מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שימוש בסודות המעביד: .1 זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני נגד המשיב, מי שהיה עובד המבקשת מס' 2עד ל- 2/88, האוסר עליו כל שימוש במידע הנובע או הקשור למבקשות ולקשריהן עם הספקים, אשר שמותיהם מפורטים בנספח א' הרצוף לבקשה, וכן צו שיאסור עליו להתחרות בעסקי המבקשת בכל הקשור עם הספקים הנ"ל. המבקשות הינן 3חברות פרטיות, העוסקות בייצוג ספקים מחו"ל בתחום האלקטרוניקה והאלקטרומכניקה. המשיב הינו טכנאי אלקטרוניקה במקצועו, שהועסק כאיש מכירות במשך מספר שנים ע"י מבקשת מס' 1ומינואר 1987עד פברואר 1988הועסק ע"י מבקשת מס' .2 .2 המבקשות סומכות את בקשתן למתן הצווים הנ"ל: א. על הוראת סעיף 19בהסכם העבודה הקיבוצי שבין ההסתדרות ללשכת המסחר, החל לגירסתן על הצדדים. הוראה זו אוסרת על העובד לנצל ידיעות מסחריות או סודות מסחריים למטרותיו המסחריות האישיות, תוך תקופה של שנה מתום תקופת עבודתו אצל המעסיק. ב. על קיומו של תנאי מכללא בהסכם העבודה שבין הצדדים, תנאי הקיים במסגרת יחסי עובד - מעביד שביניהם, לפיו מוטלת על העובד החובה לשמור בסוד ייעות המגיעות אליו במהלך עבודתו. ג. על קיום יחסי אמון בין עובד למעביד, מכוח יחסי אמון אלה, טוען בא-כוחן, חלה על העובד החובה לכבד התתייבויות הנובעות מיחסי האמון, לרבות התחייבויות לשמור על סודיות בכל הנוגע למידע אינטימי של המעסיק והתחייבות להימנע מתחרות בלתי-הוגנת תוך עשיית שימוש במידע זה. .3 טענות המשיב: א. לענין ההסכם הקיבוצי נטען ע"י בא-כוחו, כי לא הוצג כל מסמך מאשר כי המבקשות הינן חברות בלשכת המסחר ולכן בהיותן המבקשות בבקשה זו ומכיוון שהיה בידן סיפק לעשות כן, הן לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהן בענין זה. ב. העובד סירב לחתום על הסכם עבודה שכלל הוראות המגבילות את חופש העיסוק והעברת המידע. לפיכך אין כל הסכם עם מי מהמבקשות המונע או אוסר על המשיב ליצור קשר עסקי עם ספק או לקוח של המבקשות באופן שיהא בו משום תחרות. .4 בטרם אכנס לדיון בגופן של הטעות שהוצגו לעיל, אציין כי מה שעומד לדיון והכרעה בענין שלפני הוא: האם נתמלאו התנאים הדרושים לשם מתן צו מניעה זמני. לשם כך יש לבדוק: א. מציאותן של ראיות לכאורה, שלמבקשות הסעד הזמני סיכוי טוב לזכות בדין. שהרי הלכה היא, שגם במסגרת דיון להענקת סעד זמני על התובע להוכיח את קיום הזכות, אשר בעטיה דורש הוא מתן סעד עד לתום הדיונים, אבל די שיוכיח את זכותו לכאורה. מכל מקום, אין הצד המבקש את הסעד הזמני נדרש להוכיח כבר כעת כי הוא צודק בתביעה העיקרית מעל לכל ספק. ראה בענין זה: ע"א 238/73שרעב נ' חמצני [1]; ע"א 483/85דניאל לב ואח' נ' דגם מערכות בע"מ [2] בעמ' .732 ב. מידת הנזק העשוי להיגרם לבעל-דין האחד או לרעהו אם ינתן או לא ינתן הצו והשוואתם של שני הנזקים זה לזה. ראה: המרצה 440/79 מיקלוש (מיכאלי) נ' גולן גלובוס פרודקשנס [3]. .5 בחינת העובדות שבבסיס הבקשה: מתצהירה של הגב' סמואל, מנהלת המבקשות (סעיף 7א' לתצהיר) ומחקירתה הנגדית בפני, אני למד שאמנם עסקינן ב- 3חברות פרטיות הרשומות בנפרד אצל רשם החברות, אך למעשה מדובר בחברות שלובות, כשלכל אחת מהן תחום התמחות מוגדר אך עסקיהן מתנהלים במעורבב, ומה שחשוב לענייננו, כך נעשה בכל הקשור לטיפול בסוכנויות וספקים הקשורים לחברה זו או אחרת. וכך נאמרו הדברים ע"י הגב' סמואל, עמ' 4לפרוטוקול: "שלוש החברות עובדות במעורבב למרות שמדובר בגופים משפטיים נפרדים". בעמ' 5לפרוטוקול: "ישנם חדרים נפרדים לחברות מבקשות, אולם אנשים שעובדים במבקשת מס' 2מייצגים גם סוכנויות של מבקשת מס' .1העסקים של שלוש החברות - משותפים". בהקשר זה ראוי לציין, כי בבקשה זו אנו חיים מפיה של הגב' סמואל, מתצהירה וחקירתה וכן מתצהירו של מר מיכאל רוגל, המשמש כמנהל המבקשת מס' .2לא הוגש מטעמו של המשיב תצהיר ולא הובאה בפני כל גירסה סותרת בדבר דרך ניהולם של עסקי החברות, למעט ציון העובדה ע"י בא-כוח של המשיב כי מדובר ב- 3גופים משפטיים נפרדים - עובדה שלא הוכחשה ואף צויינה במפורש ע"י מנהלת המבקשות הגב' סמואל. מי כמו המשיב, שעבד מספר שנים במבקשת מס' 1ומינואר 87במבקשת מס' 2במשך כשנה, מעורה בעסקיהן של החברות המבקשות, יודע את דרך ניהול העסקים בהן - יכול היה להציג בפני בית-המשפט תמונה סותרת, אם אכן היתה כזו בידו. לאור הדברים האמורים לעיל, אני מקבל את גירסת המבקשות בכל מה שקשור לדרך ניהול עסקיהן של המבקשות, ולפיכך האמור בסעיפים 2, ו-13א' לסיכומיו של בא-כוח המשיב אינו רלבנטי, ולצורך דיון בבקשה שלפני אני רואה בהן חברה אחת, על כל המשתמע מכך לענין מועד סיום העבודה אצל המבקשות (ללא אבחנה אצל מי מהן עבד המשיב) וטיב המידע אותו רכש המשיב בעת עבודתו. אני קובע זאת מבלי להיזקק למוצגים נ/ 1ו-נ/ 2שהוגשו ע"י המבקשות, הגם שאני סבור, לאחר עיון במסמך, שבא-כוח המשיב ביקש לצרף בהמרצה 2521/88, שהמסמך הנ"ל אינו סותר לכאורה את פרשנותה של הגב' סמואל בנוגע לסכומים הנקובים במסמכים הנ"ל. כאמור, מצויים אנו בשלב של דיון בצו מניעה זמני, והובאו בפני די ראיות לשם קביעה לכאורית זו. .6 אשר לטענות המשפטיות: ראשית, מן הראוי להבהיר כי ענין לנו בשתי מערכות זכויות נפרדות, הן אמנם משיקות זו לזו אך אין לבלבל בין השתיים. האחת היא מערכת הזכויות הנוגעות לחובת העובד לשמור בסוד ידיעות המגיעות אליו במהלך עבודתו. השניה היא מערכת הזכויות הנוגעות להגבלת התחרות במעביד, המוטלת על העובד, עם סיום ההתקשרות בין הצדדים. ראה בענין זה: ע"א 312/74 החבר לכבלים ולחוטי חשמל בישראל נ' מרטין קריסטיאנפולר ואח' [4] בעמ' 319; ע"א 206/72מיגן בע"מ נ' פאר ואח' [5] בעמ' 578; ע"א 155/80רב בריח נ' אמגר [6] בעמ' .822 .7 אשר למערכת הזכויות הראשונה והחובה שכנגד, המוטלת על עובד שלא לגלות סודות מקצועיים וידע סודי שהגיע לידיעתו בעת העסקתו, חובה זו הינה חובה מוחלטת ובגדר תנאי מכללא הנובע מעצם יחסי עובד - מעביד ואף ללא קיומו של הסכם קיבוצי ו/או הסכם עבודה אישי, חובה זו מוטלת על עובד שפרש. וכך נאמר ע"י השופט י' כהן בע"א 206/72[5] המאוזכר לעיל, שם, בעמ' 578: "העילה השניה מבוססת על העקרון, שאין אדם רשאי לנצל לטובת עצמו מידע שנמסר לו מתוך יחסי אמון בין המוסד והמקבל. עקרון זה מקורו בדיני מיושר וביחסים שבין מעביד ועובד, הוא מבוסס על תנאי מכללא בחוזה העבודה, האוסר על העובד לגלות סודות מסחריים של מעביד ולהפיק תועלת לרעת המעביד מכל סוד מסחרי או מכל ידיעה סודית שהגיעה אליו במהלך עבודתו וכתוצאה ממנה". באותו פסק-דין מגדיר השופט י' כהן - מהו אותו מידע לגביו חלה חובת הסודיות, וכך הוא הוגדר על-ידיו, שם, בעמ' 578בהמשך אותו עמוד: "אולם אותה התחייבות מכללא של העובד, שעליו לקיימה גם אחרי סיום יחסי העבוה מוגבלת לידיעות סודיות ואיננה חלה על ידיעות שהן נחלת הכלל ועל ידיעות מקצועיות כלליות ונסיון מקצועי שרוכש העובד מתוך עבודתו". (ההדגשה אינה במקור). פועל יוצא של דברים אלה הוא כי חובה זו נמשכת כל עוד לא הפכו הסודות המקצועיים לנחלת הכלל. שהרי נמצאים אנו כל הזמן בתהליך של התפתחות ומטבע הדברים דברים שהיו לאמצאה וסוד, עם חלוף הזמן הם הופכים לחלק מידע כללי של הציבור ואז מאליה פוסקת חובת הסודיות. ראה האמור בע"א 155/80[6] הנ"ל, בהקשר זה, שם בעמ' .823 במצב בו ישנו הסכם בין הצדדים, הקובע את היקפה של חובת הסודיות ומגדיר את תחומיה, ביהמ"ש נדרש לשאלה נוספת והיא - האם ההסכם שינה את פני הדברים, כפי שהוצגו לעיל? לא כן במקרה שלנו, בו למדים אנו מפי בא-כוח המשיב ומפי מנהלת המבקשות כי המשיב סירב לחתום על הסכם כזה והמבקשת המשיכה להעסיקו למרות זאת. בא-כוח המשיב ביקש שאסיק מעובדות אלה על העדר חובה של המשיב לשמור על סודיות. טענה זו אין לה על מה שתסמוך. כאמור, החובה לשמור על סודיות קיימת בין הצדדים על-פי תנאי מכללא והיא קיימת כל עוד לא הפך הסוד לנחלת הכלל, בין אם העובד התחייב על-כך במפורש ובין אם לאו, ולכן טענות המשיב הן ביחס לסירובו של המשיב לחתום על הסכם סודיות והן ביחס לחלות ההסכם הקיבוצי על הצדדים, מקומן אינו אכן. נכון הוא, שאם קיים הסכם בין הצדדים הקובע את מסגרת חובת הסודיות ותקופת תוקפה (מה שלא קיים במקרה דנן), כי אז בדרך כלל אין חורגים ממסגרת זו שנקבעה ע"י הצדדים במפורש. ואולם, אפילו אז אין ההסכם חזות הכל. והדברים תלויים בנסיבות המקרה וכוונת הצדדים, כפי שהיא עולה מן ההסכם ([16] a.e. turner, the law of trade secrets . 251Pע"א 155/80 רב בריח נ' אמגר [6] בעמ' 823). במקרה דנן, נסיבות המקרה מלמדות שלא יתכן שהמבקשות ויתרו אי-פעם על חובת הסודיות, שהרי המבקשות הצביעו על-כך שהן עצמן קשורות בהסכמי סודיות עם לקוחותיהן ומחוייבות כלפיהן לשמור על מידע סודי שנמסר להן לתקופה בלתי-מוגבלת, ללא קשר למועד סיום ההתקשרות. התחייבות זו אין לה יכולת קיום מבלי שתהא התחייבות לשמירה על סודיות מצד עובדי המבקשת. השאלה הבאה היא - מהו אותו מידע סודי? בעדותה של הגב' סמואל, פרטה מנהלת המבקשות מהו אותו מידע - בו היא מבקשת למנוע מהמשיב עשיית שימוש. בעמ' 6לפרוטוקול נאמר על-ידה: "המידע הסודי שאותו אני מבקשת למנוע ממנו לעשות בו שימוש: אנחנו מכירים מדיניות מכירות של החברות מחו"ל ואנחנו מכירים את החולשה שלן, על-מנת להתגבר על התחרות בשוק - המידע חיוני. יש לנו השוואות בטיב המוצרים של החברות השונות, טיב ההנחות שניתן ללקוחות השונים". אין מדובר, אם כן, בידע כללי שהוא נחלת הכלל אלא במידע פנימי סודי שנמצא במאגר המידע של החברות המבקשות. לאור דברים אלה אני סבור שיש להעניק למבקשות את הסעד המבוקש בכל הנוגע לעשיית שימוש במידע הקשור למבקשת ולקשריהן עם הספקים אשר שמותיהם מפורטים כנספח א' לבקה. .8אשר למערכת הזכויות השניה, זו הנוגעת להגבלת התחרות במעבר עם סיום ההתקשרות בין הצדדים. כאן דרושה התחייבות מפורשת של העובד להימנע מלהתחרות במעבידו על-מנת שבית-המשפט יתן תוקף להגבלה זו. ראה ע"א 312/74הנ"ל. על בית-המשפט בהקשר זה מוטל לבדוק ראשית - האם קיימת התחייבות מפורשת כזו בהסכם בין הצדדים; ושנית - האם הגבלה זו דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המעביד, ממנו פרש העובד ושהיא גם לטובת הציבור. ביסוד הדוקטרינה של הגבלת חופש העיסוק מונח העקרון כי יש צורך לשמור על סחר חופשי ותחרות הוגנת בשוק העבודה. ואולם, עקרון חשוב זה נסוג בפני התחייבות מפורשת שלא להתחרות, התחייבות שניתנה באורח חופשי ובתמורה מלאה, ואיננה חורגת מההגנה הנדרשת באורח סביר לצד השני. ראה: ע"א 4/74 חנוך ברמן נ' משרד להובלת משאיות פרדס כץ [7], בעמ' .722 התחייבות כזו אם היא סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, לא תיחשב, אלא במקרה נדיר, כהגבלת חופש העיסוק, הנוגדת את האינטרס הציבורי. האינטרס הציבורי הוא, כאמור, קיום סחר חופשי ותחרות הוגנת בשוק העבודה. הגנה על אינטרס זה מובטחת מחד ע"י קיומה של אותה הגבלה על חופש העיסוק, בתנאי כמובן שהיא סבירה מבחינת היקפה, המקום והזמן. שאם לא כן, בלעדיה נמצא במצב של תחרות בלתי-הוגנת כתוצאה מכך שאחד הצדדים עושה שימוש, לא במיומנותו וכישוריו בלבד, אלא גם במידע אינטימי-סודי של אחר, שנמסר לו מתוך יחסי אמון שהיו קיימים בעת מסירת המידע. וכדברי השופט evershedב-[1947] routh v. Jones[14] The master would be exposed to unfair competition on" competition flowing- the part of his former servant Acquired by the servant from the circumstances of his the intimacies and knowledge of the master's business not so much the personal skill of the assistant as from ."employment ראה גם: ע"א 1/73צפדיה נ' קלודי בע"מ [8], בעמ' 787; ע"א 396 /74"טרומאסבסט" חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי ואח' [9], בעמ' .797 ומאידך, האינטרס הציבורי הנ"ל מוגן ע"י מתן אפשרות לכל אדם לבור לו את תחום עיסוקו בהתאם לכשרונותיו ומיומנותיו ועשיית שימוש בשני אלה, גם אם נרכשו אצל מעביד מסויים במהלך העבודה. וברוח דברים אלה נקבע בע"א 312/74[4] הנ"ל כי - "ההלכה הכללית היא שקיימת זכות לחופש העיסוק במקצועו של העובד, שפרש מעבודתו אצל מעבידו. ואם ישנו הסכם המגביל אותו בחופש עיסוקו זה לאחר תום עבודתו, חייבים להתמלא שני תנאים כדי שהגבלה זו תהיה תקפה: 1) התנאי הראשון הוא שהיא תהיה דרושה להגנת האינטרסים הלגיטימיים של המעביד ממנו פרש העובד; 2) התנאי השני הוא שיהיה הדבר דרוש גם לטובת הציבור". יש לנו, אם כן, מצד אחד את אינטרס העובד הפורש, והוא עשיית שימוש בידע כללי ומיומנות שרכשאצל מעבידו ומנגד, האינטרס של המעביד, והוא הגנה על סודותיו המקצועיים, על-מנת שלא יחשף לתחרות בלתי-הוגנת ע"י שימוש כנגדו בסודותיו ע"י עובד לשעבר. ראה: ע"א 136/56 פוקס נ' אילון את עציוני בע"מ [10]; ע"א 136/64"פרנסיטקס" תעשיית אריגי זקרד ואח' נ' אוצ'יטל ואח' [11]. במקרה דנן טוענות המבקשות לקיומה של התחייבות חוזית מפורשת של המשיב להימנע מלהתחרות בעסקי המבקשות שנה מתום תקופת עבודתו. ומקורה של זו בהסכם הקיבוצי שנחתם בין ההסתדרות לבין לשכת המסחר, מיום 21 לפברואר 1977והרשום בפנקס ההסכמים הקיבוציים. הוראת סעיף 19להסכם הקיבוצי קובעת בזו הלשון: " .19עובד אשר במסגרת עבודתו הגיעו אליו ידיעות מסחריות או סודות מסחריים ומופקד על קשרים מסחריים עם ספקים ולקוחות בארץ ובחו"ל, לא ינצל ידיעות וקשרים אלה למטרותיו המסחריות האישיות, שנה מתום תקופת עבודתו אצל המעסיק, שקשרים אלה נוצרו אצלו". לענין חלות ההסכם הקיבוצי הנ"ל על הצדדים לבקשה, כל שטוען באכוח המשיב הוא, כי לא הוצג בפני בית-המשפט מסמך המאשר את היותן של המבקשות חברות בלשכת המסחר. בשלב זה של הדיון בסעד הזמני אני אסתפק בהצהרתה של הגב' סמואל לפרוטוקול בעמ' 6(בהמשך לאמור בס' 14לתצהיר), בה היא מאשרת כי המבקשות חברות בלשכת המסחר, לשם קביעה כי המבקשות הינן לכאורה, חברות בלשכת המסחר. כן על-פי הנספח להסכם הקיבוצי המפרט את הענפים עליהם חל ההסכם, אני למד כי ההסכם הקיבוצי חל על הענף בו עוסקות המשיבות. ראה רשימת הענפים, נספח להסכם הקיבוצי סעיפים 7, 8, 174, .177 סעיף 19לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז- 1957[15], קובע כדלקמן: "הוראות שבהסכם קיבוצי בדבר תנאי עבודה, סיום עבודה, וחובות אישיות המוטלות לפי אותן הוראות על עובד ומעביד וזכויות המוקנות להם (להלן - הראות אישיות), יראו אותך כחוזה עבודה בין כל מעביד וכל עובד שעליהם חל ההסכם ותקפן אף לאחר פקיעת תוקפו של ההסכם הקיבוצי, כל עוד לא שונו או לא בוטלו כדין...". כלומר, מצוות המחוקק היא שיש לראות את אותן הוראות אישיות כחוזה עבודה בין כל מעביד ועובד, ממש כאילו הם הסכימו ביניהם עליהן. בענין זה נקבע ע"י כב' השופט זוסמן (כתארו אז) בבג"צ 254/73צבי נ' ביה"ד הארצי לעבודה [12] בעמ' 383: "נמצא, אף אם הוראה אישית כזאת נכפתה על הצדדים והיא מעין דין שנגזר, החוק רואה את החיוב, כחיוב חוזי, ובית-המשפט חייב לנהוג בו ככל חיוב חוזי אחר הנובע מרצון הצדדים. ולפיכך אין נפקא מינה בכך, אם ההוראה המגבילה פיטורין כלולה בהסכם קיבוצי ונעשתה מכוח ס' 19הנ"ל לחלק מחוזה העבודה של עובד פלוני, או אם הוסכם עליה בחוזה העבודה גופו. דין אחד נקבע לשניהם". (הדגשה אינה במקור). מכאן שענין לנו, בסעיף 19להסכם הקיבוצי בהתחייבות חוזית מפורשת של העובד, כמי שמשתייך לענף עליו חל ההסכם הקיבוצי, להימנע מניצול ידיעות וקשרים שהגיעו אליו במהלך עבודתו במשך שנה מתום תקופת עבודתו. דומה כי אין חולק כי הגבלת תחרות במעביד לתקופה של שנה היא סבירה בנסיבות הענין. מה עוד שהמבקשים צמצמו עתירתן והן מבקשות לאסור על קיום תחרות בכל הנוגע לאותם ספקים המופיעים בנספח א' בלבד. והמשיב יהא רשאי לעשות שימוש בכישוריו ובידע הכללי שרכש, במגעיו העסקיים עם ספקים אחרים העוסקים בתחום. כל שנותר לבדוק בשלב זה הוא האם חלפה שנה מתום העסקת המשיב אצל המבקשות. לענין זה טוען בא-כוח המשיב: "המשיב התפטר מעבודתו אצל המבקשת מס' 2, המשיב עבד בעבר אצל מבקשת מס' 1, ממנה התפטר לפני למעלה משנה, בדצמבר .1986המשיב מעולם לא הועסק ע"י מבקשת מס' 3". במילים אחרות, המשיב מבקש להתנער מחובותיו כלפי המבקשות בטענה כי לאור העובדות לעיל ולאור העובדה כי מדובר ב- 3חברות עצמאיות ונפרדות, רשאי הוא להתחרות בהן ללא כל הגבלה. ואולם גם לפי שיטתו, עדיין קיימת התחייבותו כלפי מבקשת מס' 2, ממנה התפטר ב- 2.88וכלפיה לפחות חב הוא שלא להתחרות בעסקיה עד .2.89וכפי שכבר הובהר לעיל, רואה אני לצרכי בקשה זו את שלושת המבקשות כחברה אחת, שהרי התמונה שהוצגה בפני היא, כי קיים מצב בו עובד של מבקשת אחת נמצא בקשר עם ספקים ולקוחות של מבקשת אחרת. מצב דברים זה, כאמור, לא הוכחש ע"י המשיב. לפיכך, רואה אני את המשיב כמי שהתפטר מעבודתו אצל המבקשות ביום 7.2.88(שבועיים מיום מסירת מכתב ההתפטרות) וכמי שחב כלפי כל המבקשות כאחד שלא להתחרות בעסקיהן, ככל שזה נוגע לקשר עם הספקים המופיעים בנספח א' במשך שנה מתום תקופת העסקתו אצלן, כלומר עד יום .7.2.89 .9 אשר לבחינת הנזק שעשוי להיגרם לצד אחד או למשנהו. אם ינתן או לא ינתן הסעד המבוקש, המבקשות הצביעו על הנזק הכפול שעתיד להיגרם להן, אם לא יעתר בית-המשפט לבקשתן: א. פגיעה ביחסים שבינן לבין לקוחותיהן ופגיעה במוניטין שלהן, הואיל והן עצמן מתבקשות בהסכמים שלהן עם לקוחות לשמור על סודיות לפרק זמן בלתי-מוגבל. ב. פגיעה בהיקף עסקיהן. ב"כ המשיב לא הצביע על כל נזק שעתיד להיגרם לו אם ינתן צו המניעה הזמני, ואכן ספק אם יגרם לו נזק כלשהו. לפיכך, מאזן הנוחיות אף הוא נוטה לצידן של המבקשות. .10טוען ב"כ המשיב כי הצו הזמני אמור להיות טפל לתובענה העיקרית, ואלו במקרה דנן הצו הזמני זהה לסעד הסופי בתובענה העיקרית. ולפיכך, מתן הסעד המבוקש נתן בידי המבקשות את כל מבוקשן. ואולם טיעון זה פועל כחרב פיפיות, שכן אם אמנע מהושטת הסעד הזמני, מה בצע יהיה עוד בסעד הסופי, הדיון בתובענה צפוי בעוד שנים מספר ועד אז ממילא תחלוף התקופה בה חלה הגבלת התחרות הנ"ל ויקבל המשיב את כל מבוקשו. לכן הלכה היא שאין בטיעון זה כשלעצמו כדי לשלול מתן סעד זמני ממבקש שזכאי לו לכאורה. ראה: ע"א 551/63 מאיר גודל ואח' נ' מפעלי זכוכית ישראלים בע"מ [13], בעמ' .436 אשר-על-כן, אני מוצא לנכון ליתן למבקשות צווים כמבוקש, ומורה בזאת למשיב: א. להימנע מעשיית כל ימוש ו/או מסירה של מידע הנובע ו/או קשור למבקשות ולקשריהן עם הספקים אשר שמותיהם מפורטים בנספח א' הרצוף לבקשה. ב. להימנע מלהתחרות בעסקי המבקשות, ככל שהדבר קשור לספקים ו/ או לקוחות של המבקשות המפורטים בנספח א' הנ"ל, וזאת לתקופה של שנה אחת. המשיב ישלם למבקשות הוצאות בסך 500, 1ש"ח. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום. סוד מסחריסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות