על כ-7,880 ₪. תלושי השכר מלמדים עוד כי התובע קיבל רכב ממקום עבודתו, על טובת ההנאה הכרוכה בכך. התובע טען כי בהתחשב בגילו הוא מצוי בסכנת פיטורים ממשית ולכן יבקש לפצותו עבור אובדן כושר לפי שכר של 8,750 ₪ ובהתאם לנכות תפקודית הגבוהה מהרפואית שנקבעה לו. התובע המשיך להתייחס לראשי נזק נוספים ובאשר לעזרת הזולת הצהיר כי נזקק לעזרה מוגברת מבני משפחתו, שאף נאלצו לעשות זאת ע"ח ימי עבודה מעל ומעבר לחובתם המוסרית. עוד נטען להוצאות כספיות רבות עבור מטרות רפואיות, נסיעות וחניות. התובע טען כי כיום הוא מוגבל בנהיגה ברכבים התואמים את מגבלותיו. בעת התקפת כאבים הוא פונה לאורטופד לקבלת משככי כאבים, זאת, משנואש לדבריו, מטיפולים אחרים. בתצהיר משלים הוסיף התובע בקשר להדרכת בטיחות שניתנה לו בחודש יוני 2007 כי זו נערכה באולם סגור שגובהו לא עלה על 2.5 מ' וההסבר כיצד להשתמש בסולם היה לקוני. הודגם רק כיצד הסולם נפתח לגובה של מטר וחצי וההדרכה הייתה מספר דקות ובדוחק, טרם יציאה לתחילת העבודות וביצוע המשימות. למיטב זכרונו, לא דובר על עבודות בגובה רב, כפי שנדרש בזמן התאונה. לא דובר על אופציה נוספת, חוץ משימוש בסולם ולא הוזכרה ולו ברמז, אפשרות לעבודה עם רתמות. החתימה על אישור ההדרכה, הייתה תנאי להמשך העבודה ונעשתה כדי להגן על הנתבעת 1 ולא על עובדיה. מר חי יוסף אריאל תמך בתצהיר התובע בכל הנוגע ליום התאונה, אופן התרחשותה וההוראות שקיבל התובע באשר לאופן ביצוע העבודה שנדרש לעשות באותו היום. העד הצהיר כי הגיע למקום התאונה לאחר שהוזעק לשם ע"י התובע עצמו, סייע לו להתאושש ודאג לפינויו לבית החולים באמבולנס. העד הודיע לנמרוד אלקלאי, האחראי מטעם הנתבעת 1, על התאונה והנ"ל ביקש כי העד ימשיך בביצוע העבודה ולא יתלווה אל התובע לבית החולים. העד סרב לבצע את העבודה, בתנאים בהם נאלץ התובע לבצעה. בשיחה עם הטכנאים התברר כי לפני התובע, נשלח למקום עובד אחר שסרב לבצע את העבודה, בתנאים האמורים. העד הדגיש כי הסולם היה בגובה ארבעה מטרים בלבד ולכן אין לבצע את העבודה באמצעותו ובכלל ללא אמצעי בטיחות. העד הוסיף כי בשלב מאוחר יותר התברר לו ששני עובדים נשלחו לביצוע המשימה, באופן שאחד עלה על הגג והשני אחז ואבטח את הסולם. עלה מהתצהיר כי העד הוצב בתחילת היום עם התובע ואז נקרא לביצוע עבודה אחרת. לולא נקרא לביצוע עבודה במקום אחר, סביר כי התאונה הייתה נמנעת. לבסוף נאמר בתצהיר כי התובע לא שב לעבודתו בחברה והתלונן באוזני העד על כאבים ומגבלות ביישור הברך, עמידה, הליכה ונהיגה ממושכות. התובע עשה על העד רושם של אדם חרוץ ולכן סבור העד כי לולא פעל התובע על מנת להרשים מעסיקיו החדשים, לא היה מבצע את העבודה. מר סופר יוסף הצהיר כי הוא עובד עם התובע לסירוגין משנת 2003. עובר לתאונה היה התובע אדם חרוץ אך מאז התאונה הפך לצל של עצמו. מצבו הבריאותי אינו בכי טוב והוא מתקשה בביצוע עבודתו. התובע מתלונן על כאבים ברגל ימין, על בסיס יום-יומי והוא מתקשה בנשיאת משקלים כבדים. התובע מתקשה בעמידה ממושכת ונדרש למנוחה לאחר מאמץ. נטען כי בנסיעות ארוכות מחליף העד את התובע בנהיגה. לאחר התאונה נאלץ התובע להפסיק עבודתו כמתקין כבלים והוא עבר לעבודה קלה יותר כטכנאי שירות. מר אליהו חייט, אב התובע, הצהיר כי בנו היה "עלם רב פעלים עם חדוות חיים", אך התאונה שנתה את אופיו ואת מצבו הבריאותי. התובע מתלונן על כאבים כרוניים, סובל מחולשה ברגלו ומתקשה בנהיגה. עובר לתאונה היה התובע מסייע להוריו במשק המשפחתי, אך לאחר התאונה לא ניתן להסתייע בו והוא מתקשה בביצוע עבודות פיזיות הן בלול והן במטע. העד הצהיר כי התובע שירת בשירות קבע וזכה לתשבחות רבות. התובע נהג לעזור לזולת ומאז התאונה הוא מתקשה לעשות כן ואף נזקק לעזרת אביו, בתפקוד היום-יומי. נטען כי התובע סובל מהתקפי כאב חריפים עד היום ובמהלכם הוא אינו מסוגל לבצע גם פעולות פשוטות. בטחונו העצמי נפגע ועמו גם התפקוד הכללי. בשל תלות התובע באביו, והזדקקותו לניידות מוגברת, נאלץ העד להיעדר רבות מעבודתו, תוך שנגרמים לו הפסדים כלליים. מר נמרוד אלקלאי הצהיר כי במועד הרלוונטי לתאונה היה מנהל סניף אצל הנתבעת 1. בהתאם לתצהירו ניתנו לתובע ביום התאונה הוראות לבצע עבודת התקנה ואחזקה בגג. על אף שדובר בגג שגובהו עלה על 5 מ', כל שניתן לו היה סולם. לטענתו מיד לאחר הנפילה מסר לו התובע שהנפילה ארעה כאשר ירד מהגג. עת הניח את כף רגלו על החלק העליון של הסולם שהיה מונח בשיפוע על הגג, הוא החליק לפתע והסולם ביחד עימו. לדברי מר אלקלאי - עת ביצע בעבר עבודה דומה, באותה כתובת, החזיק אותו אדם נוסף בשעה שהעמיד הסולם על המדרגות. בעל הדירה הסביר לו באותה עת כי מדובר בנקודת הגישה היחידה (הנמוכה מספיק) לגג, לשם ביצוע העבודה. המעסיק לא סיפק רתמה או אמצעי אחר להגיע לגובה ולא היה ציוד נוסף מעבר לסולם. התובע היה בעל מוטיבציה גבוהה ורצון לספק דרישות המעסיק וביצע העבודה בהתאם לתוכנית העבודה שסופקה לו בתחילת היום. לנ"ל ניתנו זמנים מוגדרים מראש וללא התחשבות במורכבות העבודה. היה עליו להמשיך לאחר מכן לעבודה אחרת. בדרך כלל שעות עבודתו היו משעות הבוקר ועד לשעה 19:00. בשנה בה עבד העד בסניף ירושלים, ניתנה רק הדרכת בטיחות אחת והעד אינו זוכר אם התובע נכח בה. תצהירי הנתבעות: מטעם הנתבעות הוגש תצהירו של מר יוסי אלון, סמנכ"ל תפעול אצל הנתבעת 1 ובהמשך גם תצהירו של מר שאלתיאל צברי, ממונה בטיחות מטעם המדינה. מר יוסי אלון ציין כי הנתבעת 1 עוסקת, בין היתר, בהתקנת ממירים דיגיטליים עבור חברת "הוט". לצורך שמירה על כללי הבטיחות בעבודה, מעסיקה החברה יועץ בטיחות חיצוני (חברת שאלתיאל צברי, הנ"ל) הסכם בין החברות צורף וסומן ב'. החברה מוודאת כי העובדים מקבלים תדריכים מיועץ בטיחות מוסמך. חלק מההנחיות מתייחסות לשימוש בסולם בעת העבודה. התובע עבד כטכנאי התקנות שכיר והשתתף, בין היתר, בהדרכת בטיחות ביום 3.6.2007, (כחודש עובר לתאונה) שיועדה לנושא עבודה בגובה ועבודה על סולמות. התובע אף חתום על אישור השתתפות בהדרכה וכן התחייב עם כניסתו לעבודה לקיים נהלי עבודה בדייקנות. במהלך ההדרכה הוסבר לעובדים כי אין להניח סולם על משטח שאינו ישר ואין לטפס לגובה העולה על שני מטרים, ללא מלווה שיאחז ברגלי הסולם. ביום האירוע, 2.7.07, נשלח התובע לבצע התקנה בבית שמש, ואיתו נשלח עובד נוסף. מתחקור בעלת הבית לאחר המקרה, עלה כי התובע הניח את הסולם על מדרגה ברוחב 20 ס"מ ונפילתו התרחשה בעת ירידתו, כתוצאה מתזוזת רגלי הסולם. נטען כי בנסיבות המתוארות לא רק שהתובע עבד בניגוד לנהלים אלא גם בניגוד לשכל הישר ולהיגיון הבסיסי. התובע יכול היה לפנות למנהל האזור לקבלת סיוע, וכך אף הונחה לעשות. תפקידו של המנהל הוא לסייע לעובד כשמתעורר הצורך, הואיל ואין באפשרות המנהל לבקר בכל אתר התקנה. מנהל ההתקנה שעבד אצל הנתבעת 1 באותה עת אינו עובד עוד בחברה. התובע היה מצויד בכל הציוד הדרוש לבטיחותו, לרבות סולם תקני. רתמות היו מצויות בסניף והעובדים הונחו לפנות למנהל הצוות על מנת לקבלן, לפי הצורך. התובע לא הביע צורך לעשות שימוש בציוד העזר. מכל מקום, לאחר שביקר העד במקום, הוא סבור כי אכן לא היה צורך בציוד הנוסף. מר אלון הוסיף כי לא ידוע לו על כך שלמקום האירוע נשלח עובד קודם אשר סרב לבצע את העבודה לבדו. עוד נאמר כי נראה שהטענה שהופעל לחץ על התובע היא טענת סרק שכן אינה מתקבלת על הדעת. לבסוף, הוצהר כי הוצע לתובע לשוב לעבודתו, אך הוא סרב וביקש המלצה על מנת לעבוד כטכנאי בחברה אחרת. מתצהיר מר שאלתיאל צברי, ממונה בטיחות מוסמך מטעם מדינת ישראל - עולה כי הנ"ל הוא בעליה ומנהלה של חברת ש.צ שאלתיאל צברי - יועצים בע"מ. העד מספק למעלה מ- 12 שנים ייעוץ בנושא בטיחות לגופים ולחברות שונות, לרבות הנתבעת 1. העד הצהיר כי לפי המידע המצוי בידיו - הוא העביר ביום 3.6.07, הדרכת בטיחות לעובדי הנתבעת 1 בסניפה שבירושלים וגם התובע נכח בהדרכה. ההדרכה עסקה בנושא: "עבודה בגובה ועבודה על סולמות". ההדרכה כללה, בין היתר, דיון בנושא אופן בדיקת הסולם והעמדתו, איסור העמדת סולם ליד דלת ועל גרם מדרגות, איסור עלייה על שלושה שלבים אחרונים של הסולם, דגש על איסור עבודה על גגות רעפים, הצורך להסתייע בעובד נוסף כשמדובר בעבודה בגובה של מעל לשני מטרים, הגם שתקנות הבטיחות בגובה החדשות טרם נכנסו לתוקפן אז. התובע השתתף בתדריך האמור, קיבל תקציר בטיחות ואף חתם על מסמך המציין שעבר את ההדרכה. לאחר האירוע ובעקבותיו ניסה העד ליצור קשר עם התובע על מנת לברר את נסיבות התרחשות התאונה, אך ללא הועיל. מבירור שערך העד עם סמנכ"ל הנתבעת 1, מר אלון, התברר כי התובע סטה מההנחיות שקיבל ופעל בניגוד לכללי הבטיחות שנלמדו בהדרכה. תמצית טענות הצדדים בסיכומיהם; העדויות נשמעו בשני מועדים; ביום 3.4.12 נשמעו מרבית עדי התביעה וכן נחקר פרופ' מושיוב. ביום 11.7.12 נשמעו יתר העדים. לדברים שעלו מהחקירות אדרש, אגב הכרעתי להלן. התובע בסיכומיו טען כי גרסתו הוכחה באמצעות עדותו, בתוספת האמור בעדות מר אריאל, בעוד לא הובאה כל ראיה נגדית. נטען כי יש לפסול האמור בתצהיר מר אלון באשר להדרכה שניתנה, בהיותה בגדר עדות שמיעה. כן יש להוציא מסמכים הנוגעים להדרכה, אשר צורפו לתצהירו או תצהיר מר צברי. עלה כי התאריכים באותם מסמכים שגויים ואינם מתיישבים ובאשר לנספח ג' לתצהיר צברי עלה כי העד אינו מכיר המסמך ואף לא מדובר בהדרכה באמצעותו (ר' פירוט הטענות, החל מסעיף 3 לסיכומים). נטען כי היה מצופה שהנתבעת 1 תביא לעדות מנהל עבודה או מי ממרכז השילוח - עימו עמדו העובדים בקשר במהלך יום העבודה. נטען כי הנתבעת 1 כשלה בהעדר הנחיה שהעבודה תבוצע עם עובד נוסף ולמעשה מר אלון הודה בכך בחקירתו. עוד נטען כי אותה נתבעת כשלה מלספק לתובע כלי עבודה בטוחים (בין סולם שחיל, כגרסת מר אלון בחקירתו ובין במת הרמה או מנוף פיגום כעמדת מר צברי, בחקירתו). לא היה גם נוהל המחייב עבודה בשניים עת מדובר בגובה העולה על 2 מ' וההדרכה שניתנה לא נגעה לגובה הרלוונטי למקרה הנדון. עוד נטען להפרת חובות חקוקות (ר' מסעיף 12 בסיכומי התביעה). נטען כי אין מקום להשית אשם תורם הן מאחר והטענה מהווה שינוי חזית ביחס לאמור בהגנה והן בשים לב לנסיבות המקרה לגופו (ר' סעיפים 16-15 לסיכומים). באשר לנזק טען התובע כי יש לפצותו כדלקמן: בגין הפסדי שכר בעבר: 62,000 ₪ (נטען כי השכר עובר לתאונה בתוספת רכב, ניכוי מס והצמדה עמד על 7,100 ₪ וכי לכך יש להוסיף עוד ריבית מאמצע התקופה), בגין הפסד השתכרות לעתיד: 400,000 ₪ (על בסיס 15%, משכר בסך 10,400, המבוסס על שכר נוכחי, בהפחתת מס וצירוף שווי רכב, ר' גם תלושים שצורפו בהודעה מיום 29.3.12), בגין כאב וסבל: 90,000 ₪ (שילוש פיצוי, בהתאם לתקנות הפלת"ד), בגין הפסדי פנסיה וזכויות סוציאליות: 48,000 ₪ (על בסיס 15% מ- 70% מהשכר הנ"ל, בהיוון כפול מגיל 67 עד 79), בגין עזרת זולת לעבר ולעתיד: סך כולל של 195,000 ₪ (45,000 ₪ גלובאלי בגין העבר והיתרה על בסיס 150 ₪ לחודש עד גיל 70), בגין הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: סך של 40,000 ₪, בגין הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד: סך גלובלי של 50,000 ₪. סך הכול התבקש אפוא פיצוי בסך 885,000, עובר להפחתת תגמולי המל"ל, אשר נטען כי לא הוכחו (אעיר כי בשלב תחשיבי הנזק נטען לסך של כ- 650,000 ₪). הנתבעות טענו מנגד כי בסופו של יום נותרה באשר לאירוע רק עדות התובע. נטען כי זו מעלה גרסאות שונות ולא ניתן להסתפק בה בכלל ובהיותה עדות יחידה של בעל דין, בפרט. נטען כי התובע העלה גרסאות שונות באשר לנסיבות נפילתו; האחת - כי הסולם החליק מאחר ועמד על מדרגה, השנייה - כי הסולם החליק מחמת מסת גופו והשלישית - כי הנפילה הייתה מחמת דילוג בין שלבים. נטען כי גם באשר לגרסאות אלה לא הובאו ראיות נדרשות לרבות נתונים מדודים וחוות דעת מקצועיות (ר' הפירוט בעמ' 3-1 לסיכומי הנתבעות). נטען כי הוכח שלא ניתנה הוראה טלפונית בזמן אמת באשר לדרך העבודה והצבת הסולם על המדרגה, כנטען בתצהיר. מעבר לפגיעה באמינות, משמע כי לא היה ניסיון מצד התובע לדווח על קושי והוא נטל על עצמו את הסיכון בדרך הפעולה בה בחר לנקוט. היה על התובע גם להיעזר במר אריאל שהגיע עימו לאתר והוא הפעיל שיקול דעת לקוי עת שלא עשה כן. נטען כי בחירות התובע יסודן באופיו השואף לרצות את המעסיק (אופי עליו העיד) ולא באשם או רשלנות מצד הנתבעת 1. נטען עוד כי התובע קיבל הדרכה כנדרש, הציוד שסופק לו היה תקין והוא לא ביקש ציוד נוסף. בכל מקרה לא הוכח גם קשר סיבתי בין העדר ציוד והתוצאה, מקום בו התובע לא ביקש לקבל הציוד. נטען כי התובע הסתכן מרצון וכי נסתרה הטענה שהנתבעת 1 לחצה עליו לסיים העבודה בזמן מסוים. נטען כי טענת אשם תורם הועלתה עוד בהגנה (ר' שם סעיף 20) וכי לא מדובר לפיכך בשינוי חזית. לגישת הנתבעות אף אם תושת חבות יש לקבוע אשם תורם גבוה (הסיכומים מפנים לפסיקה אשר העמידה את זה בטווח שבין 40% ל- 75%). באשר לנזק נטען כי נותרה מגבלת כיפוף מינימאלית ולא צפויה החמרה. הנכות בגין הצלקת אינה תפקודית וגם באשר ליתרת הנכות לא נחזית פגיעה בשכר אלא השבחתו. עלה כי התובע אף עסוק בפעילות ספורטיבית. הוצע בגין כו"ס: 54,000 ₪ (כפל פיצוי לפי תקנות הפלת"ד) בגין הפסדי שכר בעבר: 24,000 ₪ נומינאלי (על בסיס הפסד של 4 חודשי עבודה), באשר לפגיעה בכושר ההשתכרות: נטען כי אין מקום לפיצוי, לחלופין פיצוי בסך 25,000 ₪ ולחילופי חילופין פיצוי על בסיס 25% מנכותו האורטופדית (2.5% נכות). בגין הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד): הוצע לפסוק למרב 2,000 ₪ ובגין עזרה (עבר ועתיד): הוצע פיצוי בסך 10,000 ₪. נטען כי מכך יש לנכות תגמולי מל"ל, אשר בהודעה מתקנת נטען כי הם עומדים על 77,661 ₪ לאחר שיערוך התשלומים השונים. הכרעה: לאחר שמיעת העדויות ועיון בטענות המפורטות שבסיכומים, אני מוצאת שיש מקום להטיל אחריות על הנתבעות. עם זאת, יש מקום להטיל גם אשם תורם על התובע ולהלן יובהרו הדברים; מטעם הנתבעות נחקרו כאמור מר אלוני ומר צברי ולטעמי ולו לנוכח האמור בעדויותיהם יש מקום להטיל אחריות על הנתבעות; מר אלוני העיד כי היה במקום ההתקנה, יום לאחר התאונה. עלה מדבריו כי עסקינן בביצוע עבודה בגובה של כ- 5.5 מ' (ר' עמ' 53 ש' 18-17). ממילא על דבר היות העבודה בגובה זה, לא יכולות הנתבעות לחלוק, גם ללא צורך במדידות וחוות דעת הנדסיות (באשר לגובה, ר' עוד דברי מר אריאל כי הוא מעריך שהגג היה בגובה חמישה עד שישה מטרים, עמ' 35 ש' 17 ודברי מר אלקלאי אשר גם הוא העריך הגובה ביותר מחמישה מטרים, עמ' 48 ש' 5-4 ). מר אלוני בעצמו אמר כי הנחה את מר צברי ליתן הדרכה באשר לעבודה עד גובה של חמישה מטרים (ר' עמ' 50 ש' 17) וממילא עולה כי לא ניתנה הדרכה ביחס לגובה הרלוונטי. ויוטעם, מר צברי בעת חקירתו, לא הסכים אף להדרכה באשר לגובה של חמישה מטרים, אלא אמר כי ההדרכה שניתנה בפועל, הייתה לעבודה בגובה של עד ארבעה מטרים בלבד, שכן הסולמות המסופקים לעובדים, אינם עולים על גובה זה (ר' בשולי עמ' 54). ממילא אתה למד כי אף אם יש ממש בטענה שניתנה הדרכה, זו לא תאמה את נסיבות העבודה במקרה דנן ואינה רלבנטית אליה. עוד אתה למד כי לא היו במקום העבודה סולמות בגובה הנדרש. האמור הינו גם בהתעלם מאי בהירות שעלתה אגב חקירת מר אלוני (ר' החל מעמ' 51) ומר צברי (ר' החל מעמ' 56) באשר למסמכים שהוצגו באמצעותם באשר להדרכות, חרף העובדה שחלקם ממועדים המאוחרים לתאונה. בהקשר זה ר' גם הטענות המוצדקות שמעלה התובע בסעיף 3 לסיכומיו כי ראוי לפסול הראיות באשר לאותה הדרכה נטענת. זאת ועוד, בין שני עדי הנתבעות עלתה מחלוקת באשר לשאלה מהו האופן בו היה צורך לבצע העבודה במקרה דנן; מר אלוני טען כי היה צורך לשים את הסולם על פני הקרקע ולא על גבי מדרגה כפי שעשה התובע. הוא הסכים כי בנסיבות ממין זה, לא ניתן לעבוד עם הסולם הרגיל אלא יש צורך בסולם "שחיל". לדבריו, די לעבודה עם סולם זה, כאשר הסולם מוחזק ידי עובד נוסף ואין צורך ברתמה. מנגד - טען מר צברי כי בעבודה מעל ארבעה מטר, יש צורך בבמת הרמה מסוג ג'ירפה, מנוף ארוך או מספריים תלויים. עת הופנה לאפשרות לעשות שימוש בסולם שחיל (כהצעת העד האחר, וכאשר הוא לא העלה חלופה זו מיוזמתו) - אמר כי במקרה ממין זה יש לקבע את הסולם, "יש לעשות קו חיים שאליו נקשרים ברתמה שאם נופלים הרתמה עוצרת אותו מליפול" (ר' עמ' 55 ש' 15-14, כלומר תמך בצורך ברתמה, בניגוד לדברי מר אלוני). דהיינו, לדידו, לא ניתן להסתפק בעובד נוסף אשר יחזיק את אותו סולם, כפי שטען מר אלוני. מקום בו אין הסכמה בין מומחה הבטיחות של הנתבעת 1 לבין הסמנכ"ל שלה - באשר לדרך העבודה הנכונה, ממילא אין לצפות מעובד זוטר שידע כיצד לעבוד במקרה חריג של עבודה בגובה כה רב. נראה אפוא כי הייתה נדרשת בחינה באשר לדרך העבודה הנכונה, עוד טרם שליחת העובד למקום. הדברים יפים במיוחד, מקום בו עולה מעדות מר אלקלאי, (אשר כזכור היה ממונה על התובע במועד התאונה), כי ביצע עבודה בעבר באותו בנין (ר' עמ' 45 ש' 29). מקום בו כלל העדים מסכימים למעשה כי עבודה בגובה העולה על חמישה מטר, אינה עבודה שגרתית, ראוי היה כי התובע יצויד מבעוד מועד בכל הדרוש לביצועה וזאת הן בבחינת ציוד והן בבחינת הדרכה. בהתאם לעדות התובע, לא רק שמר אלקלאי, אשר היה הממונה הישיר מעליו לא נהג כן - אלא זה אף אמר לו להציב את הסולם על קצה המדרגה האחרונה, בגרם המדרגות, על מנת שיוכל להגיע למקום העבודה בגג (ר' סעיף 3 לתצהיר הראשון של התובע). בעת עדותו אומנם אמר מר אלקלאי כי אינו זוכר שאמר אותם דברים, אך עם זאת הוא גם לא שלל את טענת התובע (ר' עמ' 46 ש' 25. לטעמי, לא די באמירה הכללית של אותו עד כי סביר שלא היה מסכן עובד, כדי להגיע למסקנת הנתבעות בסיכומיהן כי מכאן שהעד לא אמר לפעול כאמור). ב"כ הנתבעות מטעמיה, לא שאלה מפורשות את התובע בחקירתו, מתי נתן מר אלקלאי, את אותה הדרכה באשר לבית הספציפי ממנו נפל. אומנם נותר לטעמי ספק מסוים, באשר לשאלה האם מדובר בהדרכה עובר לפנייה לאותו בית, או הדרכה במהלך העבודה שם - אך עצם העובדה שמר אלקלאי הכיר את אותו בית והדריך את התובע, לא נסתרה (ר' לדוגמא דברי התובע בראש עמ' 24). יש ליתן את הדעת לכך שאף מר אלוני הסכים כי אם מר אלקלאי היה כבר בעבר באותו אתר, היה מצופה כי יתדרך את התובע באופן ספציפי וישלח עימו אדם נוסף לצורך ביצוע העבודה (ר' עמ' 52 ש' 21-19). לדידו - במקרה ממין זה, הוא אף היה דוחה את העבודה במקום, עד שיתפנה כוח האדם הדרוש כדי לסייע לתובע. מהעדויות עלה כי אף דבר מהאמור לא נעשה. ברי כי כל מחדל של מר אלקלאי, דינו להיזקף כנגד הנתבעת 1 שכן במועד התאונה הנ"ל עבד אצלה והיה ממונה על התובע. ממילא ככל שמר אלקלאי התרשל בעת הדרכת התובע או שליחתו למקום העבודה, יש לייחס למעסיקה את אותה רשלנות (הן באחריות שילוחית והן לנוכח בחירתה להעסיקו בתפקיד זה). בהקשר זה ראוי להפנות עוד לכך שעת נשאל מר אלקלאי בעדותו, אם הייתה הדרכה כי עת שעובדים בגובה העולה על שני מטר, יש צורך בסיוע של עובד נוסף, הוא השיב: "לא זוכר שאמרו משהו לגבי נושא זה, גם לא הגיוני שיגידו לטכנאים שכל פעם שהוא פותח סולם ברגע שאתה פותח אותו פעם אחת הוא כבר יושב ב- 2 מטר. גם כשאתה בא...התקנה הכי פשוטה... רק בלפתוח את הסולם הרי זה נמצא בגובה מסוים, אי אפשר שכל טכנאי שצריך פתוח את הארון, יתלווה אליו טכנאי נוסף, אחרת יגמור בשעה 2:00 3:00 לפנות בוקר, יכול להיות שאמרו את זה, אבל זה לא היה בתחום העבודה שאנחנו עבדנו בה, זה לא היה רלבנטי". (ר' עמ' 45 ש' 27-22). לא הייתה אפוא הדרכה באשר לגובה הרלוונטי, בנוסף עלה כי לא כדבר שבשגרה נילווה עובד אחד לאחר (על אף שהעבודה, במרבית המקרים, הייתה בגובה לא מבוטל) ועלה עוד כי גם כאשר נשלח התובע לעבוד במקום עם גובה חריג במיוחד (מעל ל- 5 מ'), לא הייתה התייחסות מיוחדת ומספקת מטעם המומחה הישיר (אף שהכיר את מקום העבודה). גם בהתעלם מכך שמר צברי טען שלעבודה עם סולם שחיל צריך רתמה, בעוד מר אלוני לא סבר כך - מכל מקום, יש ליתן את הדעת לכך שבעוד מר אלוני טען שהייתה במקום העבודה רתמה, מר אלקלאי, הממונה הישיר בעת העבודה, לא זכר זאת (ר' עמ' 47 ש' 3). למעשה עלה כי אף המעסיקים סברו שמר אלקלאי היה רשלן. כך כאשר עומת מר אלוני עם טענת מר אלקלאי שלא היו רתמות במקום העבודה הוא אמר: "בגלל זה הוא לא מנהל אצלי בסניף יותר" (ר' עמ' 54 ש' 7). העובדה שמר אלקלאי פוטר לאחר התאונה, אין בה כאמור די, כדי לפטור הנתבעת 1 מאחריות למעשיו כעובד שלה, עובר לפיטוריו. באשר לטענה כי היה על התובע לבצע את העבודה בסיוע מר אריאל; יש ליתן את הדעת לכך שעלה מעדות מר אלקלאי כי ברירת המחדל היא שעובד יוצא לבד לשטח (ר' עמ' 44 ש' 14-13). אומנם עד זה אמר כי לעיתים על בסיס חברי, טכנאים עוזרים זה לזה (ר' בראש עמ' 45), וכן אמר כי לפעמים יש פנייה מיוחדת למפקח - ברם הוא גם אמר כי העבודה הייתה בלחץ זמן: "עבדנו עם מה שנקרא לזה "סטופר"" (ר' עמ' 47 ש' 9). עוד אמר כי בסך הכול היו עובדים עד שעות מאוחרות, כאשר לא היה תשלום בגין שעות נוספות אלא על בסיס מספר ההתקנות (ר' עמ' 47 ש' 12-10). אומנם מר אריאל הגיע למקום עם התובע, אך עלה כי הוא היה בדרכו, למקום ההתקנה, אליו נשלח. עלה מעדות מר אריאל כי פנה למוקד הטלפוני בשאלה אם יוכל להישאר עם התובע אך נענה בשלילה (ר' החקירה בעמ' 35, 36). דברים אלה מתיישבים לטעמי עם עדות מר אלוני, אשר אף שבתצהירו טען כי התובע נשלח לעבודה עם עובד אחר, הוא נאלץ להודות בעת חקירתו - כי דייק יותר בתשובה לשאלה 21, עת אמר כי בעבודה היה יחיד, שכן האחר שהיה עימו הסביר לו ועזב (ר' בראש עמ' 52). איני סבורה שיש די בכך שבמקומות עבודה אחרים מצפים ליותר התקנות ביום, או בעובדה שהתובע לא זכר מה היה מספר ההתקנות שהיה קבוע לו לאותו יום - כדי להפריך או לשלול את כל העולה מהאמור לעיל, באשר למצופה מעובדי הנתבעת 1 להספיק, הנוהג שלא לעבוד עם עובד נוסף והלחצים ביום העבודה (כאמור, עבודה עם "סטופר"). בהמשך לכל האמור, מקום בו הדרכת בטיחות כללית שניתנה לא נגעה לעבודה בגובה הרלוונטי, מקום בו קיימת ידיעה על הסיכון במקום הספציפי אך לא הייתה הערכות מיוחדת לעבודה שם, לא היה חיוב לעבוד עם עובד נוסף (בעבודה בגובה בכלל, ובמקום הנפילה בפרט), אין הסכמה אף בין עדי הנתבעות, מהי הדרך הנכונה לעבודה בתנאי השטח שהיו ולא קיים הציוד הנדרש לאותה עבודה (ר' בהקשר זה גם האמור בסעיפים 11-6 לסיכומי התובע, לרבות ההפניות שם לדברי העדים) - אכן צודק התובע בטענתו כי יש מקום להטיל אחריות על מעסיקתו בגין נזקו. האמור יפה אף מבלי שאדרש לטענות התובע באשר לאי הבאת עדים רלוונטיים (ר' סעיף 4 לסיכומיו) וכן לטענותיו הנוספות והצודקות באשר להפרת הוראות חקוקות (ר' סעיף 12 לסיכומיו). עם כל האמור ועל אף שעלה כי מדובר במקרה חריג של עבודה בגובה העולה על 5 מ', יש לזכור כי מנגד - האופן בו בחר התובע לבצע את העבודה (לטענתו בהתאם להנחיית מר אלקלאי) - אף הוא חריג. קשה להלום כי עובדים רבים היו מסכימים להציב סולם על מדרגה צרה, כאשר זו בעצמה מצויה בסוף גרם מדרגות וללא שאדם נוסף אף מחזיק בסולם כדי לוודא יציבותו. אכן, מתצהיר מר אריאל עולה כי עובד קודם שנשלח למקום, סירב לבצע את העבודה ובסופו של יום לאחר נפילת התובע זו בוצעה באמצעות שני עובדים. אף שעלה כי העבודה הייתה בלחץ זמן והתשלום מושתת על מספר ההתקנות, לא התרשמתי כי לו היה התובע מסרב לבצע העבודה, או עומד לפחות על כך שאחר יאבטח אותו, כתנאי לביצוע העבודה - הוא היה נתון בחשש של פיטורין או פגיעה ממשית אחרת בזכויותיו. עלה מהעדויות כי התובע היה מוערך כמסור וחרוץ (וזו גם הייתה התרשמותי ממנו) ולפיכך ניתן להניח כי לו היה מתעקש, הייתה פנייתו נענית באופן זה או אחר, ללא חשש לפיטוריו (מעבר לפגיעה בהכנסתו מאותו יום, עקב העיכוב הנגרם). באשר להערכת התובע, ר' לדוגמא עמ' 46 החל מש' 5. נראה כי ביסוד בחירת התובע לנהוג כפי שנהג עומד אופיו, עליו העיד בעצמו וכן העידו אחרים כדלקמן; התובע בעדותו אמר; "אני מבצע כל עבודה שנותנים לי כך חונכתי בצבא, קודם כל עושים" (ר' עמ' 18 ש' 31). לדבריו הוא עושה כל עבודה שנותנים לו - "קודם כל מבצעים את המשימות" (ר' בראש עמ' 19). התובע העיד כי הוא לא מאלה שלא יסיימו המשימות שהוטלו עליו עד סוף היום. לדבריו, מעולם לא דיווח לבוס הישיר על כך שלא הספיק המצופה ממנו. התובע הסכים כי באופיו יעשה את שהתבקש כדי לרצות. באשר לשאלה אם יעשה כן, חרף סיכון, הבהיר כי רק בדיעבד הוא יודע כי הדבר היה מסוכן. כמו כן עת נשאל האם ידע שמעל שני מטרים, עליו לעבוד עם אדם נוסף השיב: "אז למה המעסיק לא שלח איתי עוד מישהו? המוטיבציה שלי הייתה לעשות את העבודה שלי על הצד הטוב ביותר כי אני רוצה להיראות טוב בפני אותו מעסיק..."(ר' עמ' 23 ש' 21-20). מעדות אב התובע עלה כי הוא אינו מעורה בכלל מקומות העבודה של בנו, שעות העבודה וכיו"ב אך האב טען כי בנו תמיד עבד "מאומץ" (עמ' 32). בתשובה לשאלה האם היה מגדיר את בנו כאחד שנותן את כולו גם כאשר יש סיכון? השיב - "בעיניים עצומות" (ר' עמ' 32 ש' 25) והוסיף שאם בנו צריך לעשות משהו הוא יעשה זאת. עם זאת הבהיר כי יפעיל שיקול דעתו עובר לכך והוסיף: "הוא לא יעשה דבר שהוא מסוכן מידי שעלול לפגוע בו" (ר' בראש עמ' 33). כאמור לעיל העד מר אריאל אמר בתצהירו שהתובע עשה עליו רושם של אדם חרוץ והוא סבור כי לולא פעל הנ"ל על מנת להרשים מעסיקיו החדשים, לא היה מבצע את העבודה. מר אלקלאי הסכים בעת עדותו, בנוגע לתובע, כי מדובר בעובד טוב, עם מוטיבציה ורצון לספק את המעסיק. "התובע נמנה עם הטובים יותר שתמיד הגיעו בזמן, עשו את העבודה על הצד הכי טוב, מינימום תקלות מול לקוח.." (ראה עמ' 46 החל משורה 3). עוד אמר כי סמך עליו מאוד וכי היה מבין העובדים המובילים בסניף ואישר כי היה נותן את כולו בעבודה. ייתרה מכך, אף בעת עדותו עמד התובע על טענתו כי מעשיו היו סבירים. לדידו רוחב המדרגה עמד על 30 ס"מ ומאחר וזו הייתה ישרה, לא רטובה וזווית הסולם תקינה - הוא לא ראה פסול במעשיו ( ר' עמ' 18 ש' 7-6). ממילא ניתן להסיק כי התובע גם לא פעל בכל דרך ממשית לנסות להגיע למיקום הגבוה, בדרך חלופית, או עם פחות סיכון. עת נשאל האם פנה לבקש רתמות, עובר לביצוע העבודה השיב: "האם אני צריך לבקש? הם צריכים לספק לי כמו שסיפקו סולם..." (ר' עמ' 21 ש' 30). אעיר כי קשה לקבל עמדת התובע לגופה, שכן די בעיון בתמונה ממקום התאונה, כדי ללמוד על הסיכון הטבעי הגלום באופן בו פעל. אין אני מסכימה עם טענת התובע כי אין להטיל אשם תורם, רק לנוכח העובדה שהוא חייל משוחרר טרי משירות קבע, המנסה להוכיח עצמו, בעוד כנגדו עומדת חברה עתירת ידע, ניסיון ומשאבים (ר' החל מסעיף 13 לסיכומי התובע). יש לזכור מנגד כי כבר בשלב זה, היה התובע מוערך במקום העבודה. עולה מן מהקובץ; התובע נשלח למקום עבודה שאינו שגרתי, לנוכח הגובה החריג בו נדרשה העבודה שם. אף שההדרכה שניתנה לעובדים לא תאמה עבודה בגובה זה ואף שהממונה הישיר היה בעבר באותו בנין, לא ניתנה הדרכה מיוחדת לתובע והוא לא צויד בכל הנדרש לביצוע אותה עבודה. ייתרה מכך, אף כאשר פנה חברו לעבודה למוקד, לא ניתן לו אישור להצטרף לחברו. עם זאת ומנגד, יש ליתן את הדעת גם לחוסר הסבירות באופן בו ביצע התובע את העבודה, הכול כאמור לעיל. נראה כי ביסוד בחירתו לעבוד כן - עמד אופיו, ורצונו לרצות מעסיקיו, כפי שעלה ממספר עדויות. באשר לשאלת האשם התורם - "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70 [10]; ע"א 147/54 [11], בעמ' 1608; ע"א 250/64 [12], בעמ' 32). עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד. גם לגישה זו יימצא אישור פסקי-דין, שניתנו במקרים המתאימים (למשל, ע"א 227/67 (המ' 113/68[13] בעמ' 319; ע"א 53/57[14] וע"א 819/77[15])." ר' ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604; ור' עוד ע"א 449/81 בן לב נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74; ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527. קביעת האשם התורם נעשית תוך פניה למבחן חלוקת האשמה המוסרית בין הצדדים: "האשם התורם מהווה הגנה למזיק לא מפני עצם האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (אנגלרד, ברק וחשין בספרם הנ"ל, בע' 236). בקביעת קיומו של אשם תורם יש תחילה לבחון אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה (מבחן האדם הסביר); ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, כי אז תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית, דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד..."   ר' ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' יגאל תנעמי פ"ד נח(1), 1 ,עמ' 20-21. ר' עוד ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524. לאחר ששקלתי את האשמה המוסרית של הצדדים משני צידי המתרס וכן את הפסיקה הרבה אליה הפנתה ב"כ הנתבעות (הן בסיכומים והן בתחשיבי הנזק) - אני מוצאת להעמיד את אשם התורם של התובע על 30%. אעיר כי אין ממש בטענה שבקשה להטיל אשם תורם, מהווה שינוי חזית ודי אכן בעיון באמור בסעיף 20 לכתב ההגנה. האמור יפה אף בשים לב לכך שטענות באותה רוח, הועלו גם בתחשיב נזק הנתבעות תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית. בשולי סוגיית האחריות אני מוצאת להוסיף עוד התייחסות קצרה לחלק מטענות הנתבעות; לא מצאתי שהתובע העלה גרסאות שונות וסותרות באשר לאירוע הנפילה. בסופו של יום היה ברי ונראה כי אין חולק שזה נפל מהסולם, הסולם ניצב על מדרגה גבוהה והנפילה הייתה בשעה שירד, בשים לב לחוסר היציבות של הגוף בפעולה זו. לא מצאתי שהתובע טוען כי הנפילה יסודה בדילוג על שלבי הסולם. אין מקום לטענה כי היה צריך להביא את בעלת הבית של הבניין בו ארעה הנפילה, מקום בו עלה כי היא לא נכחה בנפילה עצמה (ר' עמ' 15 ש' 24-21). מכל מקום, עת שסמנכ"ל התפעול של נתבעת 1 אומר כי היה במקום לאחר האירוע ולמעשה תומך בעדותו בדבר הנפילה, אין ממש בטענות באשר לכך שאין לקבל התביעה משום שהיא נסמכת על עדות יחידה של בעל דין. האמור יפה אף מבלי שאדרש לעדות מר אריאל אשר הגיע בסמוך לאחר הנפילה (והיה במקום גם עובר לה) ואשר דבריו היוו תמיכה נוספת, לפרטים הכלליים הנוגעים למקום. ככל שעסקינן בהעדר ראיות רלוונטיות, יש ליתן משקל לבחירת הנתבעות שלא להביא לעדות את מנהל הסניף הרלוונטי אצלה בעת התאונה (עמי חלבי) ו/או את מנהל הצוות הנוסף (מעבר למר אלקלאי) - דני אורילי (בעניין זה ר' עמ' 49 ש' 5-4). עלה כי מר אלוני עוסק בהקמת סניפים והטמעת נהלים בהם, אך הוא פחות מעורה בעבודה השוטפת בסניפים הקיימים. כפי שציינתי נותרה אכן אי בהירות אם הנחיית נמרוד אלקלאי ניתנה עוד בבוקר או בעת שהתובע היה במקום, ברם לטעמי לא נסתרה עצם הטענה באשר למתן הנחיה. נראה כי לא יכולה להיות עוד מחלוקת שהנ"ל הכיר גם את הבניין החריג אליו נשלח התובע. מכל מקום, איני סבורה כי מהאמירה של מר אריאל שהם לא התקשרו למר אלקלאי עם הגיעם למקום, יש בה לשלול את מתן ההנחיה על ידי הנ"ל. יש לזכור כי מר אריאל היה במקום זמן קצר ואז המשיך לדרכו (בעניין זה ר' מחד גיסא טענות התובע בסעיפים 3-2 לתצהירו ומנגד האמור בעמ' 37 בחקירת מר אריאל). מעבר לדרוש אוסיף כי לטעמי היה מקום להשית אחריות על נתבעת 1 אפילו אם היה מוכח כי מר אלקלאי לא נתן כל הדרכה. לנוכח הגובה החריג זו הייתה נדרשת ומצופה. איני מוצאת עוד ממש בטענה שאין להשית אחריות בגין העדר ציוד, מקום בו התובע לא ביקש לקבלו; עלה כאמור כי התובע לא קיבל הדרכה באשר לעבודה בגובה הגג הרלוונטי, ממילא לא ידע גם מהו הציוד הנדרש. אשר על כן, אין להישמע בטענה כי מאחר וכלל לא ביקש את אותו ציוד, אין מקום להשית אשם על הנתבעת 1 (אזכיר כי באשר לציוד המתאים, עלה כי קיימת אף מחלוקת בין עדי הנתבעות). אני מוצאת להפנות עוד (אף שהדבר לא הוליד מסקנתי) לעובדה שעלה כי אין זו תביעה יחידה כנגד הנתבעת בגין נסיבות דומות של נפילה (ר' בשולי עמ' 49 וכן בראש עמ' 50). ומכאן לשאלת גובה הנזק; הפסדי שכר בעבר; פרופ' מושיוב קבע בחוות דעתו כי סביר להכיר בנכות תפקודית זמנית מיום התאונה ועד ליום 2.2.08. בתשובה לשאלות הבהרה הסכים כי ניתוח הוצאת המתכות הוביל לאי כושר נוסף במשך כשבועיים. בשים לב לאמור, בשים לב לעובדה כי עולה מתעודת רציפות ביטוח כי התובע לא שב לקבל שכר עד לחודש מרץ 2008 וכן בשים לב להתרשמותי מהתובע כאדם חרוץ אשר לא ימנע מלשוב למעגל העבודה - אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי על בסיס הפסד של שמונה חודשי עבודה. תלושי השכר של החודשים אפריל עד יוני 2007 אשר הוצגו, מלמדים כי השכר הממוצע בהם עמד על כ- 4,890 ₪. אומנם ניתנה גם הטבה של רכב צמוד, אך עת שהתובע לא עבד ולא נדרש לרכב, אין מקום להוספת מלוא שווי ההטבה, על בסיס הערכתה לשווי מס, כנטען בסיכומי התובע (אעיר כי לא ברי מדוע בסיכומי התובע הופחת מס, מקום בו לא מדובר בתאונת דרכים). מכל מקום, בסופו של יום מעלה עיון בתחשיבי הצדדים כי שניהם הניחו שכר של כ- 6,000 ₪ בערכו בזמן התאונה ואני מוצאת ללכת בדרכם (המתיישבת גם עם העולה מדו"ח רציפות בעבודה, ר' לעיל סעיף 11). הפסד שמונה חודשים של השכר הנ"ל, בתוספת ריבית והצמדה מאמצע התקופה בקירוב - יועמד על סכום מעוגל בסך 60,000 ₪. הפסד השתכרות לעתיד; לא מצאתי לאחר חקירת פרופ' מושיוב (ר' המפורט לעיל) כי יש מקום לסטות מקביעותיו; עלה מהחקירה כי אין משמעות תפקודית לצלקת. באשר ליתר אחוזי הנכות (10%) - מלמדים נתוני השכר שהוצגו כי עד כה לא נגרמה פגיעה בשכר התובע - הן בכלל והן בפרט, ביחס לעלייה הטבעית המצופה, עם העלייה בגיל ובוותק. בעניין זה, מעבר לאמור לעיל, ר' גם המפורט בסעיפים 26-22 לסיכומי התובע וההפניות שם לתלושי שכר נוספים שהוגשו בסמיכות לשמיעת הראיות. האמור הינו גם בשים לב לתנודתיות רגילה אפשרית, בשכר כל עובד. עם זאת ומנגד יש ליתן את הדעת לכך שמדובר בפגיעה בברך וברי מהעדויות כי בעבודת התובע בעבר וכן בעבודה לאחר הפגיעה, נדרש שימוש ברגל ובברך. בהקשר זה אפנה לתצהיר מר יוסף סופר, בדבר תלונות התובע על בסיס יום- יומי באשר לכאבים בברך, קושי בנשיאת משקלים כבדים וקושי בעמידה ונהיגה ממושכת. בחקירה הוסיף הנ"ל כי גם היום התובע צריך לעלות לגבהים, אך אינו צריך להרים משקל ולפעמים הוא עושה שימוש במנוף. אומנם יש להתייחס בזהירות מסוימת לעדות זו, מאחר ועלה כי על אף שמדובר בחברים קרובים הנפגשים גם מחוץ לעבודה, זה לא ידע על הפעילות הספורטיבית שאישר התובע כי הוא מבצע (ר' עמ' 41 ש' 4 ומנגד דברי התובע בעמ' 30 ש' 14-12), אך התרשמתי כי ניתן לסמוך על גרעין הטענות. דברי מר יוסף סופר בדבר שינוי בעבודת התובע, התיישבו גם עם עדות התובע ממנה עלה כי כיום אינו מתקין מצלמות, אלא עוסק במתן שירות ביחס לכאלה שכבר הותקנו (ר' עמ' 24 ש' 13-12). עוד יש ליתן את הדעת לחשש בדבר הפלטות התובע ממקום עבודתו (ר' דבריו בעמ' 26, באשר לבדיקתו אצל רופא תעסוקתי). בשים לב לכלל האמור - אני מוצאת שיש מקום לפיצוי בגין פגיעה אפשרית בשכר וזאת על בסיס נגזרת מתחשיב אקטוארי מלא. בסיס שכר בסך 10,000 ₪, נראה לי הולם את נסיבות המקרה, אם כי באופן שהסכום הכולל הנפסק בזאת משקף גם פגיעה בהטבות סוציאליות (כאמור מסופקת דרך הילוך התובע המביא בכלל שיקוליו את שווי הרכב למס ומנגד מפחית מס). בעת קביעת הבסיס האמור, נתתי דעתי לנתונים באשר לגובה השכר אליו הצליח התובע להגיע כבר בסוף שנת 2010, ומנגד לכך שבתחילה ביקש התובע להעמיד בסיס שכרו על 8,750 ₪ (ר' סעיף 17 לתצהירו). בשים לב לשכר האמור, 10% נכות (בהתעלם מהנכות הקוסמטית), גיל התובע והערכתי באשר לסיכוי כי תגרם פגיעה בשכר בעתיד - אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובלי בסך 170,000 ₪. (כ- 2/3 תחשיב אקטוארי). עת פסקתי האמור הבאתי בכלל שיקולי גם כי עלה שהתובע עבד בטלקום מאחר והשכר שם יותר גבוה והעבודה פחות פיזית. אף שבתצהירו ציין כי העבודה שם הופסקה, עלה בחקירתו כי דובר בעזיבה מרצון מאחר ומצא עבודה שהעדיף ואשר החל בה למחרת היום (עבודתו במר מערכות). מנגד נתתי דעתי גם לעדות אב התובע אשר בהתאם לה, בנו היה עוזר בעבודה בלול ובמטע רימונים גדול וכיום אין הוא יכול יותר לעשות זאת. כאב וסבל; בשים לב לגיל התובע, הנכות הכוללת שהוכרה ע"י פרופ' מושיוב וכן העובדה ששליש ממנה הוענק בגין נכות קוסמטית, הטיפול שעבר התובע לאחר התאונה והעולה מעדותו באשר לכאביו מעת לעת, לאחר מאמץ - אני מוצאת להעמיד את הפיצוי בראש זה על סך של 70,000 ₪. הוצאות רפואיות וניידות לעבר ולעתיד; התובע לא הציג ראיות באשר לסכומים להם הוא טוען וכן יש לזכור כי מדובר בתאונת עבודה אשר הוכרה ככזו במל"ל. בנסיבות אלה ובשים לב למסמכים הרפואיים שהוצגו והערכתי באשר לעלויות הנלוות לנ"ל - אני מוצאת לפסוק לתובע על דרך האומדן פיצוי בסך 1,000 ₪, בגין העבר. באשר לעתיד, הערכתי היא כי לא תדרשה הוצאות רפואיות אשר אינן מכוסות באמצעות קופ"ח או המל"ל, אם בכלל (ר' בהקשר זה גם דברי התובע בעדותו, בניגוד לתצהירו, כי היום אין הוא נוטל משככי כאבים, עמ' 26 ש' 13). בנוגע להוצאות ניידות בעתיד - על אף העדות כי התובע מתעייף לאחר נהיגה ממושכת, לא התרשמתי כי מדובר במגבלה של ממש. מנגד יש ליתן את הדעת לכך שהתובע הסכים בעת חקירתו כי לא הוגבל במשרד הרישוי לאחר התאונה ואף עלה כי השתתף בפעילות ספורטיבית המעלה ספק באשר למגבלה המצדיקה פיצוי ברכיב זה. גם טענתו כי הוא צולע מקום בו הדבר לא נקבע ע"י פרופ' מושיוב, לא הייתה משכנעת (ר' החקירה בעמ' 24). בשים לב לאמור אני מוצאת שניתן להסתפק בפיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד; מעדות אב התובע עלה כי זה סייע לבנו בסמוך לפגיעתו. עלה כי אח התובע נפצע בצבא בסמוך לאחר פציעת התובע ולפיכך האב היה טרוד בסיוע לשניים (האח היה מאושפז בתחילה בסורוקה ולפיכך היה צורך לנסוע בין שני בתי החולים הרלוונטיים). בהמשך לאמור, אף פוטר אב התובע ממקום עבודתו הקודם, בבית הארחה בבית מאיר. לדבריו, אף עובר לפיטורין, נפגע שכרו, מחמת הפסד תשלום בגין שעות נוספות. בשים לב לאמור ולעולה מדברי התובע כי מצבו אפשר לו לאחר ארבעה חודשים להתחיל לחפש עבודה, אני מניחה כי במהלך אותם חודשים סופקה לתובע עזרה על ידי קרובי משפחתו החורגת מזו המצופה מקרובי משפחה. אני מוצאת להעמיד הפיצוי בגין אותה עזרה על סך של 5,000 ₪ (אין מחלוקת כי התובע לא העסיק עזרה בשכר, ר' עמ' 30 ש' 11). באשר לעתיד; הערכתי היא כי לא תידרש עזרה משמעותית (בעניין זה ר' למשל תיאור הפעילות הספורטיבית שעשה התובע לאחר התאונה בעמ' 30 החל מש' 12 וכן דברי יוסף סופר כי היום התובע עובד לפעמים גם עד השעה 21:00, עמ' 41 ש' 6). בהנחה שתידרש למרב, עזרה בגין עבודות קשות במיוחד (לא יותר מ- 500 ₪ לשנה) - אני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי גלובלי נוסף בסך 12,500 ₪. הפחתת תגמולי המל"ל; בהתאם לעולה מתעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק בית המשפט ביום 25.4.12 בתוספת הסכומים ששולמו בגין דמי פגיעה, כמפורט באישור המל"ל המצורף לסיכומי הנתבעות וכן בשים לב לשערוך (ר' האמור בסיכומי הנתבעות, בתוספת הודעת תיקון בטעות באשר להפחתת הסכום) - יש מקום להפחית סך מעוגל של 77,650 ₪. זאת לאחר שעובר לכך, בוצעה הפחתת האשם התורם, כאמור לעיל. סך הכול אני מעמידה אפוא נזק התובע על סך של 323,500 ₪. לאחר הפחתת אשם תורם בגובה 30% והפחתה נוספת של תגמולי המל"ל - נותר לשלם לתובע פיצוי בסך 148,800 ₪. בנוסף, תשלמנה הנתבעות בגין שכ"ט ב"כ התובע סך נוסף כולל של 22,630 ₪ וכן תחזרנה הוצאותיו. בכלל ההוצאות תוחזרנה עלויות הכרוכות בחוות דעת המומחים, אגרת בית משפט ותשלומי עדים, כאשר כל סכום נושא ריבית והצמדה מיום התשלום. כלל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.טכנאיםטלויזיהתאונת עבודה