מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול מעמד נכה צה''ל / שלילת מעמד נכה צה''ל: 1. עניינה של העתירה בהחלטת המשיב (להלן גם: "משרד הביטחון") לשלול מהעותר את מעמדו כנכה צה"ל. העותר שימש בחובל בחיל הים. הוא נפגע ביום שבת, 12.4.1997, במהלך צניחה במצנח רחיפה. ועדה רפואית של משרד הביטחון קבעה ביום 28.4.98 את נכותו הצמיתה של העותר בשיעור של 91%. 2. העותר שהה בחופשה ביום בו אירעה התאונה, אם כי לטענתו היה מפקד כונן בספינה. ביום 29.6.97 דחה קצין התגמולים את בקשתו של העותר להכיר בו כנכה צה"ל, משום שפגיעתו נגרמה בעת ששהה בחופשה. העותר הגיש ערעור לבית המשפט השלום על החלטה זו, כאשר הערעור הוגש ללא נימוקים, על מנת לעמוד במועדים. במקביל, הגיש העותר בקשה לשר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, ביום 7.7.97, להכיר בו כנכה צה"ל פנים משורת הדין. 3. עניינו של העותר הועבר לדיון בוועדה מייעצת לשר הביטחון "לפנים משורת הדין" - ועדת למ"ד (להלן: "ועדת למ"ד"). יוער כי ועדה זו פעלה ללא כללי עבודה כתובים, עד שנת 2005 - עת נכנסו לתוקף "כללי העבודה של הוועדה המייעצת למנהל הכללי של משרד הביטחון במתן הטבות לפנים משורת הדין (ועדת למ"ד) תשס"ה - 2005". ביום 30.9.97 הודיע מי שהיה אז ראש אגף השיקום במשרד הביטחון, מר אורן צ'יקו (להלן: "מר צ'יקו"), כי "שר הביטחון, בהתחשב בנסיבות המיוחדות החליט לאשר לך, לפנים משורת הדין, זכויות כלנכה צה"ל, בדרגת נכות 100%, לתקופה של חמש שנים". לאחר שהודע לעותר על ההחלטה הנ"ל, הוא מחק את הערעור שהגיש על החלטת קצין התגמולים, תוך שהודע לבית המשפט כי בין העותר לבין המשיב הושג הסדר דיוני, לפיו תעמוד לעותר זכות להגיש את ערעורו מחדש תוך 30 יום מתום תקופת חמש השנים במסגרתה הוכרה פגיעתו של העותר לפנים משורת הדין. 4. לגישת העותר, הובטח לו כי כל עוד לא ישתנה מצבו הרפואי באופן משמעותי, המגמה תהיה להאריך את תוקף הזכויות שקבל כלנכה צה"ל, ואף לקבען. העותר מסמתך בהקשר זה על הבטחה שניתנה לו ולאביו על ידי מר צ'יקו, ועל מכתבו של מר צ'יקו ללשכת השיקום בחיפה, מייום 24.6.98 (המכתב צורף לעתירה כנספח ע/7). בפועל המשיך העותר לקבל תגמולים כנכה צה"ל גם אחרי תום תקופת חמש השנים, למשך שמונה שנים נוספות, ובסך הכול לתקופה של 13 שנים. לטענתו של העותר, הוא הסתמך על כך כי הוא זכאי להכרה כנכה לצמיתות, וכתוצאה מכך הוא לא שב והגיש את הערעור שלו לבית המשפט, ואף לא בוטח בביטוח חיים או ביטוח עבודה. ביום 28.12.10 הודע לעותר כי זכויותיו נשללות ממנו. החלטה זו היא נושא העתירה שבפניי. 5. בטרם ייבחנו טענות הצדדים, אציין בראשית הדברים כי ההחלטה לשלול מהעותר את זכויותיו, היא כמובן החלטה קריטית מאוד מבחינת העותר, החלטה המשנה באופן משמעותי את מצבו. זאת משום שהכרה באדם כנכה צה"ל - נושאת עמה זכויות רבות ומשמעותיות, שיש להן משמעות כלכלית דרמטית על חייו. מבחינת העותר - כך הוא טען, ההכרה בו כנכה צה"ל היא מבחינתו בעלת משמעות רגשית, מעבר לנושא הכלכלי. יחד עם זאת, ומאידך גיסא, יש לציין כי לגישתו של המשיב, העותר - שלא נפגע במהלך שירותו הצבאי, אינו נכה צה"ל, ומעולם לא הוכר ככזה (על גישה זו כשלעצמה העותר כמדומה אינו חולק עוד). לכן, הזכויות אותן הוא קיבל במהלך כל השנים, הן זכויות שניתנו לו לפנים משורת הדין. יתרה מזאת, המשיב סבור כי בשמונה השנים האחרונות, ניתנו לעותר תגמולים כנכה צה"ל רק מחמת טעות. מבחינה זו הוטב מצבו של העותר לעומת נכים רבים אחרים שלא הוכרו על ידי הצבא כנכי צה"ל, ולא קבלו לכן כל זכויות שהן. במהלך הדיון בעתירה, יהיה מקום להביא בחשבון את העניינים הנ"ל - קרי את הפגיעה החמורה בעותר עקב ההחלטה לשלול ממנו את הזכויות שניתנו לו בפועל לתקופה של 13 שנים, מחד גיסא, ומאידך גיסא, את הזכויות שהוקנו לעותר לאורך שנים ארוכות. טענות הצדדים 6. העותר טען כי עד שנת 2005 נטתה ועדת למ"ד לאור מדיניותה, להכיר בנכות של אנשי קבע צעירים לוחמים ביחידות מובחרות - כמו העותר, שהיה קצין מצטיין בחיל הים במועד בו נפצע. לגישת העותר, הגבלת ההכרה בזמן - לא נועדה כדי לשוב ולבחון את עצם הזכאות, אלא רק כדי לבחון האם השתנה המצב הרפואי של הנכה. אם לא היה שינוי, קוּבעו זכויותיו של הנכה. לצורך קיבוע הזכויות, כך נטען, לא נדרשה בהכרח החלטה נוספת של ועדת למ"ד. מדיניות זו הונהגה בידיעת שרי הביטחון בתקופה הרלוונטית, ובאישורם. עוד נטען כי אין לקבל את עמדת משרד הביטחון לפיה המדיניות שונתה קודם לשנת 2005, בשנת 2002. על כל פנים, שינוי המדיניות לא יכול היה לחול באופן רטרואקטיבי, על מי שכבר הוכר על ידי הוועדה בהתאם למדיניות הקודמת. יישום המדיניות הנ"ל על המקרה דנן מביא למסקנה - כך נטען - כי הכוונה היתה לקבע את זכויותיו של העותר בתום 5 שנים, אם לא ישתנה מצבו הרפואי. 7. העותר טען כי הוא ואביו נפגשו עם מר צ'יקו, שהיה ראש אגף השיקום, והוא הבטיח להם כי בתום חמש השנים יוארך תוקף זכויותיו של העותר או יקוּבּע, בכפוף לכך שלא יחול שינוי משמעותי במצבו הרפואי. העותר שוכנע בפגישה זו כי ניתנה לו הבטחה מחייבת, וכי עתידו מובטח ותוקף זכויותיו יקוּבּע. ואכן, העותר המשיך לקבל תגמולים מלאים למשך 8 שנים נוספות, לאחר תום תקופת 5 השנים, כאשר עובדה זו היתה ידועה לעובדי השיקום - הן בדרג הזוטר והן בדרג הבכיר, כולל בקשות ואישור של הטבות חריגות. לכן, כך טוען העותר, ניתנה לו הבטחה מנהלית מחייבת, לפיה ההכרה בו לא תוגבל לפרק זמן של 5 שנים, בהתבסס על המדיניות שנהגה באותה תקופה, כאשר נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה. ההבטחה ניתנה בידיעתם של מחצית מחברי ועדת למ"ד ובאישורו של ראש הוועדה מר חיים ישראלי, שהיה באותה תקופה יד ימינו של שר הביטחון. 8. ההבטחה ניתנה תוך כוונה לתת לה תוקף משפטי - מסקנה העולה מכך שהיא ניתנה בכתב. נותן ההבטחה היה בעל יכולת למלא אחריה, שכן לאחר שנכה הוכר על ידי ועדת למ"ד, החלטה בדבר הארכת תוקף הזכויות או קיבוען היתה יכולה להתקבל על ידי ועדת למ"ד - אף ללא אישור השר. אין במקרה דנן צידוק חוקי לשינוי ההבטחה - ועל כל פנים הרשות, שהנטל מוטל עליה, לא הוכיחה זאת. לגישת העותר, המשיב אף לא הצליח להוכיח קיומה של טעות בהכרה המאוחרת בזכויות העותר, לאחר תום תקופת חמש השנים. עוד נטען כי אין במקרה דנן חשש מריבוי מקרים דומים אחרים, שכן נסיבותיו של העותר הן ייחודיות. 9. העותר טען כי הסתמכותו על המצגים שהוצגו לו, יוצרת השתק מנהלי, המונעת מהמשיב מלחזור בו מההבטחה. לגישת העותר, מר צ'יקו לא סייג את דבריו, ולא אמר לעותר כי כדי להאריך את תוקף הזכויות תידרש החלטה נוספת של הוועדה, ואף לא אמר כי דבריו מבטאים את המדיניות הנוהגת באותה עת בוועדת למ"ד. העותר לא יכול היה לדעת על כך. העותר ומשפחתו הסתמכו - כך נטען -על דברי מר צ'יקו, ועל ההנחה כי זכויות העותר כנכה צה"ל יישמרו, כאשר ההסתמכות התבססה על מצגים נוספים של עובדי אגף השיקום במשרד הביטחון, שעמדו עם העותר בקשר יומיומי, ובכלל זה אישרו לו הלוואה לרכישת דירה ובקשות חריגות נוספות, גם לאחר תום תקופת חמש השנים. המשיב לא הוכיח כי קיים אינטרס ציבורי בעל טעם מספק, שיצדיק את הפגיעה הנטענת בהסתמכות של העותר, מה עוד שכאמור נסיבות המקרה הן נדירות, ולכן אין חשש מ"השלכות רוחב". 10. עוד טען העותר, כי זכויותיו נשללו ממנו ללא שניתנה לו זכות טיעון, במסגרת דיון בו אמורה היתה להיפרס התשתית העובדתית המלאה הרלוונטית. לגישת העותר, הפגישה בינו לבין ממלא מקום ראש אגף השיקום - אינה שימוע. הפגישה נערכה לאחר קבלת ההחלטה בעניינו של העותר, ולאחר שזכויות העותר כבר נשללו ממנו. שימוע צריך להתקיים לפני קבלת ההחלטה, ובמקרה דנן היה מקום לקיומו של שימוע מקיף פנים אל פנים, ולא בכתב. 11. מנגד טען המשיב כי יש לדחות את העתירה. לא ניתן לקבל את טענת העותר ביחס להבטחה מנהלית שניתנה לו לפיה הוא ימשיך ליהנות מזכויות של נכה צה"ל גם בתום תקופת חמש השנים. זאת, הן משום שההבטחה הנטענת לא היתה ברורה, מפורשת ובלתי מסויגת, והן משום שמר צי'קו לא היה מוסמך לתת התחייבות כזו. מר צ'יקו ציין כי כל מה שאמר לאביו של העותר הוא כי הוא צופה כי בעתיד יוארכו זכויות העותר, או יקובעו בהחלטה נוספת. מדובר בתחזית ולא בהתחייבות או הבטחה ביחס לאופן הפעלת שיקול הדעת של הוועדה בעתיד - כאשר מר צ'יקו ממילא אינו יכול לכבול את שיקול הדעת של הוועדה. המשיב טוען כי בכול מקרה - לצורך הארכת תוקף הזכויות היתה צריכה להתקבל המלצה נוספת של ועדת למ"ד, שלא התקבלה. עוד נטען, כי קבלת טענת העותר תיצור הפליה פסולה בינו לבין אחרים שתביעתם להכרה בהם כנכי צה"ל נדחתה. מעבר לכך נטען כי גם לגרסת העותר, ההבטחה שניתנה לו מתייחסת לאפשרות כי זכויותיו יוארכו או יקובעו, והבטחה זו קוימה משום שבפועל זכויות העותר אכן הוארכו. 12. המשיב טען כי זכויות העותר לא נפגעו, שכן הוא היה זכאי, בהתאם להמלצת הוועדה, לזכויות לפרק זמן של חמש שנים. הוועדה לא המליצה - אף שיכלה לעשות כן - על מתן זכויות לתקופה בלתי מוגבלת. עוד צוין, כי ממילא לו היה מובא עניינו של העותר לוועדה, היה עליה להביא בחשבון את מצבו הסוציו אקונומי, ולכן ממילא לא יכול היה מר צ'יקו להבטיח כי הוועדה אכן תאריך את זכויותיו של העותר. המשיב טען כי ועדת למ"ד היתה גוף ממליץ בלבד. בניגוד לטענת העותר, מר צ'יקו לא העיד כי ועדת למ"ד היתה מוסמכת לקבל החלטה על הארכת זכויות, ועל פי הטענה אכן לא היתה לה סמכות כזו, אלא הסמכות היתה נתונה לשר ולו בלבד. 13. המשיב הוסיף וטען כי אין לקבל גם את הטענה בדבר השתק על פי מצג. מהמסמך שעליו הסתמך העותר, מסמך ע/7, לא עולה התחייבות ברורה ומפורשת להכיר בעותר כנכה צה"ל לצמיתות. על פי ההלכה הפסוקה, טענת השתק תוחל רק במקרים נדירים, כאשר מדובר בהבטחה שניתנה תוך חריגה מסמכות. באשר לטענת העותר ביחס לזכות השימוע - הרי העותר הוזמן להישמע בטרם מתן ההחלטה בעניינו, ולא הופיע. לאחר הפסקת התגמולים התקיימה פגישה, בה פרש העותר את טיעוניו. אף אם נפל פגם בעניינו של העותר בהקשר זה, אין בו כדי לשלול את תוקפה של ההחלטה בעניינו, לאור תורת התוצאה היחסית. דיון 14. העותר לא חזר במסגרת סיכומיו על הטענה לפיה הוא נכה צה"ל. לכן, יש לבחון את טענות העותר לפיהן חרף העובדה כי הוא אינו נכה צה"ל ולא הוכר ככזה, הוא זכאי לזכויות של נכה צה"ל - בין מכוח הבטחה מנהלית ובין מכול השתק מנהלי. טענות אלה יידונו להלן. הבטחה מנהלית 15. כאמור, טענתו הראשונה של העותר היא כי ניתנה לו הבטחה מנהלית, שהוא מבקש כי בית המשפט יאכוף אותה על המשיב. כדי לקבל טענה בדבר קיומה של הבטחה מנהלית, כך נפסק, נדרש הטוען לקיומה של הבטחה כזו להוכיח באופן ברור כי הבטחה כזו אכן ניתנה, ואין די בהקשר זה בהצהרת כוונות גרידא. כן נפסק כי על ההבטחה להיות: "מפורשת וברורה, ולא מוטלת בספק. יתר התנאים המצטברים הנדרשים לקיום הבטחה מנהלית בת תוקף הם: כי נותן ההבטחה היה בעל סמכות חוקית לתיתה; כי הוא נתן אותה מתוך כוונה להקנות לה תוקף משפטי; כי הוא בעל יכולת למלא אחריה, וכן כי הצד השני הבין אותה כמחייבת. על תנאים אלה מתווסף התנאי כי לא קיים צידוק חוקי לשנות מההבטחה או לבטלה" (ר' למשל בג"ץ 8634/08 שם טוב אלחננוב נ. משטרת ישראל כב' השופטת פרוקצ'יה, מיום 16.1110 והפסיקה המובאת שם, ור' גם בג"ץ 135/75 סאיטקס קורפוריישן בע"מ נ. שר המסחר והתעשייה, פ"ד ל(1) 673, ובג"ץ 585/01 קלכמן נ. ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706). 16. בעניינו, המשיב טען כי חלק מהתנאים הללו לא התקיימו. כך, נטען כי מר צ'יקו לא היה מוסמך להבטיח את מה שהתיימר לטענת העותר להבטיח; ואף ועדת למ"ד לא היתה הגוף המוסמך להאריך את זכויותיו של העותר - אלא שר הביטחון הוא שהיה בעל הסמכות. עוד נטען, כי ההבטחה לא היתה ברורה ומפורשת דיה, כדי שניתן יהיה לראות בה הבטחה שלטונית. אני סבורה כי אכן לא הוכחו כל התנאים הנדרשים כדי שניתן יהיה לקבוע כי לעותר ניתנה הבטחה מנהלית, לפיה הוא יהיה זכאי לזכויות כשל נכה צה"ל ללא כל הגבלת זמן. לטעמי, לגישת העותר עצמו, אף אם ניתנה לו הבטחה שלטונית, לא היה מדובר בהבטחה לפיה זכויותיו יקובעו לצמיתות, אלא לכול היותר הבטחה כי הזכויות יוארכו גם בתום תקופת חמש השנים. 17. מסקנה זו נובעת קודם כל מהמסמך עליו מבסס העותר את טענותיו, מסמך ע/7. במסמך זה כותב מר צ'יקו: "הבהרתי לרותם (העותר, ר.ר.) ולאביו שהכוונה בהגבלת הזכויות לתקופה של 5 שנים היתה כדי לעמוד בתום חמש השנים על מצבו הרפואי, וכי במידה ומצבו הרפואי לא ישתנה משמעותית, המגמה תהיה להאריך את הזכויות לתקופה נוספת או אפילו לקבען". העותר התייחס להתחייבות זו, וטען לה גם בסיכומיו - כך, בס' 11 לסיכומים טען העותר כי מר צי'קו הודיע לו ולאביו כי בתום 5 השנים "יוארך תוקף זכויותיו של העותר או יקובע בכפוף לכך שלא יחול כל שינוי משמעותי במצבו הרפואי של העותר". 18. כפי שהובהר לעיל, כדי שיינתן תוקף להבטחה מנהלית, על ההבטחה להיות ברורה ומפורשת. הדברים המיוחסים למר צ'יקו אינם לטעמי הבטחה ברורה ומפורשת לכך כי זכויות העותר יקובעו לצמיתות. לכול היותר ניתן להבין מהם כי הזכויות יוארכו לפרק זמן נוסף, מעבר לתקופה של חמש שנים, אם לא יחול שינוי משמעותי במצבו הרפואי של העותר. אולם, אין די בכך כדי להגיע למסקנה אליה מבקש העותר להגיע - כי מדובר בהתחייבות לפיה בתום תקופת חמש השנים, היא יזכה במעמד למעשה של נכה צה"ל. הבטחה לכך כי העותר יוכר כנכה צה"ל לצמיתות, היא הבטחה שונה מאשר הבטחה להאריך את תוקף ההכרה בו מעבר לתקופת חמש השנים. כפי שצוין לעיל, העותר לא הוכר בפועל כנכה צה"ל. ההטבות שניתנו לו - ניתנו לפנים משורת הדין, על ידי ועדה שזה שמה וזו מטרתה. בנסיבות אלה, הכרה לתקופה מוגבלת היא סבירה. 19. ענין נוסף שיש בו כדי להכביד על העותר בטענתו בדבר קיומה של הבטחה מנהלית, הוא נוסח האמור במכתב ע/7 ועדותו של מר צ'יקו ביחס לתוכן הדברים שנאמרו על ידיו לעותר ולאביו במהלך הפגישה ביניהם. כך, במכתב ע/7 כפי שצוטט לעיל, מר צ'יקו אינו מתחייב לעותר כי תקופת חמש השנים תוארך. כל שהוא מציין הוא כי "המגמה תהיה" להאריך את התקופה. מאחר שכפי שהובהר לעיל, הבטחה מנהלית צריכה להיות ברורה ומפורשת - לא ניתן לקבוע ביחס לאמירה בדבר "מגמה" - כי מדובר בהבטחה מנהלית. התייחסות ל"מגמה" דומה יותר ל"הצהרת כוונות גרידא", הצהרה שעל פי ההלכה הפסוקה, אין די בה כדי להוות הבטחה מנהלית (ר' בג"ץ 585/01 קלכמן נ. ראש המטה הכללי פ"ד נח(1) 694, 706). 20. מר צ'יקו אף העיד בבית המשפט ביחס לתוכן הדברים שנאמרו על ידיו לעותר ולאביו. כך, העיד מר צ'יקו (בעמ' 8 לפרוטוקול), כי כוונתו היתה כי בתום תקופת חמש השנים, עניינו של העותר יובא שוב בפני ועדת למ"ד (כאשר פירוש הדבר כי הוועדה תצטרך לשוב ולהפעיל את שיקול דעתה). הוא אף העיד כי הדברים שנאמרו על ידיו היו למעשה "תחזית" ביחס לאופן בו הוא צופה כי ועדת למ"ד תחליט בעניינו של העותר בתום תקופת חמש השנים (ר' עמ' 2 לפרוטוקול, וכן עמ' 11 שם העיד מר צ'יקו כי מר ישראלי ציין כי "ככול הנראה" הוא יחליט על הארכת הזכויות). גם דברים אלה אינם משקפים התחייבות "ברורה ומפורשת" שדי בה כדי לקבוע כי ניתנה לעותר הבטחה מנהלית כי זכויותיו של העותר יקובעו וכי יינתנו לו זכויות לצמיתות. יוער עוד כי כעולה מהדברים כפי שהובאו לעיל, העותר היה צריך לצפות כי בתום תקופת חמש השנים, יובא עניינו פעם נוספת בפני ועדת למ"ד, שתמליץ האם להאריך את התקופה. התקופה לא היתה אמורה להיות מוארכת "מאליה" בשום מקרה. העותר היה מודע לכך כי עניינו לא הובא פעם נוספת בפני ועדת למ"ד, וגם מטעם זה קשה לקבל את טענתו כי הוא הניח כי תוקף זכויותיו הוארך. 21. לעובדה כי לא ניתנה לעותר הבטחה ברורה ומפורשת, אני סבורה כי ככול שדבריו של מר צ'יקו יתפרשו כהבטחה כזו, הרי המשיב עמד בהבטחה שניתנה - כפי שהיא עולה מהמסמך ע/7 ומטענות העותר. זאת משום שהמסמך ע/7 מתייחס,כאמור, לאפשרות שלאחר תום תקופת חמש השנים יוארכו הזכויות ל"תקופה נוספת", או אפילו יקובעו. כלומר, ההתחייבות היא לאחת משתיים - הארכת הזכויות, או קיבוען. ואכן, וכפי שצוין לעיל, בתום תקופת חמש השנים לא נשללו מהעותר הזכויות שהוקנו לו. בפועל הוא הוסיף לקבל זכויות כשל נכה צה"ל לפרק זמן נוסף של שמונה שנים - וזאת בין אם לאור העובדה שמצבו לא השתנה ולאור הבטחת מר צ'יקו - כגרסת העותר, או בשל טעות - כגרסת המשיב. כאשר הובטח לעותר כי זכויותיו יוארכו ל"תקופה נוספת", הרי הדעת נותנת שמדובר בתקופה נוספת בת חמש שנים - כמו התקופה הראשונה שבמסגרתה ניתנו לעותר הזכויות מלכתחילה. לכן, משבפועל הוארכו הזכויות לתקופה של 8 שנים נוספות (כלומר, תקופה נוספת שהיא ארוכה הרבה יותר מתקופת חמש השנים הראשונות), מדובר בהארכה סבירה, שעולה בקנה אחד עם האמור במכתב ע/7 - גם בהנחה שמכתב זה משקף הבטחה מנהלית מחייבת. במילים אחרות, העותר לא יכול היה לצפות אלא כי הוא ימשיך להיות מוכר כנכה לתקופה סבירה נוספת - מעבר לתקופת חמש השנים, וכך אכן קרה בפועל. לו היה העותר מבקש לאכוף את ההבטחה, לא ניתן היה לטעמי להעניק לעותר זכויות מעבר לזכות לקבל זכויות כנכה לתקופה נוספת של חמש שנים - כאשר בפועל העותר קבל זכויות לתקופה ארוכה אף יותר. 22. ענין נוסף שיש בו כדי להכביד על העותר, הוא שאלת סמכותו של מר צ'יקו להבטיח את מה שהבטיח לעותר לטענתו. כך, העותר טען כי הסמכות להאריך את הזכויות שניתנו לעותר (לעומת הסמכות המקורית להעניק לו את הזכויותשהיא סמכות של שר הביטחון), היתה נתונה לועדת למ"ד, ולא לשר הביטחון. אני סבורה כי העותר לא הוכיח טענה זו. טענת העותר מסתמכת על דבריו של מר צ'יקו בעמוד 9 לפרוטוקול (ר' ס' 22 לסיכומי העותר). ואולם, אינני סבורה כי העותר הרים את הנטל והוכיח כי ועדת למ"ד היתה מוסמכת לקבוע כי זכויותיו של העותר יוארכו (ודאי שלא כי הן יוארכו לצמיתות). ועדת למ"ד היא כאמור ועדה מייעצת. הנטל להוכיח כי היו לה סמכויות ראשוניות, מוטל על העותר הטוען לכך. העד מר רובין שהוא סגן ראש אגף תקציבים במשרד הביטחון הצהיר כי הוא מניח כי שר הביטחון קורא את המלצות הוועדה בטרם אישורן. על כל פנים, לא הובאה אסמכתא לכך כי הוועדה מוסמכת להאריך תוקף של זכויות מעבר לתקופה שבגינה ניתן אישורו של שר הביטחון, וכי לא נדרש אישור נוסף של שר הביטחון לתקופה נוספת. העותר הסתמך כאמור על עדותו של מר צ'יקו, שהעיד כי ההחלטה על הארכת זכויות היתה צריכה להתקבל "אם ישירות לשר ואם באמצעות ועדת למ"ד" (ר' עמ' 9 לפרוטוקול). אף שכוונת הדברים אינה ברורה, לא ניתן לשלול את האפשרות כי מר צ'יקו התכוון לכך כי השר יכול לקבל את ההחלטה ישירות, או באמצעות המלצה של הוועדה. על כל פנים, מר צ'יקו לא העיד באופן מפורש כי ועדת למ"ד הוסמכה להאריך את תקופת מתן הזכויות לעותר, וכאמור - אין כל אסמכתא לטענה זו. לכן, לא ניתן לקבוע כי העותר הוכיח את גרסתו בהקשר זה. 23. מכאן, כי לא מר צ'יקו עצמו, ואף לא ועדת למ"ד - לא היו מוסמכים להאריך את התקופה במסגרתה ניתנו לעותר זכויות כנכה צה"ל. הסמכות להחליט בענין - ולכן הסמכות להתחייב ביחס לעתיד בהקשר זה - היא סמכותו של שר הביטחון. אין חולק כי שר הביטחון לא התחייב כלפי העותר כי הוא יוענקו לו זכויות כשל נכה צה"ל לצמיתות, וגם מטעם זה לא ניתן לקבל את טענותיו של העותר בעתירה. בשולי הדברים נחזור ונזכיר כי גם ועדת למ"ד עצמה - שמגישת העותר עולה כי היתה צריכה לפחות לקבל החלטה נוספת בעניינו - לא התכנסה פעם נוספת, ולא קבלה החלטה להאריך את תוקפן של זכויותיו. השתק מצג 24. מטעמים דומים לטעמים שפורטו לעיל, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי המשיב מושתק מלהתכחש לדברים שנאמרו לעותר לטענתו על ידי מר צ'יקו. ראשית, מדובר כאמור בדברים שאינם מפורשים דיים, ושעולה מהם לכול היותר התחייבות כי תקופת חמש השנים תוארך לתקופה נוספת, אולם לא התחייבות כי היא תימשך לצמיתות. 25. כאמור, העותר טען כי מר צ'יקו לא סייג את דבריו, ולא אמר לו כי תידרש החלטה נוספת של הוועדה כדי להאריך את תוקף זכויותיו של העותר. אולם, אני סבורה כי מחקירתו הנגדית של מר צ'יקו עולה מסקנה שונה - מר צ'יקו נשאל: "האם יוצר מזה שבעצם אתה התכוונת שאמרת אני אפעל, הכוונה שתביא את זה לוועדת למ"ד לתום חמש השנים?" והשיב: "בעיקרון כן, כן". מעדות זו של העד מר צ'יקו שהעיד מטעם העותר, עולה כי הוא אכן הבהיר לעותר כי תידרש החלטה נוספת של ועדת למ"ד, וכי לכול היותר הוא ציין באוזניו של העותר כי הוא יביא את עניינו של העותר לוועדה. קיומו של דיון נוסף בוועדה, היה צריך להבהיר לעותר כי הדיון בעניינו לא הסתיים, וכי קיימת אפשרות כי הוועדה לא תשוב ותאשר את זכויותיו לפנים משורת הדין פעם נוספת. כפי שצוין לעיל, גם לו היתה מתקבלת החלטה של הוועדה להמליץ על הארכת התקופה בו יוענקו לו זכויות, ההחלטה הסופית בהקשר זה היתה החלטתו של שר הביטחון. 26. יש לציין כי על פי ההלכה הפסוקה, המגמה היא שלא להחיל את תורת ההשתק כלפי רשות מנהלית בנסיבות בהן פעלה הרשות בחריגה מסמכות, משום שהדבר אינו מתיישב עם עיקרון חוקיות המינהל (ר' ע"א 9073/07 מדינת ישראל נ. אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ואח'). כפי שצוין לעיל, אינני סבורה כי מר צ'יקו היה מוסמך להתחייב לעותר כי זכויותיו יקובעו, ואף לא הוכח כי ועדת למ"ד עצמה היתה מוסמכת להאריך לצמיתות את זכויות העותר, אלא לכול היותר להמליץ על כך לשר הביטחון. מכול הטעמים הללו, אני סבורה כי אין מקום גם לקבל את טענתו של העותר מכוח השתק על פי מצג. האם נפגעו זכויות של העותר? 27. העותר טען כי הוא נפגע לאור הסתמכותו של דבריו של מר צ'יקו, וכן טען כי היה על המשיב לקיים שימוע בטרם נשללו ממנו זכויותיו, ולאפשר לו להעלות בעל פה את מכלול טענותיו. 28. ככלל, העובדה כי העותר הוכר במשך תקופה כוללת של 13 שנים כנכה צה"ל - לא הביאה לשינוי מצבו לרעה אלא להיפך. העותר קבל זכויות כנכה צה"ל. במהלך תקופת חמש השנים הראשונות, קרי עד סוף שנת 2002, מימש העותר זכויות רבות להן היה זכאי כנכה - הוא קבל סיוע במימון שכר לימוד, הלוואה לרכישת דירה, סיוע בתשלום שכר דירה וסיוע ברכישת רכב רפואי (ר' פירוט בס' 12 לתגובת המשיב לעתירה). אין להלין על העותר כי פעל באופן זה, כפי שהיה זכאי. אולם, מדובר כמובן בהטבות משמעותיות להן זכה העותר, ושהוא לא יכול היה לזכות בהן אלמלא היו מוענקות לו, ולו באופן זמני, זכויות כנכה צה"ל. לאחר תום תקופת חמש השנים, הוסיף העותר - לגישתו שלו - לקבל תגמולים כנכה צה"ל. מובן כי אף לכך ישנה משמעות כספית לא מבוטלת - כאשר ביחס לתקופה של 8 השנים האחרונות, גישתו של המשיב היא כי העותר לא היה זכאי לקבל את הזכויות, וכי הן ניתנו לו בשל טעות. מובן כי המשיב אינו דורש כי העותר ישיב לו את הזכויות שהתקבלו על ידיו במשך התקופה - וטוב שכך. יחד עם זאת, מובן כי ביחס לרוב רובם של העניינים, אין מדובר בשינוי מצב לרעה של העותר - אלא להיפך, בשינוי לטובה שהוא בעל משמעות כספית לא מבוטלת לזכותו של העותר. 29. העותר טען לשינוי מצב לרעה ביחס למספר עניינים. כדי לבחון האם העותר נפגע כתוצאה מהסתמכותו של דבריו של מר צ'יקו, יש לבחון את השאלה האם הוא היה יכול לנהוג אחרת אלמלא ניתנה לו ההבטחה שניתנה לו לטענתו. בהקשר זה טען העותר כי אלמלא היה מסתמך על ההבטחה, הוא יכול היה לערער על ההחלטה שלא להכיר בו כנכה צה"ל. אולם, כדי שניתן יהיה לקבוע כי העותר הרים את הנטל והוכיח כי הוא שינה את מצבו לרעה, יש מקום לקבוע כי לו היה העותר מגיש את הערעור, הוא היה עשוי לזכות בו, ולהיות מוכר כנכה צה"ל. העותר לא חזר בסיכומים מטעמו על הטענה לפיה הוא אכן נכה צה"ל. העותר אף לא הניח את דעתי באופן אחר ביחס לטענה כי לו היה מגיש שוב את הערעור על ההחלטה שלא להכיר בו כנכה צה"ל, ערעור כזה היה מתקבל. העותר לא הבהיר את הטעמים לכך, ולא פירט את המצב המשפטי לגישתו. כפי שצוין בראשית הדברים, הערעור שהוגש על ידי העותר מלכתחילה, הוגש ללא נימוקים, כך שלא ניתן לבחון גם אותו לגופו. לכן, אין מקום לקבוע כי העותר נפגע במובן זה שמאחר שלא הגיש ערעור - הוא לא קבל זכויות של נכה צה"ל כדין. למעלה מן הצורך יוער כי חזקה על העותר שלו היה סבור כי עומדות לו טענות טובות וחזקות להכרה בו כנכה צה"ל, כי הוא היה עומד על דיון בערעור, ועל קבלת הכרעה בו, כדי להבטיח כי הוא יוכר כנכה כדין, וכי יוענקו לו אז זכויות לתקופה בלתי מוגבלת. כפי שצוין לעיל, בלא הכרה בכך כי העותר הוא נכה צה"ל, כל שהובטח לו על ידי מר צ'יקו הוא כי זכויותיו יוארכו מעבר לתקופת חמש השנים, אולם לא כי הוא יהיה זכאי לזכויות כנכה לתקופה בלתי מוגבלת. 30. העותר העלה טענות נוספות לגבי נושאים בהם הוא שינה את מצבו לרעה, לאור ההנחה שלו לפיה הוא יהיה זכאי לזכויות כנכה צה"ל לצמיתות. בהקשר זה נטען בין היתר כי העותר לא ביטח את עצמו, וכן כי הוא הסתמך על התגמולים לצורך קבלת הלוואה לרכישת דירה. אינני סבורה כי קבלת ההלוואה מהווה שינוי מצב לרעה. מדובר בהטבה שהעותר קבל, בתקופה בה הוקנו לו עדיין זכויות כנכה. לא ניתן לומר כי קבלתה של הטבה זו גרמה לו לנזק. באשר לטענה לפיה העותר לא ביטח את עצמו - טענה זו לא פורטה די הצורך על ידי העותר. העותר התייחס לביטוחי חיים ועבודה, אולם לא הבהיר האם הוא אכן מנוע היום מלבטח את עצמו בשום תנאי, האם יכול היה לבטח את עצמו בעבר, אלמלא היו ניתנות לו במשך 13 שנים זכויות כנכה צה"ל, ומהם תנאי הביטוח - בהנחה שביטוח כזה הוא אפשרי. אם אכן יכול היה העותר לבטח את עצמו בעבר, וביטוח כזה אינו אפשרי עוד היום, יתכן כי יש מקום להתחשב בעותר בהקשר זה. לצורך כך, אני סבורה כי מן הראוי לקיים שימוע מפורט לעותר, בו ייבחנו טענותיו לגבי העניינים הללו. ככול שישנם בתחום הביטוח עניינים שאינם בני תיקון - יתן המשיב את דעתו עליהם, וייעשה מאמץ לפתרם. אינני קובעת מסמרות ביחס לאופן בו על המשיב להתייחס לטענות העותר, אולם אני סבורה כי בטרם תינתן החלטה ביחס לאותם עניינים שלגביהם העותר אינו יכול עוד לבטח את עצמו, ככול שקיימים עניינים כאלה, מן הראוי כי תינתן לעותר ההזדמנות המלאה להביא עניינים אלה לדיון בפני המשיב. 31. העותר אף טען כי הסתמכותו על מעמדו כנכה צה"ל באה לדיד ביטויה החריף ביותר בנתיב בו בחר העותר להוביל את חייו לאחר פציעתו. העותר בחר להקדיש חלק גדול מחייו לפעילות למען שיקומם של נכים ולמען שילובם ההולם בחברה. הוא אף משחק בשתי מסגרות של כדורסל נכים. אינני מקלה ראש בטענה זו של העותר, ובעובדה כי מעמדו כנכה צה"ל הפך לחלק משמעותי מזהותו האישית והמקצועית של העותר, והפכה למעשה למרכז חייו. אני סבורה כי מדובר בטענה משמעותית, שיש לתת עליה את הדעת בכובד ראש. יחד עם זאת, אינני סבורה כי די בטענה זו כדי לקבל את בקשתו של העותר בעתירה, ולחייב את המשיב להכיר בו בפועל כנכה צה"ל. אני סבורה כי מהתנהלות הדברים בעניינו של העותר, עולה כי משרד הביטחון הכיר בתרומתו החשובה של העותר לצבא בתקופת השירות שלו - כפי שהיא עולה ממכתבי ההמלצה שהגיש העותר, וכי נעשה ניסיון לבוא לקראתו של העותר ולו גם לפנים משורת הדין, כדי לתת ביטוי לייחוד שבמצבו, ולהוקיר לו תודה על שירותו המסור בצבא. אני תקווה כי העותר יוכל להמשיך בפעילותו הציבורית גם לאחר פסק דין זה, וכי הוא יוכל להוסיף לשמש דוגמה לנכים נוספים, חרף העובדה כי הוא עצמו אינו מוכר באופן פורמאלי כנכה צה"ל. 32. יוער בשולי הדברים כי העותר התייחס לעובדה כי במשך שמונה השנים לאחר תום תקופת חמש השנים, הוא הוסיף לקבל זכויות כנכה צה"ל, בידיעת כל הגורמים - זוטרים ובכירים - במשרד הביטחון. אני סבורה כי עובדה זו כשלעצמה אין די בה כדי להביא לקבלת העתירה. קבלת זכויות בפועל אינה מהווה "הבטחה מנהלית" ברורה ומפורשת. אין בהמשך מתן הזכויות גם כדי להשתיק את המשיב, ולאפשר לו לטעון כי העותר אינו נכה צה"ל, וכי משלב מסוים ואילך הוא אינו זכאי לזכויות נוספות. לכך מתווספת העובדה שצוינה כבר לעיל, כי העותר עצמו ידע כי עניינו לא הובא פעם נוספת בפני ועדת למ"ד, וכי בפועל תקופת ההכרה בו כבנכה לא הוארכה - לא לתקופה נוספת וודאי שלא לצמיתות. לאור כל האמור לעיל, ובכפוף לאמור בס' 30 לעיל, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות. צבאנכותנכי צה"לצה"ל