מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שיפוץ בניגוד לתקנון בית משותף: 1. סכסוך שכנים בבית משותף, שיסודו בפעולות שיפוץ ובניה שביצעו הנתבעים בשטח המוצמד לביתם וברכוש המשותף. הכל בניגוד לדין ולתקנון הבית המשותף, כך לטענת התובעים. תחילתו של הליך בבקשה לצו מניעה וסילוק יד מהרכוש המשותף שהגישו התובעים. עם הגשת כתב התביעה, עתרו התובעים לסעדים נוספים, אשר בחלקם הכרעתי לאורך חיי התיק. מה שנותר להכרעה בשלב זה הינן שלוש סוגיות: הזזת מדרגות הגישה לבית בחזרה למיקומן המקורי בשטח הרכוש המשותף, מתן צו מניעה אשר יאסור על הנתבעים לבנות על מפלס הגג או מעליו, ומתן צו הצהרתי הקובע כי ככל שיבנו הנתבעים חניות בשטחם, עליהם להקצות חניה אחת לרשות התובעים, כאמור בהוראות תקנון הבית המשותף. כפי שקורה לא אחת בתיקים מעין אלה , ניתן היה להתרשם שסכסוך השכנים גלש לפסים אישיים מעל ומעבר לשאלות העומדות להכרעה וחבל, שכן מדובר במי שאמורים לכאורה לחיות בסמיכות, מהלך שנים ארוכות. 2. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של הגב' רבאב עבדו-או חנא אשת התובע (ת/1), בליג' עבדו, התובע 1 (ת/2), ומר הישאם עבדו, התובע 2, המתגורר בפועל בדירה (ת/3). כמו כן הגישו התובעים את חוו"ד המומחה אינג' שחק יוסף. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע 3 בלבד (נ/4) וחוו"ד המומחה גיל אפרים (נ/3). אדון בסעדים המבוקשים כסדרם. 3. המדרגות והמעלית לאור טענות הצדדים, נושא הזזת המדרגות שלוב מטבעו בסוגיית הקמת המעלית. לטענת התובעים, הזיזו הנתבעים את מהלך המדרגות בשל רצונם להקים מעלית לשימושם האישי בשטח המוגדר כרכוש משותף. לפיכך עתרו התובעים למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לבצע בניה ו/או שינוי ו/או פעולה כלשהי ברכוש המשותף. מאחר ומהלך המדרגות כבר הוזז, עתרו גם למתן צו עשה המורה לנתבעים להשיב את המדרגות לתוואי המקורי, כפי שהיה טרם התחלת העבודות. אקדים כמה מילות רקע להבנת התמונה. 4. התובעים והנתבעים הינם שותפים בחלקה הנמצאת ברח' עבאס 86 בחיפה, כאשר התובעים הם הבעלים של הבנין העורפי ובו דירה אחת והנתבעים (הנתבע 3 והנתבע 1- חמו) הם בעלי הבניין החזיתי (ובו שתי דירות). טרם רכישת הדירה ע"י הנתבעים, נחתמו הסכם שיתוף, תקנון מוסכם של בית משותף ובקשה לרישום בית משותף (הכל ביום 29.08.08), בין התובעים לבין נתבעת 4 (שמכרה בהמשך הבנין החזיתי לנתבעים). המסמכים האמורים צורפו כנספחים ב/1- ב/4 לתצהיר התובעים. הוראות אלו נכללו גם בהסכם הרכישה של הנתבעים, אשר התחייבו מצידם לפעול לפיהן (נספחים ג/1- ג/2 לתצהיר התובעים). לטענת התובע, עוד לפני שחתמו הנתבעים על הסכם הרכישה, התקשר אליו הנתבע 1 (לשניים היכרות קודמת מתוקף היותם חברי אותה מפלגה), והודיע לו כי הוא ובתו מתכוונים לקנות את הבית של נתבעת 4, ושאל אותו אם יהיה מעוניין בבניית מעלית משותפת. התובע הביע את התעניינותו בבניית מעלית משותפת ובירך את הנתבע על רכישת הדירה. לגרסת התובע, הדבר היה באוקטובר - נובמבר 2008. לטענת התובע, באחת משיחותיו עם הנתבע 3, הובטח לו כי יוכל לקשר את המעלית לביתו באמצעות גשר שיעבור מעל בית הנתבעים, בדומה למצב בבניינים השכנים. 5. במהלך חודש מרץ או אפריל 2009 החלו הנתבעים בעבודות שיפוצים נרחבות, כאשר במהלכן הודיע הנתבע 3 לתובע כי המדרגות המובילות לבניין רעועות ויש להרוס אותן ולבנות חדשות תחתיהן. משנוכח התובע לדבריו, בהתעקשותו של הנתבע 3 להרוס את המדרגות ולא לחזקן, הציע להשתתף בעלות השיפוץ, אך הנתבע סירב. לטענת התובע, ביצע הנתבע 3 את אותן עבודות שביצע שכנם - היינו הריסת המדרגות על מנת לבנות מעלית, ומאחר והשניים הסכימו על שימוש משותף בה, הסכים לכך (עמ' 32-33 לפר'). בהמשך סיפר הנתבע 3 לתובע כי מתחת למדרגות גדל עץ רעיל אשר יש לעוקרו ולהרחיק ממנו את המדרגות. בזמן ביצוע העבודות והריסת המדרגות, נבנו מדרגות זמניות מעץ אשר שימשו את התובע ואשתו. 6. לטענת התובע, בשלב מסוים שאל את הנתבע 3 על המעלית וביקש לראות את תוכניות הבניה, אולם הנ"ל טען בפניו כי תכנון המעלית נדחה בשלב זה. רק כעבור פרק זמן לא קצר, ביום 24.05.09, עת הוצגו בפני התובע תוכניות הבניה, התגלה לו כי מטרתה האמיתית של הזזת תוואי המדרגות היתה פינוי מקום לפיר המעלית, על חשבון שטח הרכוש המשותף, והכל מבלי שהיתה בכוונת הנתבעים להתיר לתובעים לעשות שימוש במעלית זו בניגוד למצג שהוצג בפניו. 7. הסכסוך בין הצדדים פרץ ביום 20.05.09, עת הסיע הנתבע 1 את התובע לביתו ואמר לו כי הוא מתכוון לבנות ארובות על הגג. לאחר שניתנה לתובע שהות לשקול את הדברים, התקשר ביום 21.05.09 לנתבע 3 והודיע לו כי הוא אינו מסכים לבניית הארובות, היות והדבר עומד בניגוד להוראות תקנון הבית המשותף (עמ' 37 לפר'). משבקשותיו של התובע להפגש עם הנתבעים ולשוחח על העניין נתקלו בחומה בצורה, ניסח זה ביום 24.05.09 מכתב לנתבע 3, בו הודיע כי הוא אינו מסכים לבניית ארובות על הגג, בין היתר מכיוון שבניה כזו נוגדת את התקנון (נספח ד' לתצהיר התובעים). במסגרת הערות השוליים במכתב ציין התובע, כי לא יעלה על הדעת שהסכים להריסת המדרגות בשל מצבן הרעוע וקיומו של עץ רעיל, ומנגד הוא נדרש עוד להסכים לבניית ארובות שיפלטו גזים רעילים. מכתב זה נשלח לנתבעים בדואר רשום בשעות הצהריים. התובע מפרט כי בשעות הערב של אותו היום, לאחר משלוח המכתב, התקשר אליו הנתבע 3 והודיע לו כי הוא והנתבע 1 יגיעו אליו עם הגרמושקא על מנת להחתימו על תוכניות הבניה. לכשהגיעו בשעת ערב מאוחרת, ביקש התובע שהות לעיין בתוכנית ולהתייעץ עם מהנדס טרם שהוא חותם עליה, אולם הנתבעים לא ראו בקשה זו בעין יפה, החלו לאיים על התובע ובין היתר אמרו לו כי במידה ולא יחתום, יבנו על הגג ויחסמו לו את הנוף הנשקף מדירתו (עמ' 34 לפר', סע' 24-28 לתצהיר התובע). לבסוף התרצה הנתבע 1 והשאיר את התוכנית בידי התובע; אך כששאל התובע את הנתבעים מה באשר למעלית, השיב הנתבע 3: "מה לך ולמעלית?! עוד מעט תגיד שאתה רוצה חניה מהאדמה שלי...". לאחר דברים אלו, נכנס הנתבע 3 בחזרה לבית התובע, נטל עמו את הגרמושקא ויצא. היינו כי לגרסת התובע, באותה פגישה נודע לו שהנתבע 3 עומד להפר את שסוכם לגבי מעלית משותפת. לפיכך הוגשה הבקשה לצו המניעה שהחלה ההליך (עמ' 34 לפר'). למחרת שלח התובע הודעת דוא"ל לחבריו מהסיעה, ויידע אותם כי בכוונתו להגיש תביעה משפטית כנגד הנתבע 1 (נספח ה' לתצהיר התובע). הוא אף פנה לד"ר חוסאם חאיק, עמיתו של התובע בטכניון וקרוב משפחה של הנתבע 3, בבקשה כי יתערב בעניין וימצא פתרון לסכסוך (נספח ו' לתצהיר התובע). כמו כן, משהבין התובע כי העבודות שביצעו הנתבעים עד כה נעשו ללא היתר בניה, גם הגיש למחלקת הפיקוח על הבניה בעיריית חיפה התנגדות לבקשת ההיתר שהגישו הנתבעים (נספח ז' לתצהיר התובע). התובע טוען כי באותו יום בשעות אחה"צ, התקשר אליו הנתבע 3 ואמר לו כי אם יסכים לחתום על התוכניות, יבנה מעלית משותפת. התובע בתגובה ביקש ממנו להעלות את הדברים על הכתב והכין מכתב תודה לד"ר חאיק (נספח ח/1 לתצהיר התובע). אלא שכצפוי, הנתבעים לא עמדו בהבטחתם זו, ועל כן שלח התובע מספר ימים לאחר מכן מכתב התנגדות נוסף למחלקת הפיקוח על הבניה בעיריה (נספח ט' לתצהיר התובע). 8. לגופו של עניין טוענים התובעים כי הגשרונים שיועדו לגישה מהמעלית המתוכננת ובסיס המעלית תוכננו על שטח שהינו רכוש משותף, היינו על שטח המדרגות שהוזזו (נספח י"ט לתצהיר התובע). מאחר שכך, היה על הנתבעים ליתן לתובעים זכות שימוש שווה במעלית, אולם כאמור הם סירבו. לאור האמור, עתר התובע בתביעתו לצו שיאפשר לו להשתתף בעלות הקמת המעלית על מנת שזו תוכל לשרת גם אותו ואת בני משפחתו. בסיכומיו הודה התובע כי סעד זה הפך לבלתי ישים לאור הודעת הנתבעים על הקטנת פיר המעלית והוצאתו מתחום הרכוש המשותף. בענין זה אף ניתן כנגד הנתבעים צו מניעה - בהסכמתם,בישיבת 9.6.10, ביחס לביצוע עבודות בניה ברכוש המשותף. 9. כסעד חלופי ביקשו התובעים להורות כי המדרגות שנבנו תוך פגיעה ברכוש המשותף, תיהרסנה ותיבננה מחדש במתכונתן הקודמת. לטענת התובע, המדרגות החדשות אומנם טובות, אך ניתן היה להשימן באותו המקום, מבלי להזיזן, אולם מאחר ובמקום תוכננה הקמת מעלית משותפת, לא דרש מהנתבעים לעשות כן (עמ' 33 לפר'). בפועל, מצויות כיום המדרגות בשטח שאינו רכוש משותף (ראה חוות דעתו של המומחה ראובן הרץ- נספח י"ד/1 לתצהיר התובע). לטענת התובע, כיום הוא נדרש לבצע 3 סיבובים עד הירידה לרחוב ובסה"כ גדל מספר המדרגות עד לביתו, כך שמצבו הורע כתוצאה מהשיפוץ (עמ' 39 לפר'). על כן, ומאחר ואין בכוונת הנתבעים ליתן לו זכות שימוש במעלית, יש להורות על השבת המדרגות למקומן. בנוסף טענו התובעים, כי על פי התקנון והתשריט, לאור היותן של המדרגות רכוש משותף, אין הנתבעים יכולים להוציא חלק מהן ולהצמידו לדירה אחרת, שכן הם מהווים 2/3 בלבד מבעלי הדירות. 10. הנתבעים השיבו לטענות אלו וטענו כי בכל הנוגע לסעד זה יש להפריד בין מספר נושאים. ראשית טענו, כי לא ניתן לתת צו כה רחב היות ובניה ברכוש המשותף הינה נושא שחייב להבדק בכל בקשה שתוגש, שכן חוק המקרקעין מתיר לבצע עבודות ברכוש המשותף בהתאם להחלטות האסיפה הכללית של הדיירים. שנית, באשר למעלית, טענו הנתבעים כי קיבלו את עמדת התובעים ותיקנו את בקשת ההיתר כך שכיום המעלית אינה אמורה להבנות ברכוש המשותף אלא בשטח הצמוד לדירתם (כאמור אף ניתן צו מניעה כלפי הנתבעים המונע מהם לבנות בשטח המופיע בתשריט הבית המשותף כרכוש משותף); ולפיכך, על פי הוראות התקנון, אין צורך בהסכמת בעלי הדירות האחרים. כפועל יוצא טענו גם כי טענות התובעים בדבר מזימה להזזת המדרגות על מנת שיוכלו לבנות את המעלית אינן רלבנטיות, ובקשתם להריסת המדרגות והזזתן הינה חסרת בסיס משפטי או עובדתי. שלישית טענו הנתבעים, כי היתר הבניה המאושר שינה את מהלך המדרגות בחלקו התחתון, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטות ועדת התכנון וועדת הערר אשר אישרה את הבקשה להיתר. טענות התובעים לפיכך, לפיהן הזזת המדרגות פגעה בהם, הינן בעלמא. 11. כמו כן טוענים הנתבעים, כי בתור בעלי 75% מהרכוש המשותף, זכותם להחליט על שינויים בו, ולתובעים אין זכות קנויה למנוע זאת. תקנון הבית המשותף אינו מגביל את נושא הבניה ברכוש המשותף, ועל כן ניתן היה לבנות ולשנות את תוואי המדרגות. חרף האמור הודיעו הנתבעים כי הם מסכימים לחזור מהם מבקשת ההיתר המשנה את תוואי המדרגות התחתון, כך ששינויים שטרם בוצעו, גם לא יעשו. 12. לגופו של עניין טוענים הנתבעים, כי סעד זה הינו קנטרני, ומיועד אך לפגוע בהם. לטענתם, נושא הריסת המדרגות ובנייתן מחדש הוסכם בין הצדדים בחודש מרץ 2009, לאחר שהודיעו לתובעים על כוונתם לעשות כן. במהלך עבודות ההריסה, יצרו הנתבעים דרך חלופית לתובעים להגיע לדירתם. הנתבעים מפנים לכך שטענת התובעים לפיה הסכימו להזזת המדרגות אך בשל ההסכמה לבניית מעלית משותפת, הינה טענה שאוזכרה לראשונה רק בתצהירי העדות הראשית של התובעים, ולא בבקשה לצו המניעה הזמני, בכתב התביעה, או ביתר כתבי בית הדין שהוגשו על ידם, והדבר מלמד כי אין בה ממש. אדגיש כי טענה אחרונה זו של הנתבעים מקובלת עליי: הבטחה נטענת זו למעלית משותפת אכן לא נזכרה בכתבי הטענות הקודמים לתצהירי העדות הראשית של התובעים, ואף התובע בחקירתו לא יכל להצביע על גורם מסוים אשר ידע כי כך הובטח לו. מאחר ומדובר בטענה כה מהותית, לשיטת התובעים, במה שנוגע להסכמתם המקורית להזזת המדרגות, הרי שניתן היה לצפות שהטענה תועלה כבר בשלב הסעד הזמני (צו המניעה ביחס למעלית). כבישת הטענה אומרת דרשני. יכול שהתובעים שאפו לבנית מעלית שתשרת גם אותם ויכול שהוחלפו דברים בין הצדדים בענין זה. אך הבטחה למעלית משותפת, לו ניתנה לתובעים במועד הנטען על ידם (אוקטובר-נובמבר 2008) , סביר שהיתה מוצאת ביטויה כבר בתצהיר התומך צו המניעה שנחתם ביוני 2009 לאחר פרוץ הסכסוך. 13. גרסתם העובדתית של הנתבעים למהלך האירועים, שונה בתכלית. לטענתם, כבר בשעה שביקרו בבית לקראת רכישתו הבחינו כי המדרגות אינן בטיחותיות ועלולות להוות סיכון, וכי הן אינן עומדות בדרישות המקובלות כיום לגבי מהלך וגובה מדרגות. בתגובה לטענת התובעים כי היה ניתן לחזק את המדרגות במקום להרוס אותן, השיבו הנתבעים כי מדרגות אלו ספציפית לא היו ניתנות לחיזוק, היות ובשנות ה-80 הוסיף התובע מדרגות גישה לבית הדרומי, דבר שגרם לעומס וסדקים במדרגות המקוריות. ואכן ניתן להתרשם מתמונות נספח א' לתצהיר נתבע 3 שמדובר במדרגות שהיו סדוקות. לאחר שרכשו הנתבעים את הדירה, ערכו פגישה עם התובעים, במסגרתה הציע הנתבע להסדיר את נושא המדרגות, והתובע בתגובה ביקש רק למתן את השיפוע ולשמור על רוחב המדרגות (עמ' 43 לפר'). הנתבע 3 בתגובה הסביר לו, כי על מנת לעמוד בהוראות התקנות החדשות, יש לפצל את מהלך המדרגות הקיים לשניים ולהוסיף פודסט באמצע (ראה עמ' 43 לפר'). הנתבע טוען, כי כבר באותו מועד הציג בפני התובעים את התכנון המוצע והסביר כי מהלך המדרגות יוזז בחלקו על מנת שיהיה ישר, כך שיוותר מרווח של 65 ס"מ אשר ישמש כרצועת גינון. לטענת הנתבע, ככל שהיה עץ רעיל, היה זה ממילא בחלק הצמוד אליו, ועל כן טיפול בו אינו מצריך הסכמת התובעים. הנתבע פירט כי כאשר הגיעו לחלק הפודסט האמצעי נאלצו לגלוש ולהזיז את המדרגות לאור גילויה של שוחת ביוב (עמ' 44 לפר'). לגרסת הנתבע, משך כל ביצוע העבודות, לא הלינו התובעים ולא פנו בתלונות לכל גורם, על אף חוסר הנוחות שנגרמה להם (עמ' 44 לפר'). בחקירתו הנגדית, לעומת זאת, טען הנתבע כי אומנם ראה מלכתחילה שהמדרגות סדוקות, אך לא היה מוכן באותו שלב להשקיע כספים בשיפוץ זה. ואולם, מאחר וממילא התבצעו באתר עבודות עם מחפרון, הציע ש"על הדרך" תיהרסנה גם המדרגות כי הן מסוכנות (עמ' 43 לפר'). זאת הסיבה לטענתו, שהגשת הגרמושקא התעכבה היות והיה צורך בתכנון המדרגות מחדש. כלומר לגרסה זו נולד רעיון הזזת המדרגות על חשבון הנתבעים רק בשלב ביצוע העבודות ולא קודם. בחקירתו הנגדית העלה הנתבע סיבה נוספת להזזת המדרגות- צורך אסתטי, היינו הזזת המדרגות תוך שמירה על רווח של 80 ס"מ בשני הצדדים והפיכת אחד מהם לרצועת גינון (עמ' 43 לפר'). יתכן והיה מקום לייחס חשיבות כלשהי לגרסאות שונות אלו של הנתבע, אלא שבמצב המשפטי הקיים, ידם של הנתבעים ממילא על העליונה במחלוקת הנוגעת להזזת המדרגות, כפי שאבאר להלן. 14. באשר לטענת התובעים כי הסכימו "לסבול" כלשונם היות והוסכם על שימוש משותף במעלית, טען הנתבע 3 כי לא היו דברים מעולם. הוא מעולם לא התחייב או הצהיר שיתיר לתובעים לעשות שימוש במעלית, וממילא לא הסכים לתוכנית לפיה יוקם גשרון ממעבר המעלית, בצמוד לחלונות דירתו ומעל הכניסה לבית (עמ' 45-46 לפר'). בחקירתו הנגדית הודה כי הנושא עלה בשיחה עם התובע פעם אחת, אולם הנתבע אמר כי זה לא נתון לדיון באותו שלב (עמ' 45 לפר'). כמו כן הודה הנתבע 3 כי יתכן שהתובע שוחח על העניין עם הנתבע 1, והוא עצמו היה נוכח בשיחה כזו, במועד רכישת הדירה (עמ' 45 לפר'). נוסף לכל האמור, הודה הנתבע כי במקור תוכננה המעלית להבנות על שטח קטן משטח המדרגות שהתפנה, אולם טען כי הדבר לא היה מתוך כוונה ל"סדר" את התובעים, וממילא לא היתה מתוכננת הקמת המעלית בפועל באותו מועד (עמ' 41 ועמ' 49 לפר'). בהתאם טען, כי כלל לא שם לב שהמעלית אמורה להבנות על שטח הרכוש המשותף, וכי ממילא מדובר בפלישה של 20-30 ס"מ בלבד (עמ' 49 לפר'). אולם, וזו הנקודה החשובה לענייננו, לכשהתגלה לנתבעים כי התובעים מתנגדים לבניה על הרכוש המשותף, הנחו את המתכנן מטעמם לתקן את הבקשה להיתר, ואף פנו לחברת המעליות על מנת לברר את מימדי המעלית האפשרית והכל על מנת שלא יימצאו פולשים לשטח הרכוש המשותף. בהתאם, הבקשה המאושרת שלפיה הוצא ההיתר אינה מתירה בניית מעלית, עמודונים או פודסט על השטח שהוגדר בתשריט ובתקנון כרכוש משותף. לאור הודעת הנתבעים בדיון, הפך כאמור הדיון בסעד זה למיותר, וניתן כלפיהם צו מניעה בהתאם, המונע מהם להינות מן הרכוש המשותף. על כן כל שעומד לפנינו כאן הינו עתירת התובעים להשיב את המדרגות למקומן הקודם. 15. על מנת להוכיח את הסכמתו של התובע לעבודות שבוצעו במדרגות, ניסו הנתבעים לטעון כי הפגישה בינם לבין התובע, במהלכה הוצגה לו הגרמושקא, נערכה ביום 23.05.09 וכי מכתבו של התובע מיום 24.05.09, אשר אינו מזכיר במאומה את נושא המעלית ומציין בהערת השוליים את ההסכמה להזזת המדרגות נכתב יום לאחר מכן, ועל כן משקף את הלך רוחו של התובע באותה נקודת זמן. לכך השיב התובע כי כאמור, הפגישה עם הנתבעים באה לאחר אותו מכתב ששלח, וכי רק באותה פגישה למד על כוונת הנתבעים להפר הסיכום ביחס למעלית, כך שלא היתה סיבה שיתייחס לדבר במכתב. לראיה ביחס למועד הפגישה לעומת המכתב ביום 23.05.09, שהיה יום שבת, החל מהשעה 16:30 אחה"צ, בילה יחד עם אשתו ובתו בקניון לב המפרץ והשלושה אף צפו בסרט קולנוע שהסתיים בשעה מאוחרת. להוכחת טיעוניו הגיש תדפיס חיובי אשראי המעיד על רכישת כרטיסי קולנוע באותו יום, וכן אישור מבית הקולנוע על רכישת 3 כרטיסים כאמור (נספח י' לתצהיר התובע). אשתו של התובע, הגב' רבאב עבדו או-חנא אישרה בתצהירה גרסה זו. בנוסף ציין התובע כי באותו היום עבד הנתבע 1 עד שעות הצהריים במרפאתו, כפי שמראה כרטיס הרופא שלו באתר קופת חולים מכבי (נספח י"א לתצהיר התובע). חשוב לציין לעניין זה כי הנתבע הודה בחקירתו כי יתכן שטעה בתאריך היות והגרמושקא היתה מוכנה רק ביום 24.05.09 ועל כן לא ייתכן שהתובע ראה אותה במועד מוקדם יותר וידע על מיקומה של המעלית (עמ' 51 וכן עמ' 52 לפר'). מכל מקום, עיון בתרגום המכתב שנשלח (נספח ד' לתצהיר התובע) מעלה כי התובע ציין שהוא מתנגד לבניית הארובות על הגג, הן בשל זיהום האוויר והן בשל סתירתן את הוראות התקנון. כל שמצויין בהערות השוליים נוגע, בהתאם, לנושא הארובות- היינו כי לא יעלה על הדעת שהתובע הסכים להזזת המדרגות מפאת קיומו של עץ רעיל, אולם במקביל יסכים לבניית ארובה מול חלונות ביתו. 16. כפי שציינתי, דין הסעד המבוקש לחייב הנתבעים בהזזת המדרגות למקומן הקודם, להדחות: טענו התובעים, כי הנתבעים מהווים 2/3 בלבד מבעלי הדירות ועל כן הם אינם יכולים להוציא חלקים מהרכוש המשותף על דעת עצמם, היינו כי על המקרה חל סעיף 71ב' לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (הקובע כי על מנת לעשות כן יש צורך בהסכמה של ¾ מבעלי הדירות ו- 2/3 מבעלי הרכוש המשותף). עיון באותו סעיף מעלה כי ממילא אין לו תחולה. גם בהתקיים הרוב הנדרש, לא מאפשר הסע' להוציא חלקים מן הרכוש המשותף לכל מטרה. הוא חל רק במקרה בו מדובר על הוצאת חלקים מהרכוש המשותף והצמדתם לדירה פלונית לשם הרחבת אותה דירה. מאחר ולא נטען בפניי כי הנתבעים הזיזו את המדרגות על מנת להרחיב את דירתם, וממילא הם לא עשו כן, אין תחולה להוראות סעיף זה. 17. מעיון בהסכם השיתוף שצירפו התובעים (נספח ב'1 לתצהיר התובעים) ניתן ללמוד, עוד בשלב המבוא להסכם, כי הנתבעת 4 (והנתבעים בתור אלו שרכשו ממנה את הדירות) הינה בעלת 6/8 מהחלקה, כאשר התובעים הינם בעלי ¼ מהחלקה בלבד. בהתאם, מציין התקנון המוסכם (נספח ב'2 לתצהיר התובעים), כי בידי התובעים 1/4 משטח הרכוש המשותף, בעוד שהנתבעים בעלי 3/4 משטחו (ראה סעיף 2 לתקנון). המשך העיון בתקנון מעלה, כי אכן הנ"ל לא כולל הוראות כלשהן הנוגעות לבניה או פגיעה ברכוש המשותף, כטענת הנתבעים. לכן חל סעיף 12 לתקנון המוסכם הקובע כי התקנון המוסכם בא כתוספת לתקנון המצוי (שבחוק המקרקעין), ורק במקרה של סתירה יגבר התקנון המוסכם. סעיף 2 לתקנון המצוי קובע משטר שאינו חל אמנם במישרין לענייננו. הוא קובע כי בעל דירה אינו רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף אלא בהסכמת רוב בעלי הדירות, כאשר רוב משמעותו רוב קולות רגיל (סעיף 12 לתקנון המצוי). ואולם, כאשר המדובר בפגיעה בזכות קניינית, היינו שינוי ברכוש המשותף המפקיע את יכולת השימוש של מי מהדיירים, קובע יכולת שימוש בלעדית לפוגע וכיו"ב, יש צורך בהסכמת כל בעלי הדירות (ראה ע"א 698/85 בן צור נ' ששון מא(3) 144, 151). במקרה דנן, לא הוכחה בפניי פגיעה בזכות קניינית של התובעים, שכן מלבד חוסר הנעימות שנגרמה להם, לא נשללה זכותם לעשות שימוש במדרגות, ויכולתם לעשות שימוש או להנות מרצועת הגינון החדשה זהה לזו של הנתבעים. אין תחולה ישירה כאמור לסע' 2 שכן הסטת גרם המדרגות אינה מהווה שינוי בדירתם של הנתבעים. לו היתה לו תחולה ישירה לא היה צורך בהסכמתם של התובעים לפגיעה ברכוש המשותף, ודי בהסכמת רוב בעלי הדירות. במקרה דנן, מאחר והנתבעים מהווים 2/3 מבעלי הדירות, היה מתקיים הרוב הדרוש. 18. באנאלוגיה (שלמען האמת אף היא בספק) אין די כדי לאפשר פגיעה ברכוש משותף. אלא שלטעמי עמידתם של התובעים על הזזת המדרגות למיקומם הקודם, על אף שהדבר אינו פוגע פגיעה של ממש בזכותם הקניינית, מהווה עמידה על זכות בחוסר תום לב - שבמקרים מסויימים, אמנם נדירים, עשוי שלא תותר אפילו כאשר נפגעת זכות קניינית (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון נה(1) 199, 277-278 וכן בעמ' 221-222 ו-243). לא כל שכן כאשר אין פגיעה קניינית. כאמור לא קבלתי גרסת התובעים כי הסכמתם לביטול המדרגות והעתקתם - היתה הסכמה שניתנה מכוח הבטחה למעלית משותפת. לא ניתנה הבטחה כזו, להבדיל מרצון של התובעים שאותו יכול והביעו באזני הנתבעים. זו התרשמותי גם לאחר חקירת התובע. היה לשני הצדדים עניין בהקמת מדרגות חדשות, תקינות ונאות במקום גרם המדרגות הישן והסדוק. אני מקבל גרסת התובע לפיה התקיימה הפגישה עם הנתבעים שהתפוצצה, רק לאחר ששלח המכתב מאותו יום (24.5.09) אל הנתבע 3. אך גם במייל מ 26.5.09 שנשלח לד"ר חוסאם חאיק יום וחצי לאחר "הפיצוץ" בפגישה עם הנתבעים מה 24.5.09 - לא נזכר שהתנהלות הנתבע 3 סותרת הבטחות או מצגים לכך שתוקם מעלית משותפת. התרשמותי לאורך ההליך היתה שנושא המעלית המשותפת הנו מרכזי מבחינת התובעים. לו היתה ניתנת הבטחה בענין זה, יותר מסביר שהתובע היה מלין לכל הפחות במכתבו אל ד"ר חאיק, שאין זה הגון להתכחש להבטחות שניתנו בענין המעלית המשותפת. והרי פנה אל ד"ר חאיק מלכתחילה על מנת שיתווך בין הצדדים, בתור מי שמכיר את שניהם. יכול, אף סביר, שבין הצדדים הוחלפו דברים בענין זה של מעלית משותפת כאשר התובעים הביעו רצונם במעלית משותפת. אך בפירוש לא הוכח שהנתבעים התחייבו לכך או נתנו הסכמה. אני מקבל עמדת הנתבעים בענין זה שלא ניתנה הבטחה. למירב, יכול שהתובעים הבינו שאם יתנו הסכמה להעתקת גרם המדרגות, יעלה הדבר הסיכוי להקמת מעלית בעתיד, במקום המדרגות או בחלק משטחם, ואותה מעלית תוכל לשרת גם אותם, אם וככל שתושג הסכמה. בודאי שהקמת גרם מדרגות משותף חדש מודרני, בטוח יותר ואסתטי יותר, שגינון בצידו, שירתה גם עניינם של התובעים. גם אם כרוכה בה הארכה מסויימת של הגישה לביתם. אך ההסכמה להעתקת המדרגות - שאין חולק שניתנה - ניתנה בלא תנאי. כלומר היא לא הותנתה בתנאי של הקמת מעלית משותפת. ההסכמה ניתנה בשלב שבו שררו יחסים טובים בין הצדדים. הנתבעים פעלו על פי אותה הסכמה, הסתמכו עליה והעתיקו על חשבונם גרם המדרגות (וכל השינויים זכו אף בסופו של יום, ולו בדיעבד, לאישור הועדה המקומית. כעת משום יחסי האיבה שבין הצדדים, נדרשים הנתבעים "להשיב המצב לקדמותו". לא מצאתי בסיס בדין לאותה דרישה, קנייני או אחר, ולמצער יש לומר שהתובעים מושתקים ומנועים כיום להתכחש למצגיהם ולאותה הסכמה שנתנו, ולבקש כעת להשיב הגלגל אחורנית. 19. סעיף 59ו לחוק המקרקעין קובע כי בעלי 2/3 מהדירות יכולים להחליט על התקנת מעלית ברכוש המשותף במידה וההתקנה אינה פוגעת מהותית בדירות האחרות, ברכוש המשותף, או בחזית הבית. דומה שסע' זה על מערכת האיזונים שנקבעה בסעיפיו הקטנים, מכוון עצמו למצב בו תוכל המעלית לשרת את כלל הדיירים החפצים בכך (שלא כבענייננו - בהיעדר הגשרונים לא תוכל המעלית לשרת התובעים). בהתאם - רק הדיירים שהחליטו על התקנת המעלית (למעט אלו בקומת הקרקע) צריכים לשאת בעלות ההתקנה; אך כל בעלי הדירות צריכים לשאת בהוצאות התחזוקה שלה. מכל מקום, משעה שהודיעו הנתבעים על נכונותם להזיז את המעלית לשטח המוצמד אליהם, בלא שהפיר "יחדור" ולו במקצת לשטח הרכוש המשותף, אין לתובעים כלל על מה להלין, במישור יחסי הקנין בו עסקינן. יש להם השגות על פעולת הועדה המקומית והאישורים שנתנה. אך השגות אלה אין עניינן ובירורן בהליך זה, בו המחלוקת קניינית. היתר הבניה של הועדה המקומית הכשיר את מיקומן החדש של המדרגות והמעלית בטענה כי שביל הגישה המוצע משתלב על פני הקרקע הטבעית ומהווה גישה לשני הבתים הקיימים על המגרש. כמו כן צוין שם כי השינוי המוצע במדרגות אינו מהווה פגיעה ו/או הפרעה תכנונית לתובעים ואף משפע את הגישה לשני הבתים (נספח ו' לתצהיר הנתבע- החלטה מיום 05.01.10). אמת, כי המדובר בועדה הבוחנת שיקולים תכנוניים גרידא ולא שיקולים קנייניים, וכאמור איני מתיימר להביע דעה לכאן או לכאן על תקינות פעולת הועדה. ואולם עדיין במה שקשור נקודתית להזזת המדרגות יש בכך כדי לתת אינדיקציה המחזקת אף התרשמותי, כי הדרישה להזזה מונעת מן הסכסוך ויחסי האיבה השוררים כיום, יותר מאשר מפגיעה של ממש בתובעים. הן התובעים והן הנתבעים זכו לגרם מדרגות חדש יציב ולא סדוק חלף הגרם הלא אסתטי שנהרס. ההנאה - גם לתובעים - אינה שקולה כלל להארכת - מה של הדרך באותו גרם מדרגות חדש, ולא לשוא ניתנה הסכמתם במקור להעתקת המדרגות, גם בלי קשר לנושא המעלית. אין כל הצדקה להורות על הזזה מחודשת של המדרגות (ועוד בעלות בלתי סבירה, ותוך צורך בפיקוח בלתי סביר ע"י ביהמ"ש). 20. טוענים התובעים כי יש לייחס משמעות ראייתית לעובדה כי הנתבע 1 ביכר שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו או להעיד בפניי, וזאת חרף מעורבותו במהלך האירועים, והטענה כי היה מעורב בהבטחות השונות שניתנו בכל הנוגע למעלית. אכן פעמים ויש בהימנעות מעין זו כדי לחזק גרסת הצד שכנגד, אולם הדבר תלוי בנסיבות המקרה. במקרה זה כאמור, ניתן למצוא עיגון לשיטת הנתבעים לפיה לא ניתנה התחייבות למעלית משותפת, מכבישת הטענה בענין זה על ידי התובעים עצמם, עד לשלב תצהירי העדות הראשית, למרות מרכזיותה מבחינתם. הבנייה על הגג 21. התובעים עותרים לצו מניעה קבוע האוסר על ביצוע בניה כלשהי מעל מפלס גג בית הנתבעים, כאמור בתקנון המוסכם של הבית המשותף (נספח ב'1 וב'2 לתצהיר התובעים). ההוראה הרלבנטית שבתקנון המוסכם (סע' 4) קובעת כי: "מוסכם ומותנה בזאת כי על גג יחידה 3 (חלקת משנה 74/3) המסומן ט' בתשריט לא תבנה כל תוספת בניה" (הדגשה לא במקור). טוען ב"כ הנתבעים כי את ההוראה יש לפרש על פי לשונה ועל פי אומד דעת הצדדים אשר ניסחו הוראה זו, בשים לב לנתוני הבנין ומהות הבניה המבוקשת. אני מסכים - אלא שהתוצאה שידם של התובעים על העליונה. הבניה המבוקשת על ידי הנתבעים מעל מפלס הגג שלהם, כפי שאושרה על ידי הועדה התיחסה לשלושה עניינים: הקמת מעקה כדרישה בטיחותית של הועדה; פיר המעלית שיבלוט מעל למפלס הגג בצד המבנה , ואותן ארובות שעל גג הנתבעים, שיעודן לתנור חימום בבית הנתבעים. ביחס לאותן ארובות - הטעם להתנגדות התובעים נוגע הן לאיסור הבניה שעל גג המבנה וגם למטרד בשל חשש לפליטת גזים שיחדרו דרך חלונות בית התובעים. שכן מפלס הבנין של התובעים גבוה מזה של הנתבעים. בגדרי הליך זה לא הוצבו כאמור ראיות הממחישות נושא המטרד, אך גם אין צורך בדבר, ודי באיסור הקיים על הבניה מעל מפלס הגג. לעניין זה התייחסתי כבר בשתי החלטות קודמות שניתנו במסגרת הליכי הביניים. קבעתי כי מטרת ההוראה בתקנון המוסכם של הבית המשותף האוסרת תוספת בניה על גג הנתבעים - להגן על הנוף הנשקף מבית התובעים. על כן התרתי לנתבעים לבנות אותו מעקה שקוף בלבד על הגג, אשר יענה על הצורך הבטיחותי כפי שאושר על ידי הועדה המקומית, ולא יחטוא (ולו אסתטית) למטרת אותה תניה שבתקנון הבית המשותף; ואסרתי עד להחלטה סופית, על התקנת ארובות ופיר מעלית למרות שניתן להן היתר על ידי הועדה. הסעד הנתבע ע"י התובעים הינו מידתי לטעמם, באשר הוא מקיים את מטרת ההתניה, אך אינו מונע מהנתבעים לבנות מעלית שאינה חורגת ממפלס הגג. בסיכומיהם , ובדין לטעמי, אף קבלו התובעים שביחס למעקה (אזכיר כי ההחלטה שהתירה הקמתו היא החלטת ביניים שצוין על ידי כי הנה הפיכה) - אכן ניתן להותירו על כנו ואין הוא סותר לאשורה תכלית אותה תניה שבתקנון הבית המשותף: ראה סע' 30 לסיכומים. למעלה מן הצורך, לאור הסכמה זו, אציין טענת הנתבעים כי ממילא חובת הקמת המעקה נגזרת מהוראות תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), ובמקרה של סתירה בין דרישה קוגנטית שבתקנות לבין תקנון בית משותף - תגברנה התקנות. לחיזוק טיעוניהם צירפו התובעים את חוות דעתו של האדריכל ראובן הרץ, אשר שימשה אותם בהליכי ההתנגדות בעיריה, וממנה עולה כי בניית המעקה על הגג והארובות מצמצמת את המבט לנוף. בדומה, גם פיר המעלית המתוכנן יוצר הסתרה מכוערת, כאשר כיום ניתן לבנות מעלית גם ללא חדר מכונות עליון. בנוסף, הציגו בפניי התובעים תמונות (ת/4) מהן עולה כי הארובות אכן פוגעות בנוף הנשקף מדירת התובעים. לבסוף הגישו התובעים את חוות דעתו של אינג' שחק יוסף, מהנדס מעליות, אשר ציין כי כיום קיימת אפשרות טכנית לבנות פיר מעלית מבלי לחרוג מגובה גג הבניין, כפי שמבקשים לעשות הנתבעים. 22. ביחס לפיר המעלית, הנתבעים טוענים שהתבקש פיר שיחרוג רק ב-30 ס"מ מעל גג המבנה בצידיו. הנתבעים מפנים בסיכומיהם לכך שמתשריט הבקשה להיתר ניתן ללמוד כי גובה מפלס קומת המגורים התחתונה של התובעים הינו 117.34 מ' . ומקומה זו מוסתר הנוף ממילא כמעט במלואו על ידי בית הנתבעים: גובה מפלס גג ביתם של הנתבעים הינו 115.77 מ'. ואלו תחתית רצפת קומת המגורים העליונה של התובעים הנה בגובה 1.57 מטר מעל גג הנתבעים, כך שמעשית מדובר בהפרש של למעלה מ-2.5 מ' (אם מביאם בחשבון אדם יושב או עומד). משכך לא יהיה בתוספות הנ"ל של ארובות או פיר מעלית בכדי להפריע במאומה לנוף הנשקף מבית התובעים. ביחס למראית הגג מבארים התובעים כי ממילא גובה המזגן הקיים או הדוד - הנו גובה העולה על גובה הארובות המבוקש מעל הגג (70 ס"מ). כמו כן טוענים הנתבעים, כי פרשנות התקנון חייבת להיות כזו המונעת בניית קומה מלאה או חלקית או כל תוספת בנייה מהותית שיש בה כדי לפגוע מהנאת התובעים מהדירה, ולא מונעת בנית או הצבת כל פריט כלשהו על הגג הנדרש לשימוש שוטף. למעלה מן הצורך מציינים הנתבעים כי על פי התב"ע החלה במקום (חפ/853א) מחויבים הנתבעים להקים גג רעפים על המבנה, ולו היתה ניתנת הוראה זו, הרי שהיא היתה גוברת על הוראות התקנון. חרף זאת ביקשו הנתבעים מיוזמתם מהועדה המקומית שלא לחייבם בביצוע הוראה זו, והועדה קיבלה את בקשתם (עמ' 48 לפר'). 23. כאמור ביחס למעקה התייתרה החלטה והתובעים מסכימים שיש להותירו על כנו. טוענים הנתבעים כי אין מקום ליתן צו מניעה קבוע ביחס לארובות שכן הקמת הארובות על הגג הינה בגדר שימוש סביר בגג ממש כמו זיפות הגג או הנחת צינורות, ולא ניתן לראות בהן תוספת בניה. מה גם שברי שכוונת התקנון לא היתה למנוע שימוש סביר שכזה בגג. יצויין כי הנתבע הודה בחקירתו כי הארובה הקיימת הוקמה בניגוד לצו שניתן, וכי יהרוס אותה אם ידרש לכך (עמ' 52 לפר'). אוסיף, כי לא שנוי במחלוקת שהנתבעים החלו בעבודות והרסו המדרגות הישנות עוד בטרם ניתן היתר בניה שנתן גושפנקא למיקום המבוקש אליו הועתקו. הנתבעים מפנים לכך שגובה הארובות המבוקש הוקטן, וכיום גובהן 70 ס"מ בלבד, היינו נמוכות יותר מגובה המעקה שאושר. ביחס לטענת המטרד לתובעים מפנים הנתבעים לכך שעניין זיהום האוויר מהארובות אינו קשור לתקנון הבית המשותף, וממילא נושא זה עוגן בהחלטת הועדה המקומית כך שהיתר הבניה ניתן רק לאחר שהומצא לה אישור איגוד ערים לאיכות הסביבה (נספח ו' לתצהיר הנתבעים). וכן התובעים לא הביאו כל ראיה המוכיחה כי הארובות עלולות לפגוע בהם או באיכות חייהם, היינו לא המחישו קיום מטרד. הנתבעים מציינים כי ביחס למעלית ממילא לא רלבנטית הנחית התקנון שכן הפיר אינו בניה מעל הגג, אלא בצמוד למבנה הנתבעים, גם אם יתנשא מעל לגג. אך בה בעת הם מציינים כי בכוונתם לפעול בהתאם לקביעת מומחה ביהמ"ש (ראה להלן). יצויין כבר כעת כי מסקנת מומחה ביהמ"ש היתה שדווקא ניתן לבנות מעלית שלא תחרוג בגובה אל מעבר לגג הבנין של הנתבעים, והוא ציין כי מקובלת עליו מסקנת מומחה התובעים בענין זה. לכך אתייחס להלן. 24. התובעים הגישו כאמור חוו"ד של מר שחק יוסף. מנגד, הנתבעים הגישו את חוות דעתו של מהנדס המעליות, מר גיל אפרים, אשר התייחס לגובה המעלית המינימלי מעל גג בית התובעים (נ/3). על פי חוות הדעת, פיר המעלית לא אמור להפריע לתובעים היות וחלקו העליון מצוי במפלס הסמוך לתקרת גג בית הנתבעים, ובכל מקרה לא אמור לעלות על מפלס המעקה השקוף. בסוף חוות דעתו מציין אפרים, כי המפלס העליון של תקרת הפיר צריך להיות גבוה ב-240-340 מ"מ מעל גג המבנה. 25. לאור חוות הדעת הסותרות, מיניתי מומחה מטעם ביהמ"ש, מר אייל אפרתי, אשר יבחן את נושא פיר המעלית. בחוות דעתו ציין אפרתי כאמור כי ניתן להתקין מעלית על פי בקשה מיוחדת ממכון התקנים לחריגה מגובה קומה עליונה נטו לבית. בפועל הסכים אפוא אפרתי עם חוו"ד התובעים כי ניתן להתקין מעלית ללא חריגה מגובה גג הבניין. בהסכמת הצדדים, לא נחקר אף אחד מהמומחים (עמ' 40 לפר'). 26. כפי שציינתי, בסיכומיהם הודיעו הנתבעים על נכונותם לקבל את קביעת מומחה ביהמ"ש ולא לחרוג מגובה גג הבניין, ומכאן, שהתובעים קיבלו את מבוקשם, הן בכל הנוגע לגובה פיר המעלית, ואף ביחס למיקומה (שלא יחרוג לרכוש המשותף). עם זאת אציין כי אף אלמלא כן - לא היה מקום לקבל עמדת הנתבעים שהתקנון אינו אוסר ממילא על בנית פיר המעלית יהא גובהו אשר יהא, מאחר ואין מדובר על בניה מעל הגג אלא בצמוד למבנה. כאמור פרשנות הגיונית של לשון ההוראה שבתקנון יחד עם תכליתה הנה שהיא נועדה לאסור על פגיעה "בחזית הנוף" הנשקף מחלונות בית התובעים. אני מקבל שתכלית ההוראה לא היתה לאסור על הצבת מתקנים בסיסיים המקובלים בשימוש שוטף בבית מגורים כגון מיזוג או דוד. ולו "במחיר" של כיעור - מה (בקום גג שטוח הנשקף מחלון התובעים - גג עם מזגן ודוד). מתקנים כאלה מקובל שניתן להציב גם על גג בית משותף ובו מבנה (בנין) אחד; בבחינת שימוש סביר ברכוש המשותף שאינו מפקיע זכות לשימוש סביר מקביל של יתר הדיירים. לא כל שכן בענייננו בו "קיבל", כל אחד מהצדדים בנין. אך דוקא משום כך באה אותה הוראה שנועדה למנוע מן הנתבעים לבנות כרצונם - אף בהנחה שהיו להם זכויות בניה - על גג המבנה שלהם. וניתן הרי לפגוע באותה מידה בתכלית אותה תניה שבתקנון המוסכם הן על דרך בניה על הגג עצמו, והן על דרך בניה שתתנשא מעל לגג הבנין - אך אינה בניה על הגג עצמו אלא בניה לגובה "הצמודה" לבנין. באשר לארובות - בפן התכנוני מדובר בתוספת המצריכה קבלת היתר בניה (כפי שאכן נעשה בענייננו, ולו בדיעבד). אלא שלא על שום כך יש לפרש התקנון המוסכם כאוסר על בניייתן, בתורת "תוספת בניה". המדובר בגוף הבולט מגג הבית, מכער את מראהו ומכער את הנוף הנשקף מבית התובעים, גם אם אינו חוסם אותו. כאשר גם זו כאמור, מטרת ההתניה בתקנון האוסרת תוספת בניה על הגג. יש לציין שהוראה זו נקלטה אל תוך התקנון המוסכם של הבית המשותף מכוח הסכם השיתוף שבין התובעים לבין מי שמכרה לנתבעים דירתה, היא הנתבעת 4 (שנמחקה מן התביעה). הכל בטרם נרשם הבית כבית משותף. בהסכם המכר שבין הנתבעת 4 לבין הנתבעים נזכרו הסכם השיתוף והתקנון המוסכם וצורפו כנספח א' להסכם המכר. צוין באותו הסכם מכר שהמוכרת מתחייבת לדאוג לביצוע רישום הבית המשותף בהתאם לתשריט, להסכם השיתוף והתקנון המוסכם. ויש לראות בתניה זו כתניה שנועדה להגן על עניינם של התובעים. הנתבעים מחויבים בהוראותיה כתניה שלטובת התובעים הן מכוח הסכם המכר, והן מכוח התקנון המוסכם. הם לא קנו "חתול בשק" אלא היו מודעים למגבלה זו של אי תוספת בניה (כל תוספת) על הגג, כאשר התקשרו כקונים בהסכם המכר עם נתבעת 4. אותן ארובות אינן בגדר תוספת טריביאלית לשימוש סביר כגון מזגן או דוד, אלא תוספת לאמצעי חימום אשר גם ניתן להסתדר בלעדיו על דרך שימוש במיזוג, תנור חשמל וכו', ואינו כה שכיח. הנתבעים קבלו על עצמם שלא לחרוג מקו הבנין באופן שיפגע במראה הנוף הנשקף מחלונות הקומה העליונה בבית התובעים ועליהם לעמוד בחובה זו שנטלו על עצמם, הן מכוח הסכם המכר בו התקשרו, והן מכוח תקנון הבית המשותף המסדיר וחולש על יחסי בעלי הדירות שבבית המשותף. כפי שציינתי בהחלטה מיום 14.10.10, הבניה על הגג אינה פוגעת הרי לא בזכות קניינית של המבקשים, ולא ביכולתם להינות מגישה כלשהי או להשתמש ברכוש משותף. לפיכך תכלית אותה הוראה שבהסכם השיתוף ובתקנון הבית המשותף, האוסרת על כל תוספת בניה בגג הנתבעים היתה אחת. למנוע פגיעה במראה והנוף הנשקף מדירת המבקשים . מדובר במניעת פגיעה בהנאה מן הקניין, ולא בפגיעה בקניין עצמו. להסכמות אלה הגיעו התובעים מול הנתבעת 4, והן מחייבות אף הנתבעים הבאים בנעליה וכל מי שירכוש מהם. פגיעה כזו במראית הנוף יכולה להיות על דרך "התרוממות" מפלס הגג אם תבנה עליו קומה נוספת, אך לא רק בדרך זו, ובשונה מהילוכם של הנתבעים. לשם פגיעה בנוף אין צורך בהסתרה מוחלטת שלו על דרך הגבהה של הבנין כולו, אלא די בתוספת בניה הפוגעת באופן לא טריביאלי במראית הנוף ובקו הבנין האחיד של הבנין הסמוך, הנשקף מדירת התובעים . הארובות בפירוש מהוות תוספת בניה שכזו בין אם הן חורגות "רק" ב 70 ס"מ מקו הגג ובין אם הן חורגות בשני מטר. סע' 4 לתקנון המוסכם אוסר על "כל תוספת בניה" על גג הנתבעים ולא רק בניה שעניינה בהקמת קומה נוספת , חדר נוסף וכיוצ"ב. הן לשונית והן תכליתית לא מתיישב נוסח זה עם פרשנותם המצמצמת של הנתבעים את אותה תניה שבתקנון המוסכם. אין דומה ענין זה להנחת צנרת או זיפות הגג שהנו שימוש טבעי ורגיל בגג, שברור שלא היה בכוונת הצדדים לאסור באותה תניה שבהסכם השיתוף, שנקלטה אל תוך התקנון המוסכם. לכן כאמור, גם ביחס למעלית: לו בלתי אפשרי היה להקים המעלית מבלי שהפיר שלה יחרוג ממשית מקו הגג של הנתבעים, כשיטת המומחה מטעמם (חריגה של 20 30 ס"מ הנה אכן חריגה משמעותית מבחינה ויזואלית כאשר מדובר על גוף מסיבי כמו פיר מעלית), לא היה מקום לאשר בנית המעלית, בדיוק מאותו טעם (וצו מניעה קבוע ינתן בהתאם). לא בבית אחד ולא בשניים אין מעלית, ולמרות חוסר הנוחות הממשית שבדבר, אין מדובר בצורך בסיסי, ואם לא יכולים הנתבעים לבנות המעלית אלא תוך הפרת חובתם שלא לחרוג בבניה אל מעל למפלס הגג - הרי שעליהם לוותר מעיקרא על המעלית (אזכיר שגם לתובעים - אין מעלית). הבעיה אמנם אינה מתעוררת מעשית, שכן כאמור מקביעת מומחה ביהמ"ש עולה כי ניתן להקים המעלית מבלי לחרוג מקו הגג. 27. לאור זאת, ינתן צו המורה לנתבעים להרוס את הארובה שנבנתה על הגג, וצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להקים תוספת בניה על גג הבניין או שתתנשא מעליו. להסרת ספק - ניתן להותיר אותו מעקה שקוף שנבנה, ואין איסור על זיפות הגג או מעבר צינורות. לא ניתן להקים מעלית שהפיר שלה יתנשא אל מעבר לקו הגג, אף לא את הארובות, למרות שניתן למעלית ולארובות היתר בניה. החניות 28. כאן מבקשים התובעים ליתן צו הצהרתי הקובע כי ככל שתיבננה חניות כלשהן בשטחם של הנתבעים, תוקצה להם חניה אחת, בכפוף לנשיאה בעלותה היחסית, כאמור בסעיף 10 לתקנון המוסכם של הבית המשותף. לטענת התובעים, אישרה הועדה המקומית לנתבעים הקמת 4 מקומות חניה בחזית הבניין, אולם הנתבעים מסרבים להקצות להם חניה אחת, בניגוד להוראות תקנון הבית המשותף. להצדקת סירובם, נסמכים הנתבעים על פרשנותו הלשונית של סעיף 10 לפיה יהיו מחויבים לעשות כן רק במידה והועדה היא שתדרוש הקמת מקומות חניה, אולם במקרה דנן, מאחר והם אלו אשר ביקשו את הקמת מקומות החניה, כחלק אינטגרלי מהשיפוץ, אין מדובר בדרישה של הועדה. לכך משיבים התובעים , כי מאחר והנתבע 3 הינו מהנדס אזרחי, הרי שהוא יודע כי בקשתו להיתר בניה לא תתקבל מבלי להסדיר את מקומות החניה, כנדרש כיום. ועל כן מנע מראש את דחיית הבקשה וכלל בה הקצאת מקומות חניה. הכל, שעה שלו אכן היתה מוגשת הבקשה להיתר ללא מקומות חניה, היתה הועדה המקומית דורשת כתנאי להיתר הבניה, הקצאת מקומות חניה, ובכך ממילא היו מחויבים הנתבעים למלא אחר הוראות התקנון. לפיכך טוענים התובעים, לטעמי בדין, כי לא יעלה על הדעת שרק מחמת שהנתבעים כללו מלכתחילה את נושא החניות בבקשה להיתר, יוכלו לעקוף את הוראות תקנון הבית המשותף. התובעים מוסיפים וטוענים כי הועדה המקומית אינה מגיעה לבית בנוי ודורשת את הסדרת מקומות החניה, אלא נדרשת לנושא כל אימת שמוגשת בקשה להיתר או לשינוי, כפי שקרה במקרה דנן, ומלכתחילה לטענתם, הוצמד לשטח הנתבעים שטח גדול יותר, בדיוק למטרה זו. לחלופין מבקשים התובעים כי לכל הפחות אורה כי הצו האוסר פגיעה ברכוש המשותף כולל גם את בניית החניות, כאשר פריצת גדר החלקה לכיוון הכביש טעונה הסכמת התובעים. 29. הנתבעים טענו כי סעד זה לא התבקש במפורש בכתב התביעה ברשימת הסעדים אלא נטען בכלליות, ועל כן דינו להדחות. אלא שלטעמי כן ניתן לחלץ הסעד מכתב התביעה. אמנם אין לו אזכור חוזר בסע' 27 לכתב התביעה, ואולם בסע' 13.4 לתביעה נזכר במפורש "על פי ההסכם בין הצדדים הרי שמגיעה לתובעים חניה אחת מבין החניות שיבנו במידה ויבנו כאלה". לאור המועד בו הוגשה התביעה די בנוסח זה , בבחינת בקשה לסעד של יחוד חניה אחת לתובעים, היה ותאושרנה חניות ותיבננה בפועל בעתיד. 30. טענו הנתבעים, כי זכות זו המעוגנת בתקנון הבית המשותף, פוגעת בפועל בשטח הצמוד לדירתם ועל כן יש לפרשה בצמצום ובכפוף לתנאי התקנון. התקנון כאמור קובע כי זכותם של התובעים לקבלת מקומות חניה קמה רק על פי דרישת הועדה המקומית לתכנון ובניה ממבקשי ההיתר. מאחר ודרישה כאמור לא הוצבה, לא קמה זכותם של התובעים לקבל חניה. הנתבעים מדגישים, כי הם היו אלו שביקשו לבנות את החניות, ובתגובה לטענת התובעים פירטו כי חיוב בהקמת מקום חניה יכול לקום רק כשמתבקשת תוספת אחוזי בניה לדירות קיימות או הקמת דירה חדשה. מאחר ובמסגרת הבקשה להיתר לא ביקשו הנתבעים לעשות כאמור (שכן הקמת ממ"ד ומרפסת אינם נחשבים לתוספת אחוזי בניה), לא דרשה הועדה המקומית הקמת מקומות חניה. 31. איני מקבל הילוכם של הנתבעים. כוונת הצדדים בהסכם השיתוף שנחתם בין הנתבעת 4 לבין התובעים - לקראת וכחלק מתהליך הרישום של הבית כבית משותף, ובטרם פרץ הסכסוך בין התובעים לבין הרוכשים מן הנתבעת 4 - כוונה זו היתה ברורה. ומצאה אכן ביטוי בסע' 10 לתקנון המוסכם, שנספח להסכם השיתוף, והפך לתקנון מוסכם של הבית המשותף. וזו לשון סע' 10: "במידה שועדת התכנון והבניה של חיפה תדרוש מבעלי הדירות שבשני הבניינים מקומות חניה הם ייעשו מול החזית הצפונית של בנין 2 (בית הנתבעים - י.פ) כך שבעל בנין 1 יקבל חניה אחת, והשאר יהיו לבעלי מבנה 2 בחלקים שווים והוצאות הקמת החניות יהיו בהתאם לחלקו של כ"א מהבעלים בחניה". אישור למקומות חניה הרי לא היה עניינו של אחד הצדדים להסכם השיתוף עת נחתם בין התובעים לבין נתבעת 4. מדובר היה באינטרס משותף לשני הצדדים , בטרם היה ידוע בכלל שיפרוץ סכסוך בין התובעים לבין מי שרכשו מן הנתבעת 4. בהתאם יש לפרש תכלית סע' 10 לתקנון המוסכם. תכלית הסע' כפולה: הוא קובע את המיקום שבו תוקמנה החניות (גם אם מדובר בשטח הצמוד לדירת הנתבעים), ותכליתו הנוספת להבטיח שבמקרה של אישור של יותר מחניה אחת (ניתן להניח שהיה צפי סביר שניתן להקים 4 חניות) תיוחד חניה אחת לתובעים, וכל יתר החניות - למי ששלושה רבעים של הרכוש המשותף צמוד לדירתה (אז - הנתבעת 4, כיום - הנתבעים). טענות הנתבעים כאן אינה אלא התפלפלות, הנטענת אמנם בכשרון, אך תכליתה לחמוק מאותו משטר מחייב שנועד להבטיח שגם לתובעים תהא חניה אחת. יש להורות אפוא שחניה אחת מבין אלו שאישרה הועדה המקומית - תוקצה לתובעים, כאשר תיבננה החניות. וכי גם מיקום החניות יהא בהתאם לאמור בתקנון הבית המשותף. פיצול סעדים 32. התובעים דרשו כי ינתן להם היתר לפיצול סעדים, על מנת שיוכלו לבחון את נזקיהם שטרם התגבשו. אולם לא ברור לאשורה על אלו נזקים מדובר (בסוגם, להבדיל מכימותם). הנתבעים השיבו מנגד כי ההליכים בתיק זה מתנהלים מחודש יוני 2009, כך שטענות התובעים במועד הגשת התביעה כבר אינן רלבנטיות כיום ואותם נזקים, ככל שהיו, כבר התגבשו ועל כן לא היתה כל מניעה לתקן את התביעה עד לשלב זה. 33. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו לאחרונה ברע"א 1399/11 קופת עליה- אגודה שיתופית לאשראי בע"מ נ' לזרום חברה קבלנית לבניה ופיתוח בע"מ , בפס' 14: "תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם; אך אם לא תבע את כולם, לא יתבע אחרי כל סעד שלא תבעו, אלא אם כן הרשה לו בית המשפט שלא לתבעו". ביסוד התקנה עומד הכלל של מעשה בית דין, ובכללו עקרון השתק העילה, שנועד בעיקרו להגן על הנתבע ועל בית המשפט מפני התדיינות כפולה (בנימין רוטנברג, "פיצול סעדים(תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984)" משפטים ט"ז 390,393 (תשמ"ו)). הסיפא לתקנה, המעניקה לבית המשפט סמכות לאפשר לתובע לפצל את תביעותיו בשל עילה אחת, מהווה חריג לכלל. מטרתו של החריג "למנוע במקרים ראויים, על ידי מתן רשות לפיצול הסעדים, טענה של מעשה בית-דין, הנובעת ממיצוי העילה שבה נתבע רק אחד מהסעדים שנצמחו מאותה עילה או חלק מהם" (ע"א 615/84 אברהם מרקוביץ - חברה לבניין ולהשקעות בע"מ נ' סתם, פ"ד מב(1), 541, 547 (1988)). אותם מקרים ראויים הם מקרים בהם הכלל של מעשה בית דין עלול לפגוע במימוש זכויותיו המהותיות של התובע, עד שאין עוד הצדקה להחמיר עימו עד כדי כך באמצעים דיוניים. במילים אחרות, לבית המשפט מסור שיקול הדעת כדי לערוך איזון בין האינטרסים העומדים בבסיס כלל השתק העילה לבין האינטרסים של התובע, העלולים להיפגע בנסיבות המקרה המסוים. ההיתר לפיצול יינתן רק באותם מקרים בהם מצא בית המשפט כי יש להעדיף את האינטרס הלגיטימי של התובע לפיצול הסעדים בתובענות שונות על פני האינטרס של הנתבע וטובת הכלל (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 89 (1991); ע"א 571/88 בניני איפל בע"מ נ' סתוי, פ"ד מד(3) 636 (1990))" (הדגשה שלי- י.פ.). 34. במקרה דנן, כטענת הנתבעים, התגבשו כבר כל נזקי התובעים והסעדים הנובעים מעילת התביעה של הפרת התקנון המוסכם וחדירה לרכוש המשותף, בהתחשב במשך הזמן בו נמשכים ההליכים. התובעים מודעים היטב לתוכניות הנתבעים ולהיתר הבניה, כך שלא נחזה שמצפות להן "הפתעות" בהמשך הדרך. לאור האמור, לא מצאתי לנכון להעניק פיצול הסעדים המבוקש "על החלק", כאשר יש בו כדי לפגום בסופיות הדיון ועשוי הוא לגרור הצדדים להליכים נוספים לא מוצדקים, בענינים טפלים, לאור היחסים העוינים. כאמור לא ברור באיזה ענין ולאיזה צורך מתבקש אותו היתר. ברור שאם מדובר בענין שהתביעה לגביו טרם הבשילה בהיותה מוקדמת או בעילה שלא נולדה אין צורך כלל בפיצול סעדים. וככל שמדובר בסעד הנובע מעילה שנדונה כאן וניתן היה לתבוע - אין הצדקה במקרה זה לפיצול, באופן שיוסיף וינציח הסכסוך (לפחות פוטנציאלית). 35. לסיכום: א. ניתן צו מניעה קבוע המופנה לנתבעים ומונע מהם לבנות או להקים מבנה כלשהו על גג ביתם מעבר למפלס הגג. לרבות ארובות או פיר מעלית צמוד שיתנשא על מעבר למפלס הגג הקיים. להסרת ספק (למרות שלא אמור להיות) אין מניעה לזיפות הגג או מעבר צנרת עליו, וניתן להותיר בעינו המעקה השקוף שהוקם על הגג, דוד ומזגן. ב. ניתן צו מניעה קבוע המופנה לנתבעים ומונע מהם לחרוג בבנית המעלית והפיר שלה אל הרכוש המשותף שסומן ככזה בתשריט הבית המשותף. להסרת ספק אין מניעה שהנתבעים יקימו מעלית בשטחם, שלא תחרוג לרכוש המשותף, ולא תתנשא בחלקה העליון אל מעבר למפלס הגג של בנין הנתבעים. ג. ניתן צו עשה המופנה לנתבעים ומחייב אותם להרוס בתוך 45 יום כל ארובה שעל גג הבנין שלהם. ד. ניתן צו מניעה המופנה לנתבעים ומחייב אותם להימנע מבנית החניות אלא בשטח שיוחד לכך בתקנון הבית המשותף. סעד זה נובע במישרין מן הסעד של יחוד חניה בהתאם לתקנון, שלטעמי כן התבקש בתביעה. ה. ניתן סעד הצהרתי כמבוקש המצהיר כלפי הנתבעים שכאשר תיבננה החניות זכאים התובעים כבעלי הבנין העורפי שבבית המשותף , ליחוד אחת מאותן חניות לטובתם ושימושם הבלבדי (כל חניה על פי בחירת הנתבעים ובלבד שהגישה אליה חופשית, ובתנאי שהתובעים נשאו בעלות היחסית של הכשרת אותה חניה, מכלל העלות של הכשרת החניות). במידה ויבחרו הנתבעים להכשיר רק חניה אחת - היא תוקצה כאמור לשימוש התובעים - כאמור בכפוף לכך שהאחרונים ישאו בעלותה. ו. אני דוחה הסעד המבוקש של הזזת תוואי המדרגות או הריסת המדרגות שבנו הנתבעים, בכפוף להבהרה שזכות השימוש במדרגות לכל אורכן נתונה לכל בעלי הדירות בשני הבניינים המהווים הבית המשותף; כבכל רכוש משותף. ז. איני נותן היתר לפיצול סעדים. ח. על הנתבעים ליידע כל קונה על פס"ד זה, במקרה של מכר דירה מדירותיהם. 36. הוצאות המשפט: בסופו של יום, אלמלא נוהל ההליך היו התובעים מוצאים עצמם ככל הנראה עם מעלית החורגת (ולו בחלקה) לשטח המשותף אך כזו בה אינם יכולים להשתמש (באין גשרונים שיוליכו לדירתם); עם פיר מעלית המתנשא אל מעבר לגג הבנין של הנתבעים; ועם ארובות על אותו גג. ואף הסעד המבוקש ביחס ליחוד חניה - התקבל. נדחתה אמנם עמדתם של התובעים ביחס להריסת המדרגות וקימומן מחדש בתוואי הקודם, ואף ביחס למעקה השקוף (אבהיר כי בתחילה ראוי התובעים להתנגד גם להקמת אותו מעקה ואך בשלב הסיכומים נאותו "להכשירו"). זכאים הם להוצאות משפט; אם כי בשים לב לתוצאה המעורבת, ולאופן ניהול התיק על ידי הנתבעים שאפשר להתמקד בעיקר ולא האריך הדרך בלא צורך, יהא שעורן מתון ביחס. אני מחייב הנתבעים לשאת בהוצאות משפט כדלקמן: א. שכ"ט עו"ד של התובעים בשעור 7000 ₪. ב. אגרת המשפט ששלמו התובעים כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה. ג. החזר שכרו של המומחה שחק מטעם התובעים (כנגד חשבונית שתוצג, וכאשר השכר נושא הפרשי הצמדה וריבית מיום אותה חשבונית) ד. החזר חלקם של התובעים בשכ"ט מומחה ביהמ"ש מר אפרתי, כשהוא נושא הפרשי הצמדה וריבית מהיום בו שולם. מעבר לכך - לא אעשה צו להוצאות נוספות (לרבות ביחס לשכר המומחה הנוסף שבחוות דעתו עשוי התובעים שימוש בהליכי ההתנגדות). בתים משותפיםמסמכיםתקנון בית משותףשיפוצניקשיפוצים