לטענת המבקשים, גבה מהם המשיב, עורך דין במקצועו, שכר טרחה העולה פי 14 לערך מהשיעור המותר הקבוע בצו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שכר טרחת עורך דין מופרז: פתח דבר וטענות הצדדים בפניי בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית, מכח חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006 (להלן - חוק תובענות ייצוגיות). לטענת המבקשים, גבה מהם המשיב, עורך דין במקצועו, שכר טרחה העולה פי 14 לערך מהשיעור המותר הקבוע בצו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מירבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין), התש"ס - 1999 וצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מירבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין) (תיקון), התשס"ז - 2007 (להלן - צווי הפיקוח). המבקשים רכשו זכויות בדירה המצויה בבניין מגורים ברח' רבין 4 קריית-אונו (להלן - הבנין). הזכויות רשומות במרשם "פנימי" אצל המשיב, נוכח העובדה שבמועד הרלוונטי, קרי רכישת הזכויות, טרם נרשם הבניין כבית משותף במרשם המקרקעין. לטענת המבקשים, המשיב התנה את רישום העברת הזכויות בתשלום שכר טרחה, והם נאלצו לשלמו תחת מחאה, וכעת דורשים את השבת הסכומים שנגבו מהם ביתר. אין חולק כי שכר הטרחה ששולם ע"י המבקשים למשיב עמד ע"ס 4,983 ₪, סכום השווה ל- 0.3% מסכום עיסקת רכישת הדירה, שעמד ע"ס 1,425,000 ₪. לטענת המבקשים, הסכום ששולם למשיב חורג מזה שנקבע בצווי הפיקוח, העומד ע"ס 351 ₪, במועד הרלוונטי לתובענה. לפיכך, טוענים המבקשים כי יש להשיב להם את ההפרש בסך 4,587 ₪. המבקשים עותרים לאישור תביעתם כתובענה ייצוגית, שכן לטענתם היא זו מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית ומתקיימות בה הדרישות המפורטות בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות. המבקשים חפצים להגדיר את "חברי הקבוצה" כמי שמכרו או רכשו זכויות "יד שנייה" בבניין ואשר שילמו למשיב שכר טרחה מעבר לקבוע בצווי הפיקוח, ולכן זכאים להשבת ההפרש. המבקשים טוענים כי המשיב הודה, כי נכון לחודש יולי 2010 בוצעו בבניין כ- 60 עיסקאות "יד שנייה" (ראה נספח ז' לבקשה). המבקשים מעריכים אפוא כי בממוצע שולם למשיב ע"י כל אחד מחברי הקבוצה סך של 5,300 ₪ + מע"מ, ולפיכך סכום ההשבה מוערך על ידם בסך של 350,000 ₪ + מע"מ. המשיב טוען כי מדובר בכ-20 עד 30 דיירים בלבד (על כך להלן). בפי המשיב שלל טענות המצדיקות לטענתו דחייתה של הבקשה, ואפרט את המרכזיות שבהן: ראשית, המשיב טוען כי צווי הפיקוח כלל אינם חלים על המבקשים ולא על חברי הקבוצה שאותה הם מבקשים להגדיר בתובענה הייצוגית. שנית, התובענה שהגישו המבקשים איננה מתאימה להתברר כתובענה ייצוגית, לרבות בשל העובדה שמדובר בעשרות בודדות של חברי קבוצה. שלישית, המבקשים נטלו לעצמם מרצונם את תשלום שכר טרחת המשיב. רביעית, הפרוצדורה המשפטית הנדרשת בתיק זה אינה מתאימה לתביעה ייצוגית עם משלוח הודעות צד ג', אם תאושר התביעה הייצוגית. חמישית, חברי הקבוצה אינם בעלי אינטרסים זהים. שישית, לא צורפו צדדים נדרשים לתובענה. שביעית, הסכומים הנתבעים ע"י המבקשים אינם מתאימים להתברר בתביעה ייצוגית. שמינית, המבקשים ובאי כוחם אינם מתאימים לנהל את ההליך. להלן אדון בטענות המשיב, תוך שילובן בדרישות חוק תובענות ייצוגיות והפסיקה מכוחו. סיכויי התובענה באשר לאופן בחינתו של תנאי זה, הסביר כב' השופט י' אנגלרד: "על-מנת להשתכנע כי לכאורה, קיימת אפשרות סבירה ששאלות מהותיות של עובדה ומשפט יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה, נדרש בית-המשפט להיכנס לעובי הקורה ולבחון את התובענה לגופה, אם היא מגלה עילה טובה והאם יש סיכוי סביר להכרעה לטובת התובעים" [ע"א 6343/95 אבנר נפט וגז בע"מ נ' אבן, פ"ד נג(1) 115, 118 (1999); עוד ראו ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא(2) 312, 328-327 (1997)]. במלאכת בחינת סיכויי התביעה אין להקל ראש וכבר נקבע כי "ראוי לעבור פרוזדור זה בזהירות מרובה וליתן את הרשות רק במקרים המתאימים" זאת, "לבל תתבררנה תביעות סרק ייצוגיות שאינן ראויות להתברר ככאלה, על כל המורכבות והבעייתיות הכרוכות בהן" (רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון גת, פ"ד נב(2) 713, 720). תחולת צווי הפיקוח על המקרה שבפניי סעיף 11 (א) לחוק הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים התשנ"ו - 1996 קובע כך: "לא ימכור אדם במהלך עסקו מצרך ולא ייעשה במהלך עסקו שירות במחיר העולה על המחיר הקובע; נקבע למצרך או לשירות מחיר קובע שאינו מחיר מירבי, לא ימכור אדם במהלך עסקו את המצרך ולא יעשה אדם במהלך עסקו את השירות, אלא באותו מחיר". סעיף 2 (א) לצו הפיקוח על מחירי מצרכים ושירותים (קביעת מחיר מירבי לשירותי נותן שירות בהעדר רישום זכויות בפנקסי המקרקעין ) (התיקון) התשס"ז - 2007 קובע את "המחיר המירבי שרשאי נותן שירות לגבות בעד רישום אצלו של העברת זכויות יהא כמפורט להלן" - וכאן מפורטת טבלת תעריפים מותרת בחלוקה לפי שנים, כאשר נקבע בסעיף 2 כאמור כי החל משנת 2007 ואילך, המחיר המירבי כאמור יעמוד ע"ס 300 ₪ בצירוף מע"מ, דהיינו 351 ₪. השאלה הנשאלת הינה אפוא, האם הצו שצוטט כאמור חל על המקרה שבפניי. אין חולק כי עורך דין יכול שיהא "נותן שירות" לצורך צו הפיקוח הנ"ל, ולא רק חברה משכנת. הדבר עולה הן מלשון התקנה, שאיננה קובעת כי נותן השירות הוא רק חברה משכנת, והן בפסיקה בנושא (ראה בעניין זה בר"ע 1221/04 אליהו כהן נ' שאול יואב וכן ת.א.מ (ת"א) 55606/08 דוד בנימין נ' עו"ד מיכאל דעואל). אין גם ספק כי צווי הפיקוח נועדו לשרת מטרה חברתית חשובה, לטובת ציבור רוכשי דירות ועל מנת למנוע את ניצול מצבם, ובמיוחד על רקע העובדה שאין ביכולתם לבחור את נותן השירות כאשר הם מוצבים בפני עובדה ולפיה משרד עו"ד מסויים בלבד הוא זה המנהל את המרשם "הפנימי" לא של הבניין ואין בלתו. על מנת למנוע מצב שנותן השירות יקבע מחיר כראות עיניו וינצל את "המונופול" שנוצר כהיותו נותן השירות היחיד בנוגע לאותו בניין, חוקקו צווי הפיקוח, המהווים חקיקה צרכנית מובהקת. טוען המשיב כי אין מדובר ברכישת זכויות "יד שנייה", שכן המדובר בקבוצת רכישה של עשרות אנשים (כ-50 אנשים שקיבלו כ-90 דירות) אשר הלכה למעשה הם עצמם יזמי פרוייקט הבנייה. כיוון שכך, לשיטת המשיב, במצב דברים זה אין תחולה לצווי הפיקוח על התובענה שבפניי. המשיב מבקש לסמוך את טענתו גם על פסק דינו של כב' השופט בני שגיא שניתן במסגרת ת.ק. 9152-09-08 הולצמן נ' עו"ד אברהם נאמן (4.3.09). בפסק דין זה נדחתה תביעתו של חבר קבוצת הרכישה כנגד המשיב עצמו, תוך שנקבע כי לא ניתן לומר שזכויות התובע שם נרכשו מנותן שירות, שכן הוא עצמו, כחלק מקבוצת הרכישה, הינו היזם בעצמו, ולכן אין תחולה לצו הפיקוח, בהיותו החולייה הראשונה בשרשרת בעלי הזכויות (עמ' 5 לפסה"ד). דעתי איננה כדעתו של המשיב בעניין זה. במצב הדברים שבפניי, אין מדובר בחבר קבוצת הרכישה, כפי שהיה מצב הדברים בפסה"ד של כב' השופט שגיא. אין חולק כי המבקשים לא היו חלק מקבוצת הרכישה אלא רכשו את הזכויות בדירה מאת אחד החברים שבקבוצת הרכישה. ממילא, המבקשים לא היו החולייה הראשונה בשרשרת בעלי הזכויות, ומשכך קיים הבדל מהותי בין מצב הדברים כאן לתשתית העובדתית אשר שימשה את כב' השופט שגיא בפסק דינו. נהפוך הוא, פסק דינו של כב' השופט שגיא רק מחזק את דעתי כי במצב הדברים בענייננו יש תחולה לצווי הפיקוח. ודוק: חברי קבוצת הרכישה התקשרו עם המשיב בהסכם לצורך ליווי משפטי לפרוייקט ורישום הזכויות בפנקס הבתים המשותפים, כאשר כל אחד שילם לו כ- 3,000 דולר ולמעלה מכך עבור שירות זה (ראה דברי המשיב בחקירתו בעמ' 6 לפרוטוקול). המדובר ב- 91 דירות בבניין, כך ששכר הטרחה שהמשיב היה אמור לקבל מקבוצת הרכישה עמד על כ- 270 אלף דולר ולמעלה מכך, בחישוב גס. ברור כי אין תחולה לצווי הפיקוח בחולייה הראשונה, בהתקשרות בין חברי קבוצת הרכישה או יזם בודד לבין משרד עורכי דין. עוד ברור כי לא יעלה על הדעת לטעון שיש לשלם עבור כל דירה סך של 300 ₪ למשרד עו"ד עבור ליווי משפטי כולל של פרוייקט, לרבות רישום בית משותף. כוונתו של צו הפיקוח היתה לחול על החוליות השנייה, השלישית והלאה, ולא על החוליה הראשונה. הדבר נלמד הן מהגיונם של הדברים והן מלשון הצו שצוטט על ידי .. "בעד רישום אצלו של העברת זכויות". פשיטא, כי העברת זכויות משמע, החלפת הרישום הפנימי במחשבו של משרד עורך הדין מפלוני לאלמוני, ובענייננו, מחיקת שמו של אחד מחברי הקבוצה, מר אור נס, ורישום שמות המבקשים תחתיו. מדובר בפעולה פשוטה יחסית, שאיננה מחייבת ליווי משפטי מורכב של פרוייקט בנייה או רישום בית משותף, פעולות בהן מקבל משרד עורך דין שכר ראוי, בשיעור שפרטתי לעיל. לכן, במצב דברים זה, הגביל המחוקק את הסכום שניתן לגבות והעמידו על מאות ₪ בודדים. טוען המשיב כי חברי הקבוצה הינם בגדר יזם, וברי לטענתו כי במצב בו יזם מוכר דירה לרוכש פרטי, שמשלם כמקובל למשרד עוה"ד 1% או 2% משווי הרכישה - לא חלים צוי הפיקוח. יש להבחין בין מצב דברים זה לבין מצב הדברים בענייננו. כאשר יזם מוכר דירה לרוכש, הרי שהרוכש משלם לעוה"ד עבור רישום הבית המשותף ולא עבור העברת זכויות, ולכן אין תחולה לצוי הפיקוח, שכן מדובר בפעולה מורכבת שלא יעלה על הדעת, כי התמורה עבורה תסתכם במאות ₪ בודדים. מעבר לכך, במקרה מעין זה, נאסר על עוה"ד של הקבלן/יזם לייצג את הרוכש בעיסקת הרכישה, והתשלום שמשלם לו האחרון הינו עבור רישום הבית המשותף בלבד, להבדיל מייצוג בעיסקה (ראה סעיפים 2 - 3 לכללי לשכת עורכי הדין (ייצוג בעיסקאות בדירות), תשל"ז - 1977). דא עקא, בענייננו, על כך אין חולק, שילמו חברי קבוצת הרכישה למשרד עוה"ד כ - 3,000 $ לדירה ובסה"כ לפחות 270,000$. על תשלום זה - בחוליה הראשונה - לא חלים צוי הפיקוח. אין כל הגיון מסחרי או אחר להחריג את תחולת צוי הפיקוח מהחוליה הנוספת, השניה, כפי בענייננו, במיוחד על רקע העובדה שהשירות שמקבלים חברי החוליה השניה, דוגמת המבקשים, הינו העברת הרישום בלבד. מסקנה זו מתיישבת גם עם ההגיון הצרכני ומטרת צוי הפיקוח, כחוק צרכני שנועד להגן על הציבור ה"שבוי" בידיו של משרד עו"ד פלוני ואינו יכול לשכור שירותי משרד עו"ד אחר לצורך רישום הבית המשותף. הטענה כי המבקשים לקחו על עצמם את תשלום שכר טירחת המשיב מרצונם עוד טוען המשיב כי המבקשים לקחו על עצמם מרצונם לשלם את שכר טרחתו וכי הסכם השיתוף או כל מסמך אחר אינם קובעים חובת תשלום שכר טרחה על רוכשי הדירות מאת חברי קבוצת הרכישה דווקא. אין בידי לקבל את טענת המשיב. המשיב הודה בחקירתו כי ניסח את נספח ב' לבקשה (ראה עמ' 7 לפרוטוקול ש' 3 - 4), שהינו בקשה להעברת זכויות עליה הם מתבקשים המוכרים והרוכשים לחתום. בסעיף 19 לבקשה להעברת זכויות נרשם כך: "המעבירים והנעברים מתחייבים בזה ביחד ולחוד, למלא אחר כל הוראת הסכם השיתוף והוראת הנציגות לשם קבלת אישור הנציגות להעברת זכויות ולשלם את כל ההוצאות בקשר לכך, ולשלם לעורכי הדין שכר בסך השווה ל- 0.3% מסכום העסקה להעברת הזכויות לנעברים, בתוספת מע"מ". עינינו הרואות, המשיב עצמו ניסח התחייבות החלה ביחד ולחוד, הן על המוכר - חבר קבוצת הרכישה - והן על הרוכש, שכאמור לעיל, קבעתי כי חלים עליו צוי הפיקוח. ברור כי לו היה חבר בקבוצת הרכישה משלם את שכר הטרחה בסך שווה ל- 0.3% כאמור, לא היה יכול להגיש תביעה נגד המשיב בטענה כי חל צו הפיקוח, בהיותו חולייה ראשונה. במקרה שבו מי שנושא בתשלום של 0.3% או חלקם הוא רוכש "יד שנייה" שכאמור חלים עליו צוי הפיקוח, קמה לו הזכות לתבוע את המשיב בתביעת השבה. המבקשים לא "לקחו" על עצמם כלשון המשיב לשלם לו את שכר טרחתו. המבקשים הועמדו בפני עובדה מוגמרת, ולפיה הם חייבים לשלם את שכר טרחתו לצורך העברת הזכויות. בהקשר זה אני מקבל את עדות המבקש 1 שאמר כך: "קראנו את הסעיף הזה. העורך הדין שייצג אותנו בעיסקה אמר לנו שיש את העניין הזה, התשלום למשרד הנאמן, שככל הנראה אינו אמת, שהבנו שיש פה אלמנט של מעין סחיטה, ובשיקולים שלהפסיד את רכישת הדירה בשל העניין הזה לעומת לשלם, העדפנו לקיים את העיסקה" (ראה עמ' 1 לפרוטוקול שורות 24-26). ממילא, המבקשים הועמדו במצב של "אין ברירה" ולא יכלו לקיים את העיסקה מבלי לשלם למשיב את שכר הטרחה הנדרש. כמובן שאם היו נושאים המבקשים בתשלום חלקי או מצליחים להגיע עם המוכר לסיכום מסחרי אחר, היו יכולים לתבוע רק את הסכום ששולם על ידם אשר מעבר לצווי הפיקוח, אך בכל מקרה אסור היה על המשיב לדרוש בכלל שכר טרחה העולה על זה שנקבע בצווי הפיקוח. התאמת התובענה להתברר כתובענה ייצוגית על מכשיר התובענה הייצוגית ומטרותיו כבר נפסק כי : "התובענה הייצוגית נועדה לשרת את אינטרס הפרט ע"י מתן תרופה לנזקו היא נועדה להקנות סעד לחברי הקבוצה התובעת. הפיצוי הכספי נועד, בין השאר, למנוע התעשרות בלתי מוצדקת של גופים כלכליים גדולים על חשבון היחידים, שאלמלא מכשיר התובענה הייצוגית אינם טורחים לתבוע את זכויותיהם. יחד עם זאת, יש לזכור כי כלי התובענה הייצוגית נועד בראש ובראשונה לאותם מקרים בהם הנזק שנגרם לפרט אינו מצדיק מבחינה כלכלית פניה לביהמ"ש בהליך אינדיבדואלי לשם קבלת סעד... במצב דברים זה, משקלו של אינטרס הפרט בפיצוי על נזקו, עשוי להיות נמוך בהשוואה למשקלו במקרה זה של תביעות אינדיבדואלית. מרכז הכובד הוא באינטרס הציבורי החותר להרתיע גופים כלכליים מפני הפרת החוק והמבקש לקדם אכיפתם של נורמות התנהגות ראויות" (רע"א 8332/96 משה שמש נ' דן רייכרט, פ"ד נ"ה (5) 276, פיסקה 9 בפסק הדין). כן ראה ע"א 8430/99 אנליסט נ' ערד השקעות פ"ד נו (2) 247, בעמ' 256. סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות קובע את התנאים לאישור תובענה ייצוגית והם ארבעה במספר: "1. התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהם יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת. הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער בהחלטה בעניין זה. קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב. להלן אבחן האם התקיימו תנאים אלה. האם התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה ויש אפשרות סבירה שיוכרעו לטובתה? חברי הקבוצה מוגדרים בבקשה כאלו שרכשו או מכרו דירות "יד שנייה" בבניין ושילמו שכר טרחה למשיב בשל העברת הזכויות וקיימת לגביהם שאלה דומה של עובדה ומשפט כפי שבואר לעיל, לרבות בענין שאלת הזכות להשבה מאת המשיב של שכר הטירחה ששילמו בניגוד לכאורה לצוי הפיקוח. כפי שקבעתי לעיל, צווי הפיקוח חלים על תשלום שכר טרחה למשיב עבור העברת הזכויות, ע"י אלו המוגדרים כחברי הקבוצה בבקשה. לפיכך, לטעמי, קיימת עילת אפשרות סבירה שהשאלות המהותיות לתביעה זו יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה, שכן הפרת הצו מקימה לחברי הקבוצה על פניו זכות לתביעת השבה של הסכומים שנגבו מהם ביתר ע"י המשיב בניגוד לצווי הפיקוח, לרבות מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט תשכ"ט-1969 ולרבות מכח העוולה של הפרת חובה חקוקה. האם התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת? סבורני כי התשובה על כך הינה בשלילה. כאמור, המשיב טוען כי העניין אינו מתאים לבירור בדרך של תובענה ייצוגית, ובמיוחד משליך יהבו על כך שמדובר בקבוצה מוגדרת ומצומצמת המתגוררת בבניין אחד. ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ פ"ד מ"ט (5) 744, עמ' 784 - 785, נפסק כי: "ביסוד התובענה הייצוגית מונחים שני שיקולים מרכזיים: האחד, הגנה על אינטרס הפרט באמצעות מתן תרופה ליחיד שנפגע. אותו יחיד, ברוב המקרים, אינו טורח להגיש תביעה. לעתים בא הדבר בשל כך שהנזק שנגרם לאותו יחיד הוא קטן יחסית. עם זאת, הנזק לקבוצה הוא גדול, כך שרק ריכוז תביעות יחידים לתביעה אחת, היא התובענה הייצוגית, הופך את תביעתם לכדאית (ראה: דברי ההסבר להצעת חוק ניירות ערך (תיקון מס' 8), תשמ"ז-1987, בעמ' 301; דבריה הסבר להצעת חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992). השיקול השני עניינו אינטרס הציבור. ביסוד אינטרס זה מונח הצורך לאכוף את הוראות החוק שבגדריו מצויה התובענה הייצוגית. לתובענה הייצוגית ערך מרתיע. מפרי החוק יודעים כי לניזוקים יכולת פעולה נגדם (ראה, למשל, בדברי ההסבר לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) הנ"ל). עמד על כך פרופ' גולדשטיין, בציינו: he main purpose of class actions... Is to use private litigation" not primarily for compensatory purposes, but rather as a procedural Here with privatization, i. E.., the employment of individual initiative device to assure adherence to substantive legal norms... We are dealing . Int 13s. Goldstein, class actions in israel) service of law enforcement .( 65, 45(1990) in the cong. Comp. Law אינטרס ציבורי זה מוגבר לאור היעילות והחיסכון במשאבים של הצדדים ושל בית המשפט, הנלווים לתובענה הייצוגית. כן מושגת באמצעותה אחידות בהחלטות בית המשפט בעניינים דומים. נמנע ריבוין של תביעות. על מכלול שיקולים אלה עמדו מ' אגמון ו-ד' לחמן-מסר, בציינן: "..הרעיון הוא לתת תמריץ לבעלי-מניות, שנפגעו פגיעה קטנה-יחסית, לתבוע את זכויותיהם ובכך לאכוף על החברה ונושאי-המשרה בה את קיום חובותיהם. המטרה ביסוד התביעה הקבוצתית היא לאפשר לבעלי-המניות כלי יעיל וזול לשמירה על זכויותיהם אף כאשר הנזק לכל אחד מהם הוא קטן-יחסית ואינו מצדיק הגשת תביעה נפרדת. בעל-מניות יחיד, שאולי לא היה עומד על זכויותיו, יעשה כן אם יוכל להצטרף לקבוצה המנהלת הליכים במשותף, כדי לעודד, כאמור, בעלי-מניות אינדיבידואלים להגיש תביעה ולהביא לאכיפת הוראות החוק" (מ' אגמון ו-ד' לחמן-מסר, "תיאוריית האכיפה בהצעת חוק החברות החדש" משפטים כו (תשנ"ו) 543, 577). בחלק הארי של תובענות ייצוגיות מדובר במספר רב של חברים בקבוצה אשר לגביה נתבקש אישור הגשת תובענה ייצוגית. וכך נקבע בעע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל, סעיף 14 לפסה"ד (ההדגשות אינן במקור): "תובענה ייצוגית מוגשת על ידי תובע בשם קבוצת אנשים שלא ייפו את כוחו לכך. היא נועדה למקרים בהם תאגיד או רשות ציבורית פוגעים בציבור גדול באופן שהנזק הנגרם לכל פרט הוא קטן, ואינו מצדיק הגשת תביעה על ידו, אולם סך הנזק המצטבר לציבור הנפגעים הינו משמעותי. התובענה הייצוגית מאפשרת לאחד את האינטרסים של כלל הנפגעים, ומקדמת בכך יוזמה לנקיטת הליך המשרת את עניינם של רבים. דיון בעניינם של כלל הפרטים הנפגעים ממהלך של גוף או רשות ציבורית מאפשר לברר תביעות באופן יעיל, תוך חיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבים הנדרשים הן מן המתדיינים והן מבתי המשפט, ותוך קידום גורם האחידות בהחלטות בתי המשפט בעניינים דומים". יחד עם זאת, המחוקק לא ראה לנכון לקבוע מספר מינימום של חברי קבוצה וגם הפסיקה לא קבעה זאת. המשיב מפנה לפסק דין של בית המשפט המחוזי בת.צ. (חיפה) 13514-09-09 כהן נ' סאן הצפון ייזום ופיתוח בע"מ, בו נקבע כי "לטעמי אין חשיבות למספר המדוייק את בעלי הזכויות, שכן אם מספרם של אלו רק 200 ואפילו רק 100...)". המשיב מבקש ללמוד ממשפט זה כי נדרש בכל זאת מספר משמעותי של 200 או 100 לפחות של חברי קבוצה כתנאי לאישור תביעה ייצוגית. אין בקביעה זו משום הבעת עמדה לכך שלא תיתכן קבוצה של פחות מ- 100 חברים. יתרה מכך, השתמעה מהחלטת בית המשפט העליון עמדה שונה. בת.א. 1650/03 בש"א 11107/03 אדרי נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנייה בע"מ, נקבע ע"י בית המשפט המחוזי יש לדחות בקשה לאישור תביעה ייצוגית, שנסובה אודות הפרת צווי הפיקוח, כיוון שגודל הקבוצה אינו עולה על 170 רוכשים והסכום שנגבה ביתר הינו כ- 5,000 ₪. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט עליון (ע.א. 535/09), וביום 26.4.10 ניתן פסק דין בהסכמה בערעור ובו נקבע כך: "בעקבות הערותינו והמלצתנו מסרו באי כוחה של המאשימה כי היא מסכימה לקבלתו של הערעור באופן שיינתן אישור לתובענה הייצוגית (ההדגשה שלי - י.ש.). אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ניתן בזה אישור לתובענה. למען הסר ספק מובהר, כהגדרת הקבוצה תהא כאמור לפי סעיף 22 לבקשה לאישור. היינו, הקבוצה תכלול אך ורק את אלה ששילמו בגין שירות של העברת זכויות". הנה כי כן, בית המשפט העליון מציין כי ניתן לאשר תביעה ייצוגית שחברי הקבוצה בה הינם כ - 170 אנשים בלבד. דא עקא, נסיבות הענין שבפניי מחייבות לטעמי מסקנה שונה. במכתבו של המשיב נספח ז' לבקשה הוא מציין, כי נמכרו באמצעות משרדו כ - 60 דירות. בעדותו אמר המשיב כך: "עסקינן ב-91 (דירות - י.ש.) לפי המתמטיקה של 50 עסקאות, ישנם כ-40 דיירים שנותרו יזמים בדירות וכ-50 פלוס דירות שנמכרו מהיזמים לצדדים שלישיים. אני מסביר לבית המשפט שמתוך 50 דירות שנמכרו לצדדים שלישיים, להערכתי בערך 20 מקרים נשא צד ג' במלוא שכר טירחת משרדי וביתר כ-30 נשא היזם ובחלק המקרים בחלקים ביניהם" (עמ' 6 לפר', ש' 9 - 12). צא ולמד, המדובר בעשרים עד שלושים מקרים לערך שבהם שילם צד שלישי - קרי מקבל דירה "יד שניה" שעליו חלים צוי הפיקוח, שכ"ט מופרז למשיב. המדובר בקבוצה קטנה מאד. אמנם, לא קבוע בדין רף תחתון של מספר של חברי הקבוצה, אך לטעמי בנסיבות העניין, זוהי קבוצה קטנה מדי לצורך אישור תובענה כייצוגית. אני מציין זאת במיוחד על רקע העובדה שכל חברי הקבוצה מתגוררים באותו בנין. ממילא, ניתן לפרסם באותו בנין מודעה - או לפנות אישית - לכל אחד מחברי הקבוצה, בזמן קצר יחסית ולבקשם לחתום על יפוי כח לעו"ד לצורך הגשת תביעות אישיות, ביחד, בהליך אחד, נגד המשיב. ראה לענין זה פסיקת בית המשפט העליון ברע"א 696/92 דאוד עטיה נ' עירית ירושלים, שאישר פסק דין של בימ"ש מחוזי, במסגרתו נדחתה בקשה לאישור תביעה ייצוגית גם על בסיס הקביעה שבימ"ש מחוזי "לא שלל את האפשרות שינתן היתר להגשת תביעת יצוג גם כשמדובר בקבוצת מעוניינים מוגדרת אך סבר שבמקרה כזה דרוש הסבר משכנע מדוע נבצר מחברי הקבוצה כולה להצטרף לתובענה כבעלי דין" (סעיף 1 לפסה"ד; ההדגשה שלי - י.ש.). למותר לציין כי "הסבר משכנע" כאמור - לא ניתן בענייננו. ראה לענין זה גם פסק דין שניתן בת"צ 8243/09 כלפוס נ' גבאי, שם נדחתה בקשה לאישור תביעה ייצוגית לגבי 76 אנשים שהתגוררו באותו בנין. זאת ועוד - חודשים ספורים לפני הגשת הבקשה, בחודש מאי 2011, תלתה בבנין דיירת המתגוררת בו, עו"ד רויטל שדה-תמם, מכתב שעניינו גביית שכה"ט ע"י המשיב. מכתב זה (נספח ו' לתגובת המשיב) מציין כי שכה"ט שנגבה ע"י המשיב נעשה "בניגוד גמור לדין", וכי: "בנסיבות אלה פתחתי במהלך פרטני להגשת תביעה נגד משרד עו"ד אברהם נאמן במטרה להשבת תשלומי הגביה העודפת. במידה וברצונך להצטרף למהלך זה ו/או לקבל פרטים נוספים - אודה ליצירת קשר....". עו"ד תמם - שדה העידה בפניי, ואישרה כי הפיצה את המכתב כאמור בתיבות הדואר בבנין (עמ' 3 לפר', ש' 17 - 20). עוד הוסיפה כי אף לא דייר אחד חתם על יפוי כח וכי "התביעה בשלב אצלי לא הבשילה" (עמ' 4 ש' 1 - 5). דומני כי הדברים מדברים בעד עצמם. פשיטא, כי כל חברי הקבוצה, הדיירים, מודעים לטענה כי המשיב גבה סכומים בניגוד לדין. אף ניתנה להם האפשרות להצטרף לתביעה בענין על ידי עו"ד תמם-שדה. למרות זאת, עד עתה לא נחתמו יפויי כח. בנסיבות אלה, הרציונאל של תביעה ייצוגית אינו מתקיים. כאן המקום לחזור דווקא לדברי הצעת חוק תובענות ייצוגיות התשס"ו - 2006: "התובענה הייצוגית היא כלי חשוב לתביעת זכויות של ציבור גדול הנפגע ממעשה של גורם אחד המרכז בידו כוח רב..." (הצ"ח 234, עמ' 256). המדובר בעשרות בודדות של אנשים - 20 עד 30 לכל היותר. כולם מרוכזים בבנין מגורים אחד וכולם קיבלו מכתב אישי מעו"ד בתיבת הדואר, המחווה דעתו כי נגבו סכומים שלא כדין ומוצע להם להצטרף להליך משפטי, כאשר מדובר בתביעה ע"ס אלפי ש"ח. בנוסף, מקרה טיפוסי בו תובענה ייצוגית צפויה להיות הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת הוא מקרה שבו הסעד המגיע לכל אחד מחברי הקבוצה אינו גבוה מספיק בכדי להצדיק הגשת תביעה אישית. תובענות ייצוגיות כאלו אף כונו בעבר "תובענות ייצוגיות קלאסיות" (רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, 278). בענייננו, כאמור, המדובר בסכום של קרוב ל - 5,000 ₪ לכל אחד מחברי הקבוצה, סכום לא מבוטל, המהווה, ביחד עם יתר השיקולים שפורטו לעיל, טעם שלא לאשר את התביעה כייצוגית. לפיכך, אותו רעיון שעומד בבסיסו העיוני של מכשיר התובענה הייצוגית, כמובא בפסיקה והצעת החוק לעיל, ייצוג אנשים שאינם מודעים לזכותם או שאין להם תמריץ לפתוח בהליך, או שלא ניתן לאתרם בפעולה פשוטה ולהביא הענין לידיעתם - אינו מתקיים כאן. חזקה על אותם עשרות דיירים כי אם יחליטו לנקוט בהליך משפטי - יוכלו להגיש תביעה קטנה בהליך פשוט, מהיר וזול יחסית. לפיכך, אני קובע כי בנסיבות הענין, התובענה הייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת שבפניי. לאור האמור, לא ראיתי לנכון לבחון את יתר התנאים לאישור התובענה כייצוגית. סוף דבר הבקשה לאישור התובענה כייצוגית - נדחית. נוכח העובדה שקבעתי כי המשיב הפר את צווי הפיקוח, ולאור נסיבות הענין בכללותן, לא ראיתי מקום לעשות צו להוצאות בבקשה זו. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דין