שחרור מאשפוז בכפייה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שחרור מאשפוז בכפייה: 1. המערער סובל ממחלת נפש - הפרעה סכיזואפקטיבית. מחמת מחלתו הוא מאושפז בכפיה בבית החולים מזרע על פי הוראות חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: החוק). תחילת האשפוז מכוחה של הוראת אשפוז שהוציא כלפיו סגן הפסיכיאטר המחוזי ביום 4.10.12. ההוראה הוארכה ביום 12.10.12. ביום 10.10.12 דחתה הוועדה את עררו של המערער על הוצאת ההוראה, וביום 17.10.12 האריכה הוועדה את האשפוז לתקופה נוספת של חודש אחד, עד ליום 17.11.12. לטענת המערער, ההחלטות בעניינו, הן של סגן הפסיכיאטר המחוזי וכן אלו של הוועדה, בלתי חוקיות ופגומות, ויש לבטלן. לטענתו, הוא אינו אלים, אינו מסוכן לעצמו או לאחרים, אין כל הצדקה לאשפזו בכפיה, ובקשתו היא כי בית המשפט יורה על שחרורו מן האשפוז, לאלתר. 2. המערער יליד 1964, נשוי לאשתו, שנפגעה נפשית במהלך שירותה הצבאי. לבני הזוג 3 ילדים: הבת הבכורה בת 13.5 שנים; הבן כבן 10 שנים ובן נוסף, בגיל 3. המשפחה מתגוררת בישוב בצפון הארץ ומוכרת לגורמי הרווחה מאז שנת 2007. מצב המשפחה אינו יציב: כאשר שני בני הזוג מאוזנים נפשית, תפקוד ההורים סביר ואין צורך בהתערבות. אולם, כאשר אחד מהם, ובמיוחד כאשר שניהם אינם מאוזנים וחשופים להתפרצויות של מצבים פסיכוטיים, נדרשת התערבות הגורמים המטפלים, אם לפי סמכויותיהם שבחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960 (להלן: חוק הנוער) ואם מצד הפסיכיאטר המחוזי או סגנו, לפי סמכויותיהם שבחוק. כיום, המצב הוא זה: האב (המערער) מאושפז בכפיה בבית החולים "מזרע", כך גם אשתו המאושפזת במחלקה אחרת באותו בית החולים מחמת ההתקף הפסיכוטי בו היא שרויה. שלושת הילדים נמצאים במוסדות (מרכזי חירום) אליהם הם הופנו על ידי גורמי הרווחה. 3. על מהלך החיים של המשפחה בתקופה שמאז שנת 2007 ואילך ניתן ללמוד מן הדברים ששמעתי מפי העובדות הסוציאליות של שירותי הרווחה. שמעתי על הקורה את המשפחה גם מפי המערער ואשתו. אומר מיד כי אני נותן אמון מלא בתיאור הדברים מפי העובדות הסוציאליות ומעדיף את הסבריהן ודבריהן על פני התיאורים וההסברים ששמעתי מפי הנוגעים בדבר, המערער ואשתו. 4. בעבר (בשנים 1993 ו- 1995) אושפז המערער אשפוזים חוזרים בבית החולים בטירת הכרמל, בבית החולים זיו בצפת אושפז בשנת 2005, ובבית החולים מזרע אושפז בשנת 2007 וכן בשנת 2011. לאחר מכן טופל המערער במרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריו, על פי הוראה לטיפול כפוי שהוצאה כלפיו ביום 12.5.11 ואשר הוארכה ביום 6.5.12 וחייבה אותו, בין היתר, להיבדק במרפאה במועדים שנקבעו, וכן לקבל את הטיפול הדרוש, כפי שהוא נקבע מעת לעת על ידי מנהל/ת המרפאה. 5. היענותו של המערער ותובנתו לצורך בטיפול היו חלקיים בלבד; במהלך אוגוסט - ספטמבר 2012 הוא לא התייצב במרפאה לצורך מעקב; יחסיו עם אשתו התדרדרו, והוצא כלפיו צו הרחקה. בהמשך הוא נעלם, לא ניתן היה למצוא אותו ורשויות הרווחה דיווחו כי הוא "מתנהג בצורה ביזארית, מצלם אנשים וילדים בגנים". המערער טען כי הוא איש מוסד וכי מנסים להתנכל לו ולהרעילו, והוסיף כי קיבל הוראה מראש המוסד לא להתייצב לבדיקות. ביום 21.9.12 נבדק המערער במרפאה, נמצא כי הוא שרוי במצב פסיכוטי, אך לא הייתה התוויה לאשפוז כפוי. ביום 23.9.12 פנה המערער למיון בבית החולים שיבא וטען שהורעל. גם הפעם לא היתה התוויה לאשפוז כפוי. בהמשך, זייף המערער מסמך מאת שר הרווחה וטען כי השר הורה לשחרר את ילדיו הנמצאים בפנימיה וטען כי בנו נחטף; אחר כך נמצאו מעטפות עם חומר חשוד והיה צורך להזעיק את חבלני המשטרה, ולבסוף, לאחר נסיונות רבים לזמנו, הגיע המערער ביום 4.10.12 אל המרפאה לבריאות הנפש בעיר מגוריו יחד עם אשתו, ונמצא, כך כתבה ד"ר גרנט מנהלת המרפאה בבקשה להוצאת הוראת אשפוז שהפנתה אל סגן הפסיכיאטר המחוזי, כי הוא "שרוי במצב פסיכוטי חריף עם מאפיינים מניפורמיים וסיכון פיזי כלפי הסובבים". 6. בבדיקה הפסיכיאטרית ע"י ד"ר גרנט היה המערער "בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, אפקט מרומם רוגזני, מדבר בשטף ונוטה לוכחנות, חשדני, חסר סבלנות עם סף גירוי נמוך, מגלה מחשבות שווא של יחס רדיפה וגדלות, בהתחלת השיחה הסכים לקבל זריקה ובהמשך התנה את קבלת הזריקה בקבלת מכתב המאשר לו להיפגש עם ילדיו. כשנענה בסירוב סירב לקבל את הזריקה, נהייה תוקפני ומאיים מילולית, טען שגם הצוות נגדו, סירב להתאשפז, עזב את המרפאה ויצא." הרופאה העריכה כי יש במערער סיכון פיזי מיידי לעצמו ולסובבים וכי "כיום (הוא) שרוי במצב פסיכוטי, חסר כל תובנה ושיפוט למצבו ולצורך במעקב וטיפול סדיר, במצבו כיום להערכתנו מסכן את עצמו ואת הסובבים", ולפיכך ביקשה כי תוצא בעבורו הוראת אשפוז. 7. סגן הפסיכיאטר המחוזי שוכנע, על יסוד נתונים אלה, כי יש להורות על אשפוזו של המערער בבית החולים, בכפיה, והוציא ביום 4.10.12 הוראת אשפוז כלפי המערער, כפי סמכותו שבסעיף 9(א) לחוק. ביום 12.10.12 הוארכה ההוראה, כך שניתן היה להחזיק את המערער בבית החולים ולטפל בו עד ליום 18.10.12, אלא אם כן תונח עד אז בפני הוועדה בקשה מנומקת בכתב, מאת המנהל, כי תפעל על פי סמכותה שבסעיף 10(ג) של החוק, ותאריך את האשפוז, לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושה חודשים. 8. בין לבין, דנה הוועדה ביום 10.10.12 בערר שהגיש לה בא כוח המערער, על החלטת סגן הפסיכיאטר המחוזי להוציא נגד המערער את ההוראה. כשביקשה הוועדה לבדוק את המערער, ולהפנות אליו שאלות, הכשיל בא כוח המערער את הבדיקה והורה למערער לא לענות על שום שאלה. משכך, לא נותרה לוועדה כל ברירה אלא להסתמך על הכתוב בהוראת האשפוז תוך אימוץ מסקנתם של ד"ר גרנט וסגן הפסיכיאטר המחוזי, והערר נדחה. 9. ביום 17.10.12 החליטה הוועדה הפסיכיאטרית להאריך את אשפוזו של המערער למשך חודש אחד נוסף. בפניה עמדה הפניית הרופאים מיום 16.10.12 בה הם פירטו את הנתונים לגבי המערער, ואת הרקע לאשפוזו. כיום, הסבירו הרופאים, משתף המערער פעולה באופן פורמלי ומתוך גישה חשדנית; הוא מתאר תפקידים חשובים שהוא ממלא בתחום הביטחוני; מאשר שצילם ילדים במקום ציבורי; לא ברור לו מדוע מתנכלים אליו; אין בו מחשבות אובדניות, שולל שמיעת קולות, אינו נראה הלוצינטורי אך, להערכתם, "מדובר בגבר שסובל ממחלת נפש, כעת לא מהווה סיכון מיידי פורמאלי, אך עדיין שרוי במצב פסיכוטי פעיל. מתנהג לפי מחשבותיו, לא מגלה שום תובנה ויש סבירות שימשיך להתנהג לפי מחשבותיו, לכן יוגש לועדה בבקשה להאריך את אישפוזו הכפוי." רמת המסוכנות לאחרים הוערכה כגבוהה. גם יעד לאלימות קיים לאור שתי תלונות שהוגשו למשטרה על ידי אשתו של המערער וכן חשד להטרדת ילדים על ידי צילומים. בסיכום, כתב הרופא, כי המערער "עדיין נמצא במצב פסיכוטי פעיל, מהווה סיכון לסביבתו עקב מחשבות שווא (ש)טרם עברו עיבוד אף ראשוני, מתכנן לפעול לפיהן, זקוק לאיזון של מצבו. לאור האמור לעיל אנו מבקשים להאריך את אישפוזו לחודש ימים." 10. בא כוח המערער לא נכח בדיון בפני הוועדה, כך שהפעם לא הונח מכשול בפני הוועדה כשביקשה לבדוק את המערער. הבדיקה הייתה מקיפה כרשום בעמ' 2 של דו"ח הוועדה. כאשר נשאל המערער מדוע הגיע לאשפוז השיב: "הסיבה היא מחלתה של אשתי, שהגישה עלי תלונות וסיפרה דברים לא נכונים כלל, כתוצאה ממחלתה". לדעתו, אין לו בעיה נפשית, "אני טענתי תמיד", כך הסביר, "שאיני חולה. מי שטען זאת אלה הפסיכיאטרים". פעמיים אושפז המערער בעבר, אך כל זאת ללא סיבה: "אף פעם לא יכלו להסביר לי את הסיבה, כל האשפוזים שלי היו כתוצאה מאשפוזיה של אשתי." הוא אמנם לא עובד במוסד אך: "אני איש מוסד. מפקדי הוא מאיר דגן, שהיום נמצא בניתוח בחו"ל. אני גוייסתי למוסד בשנת 1986 ומאז אני משמש כאיש מוסד בחו"ל ובארץ". הוא אינו יכול לספר מה הוא עושה, שכן "אני לא חושף דברים שקשורים לביטחון מדינת ישראל". הוא צילם את הילדים, אך עקבו אחריו וסיכנו אותו. לטיפול הרפואי שנכפה עליו לא הגיע, על פי הוראות שקיבל מהמוסד "בדרך שאני לא יכול לחשוף". ועבודתו עבור המוסד, אינה בחו"ל, "העבודה שאני עושה מתמקדת בארץ". ובמוסד עצמו, "הם יודעים עלי יותר מאשר אני יודע על עצמי." באשר להרעלתו על ידי השכן, הסביר כי "זה מיכל קטן ... שהשכן שלי השליך ... הוא מכיל חומר כמו גז עצבים שהנאצים השתמשו בו, והשכן הכניס לי את החומר לבית. לכן ישבתי בבית עם מסכות גז ולכן ישנתי על הגג ... החומר פגע בי, חדר לי לגוף, פגע לי בעצבים". "במלחמת המפרץ", הסביר המערער, "הייתי מפקד ... בתצפית, רדפנו אחרי טילים". בממצאי הבדיקה נרשם כי המערער "לבוש באופן אלגנטי, כולל עניבה תואמת, חבוש כיפה. מדבר בשקט, בורר בקפידה את המילים, פותח קלסר עב קרס (צ"ל - כרס) ... עונה על השאלות בהרחבה ... פורש מערכת מאורגנת של מחשבות שווא, של יחס, רדיפה, השפעה וגדלות ... האפקט מתוח וחשדני. שיפוט לקוי. אין כל תובנה למצבו ולצורך בטיפול." הוועדה העריכה כי המערער מסוכן לעצמו ולאחרים ברמה גבוהה; האריכה את האשפוז, ונימקה את החלטתה: "מדובר בחולה הסובל מהפרעה סכיזואפקטיבית השרוי במצב פסיכוטי מאניפורמי פעיל המתבטא במחשבות שווא של יחס, רדיפה, השפעה וגדלות, אשר משפיעים באופן ישיר על התנהגותו ופעולותיו היומיומיות, ובכך מסכן את עצמו ואת בני משפחתו והסובבים. לציין כי קיים פוטנציאל של מסוכנות גבוהה במיוחד כלפי שכנו, שנתפס על ידו כרודף אותו ומנסה להרעילו ב'גז עצבים' וכן פוטנציאל גבוה לכלי רכב, אותם רואה כרודפים אותו מטעם המדינה (ולטענתו יודע זאת לפי מס' הרישוי של הרכבים). ... הועדה סבורה כי מחלתו של המטופל ומצבו הנפשי כיום פוגעים בכושר שיפוטו ובכושרו לביקורת המציאות במידה ניכרת וכתוצאה מכך הוא עלול לסכן את עצמו ואת זולתו סיכון פיזי מיידי." 11. העובדות הסוציאליות פירטו את מהלך הדברים בתקופה הרלוונטית, מנקודת מבטן על פי המינוי והסמכויות שבידן לפי חוק הנוער. לאחר השתלשלות עניינים מסובכת, הוחזרו הילדים אל המשפחה, תוך השגחה ומעורבות של גורמי הרווחה. אחר כך פקע צו ההשגחה, עד שבספטמבר 2012 פנתה אשתו של המערער במפתיע אל שירותי הרווחה, שיתפה אותם במה שקורה, הסבירה כי היא חוששת לחייה ו"פוחדת שבעלה יהרוג אותה. לדבריה הוא לא נוטל את התרופות הפסיכיאטריות שלו והוא בעצם מרמה את המערכת שכאילו נוטל את התרופות" (עמ' 8). המערער נעצר; הוצא לגביו צו הרחקה, אך "נוכחנו ללחצים מאוד כבדים שהאב הפעיל על האם, זה כלל שיחות בלתי פוסקות כאשר הוא מסית את הילדים כנגדה וגורם לפרובוקציות .... בסופו של דבר זה הגיע למצב ... הוא עמד על חלון ביתם, אבל מבחוץ, מעבר לסורגים וניהל את הבית והילדים, ומאוד מלחיץ את האם". בהליך בבית המשפט לענייני משפחה, נערכה בדיקת מסוכנות, והערכת גורמי הרווחה הייתה כי "קיימת מסוכנות גבוהה הדדית בין שני בני הזוג, והומלץ על צו הרחקה הדדי" (עמ' 9). בעקבות זה נקלעה אשתו של המערער להתקף פסיכוטי, ואושפזה. עובדי הרווחה לא נתקלו במצבים בהם הייתה היא מסוכנת לילדים, גם כשהיא בהתקף פסיכוטי. להערכתם, "אומנם אשת המערער היא חולה, אבל היא מכירה במחלתה, משתפת פעולה עם כל תוכניות הטיפול שנבנות לה ... להבדיל מהאב, שהוא מכחיש את עובדת היותו חולה ולדעתי (הוא) הגורם האחראי לרוב להתקפים הפסיכוטיים של האם. הוא משגע אותה, מסית אותה כנגד הטיפולים והרשויות ומפריע לתפקודה בכלל ולתפקוד ההורי שלה בפרט." במצב דברים זה ננקטו פעולות משפטיות על פי חוק הנוער; הילדים הועברו למרכזי חירום. המערער החל לצלם ילדים ולפרסם צילומים באינטרנט, "טען שהוא חשף את הזהות האמיתית של פקידת הסעד השנייה, שבעצם קוראים לה פרידה, טען שהוא המשיח וההתגלות שלו תהיה בערב שמחת תורה. צבע את שערותיו לכתום כי הסביר שהוא נצר למשפחת דוד המלך ... טען ... שעוקבים אחריו ושמרססים ומרעילים אותו ... וגם את ראש הממשלה מרססים." (עמ' 10). בערב ראש השנה הגיע המערער אל מרכז החירום "טען שיש בידיו צו מטעם שר הרווחה, משה כחלון, המורה לשירותי הרווחה לשחרר את ילדיו באופן מיידי ממרכז החירום על פי סעיף מסוים בחוק הנוער, אנו יודעים שהסעיף הזה מבוטל ולכן חשדנו שהמסמך מזויף ומבירורים שערכנו ביום החג עד לשר הרווחה בכבודו ובעצמו, התברר שהמסמך מזויף ... הגשנו על כך תלונה במשטרה." (עמ' 10). להערכת העובדת הסוציאלית: "בכל ההתנהגות המוזרה של האב, הוא חשף את הילדים והילדים בעצם היום נמצאים במצב שהם מאמינים שאביהם הוא המשיח והוא איש בריא והוא איש מוסד ... כתוצאה מזה אנו חרדים להמשך התפתחותם הנפשית התקינה." (עמ' 10). באשר למצב כיום, נוכח אישפוזו בכפיה של המערער, למרות זאת, מסבירה העובדת הסוציאלית "הוא בקשר טלפוני עם הילדים, והשיחות מאופיינות עדיין בהמון מידע משפטי שהוא מוסר להם, מעדכן אותם על כל הדיונים המשפטיים, על הוועדות הפסיכיאטריות, הוא מוסר להם ... שמעלילים עליו. עדיין מדבר איתם על זה שהוא המשיח", אם כי נושא המשיח פסק לעלות מאז יום א' האחרון, אך הוא "ממשיך עם שאר התכנים." העובדת הסוציאלית הוסיפה כי "אנו התרשמנו שיש סיכון עם כל ההתנהגות המוזרה הזו שמגלמת סיכון, מאחר ש(המערער) התקשר לילדים ונתן להם הוראות לא ללכת לבית הספר ולשמור על אמא כשהייתה בבית, לדווח לו על כל דבר שקורה בבית. התרשמותנו היא שהוא סיכן את הילדים" (עמ' 11).עוד הוסיפה העובדת הסוציאלית השניה כי "גם כאשר הוא מאוזן, להערכתנו המקצועית הוא לא כשיר כהורה ומסכן את הילדים". 12. אשתו של המערער הסבירה כי כיום, בעקבות הטיפול שהיא מקבלת, מצבה התאזן. היא מקווה שתצא במהרה מבית החולים, ושלאחר כמה ימי התאוששות יחזור הביתה גם המערער, שהוא, לדבריה, "אחלה אבא, דואג לילדים מא' עד ת'". היא "בטוחה שאין שום סכנה מצד המערער, לא לי ולא לילדים. המערער אף פעם לא הכה אותי ולא הרים עלי יד", אם כי "במצבים שלא לקחתי תרופות והייתי נסערת. אז אנו אוספים את עצמנו וממשיכים הלאה". היא תומכת בבקשת המערער להשתחרר מיד, או לפחות בהקדם האפשרי, מן האשפוז, והוסיפה, "אין לי כל חשש ממנו, מכל סוג שהוא." (עמ' 13). המערער התייחס בדבריו לעברו הצבאי (השתתפות בקורס טיס) להישגיו בתחום הטיסנאות והפקת מטסים; והסביר כי "אלה חלק מהפרויקטים הגדולים שנטלתי בהם חלק. ראיתי חשיבות רבה לעם ולמדינה, בתקופה שנשכחו משפחות נעדרי צה"ל, וכן לפתוח את שמי הארץ לטיסה אזרחית ביום חגנו, יום העצמאות." לדבריו, עמדת העובדת הסוציאלית מתבססת על "מידע מסולף"; הוא הגיע לבית הספר, אך לא חשף שם היכן נמצאים ילדיו. בשלב מסוים הגיע לכיתה האחראי על נושא האלימות בבית הספר וביקש ממנו לצאת. "יצאתי מבית הספר, לא הופעל שום כוח פיזי. אינני יודע מאיפה המידע מגיע אליהן, אך הוא מסולף לחלוטין". ביכולתו להוכיח זאת, כך טוען המערער, שכן "שיחות הטלפון מוקלטות ויוכלו לשמש כראייה לאמת, מעבר לתסקירים שכתובים על סמך שמועות" (עמוד 14). הוא לא צילם ילדים בקיבוץ; עקבו אחריו מכוניות, הוא איננו טוען שהוא המשיח, אם כי הרב לוינשטיין אמר לו כי הוא חושב שהמשיח זה הוא. לדעתו "נעשה פה שימוש בהתקפי המחלה של אשתי, כדי לנגח אותי". זכותו, לפרסם (באינטרנט) תמונות של ילדיו שכן "אינני מכיר שום חוק שאוסר לפרסם תמונות משפחתי וילדי, ובמיוחד את דרכי החינוך שאני מחנך אותם כאב". אל בית המשפט פונה המערער בצורה נרגשת: "אני מבקש, אם זה אפשרי, להורות על שחרורי, היות והסבל והמקום שאני נמצא בו לא ראוי למגורי אדם. להיות כלוא בתוך מבנה מסורג, עם שירותים מצחינים, שכרגע הם בשיפוץ, זה לא ראוי למגורי אדם. זאת בקשתי. אם אפשר (אבקש לשחרר) גם את אשתי ואם אפשר גם להחזיר את ילדיי לחיק המשפחה." ככל הנראה מעלה המערער אל האינטרנט לא רק תמונות של בני משפחתו אלא מפיץ ברשת זאת גם מסמכים חסויים ו/או פרוטוקולים של דיונים והחלטות שניתנו בדלתיים סגורות. 13. לטענת בא כוח המערער, לא מדובר כאן במי שאושפז, אלא באדם ש"נכלא במחלקה סגורה ... (ו)הוחדרו לגופו חומרים לא ידועים באמצעות זריקה - שגרמו לו לרעד בלתי פוסק ברגליו שלא חדל!". מדובר באדם שאוים, ולכן הסכים להיבדק; ד"ר גרנט איימה עליו והאיום מומש; טענות בא כוח המערער נגד הפסיכיאטר המחוזי דינן, אליבא דבא כוח המערער, "כתצהיר מאת הח"מ"(בא כוח המערער); מסמכים שונים, לטענתו, לא היו בפני הוועדה בעת הדיון; החומר "לא הועבר/שודר לח"מ!!!!! (היינו אל בא כוח המערער)"; האשפוז נעשה בעבירה ו"המשיבה הכשירה עבירה זו - בדיעבד!!!"; מדובר ב"שימוש לרעה בכח שלטוני!"; למעשה נקטה הוועדה, לדעת בא כוח המערער, בשיטה מעין קונספירטיבית ומתוחכמת: תחילה "המערער אולץ לקבל זריקות בהן חומר לא ידוע וזה עירפל הכרתו וגרם לרעד בלתי פוסק ברגליו!!", ועל כן, ברור כי בהמשך, "המערער היה נכשל ב'בדיקה', ובכך היה נוצר בסיס לכאורי, להמשך אשפוזו וגם לנכונות האשפוז!!!". אם לא די בכך, "הנהלת ביה"ח מזרע (נמנעת במכוון) מיידוע המערער בדבר הארכת תקופת האשפוז הכפוי", ודבר זה מעיד "לאיזה שפל מדרגה - מתייחסים למטופל!!!". (כל סימני הקריאה הם במקור). וכך מסוכמות טענות המערער נגד ההחלטה בערר: "רק במדינות דיקטטוריות - גורמי שלטון מעיזים להתנהל כפי שתואר לעיל; אם ישראל הינה מדינת חוק, אזי אף גורם שתואר לא היה נותן יד לאשפוז כפוי כאמור, אך כנראה והחוק נועד לקישוט, ובפועל יש מציאות אחרת. אין מקום לקיום דיון במעמד הצדדים, בבקשה דנן, שכן הדברים הקשים מדברים בעד עצמם!!! פסיכיאטר מחוזי - הנו רופא ולא שופט, אך בפועל מתנהל כמו קטיגור ושופט באותו כובע, וזהו דבר איום ונורא." לדעת בא כוח המערער "המשיבה פעלה כנגד המערער כאילו והינה משטרת מחשבות, וזה דבר איום ונורא הקיים רק במשטרים טוטאליטארים!! אשר על כן, הדין והצדק מחייבים שחרור לאלתר של המערער, וכל מילה נוספת מיותרת." (תוספת לכתב הערעור מיום 18.10.12). ובהודעה שהוגשה ביום 22.10.12, כותב בא כוח המערער: "מדכא ומצער ... כי המערכת הפסיכיאטרית של המדינה, פועלת כאילו ואנו במדינה טוטאליטארית; לאור התנהלות מערכת זו כנגד המערער, ניתן להניח כי אנו בכאילו מדינה דמוקראטית; ... בדיוק כך, החל המסע של היטלר לשלטון מוחלט בגרמניה, ואת התוצאה אנו זוכרים היטב". 14. כאשר (בדיון בערר) ביקשה הוועדה לבדוק את המערער, התערב בא כוחו המלומד של המערער, עורך הדין אבן אור ואמר "שהוא לא מוכן שמרשו יגיב"; הודיע לוועדה כי הוא רוצה לטעון "טענה מקדמית"; והוסיף כי הוא "לא מוכן שמרשו ייבדק ע"י הועדה עד שתינתן החלטה". אחר כך טען בא כוח המערער כי אין להוציא הוראה אלא לאחר בדיקה פסיכיאטרית של הפסיכיאטר המחוזי או סגנו, ודרש "לשחרר אותו (את המערער) לאלתר". עוד הוסיף: "אני דורש החלטה עכשיו". ועוד נרשם בדו"ח הוועדה: כי "בא כוח המטופל מבקש לדעת האם תינתן החלטה תוך 5 דקות, כי הוא ממהר לדיון בבית משפט בחיפה", ועל כך נענה כי הוועדה תנהג כמקובל ובהמשך תיתן החלטה. 15. בא כוח התובע גרם, כמתואר לעיל, לכך שהוועדה לא יכלה לבדוק את המערער, ועל כן נרשם בדו"ח הוועדה, באשר ל"ממצאי בדיקת החולה", כי הוא "לא נבדק עקב התנגדות בא כוחו שישיב ולו על שאלה". הוועדה החליטה לדחות את הערר, ונימקה: "בא כוח העורר, עו"ד אבן אור, טען בפני הועדה כי היה על הפסיכיאטר המחוזי להוציא הוראה לטיפול כפוי ורק לאחר מכן הוראה לאשפוז כפוי. לא ברור על איזה סעיף בחוק מסתמך בא כוח העורר. הוראת (ה)אשפוז הוצאה כדין, שכן העורר הופיע לבדיקה במרפאה ... מרצונו, נבדק ע"י מנהלת המרפאה ד"ר גרנט, שהיא פסיכיאטרית מומחית בעלת מינוי, לפי סעיף 1 לחוק, שהביאה לידיעת ס/פסיכיאטר הן בכתב והן בע"פ את הנסיבות והפרטים שלפיהם מצבו של העורר מהווה סיכון פיזי מיידי הן לעצמו והן לזולתו. יש לציין כי לאור סירובו של העורר ובא כוחו שהעורר ייבדק ע"י הוועדה, אין לה לוועדה אלא להסתמך על תיאור מצבו של העורר כפי שעולה מהמסמכים הן של המרפאה והן של ביה"ח. הועדה מוצאת כי אין ממש בטענות בא כוח העורר, וכי הוראת האשפוז הוצאה כדין. לאור זאת הערר נדחה." 16. הנושא בו אנו עוסקים הוא: "מאטריה ... רגישה וקשה ... על בית המשפט מוטל התפקיד לפקח על פעולות הרשויות המקצועיות ובמיוחד בכל הנוגע לאשפוז כפוי ... הדילמות בפניהן עומד בית המשפט בבואו להכריע בסוגיות שונות הנוגעות לטיפול בחולי נפש ובנוגע לאשפוזם הן דילמות קשות, סוגיות המצויות בליבת המשפט - בנקודת ההצטלבות (או שמא ההתנגשות) בין חירותו הבסיסית של אדם לבין היותו חלק מחברה; בין זכויותיו הבסיסיות של כל אדם, לרבות חולה הנפש, לכבוד ולחירות, לבין זכותם של הסובבים אותו להגנה מפני אדם שמחלת הנפש הופכת אותו לעיתים כמסוכן לעצמו ולסביבתו." (רע"א 1704/12 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, מיום 18.3.12, מפי כב' השופט דנציגר). דברים אלה יפים, בעיקרם, גם באשר לעבודתה של הוועדה הפסיכיאטרית. תפקידה של הוועדה הפסיכיאטרית הוא תפקיד קשה. היא נושאת באחריות כבדה בהחליטה על אשר ייעשה עם החולה במהלך האשפוז שנכפה עליו. מצד אחד, עליה להקפיד על כך שהפגיעה בחירותו של החולה לא תהא מעבר לנדרש ולהכרחי. מצד שני, עליה לקחת בחשבון את האינטרס הציבורי ואת הצורך לשמור על ביטחונו של הציבור ועל שלומו של החולה מפני הסכנה הגלומה בו מחמת מחלתו, לעצמו ולאחרים. לוועדה הפסיכיאטרית מוקנות סמכויות של וועדת חקירה. התמודדות חבריה עם המשימה המוטלת עליהם אינה קלה והיא מצריכה כוחות נפש ניכרים. בקרת בית המשפט על עבודתה של הוועדה דומה ביסודה לבקרתו של בית המשפט המנהלי ולא על נקלה יתערב בית המשפט שלערעור בקביעותיה הרפואיות, בהערכותיה בדבר המסוכנות ובהחלטותיה לגבי המשך האשפוז ותנאיו (ר' רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלוני, מיום 2.5.12). במצב זה נדרש כי המייצג את החולה בפני הוועדה, בין אם הוא עורך דין בשכר, ובין אם הוא הגורם המייצג כקבוע בדין (ר' סעיף 29(א) לחוק וכן תקנות טיפול בחולי נפש (ייצוג משפטי בטיפול כפוי), התשס"ו-2006 והצווים שניתנו בנידון זה), יתייחס אל הוועדה ואל הדיון הנערך בפניה בדרך הראויה. אין לקבל הכשלה של הוועדה בתפקידה על ידי מתן הוראה לחולה שלא להיבדק או שלא להשיב לשאלות הרופאים. אין מקום לנסות להלך אימים על הוועדה תוך הכתבה של סדר הדיון ודרישה למתן החלטה לאלתר. מי שטוען כלפי הוועדה כי עליה להחליט "תוך 5 דקות", מבזה את עצמו, מכשיל את עניינו של החולה, וגורם להפרעה בעבודת הוועדה. עם זאת אין להשלים. אין לקבל את התירוץ כאילו הייתה מניעת הבדיקה מוצדקת מפני שהמערער היה נתון אז תחת השפעת תרופות שניתנו לו בבית החולים. אנו מדברים בבדיקה רפואית המתנהלת, בין היתר, ואולי אף בעיקר על ידי ניהול שיחה עם החולה. מדובר ברופאים מקצועיים; הם מודעים לתרופות השונות הניתנות לחולה ולהשפעתן עליו. על יסוד הבדיקה ומכלול הנתונים עליהם להעריך את מצבו של החולה, ובטענת בא כוח המערער בנידון זה אין כלום וטוב היה אם לא הייתה מועלית כלל. 17. התנהגות כזו לא מוסיפה כבוד למתנהג כך. הליכה בדרך זו, שאין עמה תום לב, תוך הכשלת הוועדה, די בה כדי שבית המשפט שלערעור ידחה, מסיבה זו בלבד, את הערעור על החלטת הוועדה בערר. שעה שבא כוח העותר (ולא העותר עצמו) מנע, שלא כראוי, את בדיקת המערער על ידי הוועדה, יש לקבל, כתוצאה מתחייבת, את מסקנות הפסיכיאטר המחוזי ואת הערכות הרופאים לגבי מחלתו ומצבו של החולה והסיכון הגלום בו. 18. מתחייבת אפוא מכל הנ"ל, ולאור זה שהמערער לא קיים את ההוראה לטיפול מרפאתי כפוי וסירב, בתואנות שונות, וללא הצדקה, לקבל את הזריקה במרפאה לבריאות הנפש בכרמיאל ביום 4.10.12 - דחיית הערעור, בכל הקשור להחלטת הוועדה בערר. יש לקבוע, לאור כל הנ"ל, כי הוראת האשפוז הוצאה כדין. כך גם הארכתה על ידי סגן הפסיכיאטר המחוזי. נוסיף ונציין כי אין כל ממש בטענת בא כוח המערער כאילו היה על הפסיכיאטר המחוזי לבדוק בעצמו את המערער. הבדיקה נעשתה על ידי ד"ר גרנט, פסיכיאטרית בעלת מינוי. הפסיכיאטר המחוזי השתכנע על יסוד בדיקתה כי יש צורך בהוצאת ההוראה, ובכך לא נפל כל פגם. 19. ביום 17.10.12 האריכה הוועדה את האשפוז שנכפה על המערער בחודש נוסף, עד ליום 17.11.12. בכך היא פעלה על פי סמכותה שבסעיף 10(ג) לחוק. הונחה בפניה "בקשה מנומקת בכתב מאת המנהל", בה עתר המנהל להארכת האשפוז (ר' סעיף 9 לעיל). הוועדה מוסמכת להיענות לבקשה זו רק כאשר התמלאו התנאים הקבועים בחוק לקיומו של אשפוז כפוי, ככתוב בסעיף 7 של החוק. התנאי הראשון הוא כי מדובר בחולה, המוגדר בסעיף 1 של החוק כ"אדם הסובל ממחלת נפש". ר' על כך מאמרם של ד"ר ש' וולפמן וט' שקד: "מחלות הנפש בחקיקה ובפסיקה במשפט האזרחי בהתאם להתפתחותה של הפסיכיאטריה הדינמית - מקטגוריזציה לפונקציונליות", משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 3, תש"ע, עמ' 44. תנאי זה התמלא לגבי המערער שכן הוא סובל מהפרעה סכיזואפקטיבית. התנאי השני לכפיית האשפוז במסלול האזרחי הוא כי המחלה משפיעה השפעה של ממש על החולה עד כי "כתוצאה ממחלתו פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו וכושרו לביקורת המציאות". גם תנאי זה מתקיים לגבי המערער. מסכת האירועים וההתייחסות אליהם ופרשנותם כפי שמתייחס אליהם המערער מראה בבירור כי כושר שיפוטו וכושרו לביקורת המציאות פגומים קשות מחמת המחלה. דבר זה מתבטא, בין היתר, בהתנהגותו ובמחשבות השווא והגדלות שבו (איש מוסד, הרעלה על ידי השכן, צילום ילדים בפרהסיה, ועוד). התנאי השלישי (והוא אחת החלופות הבאות בחשבון על פי הכתוב בסעיף 7(2)(א)-(ד) של החוק, אם כי ברוב המקרים הוא זה העומד ביסוד האשפוז) נוגע לכך שהחולה, עקב מחלתו והפגימה שבו, "עלול לסכן את עצמו או את זולתו, סיכון פיזי" (בין "מיידי" לפי סעיף 6(א)(2), ובין "שאינו מיידי" לפי סעיף 7(2)(א) של החוק). טוען בא כוח המערער שלא די להראות כי קיים בחולה פוטנציאל של סיכון, אלא יש להראות שהוא מסוכן ממש בעת שמוצאת ההוראה, וברגע שהמסוכנות הופכת להיות פוטנציאלית, במהלך האשפוז, יש לסיים את האשפוז. פרשנות זאת אינה מתיישבת עם תכליתו של החוק וגם אינה תואמת את לשונו, שכן נכתב במפורש "עלול לסכן" (ההדגשה שלי - ש.ב). אין ספק כי המערער, לנוכח מצבו ופעילות מחלתו, עלול לסכן את הסובבים. קשה לצפות את התנהגותו בעתיד ועולה חשש כי מחלתו תביא אותו בהמשך להתפרצות פיזית, במיוחד כלפי אשתו, שלטענתה הוא איים להורגה, אף אם היא מאמינה שאין חשש כזה, וכך גם בקשר לשכנו שלטענת המערער, ניסה להרעיל אותו באמצעות גז. התנאי שבסעיף 7(2)(ב) של החוק אינו קשור לענייננו, שכן נראה שעל אף מחלתו, יכול המערער לדאוג לצרכיו הבסיסיים בצורה שאינה פגומה באופן קשה. סעיף 7(2)(ג) של החוק מאפשר אשפוז בכפיה שעה שחולה הנפש "גורם סבל נפשי חמור לזולתו, באופן הפוגע בקיום אורח החיים התקין שלו". תנאי זה התקיים במערער. בפעולתו מחמת מחלתו הוא גורם סבל נפשי חמור לאשתו בכך שהוא מהווה גורם ממשי בגרימת המצבים המביאים אותה להתפרצות של התקף פסיכוטי. כמו כן הוא פוגע באופן ממשי בקיום אורח החיים התקין של ילדיו, בין כאשר הם נמצאים בבית ובין שעה שהם מוחזקים במרכז החירום, לשם הוא מגיע (בין פיזית ובין בשיחות טלפון) ומשפיע עליהם לרעה, כמתואר בדברי העובדות הסוציאליות. הדבר מתבטא גם בניסיונו להביא לשחרורם מן המרכז על ידי זיוף המסמך, שכביכול נחתם על ידי שר הרווחה. 20. אודה, כי לא יכולתי שלא להתרשם לחיוב מאספקטים שונים באישיותו של המערער. מדובר, כך התרשמתי, באדם אינטליגנטי ביותר, בעל כושר שכנוע ויכולת רטורית רבה. אין לי ספק כי דאגתו לאשתו ולילדיו, החשובים לו מכל, היא דאגה כנה. עד היום הוא אף פעם לא הרים יד על אשתו ובנידון זה, לאור מצבה, עלי לקחת בחשבון שמא הייתה הפרזה בדבריה כי הוא איים להורגה. אתייחס על כן לאפשרות שמא יש ממש בטענה כי אף אם יש במערער סיכון, אין בו סיכון פיזי לסובבים. ראשית, כפי שהראיתי לעיל, החשש לסיכון פיזי מצדו של המערער לנוכח מסכת האירועים כולה העוברת על המשפחה הוא עדיין, למרות הכל, חשש ממשי. שנית, אף אם אין חשש לאלימות מצדו של המערער, הדבר אינו מצדיק, בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, את שחרורו מן האשפוז. התנאים המנויים בסעיף 7(2) של החוק הם תנאים חלופיים. אם בשלב מסוים משתכנעת הוועדה כי אין במערער סיכון פיזי, עדיין מתקיים במערער התנאי החלופי האחר, בכך שהוא גורם סבל נפשי חמור לזולתו, הן לאשתו ובעיקר לילדיו, באופן המשבש קשות את אורח החיים התקין שלהם. נוסיף כי לבית המשפט מסורה הסמכות, אם כי ראוי להשתמש בה בזהירות, לקיים את החלטת הוועדה, אף לא מן הסיבה עליה הסתמכה הוועדה בהחלטתה. עולה השאלה אם ניתן להאריך את האשפוז שתחילתו בהערכה כי קיים בחולה "סיכון פיזי", שעה שהוועדה משתכנעת שהמשך האשפוז מוצדק לא בגלל תנאי זה, אלא בגלל הפגיעה בקיום אורח החיים התקין של הסובבים, ובעיקר בני המשפחה. תשובתי לכך היא חיובית שכן הדבר משתלב ונדרש לאור תכלית החוק ומטרתו. אוסיף כי לעיתים קרובות אנו עומדים בפני "שילוב" הסיבות לאשפוז, שעה שהסיכון הפיזי או החשש לו משולב ביחד עם גרימת סבל נפשי לזולת ופגיעה בקיום אורח החיים התקין שלו ולעיתים משתלב בכל זה גם התנאי של פגיעה חמורה ברכוש. 21. לקראת סיום אציין את הסתייגותי המוחלטת מהטענות כפי שנוסחו על ידי בא כוח המערער במסמכים שהגיש ובטיעוניו. במיוחד לא היה זה ראוי לגייס את היטלר והנאצים לביסוס עמדת המערער או לשם חיזוקה. 22. לסיכום: טענות המערער באשר להחלטת הוועדה בערר נדחות הן לגופן והן משום הכשלת בדיקת המערער על ידי הוועדה בעת דיונה בערר, כפי שגרם לכך בא כוח המערער. טענות המערער באשר להחלטת הוועדה מיום 17.10.12 נדחות, שכן התמלאו בקשר לכך התנאים הקבועים בחוק לצורך המשך האשפוז. מסקנת הוועדה בדבר קיום סיכון פיזי במערער מחמת מחלתו היא מסקנה סבירה. אף אם חשש כזה נשלל, עדיין מוצדק המשך האשפוז בגלל הסבל הנפשי החמור והפגיעה בקיום אורח החיים התקין שגורם המערער לאשתו ולילדיו כתוצאה ממחלתו. 23. הערעור נדחה.רפואהאשפוז כפוי