מזירת התאונה הובהל התובע למרכז הרפואי רמב"ם שבחיפה, שם אובחנו שברים בכף רגלו הימנית: שבר מרוסק בבסיס הגליל המקורב של הבוהן הראשונה, שבר בגליל המקורב של אצבע החמישית ושבר ללא תזוזה בעצם השוקית בחלקה המקורב. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא שברים בכף הרגל בעקבות תאונת דרכים: א. רקע כללי: תביעת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - חוק הפיצויים). התביעה הוגשה בזמנו בבית משפט השלום בתל-אביב (ת"א 13158/05), שם החל בה הדיון לפני מותבים אחרים (להלן - המותבים הקודמים). לאחר מכן הועברה התביעה לבית משפט זה ובסופו של דבר הראיות בה נשמעו לפניי. התובע, יליד 9.5.74, נפגע בשלוש תאונות דרכים, עת רכב על קטנוע שהיה מבוטח אצל הנתבעות, כלהלן: (א) תאונה שאירעה ביום 22.3.01, עת רגלו של התובע נלכדה בין אוטובוס לבין הקטנוע עליו רכב (להלן - התאונה הראשונה). (ב) תאונה שאירעה ביום 21.8.03, עת התובע רכב על קטנוע ורכב צד ג' פגע בו (להלן - התאונה השנייה). (ג) תאונה שאירעה ביום 6.12.04, עת התובע רכב על קטנוע ומשאית פגעה בו. תאונה זו הותירה בתובע נכות צמיתה ולפיכך תכונה להלן - התאונה. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל). הנתבעות לא חלקו על חבותן על פי חוק הפיצויים לפיצוי התובע בגין שלושת התאונות הנ"ל, אלא רק על היקף הנזק שנגרם לתובע בעקבותיהן. המחלוקת בין הצדדים נטושה, אפוא, אך בשאלת שיעור הפיצויים להם זכאי התובע מהנתבעות. ב. נכותו הרפואית של התובע עקב התאונות: לאחר התאונה הראשונה נבדק התובע בבית החולים וולפסון בחולון והתלונן על חבלה בשוק ימין. בצילום רנטגן לא נתגלה ממצא פתולוגי והתובע שוחרר לביתו עם המלצה לשלושה ימי חופשת מחלה. גם לאחר התאונה השנייה נבדק התובע בבית החולים וולפסון. התובע התלונן על חבלה בקרסול שמאל. גם במקרה זה לא נמצאה פגיעה המחייבת אשפוז והתובע שוחרר לביתו עם המלצה לשלושה ימי חופשת מחלה. מזירת התאונה השלישית הובהל התובע למרכז הרפואי רמב"ם שבחיפה, שם אובחנו שברים בכף רגלו הימנית: שבר מרוסק בבסיס הגליל המקורב של הבוהן הראשונה, שבר בגליל המקורב של אצבע החמישית ושבר ללא תזוזה בעצם השוקית בחלקה המקורב. התובע הועבר לאשפוז במחלקה אורתופדית עוד ביום התאונה (6.12.04), בה שוחזרו השברים ונעשו טיפולי הטרייה לפצעים. התובע שוחרר לביתו ביום 16.12.04 עם הנחיה ל"הליכה בסיוע קביים/הליכון ללא דריכה, הליכה מינימאלית לפי הצורך." עוד הונחה התובע להקפיד על ניקוי הפצע בחלק המדיאלי של כף הרגל והחלפת החבישות. לנוכח הפגיעות שנגרמו לתובע בתאונות מונו בזמנו, על ידי המותבים הקודמים, מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומי האורתופדיה והפסיכיאטריה; והכל בהתאם להוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986. (1)   חוות דעת המומחה הרפואי בתחום האורתופדי: כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי מונה פרופ' אברהם גנאל. בחוות דעתו מיום 23.4.06, בפרק "דיון ומסקנות", קבע פרופ' גנאל כלהלן: למר לנדאו, שהיה מעורב בשלוש תאונות דרכים ב-22.3.2001, ב-21.8.2003 וב-6.12.2004, נגרמו בתחום האורתופדי חבלה קהה בשוק ימין בתאונה הראשונה, חבלה קהה לכף רגל שמאל בתאונה השנייה ושבר בעצם השוקית מימין ובמספר עצמות בכף רגל ימין בתאונה השלישית. בתאונה השלישית נגרמו גם חתך בכף רגל ימין ופגיעה קהה בכתף ימין. כיום הוא מתלונן על כאבים בקרסול ימין וכף רגל ימין, על כאבים לעתים בצד החיצוני של קרסול שמאל, על כאבים בכתף ימין ובגב העליון בין השכמות. בנוסף הוא מתלונן על קשייו לתפקד. בבדיקתו הגופנית בתחום האורתופדי נמצאה הגבלה קלה בתנועות קרסול ימין, הגבלה קלה בתנועה סוב-טלרית מימין, כף הרגל הימנית נוקשה והוא מסר על כאב בעת הפעלת לחץ מצדי ראשי עצמות המסרק. יש דלדול בשרירי שוק ימין. נותרה צלקת גדולה בצד פנימי של כף רגל ימין. בדיקת קרסול שמאל וכף רגל שמאל תקינה. בכתף ימין יש סימנים קליניים חשודים לתת-פריקה (פריקה בדרגה ראשונה) של המפרק האקרומיו-קלביקולרי. לאור ממצא קליני זה נעשו, לבקשתי, צילומי רנטגן של שתי הכתפיים במעמס שהיו תקינים. בצילומים עדכניים של כף רגל ימין נראים שינויים ניווניים במרפק IP1 ויש שינויים לאחר שבר בראשי עצמות מסרק 2 ו-3. מעברו הרפואי בתחום האורתופדי אין מה לציין. את שיעורו נכותו ברגל ימין אני מעריך בהסתמך על קובץ מבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי בגלל: שילוב של הגבלה קלה בטווח תנועות הקרסול והגבלה קלה בתנועה סוב-טלרית לפי סעיף 48(3)א'(+) המקנה 15%. מטהטרסלגיה לאחר חבלה לפי סעיף 49(4) המקנה 10%. בנכות זו אני כולל גם את השינויים הניווניים שנצפו במפרק הבין-גלילי בבוהן. צלקת גוף מכוערת לפי סעיף 75(1)ב' המקנה 10%. לסיכום: הנכות הכוללת ברגל ימין היא 31.1%. נכות זו אני מייחס במלואה לתאונה מ-6.12.2004. התאונות מ-22.3.2001 ומ-21.8.2003 לא הותירו נכות לצמיתות. הנה כי כן, על פי קביעת פרופ' גנאל נותרה לתובע, עקב התאונה, נכות צמיתה בשיעור משוקלל של 31.15% בהתאם להוראות התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן - תקנות המל"ל). לעניין נכות זמנית ציין פרופ' גנאל, בסיפא לחוות דעתו, כי בעטיין של התאונה הראשונה והתאונה השנייה יש לקבוע נכות זמנית בשיעור של 100% למשך שבוע ימים לכל תאונה. באשר לתאונה "יש לקבוע נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של ארבעה חודשים. לאחר מכן יש לקבוע נכות זמנית בשיעור 50% למשך חודשיים נוספים. לדעתי, אין לקבוע נכות זמנית מעבר לחצי שנה לאחר התאונה." (2) חוות דעת המומחה הרפואי בתחום הפסיכיאטריה: כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטריה מונה פרופ' מ' נוימן. בחוות דעתו מיום 14.1.07 (להלן - חוות הדעת הראשונה), בפרק "מסקנות", קבע פרופ' נוימן כלהלן: מגיל צעיר התובע סובל מהפרעות נפשיות שהתחילו בגיל ההתבגרות והחמירו לאחר מחלת ומות האם (כשהיה התובע בן 17 - ש.א.). אמנם הצליח לשרת בשנים 1993 עד 1996 בשירות צבאי מלא, אך בתפקיד קל ובתנאים של לינה בבית מדי יום. בשנת 1998 פנה לפסיכיאטר על מנת להשתחרר משרות מילואים פעיל והוא שוחרר מסיבות נפשיות. באותה שנה ואח"כ בשנת 2003 פנה לעזרה טיפולית בגלל מכלול של הפרעות ותלונות שלדעתי מצביעים על הפרעת אישיות עם קווים חרדתיים, תלותיים והימנעותיים. בנוסף נטייה למצבים דיכאוניים בעוצמה בינונית. עד לתאונה נשואת התביעה, תפקודו היה בינוני ולא יציב. התאונה לא היתה בגדר של אירוע טראומטי במובן המקובל... היות והתאונה שעבר אינה נחשבת לאירוע טראומטי, נשאלת השאלה מדוע התובע הגיב עליה בתגובה פוסט טראומטית?... בגלל חולשה נפשית, רגישות אישיותית ונטייה דיכאונית התובע הגיב לתאונה בתסמונת נפשית פוסט טראומטית: נדודי שינה, חלומות מפחידים, ירידה בסף הגירוי, הימנעות, הסתגרות, ירידה בחשק המיני, דיכאון, ירידה בתיאבון ובמשקל וירידה כללית בתפקוד. התובע קיבל ומקבל טיפול נפשי בעזרת ציפרלקס ונוקטורנו. בהשפעת הטיפול התרופתי חלה הטבה מסוימת במצבו. הוא מעוניין בטיפול פסיכותרפויטי פרטני וזאת למרות ש-3 ניסיונות טיפוליים מסוג זה הסתיימו על ידו ללא תחושה של הטבה. בזמן הבדיקה לא התרשמתי שהתובע נמצא בדיכאון. לדעתי, והוא מאשר זאת, קיים שיפור מסוים במצבו לעומת התקופה הראשונה שלאחר התאונה, אך עדיין מצבו אינו תקין. אני ממליץ על המשך טיפול פסיכותרפויטי פרטני לתקופה של שנתיים... מתוך נכות נפשית כוללת אותה אני מעריך ב-30%, אני מייחס לתאונה מיום 6.12.04 1/3 בלבד ו-2/3 להפרעות נפשיות קודמות. מכאן שהנכות הנפשית שנותרה כתוצאה מהתאונה היא של 10% בלבד. כיום כשנתיים אחרי התאונה, איני רואה את מצבו הנפשי כקבוע. בסיכום חוות הדעת הראשונה הוסיף פרופ' נוימן וקבע כלהלן: אני מעריך את הנכות הנפשית הזמנית של נועם לנדאו כתוצאה מהתאונה ביום 6.12.04 ב-15%, לפי סעיף משולב 34ב' ו-ג' של תקנות הביטוח הלאומי, לתקופה של שנה אחת. בתום השנה אני מעריך את הנכות הנפשית ב-10% למשך 3 שנים. בתום תקופה זו יש להעריך מחדש את מצבו הנפשי. לנוכח האמור בסיפא לסיכום הנ"ל, ועל פי החלטת בית המשפט, שב פרופ' נוימן ובדק את התובע בחלוף כשנתיים ימים. בחוות דעתו המשלימה, מיום 3.2.09 (להלן - חוות הדעת השנייה), עדכן פרופ' נוימן את מסקנותיו ביחס לנכות הנפשית שנותרה לתובע עקב התאונה, כלהלן: סעיפים 1 עד 3 ללא שינוי. 4. התובע לא מעוניין בפסיכותרפיה ולא מאמין שטיפול נפשי יכול לעזור לו. 5. התובע לא עבר טיפול פסיכותרפי ממשי בגלל חוסר עניין ומוטיבציה מצדו. 6. נועם מסר בבדיקה על תקופות של שבועות בהם חש הטבה במצבו הנפשי. הודה שהכדורים עוזרים לו. יש לראות בכך הטבה מסוימת במצבו הנפשי הכללי. 7. אני מעריך את הנכות הנפשית הכללית כיום ב-20% (במקום 30% לפני שנתיים). יש לייחס לתאונה, נשואת התביעה רק 1/3 מתוך נכות זו ו-2/3 להפרעה נפשית קודמת. מכאן שהנכות הנפשית כתוצאה מהתאונה היא של 6.66%. 8. כיום, 4 שנים אחרי התאונה, יש לראות את הנכות הנפשית כתוצאה מהתאונה ביום 6.12.04 כקבועה. בסיכום חוות דעתו השנייה הוסיף פרופ' נוימן וקבע כלהלן: אני מעריך את הנכות הנפשית הזמנית של נועם לנדאו כתוצאה מהתאונה, ב-15% לפי סעיף משולב 34ב' ו-ג' של תקנות הביטוח הלאומי לתקופה של שנה אחת. בתום התקופה אני מעריך את הנכות הנפשית ב-10% למשך 3 שנים. בתום 4 שנים לתאונה יש להעריך את הנכות הנפשית ב-6.66% לצמיתות. כעולה מחוות הדעת השנייה, פרופ' נוימן קבע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בתחום הנפשי הינה בשיעור של 20%, שמתוכו יש לייחס שליש - דהיינו: 6.66% - לתאונה. (3) נכותו הרפואית של התובע עקב התאונות - סיכום: חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט הינן מנומקות ומשכנעות וב"כ הצדדים לא חלקו על מסקנותיהן. בנסיבות אלה יש לקבל את קביעות המומחים לעניין נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה. מכאן, שארבע שנים לאחר התאונה נכותו הרפואית של התובע הינה צמיתה ומסתכמת בשיעור משוקלל של 35.735%. עיקרה של נכות זו הינה נכות אורתופדית בשיעור משוקלל של 23.5%, שלה מתווספת נכות רפואית בשיעור של 6.66% בתחום הפסיכיאטרי וכן נכות בשיעור של 10% בגין צלקת מכערת. ג.        השפעת הנכות הרפואית על תפקוד התובע ועל כושר השתכרותו (הנכות התפקודית): במועד התאונה, ביום 6.12.04, היה התובע, יליד 9.5.74, רווק ועבד כעוזר הפקה. כיום התובע נשוי, אב לקטין בן שלוש ועובד כתולה פוסטרים בחברת "הדרן" (להלן - הדרן). (1)        עיקר גרסת התובע וראיותיו: על פי גרסתו, התובע סיים 12 שנות לימוד. עם זאת, על רקע התייתמותו מאמו, בגיל 17.5 שנים, לא השלים התובע את כל הבגרויות. התובע שירת שירות מלא בצה"ל אך על רקע מצבו המשפחתי קיבל הקלות בשירות הצבאי ושירת כמחסנאי ופקיד טכני קרוב לבית. התובע שוחרר משירות מילואים בשנת 1996 עקב דיכאון (ר' בסעיף 14 לתצהירו וכן בפרוטוקול, עמ' 15 שורה 26). התובע הצהיר כי בין השנים 1998-2001 למד עיצוב תקשורת חזותית (עיצוב גראפי) בבית הספר אסכולה לעיצוב. לאחר סיום הלימודים ניסה לדבריו להשתלב במשרדי פרסום ועיצוב, אך הניסיון לא צלח. בחקירתו הנגדית הסביר התובע את הדברים כלהלן: ש. לגבי התקופה שלפני התאונה מה היה היעוד שלך? ת. תלוי באיזה שנים אנו מדברים. כמה לפני התאונה. ש. מה שאתה רוצה? ת. עד שהתחלתי לעבוד בעולם הבמה חיפשתי כיוונים בכל מיני תחומים כולל תחום העיצוב. למדתי 4 שנים בבית ספר לעיצוב, שם מסיימים ללמוד ועם תיק העבודות ניגשים למשרדי פרסום או עיצוב וכך מתקבלים לעבודה. ש. בשלב ההוא עד שנת 2001 הכיוון היה להתעסק בעיצוב גרפי? ת. כן. ש. אף פעם לא עבדת בעבודה כמעצב גרפי? ת. לא. יום אחד עבדתי ואני חושב שבסוף היום המעביד שניסה לתת לי הזדמנויות אמר לי שזה לא ילך. ש. למדת 4 שנים והכל ירד לטימיון? ת. כן (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 6 ואילך). אליבא דתובע, משרדי הפרסום והעיצוב אליהם פנה סברו שעבודותיו מראות על נטייה יותר אומנותית מאשר מסחרית ועל כן לא קיבלוהו לעבודה. בנסיבות אלה נאלץ התובע לעבוד בעבודות מזדמנות שונות, לרבות כשליח. בסוף שנת 2003 החל התובע לעבוד כעוזר במה בחברת קאט. טי. ג'י הפקות בע"מ (להלן - קאט. טי. ג'י). בין החודשים ינואר עד יולי 2004 למד התובע, דרך משרד התעסוקה, לימודי סאונד בבית הספר הישראלי לעיצוב ולהנדסת קול (ר' נספח י"ג לתצהירו), בניסיון להתמקצע בתחום מסוים (ר' גם בפרוטוקול, עמ' 19 שורה 8). ואולם, לימודי הסאונד היו יותר מדי טכניים בעבור התובע והוא החליט לחפש נתיב אחר בעולם הבמה (שם, שורה 11). כאמור, בסוף שנת 2003 ובמקביל ללימודי הסאונד ולאחריהם עבד התובע בקאט. טי. ג'י כעוזר הפקה, בתפקיד שכלל עבודות אדמיניסטרטיביות כגון: גביית כספים, הפקדות בבנקים, תליית פוסטרים ועבודות במה כגון הקמת תפאורה ותפעולה. בשלב זה טרם החליט התובע, כדבריו, "על הכיוון אליו אפנה" (ר' בסעיף 20 לתצהירו). לשיטת ב"כ התובע, הגם שבשנים שלפני התאונה התלבט התובע לאן לפנות בתחום המקצועי, הוא התחבר מאוד לתחום אומנויות הבמה בו החל לעבוד בסוף שנת 2003. אלמלא התאונה, אשר אירעה כזכור ביום 6.12.04, היה התובע משתלב ומתקדם בתחום. ואולם, העבודה בתחום ההפקות דרשה הרבה מאוד עבודה פיזית - לצורך הרמת חלקי תפאורה, סידור במות וסחיבת ציוד - ולנוכח הקושי להמשיך בכך לאחר התאונה נאלץ התובע לעבור לעבוד בהדרן בתליית פוסטרים ובאיסוף כספים. ובתמצית: בשנים 2005 ו-2006 עבד התובע בהדרן. בשנת 2007 עבד התובע בחברה "הזזת הרים בע"מ" בחלוקת מדבקות (ר' בפרוטוקול, עמ' 20 שורה 25). בין השנים 2008 עד 2009 עבד התובע במקומות שונים, באופן בלתי רציף. בשנת 2010 שב התובע לעבוד כעובד כללי בהדרן, בעיקר כתולה פוסטרים, אך במקביל עבד גם במקומות נוספים. יש להעיר, בהקשר זה, כי חרף טענת התובע שבעטיה של התאונה לא יכול היה להמשיך כעובד במה, בחקירתו הנגדית הסתבר כי הוא בכל זאת המשיך לעבוד, במספר חברות, כעובד במה (ר' בפרוטוקול, עמ' 16 שורה 7 ואילך). לטענת התובע, כיום הוא מתקשה בעבודתו אך נאלץ לשאת בסבל בשל הצורך לפרנס את אשתו ובנו. לגרסתו, הוא סובל מכאבים ברגל ימין ומצליעה לאחר הליכה ממושכת, כמו כן מתקשה התובע בכיפוף, בכריעה, בעליה ובירידה במדרגות, בטיפוס על סולם, ובהרמת ונשיאת ציוד. זאת ועוד: בשל מצבו הגופני והנפשי עקב התאונה מתקשה התובע להתרכז וסובל מעצבנות, מחוסר שמחת חיים, ומחרדות לגבי עתידו (ר' בסעיף 24 לתצהירו ואילך). בחקירתו הנגדית אף טען התובע כי החרדות מלוות אותו בכל תחומי החיים (ר' בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 13). בחקירתו הנגדית עומת התובע עם העובדה כי הוא נמנע מלמסור לפרופ' נוימן - בבדיקה שנערכה לקראת הכנת חוות הדעת השנייה, ביום 20.1.09 - על יחסיו עם אשתו דהיום, עימה כבר התגורר יחדיו באותה תקופה, ואף טען לקשיים ביחסים עם נשים. התובע השיב כלהלן: ת. ...מיוני 2008 ועד החתונה התגוררנו ביחד... ש. אני קורא את חוות הדעת של פרופ' נוימן מתאריך 3.2.09, כאשר הוא בדק אותך ב-20.1.09, אני מנסה לראות איפה כתוב בחוות הדעת לגבי המגורים שלך לבד, או לגבי המגורים שלך עם חברתך לחיים, או לגבי הקשר בינך לבין רעייתך לעתיד או שלא סיפרת לו? ת. לא הייתי בטוח לגבי הקשר הזה. לא ידעתי בדיוק מה טיב הקשר ולכן כנראה לא שיתפתי אותו. ש. אם כך תסכים שלא סיפרת לו? ת. לא זכור לי. ש. הוא שאל אותך לגבי הקשר שלך עם נשים ואתה מתאר לו מצב קשה מאד, כתבת ואני מפנה לעמוד 2 לחוות הדעת, כתוב לא מעיז להתקשר לנשים, מפגש עם נשים דבר שקרה 3 פעמים לא הצליח לעורר אצלך עניין... זאת אתה אומר כשאתה במערכת יחסים משמעותית עם בחורה איתה אתה גר ואף התחתנת איתה. תסביר מדוע לא סיפרת או הסתרת מפרופ' נוימן את המידע המהותי לגבי האישה שבחייך? ת. אני חושב שזו היתה מערכת מאד לא ברורה לי. לא הבנתי בתור מה אני נמצא שם. כנראה לכן לא שיתפתי אותו. כך חוויתי את התקופה הזאת... (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 שורה 26 ואילך). מטעם התובע העיד גם מר אביב קסלר, שותף ומנהל בקאט. טי. ג'י ובהדרן. לדבריו, התובע החל לעבוד אצלו בסוף שנת 2003, בקאט. טי. ג'י, כעוזר הפקה. מדובר בתפקיד הכולל מטלות רבות, החל מתליית פוסטרים של המופעים, עבור בהעברת ציוד וכלה באיסוף כספים והפקדתם בבנקים. יחד עם זאת, לא נדרש לעבודה זו רקע תעסוקתי או השכלתי ולמעשה מר קסלר חיפש עובד כללי (ר' בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 28 ואילך). לדברי מר קסלר התובע התגלה כאדם אחראי, אמין וחרוץ, אשר ניתן לסמוך עליו שיבצע את העבודה היטב (ר' בסעיף 10 לתצהירו), הגם שלאחר התאונה "לנועם יש בעיה עם זיכרון ואנו מבקשים ממנו לרשום דברים שלא ישכח" (שם, בסעיף 6). לגרסת מר קסלר, בשל המגבלות הפיזיות של התובע לאחר התאונה הוא המליץ לו לעבור לעבוד במשרד הכרטיסים הדרן, עוד בטרם נעשה שותף בו (ר' בסעיף 7 לתצהירו וכן בפרוטוקול, עמ' 9 שורה 12). לאחר מכן, בשנת 2010, הסכים מר קסלר לבקשת התובע להחזיר אותו לעבודה, שלא תכלול סבלות, ואף העמיד לרשותו רכב הגם שעלותו גבוהה בהרבה מעלות קטנוע והתנועה עמו בעיר איטית יותר. לשאלת ב"כ הנתבעים, מדוע בתלוש השכר של התובע לא מופיע עניין הרכב-הצמוד הנטען, השיב מר קסלר "...אני לא מבין בזה כל כך. יש לנו מנהלת כספים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 12 שורה 14). מר קסלר הוסיף והצהיר "מניסיוני אני סבור כי אלמלא התאונה שנועם עבר ב-2004 הוא היה יכול להתקדם בתחום ההפקות. בתחום זה ישנם רבים שמתחילים כעוזרי הפקה ומתקדמים לתפקידים ניהוליים..." (ר' בסעיף 9 לתצהירו). יחד עם זאת ציין, בחקירתו הנגדית ובתשובה לשאלה מדוע התובע לא עושה עבודות אחרות מלבד תליית פוסטרים, "כי זו העבודה שיש לנו בשבילו כרגע, בשביל היכולות שלו" (ר' בפרוטוקול, עמ' 11 שורה 9). עוד העידו מטעם התובע אשתו, גב' אילנית זקן, אביו, מר חיים לנדאו, וזוגתו של אביו, גב' אורלי זקין. לדברי אשת התובע, אשר הכירה את התובע בסוף שנת 2006, לתובע קשה מאוד בעבודתו, מבחינה פיסית, ועל כן היו תקופות בהן לא עבד כלל. כך גם כיום, והתובע שב מעבודתו תשוש, אך אין לו ברירה לנוכח הצרכים הכלכליים של המשפחה. לטענת אשת התובע, מאז שהיא הכירה את התובע הוא אינו מבצע את עבודות משק הבית בעצמו בשל כאביו. לפיכך נאלצת אשת התובע לשאת במלוא נטל הניקיון, הבישול והטיפול בבית ובילד. בנוסף סובל התובע ממצב רוח הפכפך ונמנע ממפגשים חברתיים. לגרסת אביו של התובע, חרף קשיו של התובע עקב התייתמותו מאמו - אליה היה קשור מאוד - הוא עזר מאוד בטיפול בשתי אחיותיו הקטנות, שהיו אז בנות 6 ו-12. רק לאחר התאונה החל התובע לסבול מתפקוד לקוי: הפך לעצבני, לא תקשר עם הסביבה, היה מדוכא, הסתגר בחדרו ומיעט להיפגש עם חברים (ר' בסעיפים 12 ו-13 לתצהירו). בחקירתו הנגדית סיפר אביו של התובע כלהלן: ש. תוכל לספר על העבר הרפואי של בנך לפני התאונה? ת. הבן שלי לפני התאונה היה ילד בריא, כמו כל הילדים. לצערי בנסיבות שקרו לנו שאשתי נפטרה בשנת 1992 הוא נאלץ לעמוד לימיני ולעזור לי בטרם התאונה ותפקד גם כמזכיר בית הספר שהיה ברשותי, גם בסיוע גידול אחיו הקטנים וגם בסיוע המטלות של הבית והוא הושיע אותי בכך ולא כך הדבר לאחר התאונה. ש. זה מה שיש לך לספר? ת. אם תשאל אני אשיב. אנו מדברים על הפגיעה שלו, טרם הפגיעה הוא היה בריא ותפקד כראוי... ש. אני מניח שידוע לך שעוד בשנת 1998 הוא היה בטיפול פסיכיאטרי? ת. לא זכור לי... ש. שאלתי האם מוכר לך הנושא הפסיכיאטרי שהפניתי אליו? ת. אני יודע שהיו קשיים בעקבות הפטירה של האמא שזו טראומה נוראית עבור ילד שמאבד את אמו בגיל 17 וחצי... ת. לפני התאונה כן. לאחר הפטירה של האמא. ש. לא לאחר הפטירה של האם בשנת 1992 אלא בשנת 1998 האם אתה יודע שהיה מטופל בתרופות פסיכיאטריות? ת. צר לי. זכרוני עד שנת 1998 לא מחזיר אותי... (ר' בפרוטוקול, עמ' 36 שורה 2 ואילך). לבסוף העידה גב' זקין, זוגתו של אביו של התובע המתגוררת עמו החל משנת 1999. גב' זקין הינה אחות מוסמכת במקצועה. לדבריה, לאחר התאונה התובע נדרש לטיפולים שונים, לרבות בהחלפה יומיומית של תחבושות וטיפול בתרופות. טיפולים אלה לא יכול היה התובע לבצע לבדו, או בעזרת חברתו דאז, ועל כן עבר התובע להתגורר בביתם (של אביו וגב' זקין) לתקופה של כחודש ימים. באשר להשפעות התאונה על התובע הוסיפה גב' זקין וטענה כי כיום "נועם הוא לא נועם שהיה לפני התאונה" (ר' בסעיף 14 לתצהירה), הן במישור הפיסי והן במישור הנפשי. התובע סובל בגלל הרגל ומתקשה לטפס במדרגות ולסחוב דברים. בנוסף, הוא הפך לאדם עצבני, מדוכא ומסוגר; וכדבריה: "נועם לפני ואחרי התאונה אינו אותו דבר. הוא התנתק מחברים, מהסביבה, מהמשפחה, הוא לא תמיד רוצה אותנו לידו. לא בחתונה ולא בברית שזה אירועים מאוד מרכזיים" (ר' בפרוטוקול, עמ' 40 שורה 3). (2)        עיקר טענות הנתבעות: לשיטת ב"כ הנתבעות, אין לקבל את טענות התובע בדבר תפקודו התקין עובר לתאונה. כעולה מחוות הדעת הפסיכיאטרית - בה יוחסה רק שליש מנכותו הנפשית של התובע לתאונה - עוד לפני התאונה היה תפקודו של התובע "בינוני ולא יציב" (ר' בעמ' 6 לחוות הדעת הראשונה; לעיל, בפסקה 10). יתרה מכך, כעולה מחוות הדעת השנייה, התובע נפגש עם פרופ' נוימן ביום 20.1.09 ומסר לו כי "ב-3 חודשים האחרונים חזר לגור בבית אביו, כי מצבו הכלכלי לא מאפשר לו לגור בשכירות... היה רוצה להכיר נשים 'אך אין חיבור. אני לא מצליח לשדר נורמאליות'..." (ר' בעמ' 2 לחוות הדעת השנייה). והנה, מחקירתו הנגדית של התובע עלה כי במועד הנ"ל לא זו בלבד שלא התגורר עם אביו אלא דווקא עם חברתו, אלא שמדובר במי שהינה כיום רעייתו של התובע, לה נישא ביום 7.7.09, כחצי שנה בלבד לאחר שמסר את הדברים שצוטטו לעיל (ר' בפרוטוקול, עמ' 14 וכן בפסקה 25 דלעיל). עסקינן לנו אפוא, כך לטענת ב"כ הנתבעות, בתובע המוסר מידע חלקי, שגוי ומגמתי; והכל במטרה להאדיר את נזקיו שנגרמו בעטיה של התאונה. לשיטת ב"כ הנתבעות, מהראיות שהובאו לפני בית המשפט עלתה תמונה שונה בתכלית מהתמונה המגמתית אותה ניסה התובע להציג בתצהירו וממילא לא הוכחה נכות תפקודית כנטען על ידי התובע. לא זו אף זו: בחקירתו הנגדית של מר קסלר עלה כי עובר לתאונה החל התובע לעבוד כעובד כללי בלתי מקצועי ("חיפשתי עובד כללי", ר' פרוטוקול בעמ' 10, שורה 1). התובע המשיך וממשיך לעסוק גם בעיסוק בו עסק לפני התאונה - כעובד במה - ומכאן שמסלול תעסוקתו לא נפגע. בנוסף, כפי שעלה בחקירתו הנגדית של התובע, הוא נקלט במעגל העבודה בחברת הדרן, בה הוא עבד כתולה פוסטרים ומחלק פליירים, ובמקביל לכך ביצע עבודות במה כפרילנסר (ר' בפרוטוקול, עמ' 16 שורה 21 ואילך) ואף עבד שעות נוספות (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 1). מכאן, שכושר השתכרותו של התובע לא נפגע. עוד טען ב"כ הנתבעות כי חרף טענות התובע - לפיהן הוא ראה את עצמו משתלב בתחום עולם הבמה, וחלומו זה נגוז בעטיה של התאונה - לא הובאה כל ראייה לכך שהתובע פוטר מעבודתו כעוזר הפקה לאחר התאונה ובעטיה. (3)       הנכות התפקודית - דיון והכרעה: כעולה מחוות דעת המומחים מטעם בית המשפט, נכותו הרפואית הצמיתה של התובע עקב התאונה מסתכמת בשיעור משוקלל של 35.735%. עיקרה של נכות זו הינה נכות אורתופדית, בשיעור משוקלל של 23.5%, בגין הפגיעה ברגל ימין הכוללת הגבלות בתנועות כף הרגל. בנוסף, לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% בגין צלקת גוף מכערת, שהיא "צלקת אורכית מעובה באורך 13 ס"מ" בצד הפנימי של כף רגל ימין (ר' בעמ' 4 לחוות דעתו של פרופ' גנאל). לבסוף, לתובע נכות רפואית צמיתה נוספת, בשיעור של 6.66%, בתחום הנפשי-פסיכיאטרי. נקודת המוצא לקביעת בית המשפט את שיעור הנכות התפקודית, בפרט בתחום האורתופדי, היא שיעור הנכות הרפואית (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3), 792, 799 (1995). השווה גם א' ריבלין, תאונת הדרכים (מהדורה רביעית, תשע"ב-2012), בעמ' 636), הגם שבבחינת שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות יש להביא בחשבון נכויות קודמות שאינן קשורות לתאונה (ר' ע"א 589/89 רקוביצקי נ' יעקובוב ואח', פ"ד מז (1) 726, 733 (1993)). בעניינו מדובר בתובע שעבודתו - בין בתליית פוסטרים ובין כעובד במה - כרוכה במאמץ פיזי ודורשת בין השאר טיפוס ונשיאת ציוד. פשיטא, אפוא, כי נכות אורתופדית צמיתה, ברגל ימין, תהא בעלת משמעות לעניין שיעור כושר השתכרותו, והירידה בשיעור השתכרותו של התובע לאחר התאונה תומכת במסקנה זו. זאת ועוד: גם הצלקת - שהיא כאמור צלקת אורכית מעובה בצד הפנימי של כף רגל ימין - תהא בעלת משמעות בהקשר זה. באשר לפגיעה בתחום הנפשי-פסיכיאטרי - אין לקבל את טענות ב"כ הנתבעות להיעדר מוחלט של השפעה על כושר השתכרותו של התובע לנוכח העובדה שנמנע מלגלות לפרופ' נוימן את המידע באשר לקשר הזוגי עם אשתו דהיום. אמנם ההסבר שנתן התובע לאי מסירת המידע האמור הינו דחוק משהו (ר' בפסקה 25 דלעיל), אך פרופ' נוימן לא הוזמן לחקירה נגדית וממילא לא אישר שבמידע הנ"ל היה כדי לשנות את מסקנותיו. יתר על כן - וזו הנקודה העיקרית בהקשר זה - מתוך חוות הדעת השנייה לא עולה כי סוגיית קשריו של התובע עם נשים היוותה שיקול מהותי בקביעת הנכות הנפשית, ובוודאי לא עולה שהקשר הלא-פשוט של התובע עם אשתו - אשר העידה כי מתחילתו של הקשר ידעה שהתובע לא מעוניין בו כמוה, ואף שלא אחת העירו לה כי "זה לא נראה כמו בן זוג שלי" (ר' בפרוטוקול בעמ' 34, שורה 3) - היה גורם לפרופ' נוימן לשנות את קביעותיו. יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את העובדה שעיקר נכותו הנפשית של התובע אינו קשור לתאונה ואינו נובע ממנה. מחוות הדעת הראשונה (של פרופ' נוימן) עולה כי התובע סבל מגיל צעיר מהפרעות נפשיות, אשר התחילו בגיל ההתבגרות והחמירו לאחר מחלתה ומותה של אמו. יתר על כן, עובר לתאונה היה התובע בטיפול נפשי ואובחן כסובל מ"הפרעה דיכאונית מז'ורית עם התקפים חוזרים" (ר' בעמ' 4 למטה בחוות הדעת הראשונה) וכאמור פרופ' נוימן הגדיר את תפקודו בתקופה זו כ"בינוני ולא יציב" (ר' בפסקה 10 דלעיל). לא זו אף זו. גם לפני התאונה לא עבד התובע במקום קבוע ומסודר והתלבט באשר לכיוון הכשרתו הראוי. דומה כי התובע לא שבע נחת מעבודתו כעובד במה או כעובד כללי בלבד ושאף לתחום אומנותי יותר, כגון עיצוב גראפי. ואולם, התובע לא הצליח למצוא תעסוקה בתחום כגון זה גם לפני התאונה ובנסיבות אלה לא הוצב בסיס ראייתי הולם לטענה כי אלמלא התאונה היה התובע מצליח להתקדם לתפקידים אחרים, לרבות ניהוליים, בפרט כאשר מטבע הדברים בתפקידים כאלה ישנה משמעות פחותה למגבלות גופניות בכף הרגל. סיכומו של נושא זה הוא, אם כן, כלהלן: מחד גיסא עסקינן בנכות רפואית צמיתה שעיקרה אורתופדי. לפיכך, בהתחשב בסוג עבודתו של התובע ובדרישותיה יש בנכות זו כדי להקשות על התובע ולפגוע בתפקודו ובאפשרויות קידומו (במסגרת אותו סוג עבודה). מאידך גיסא, יתרת הנכות הרפואית הצמיתה של התובע הינה בגין צלקת בלבד - גם אם צלקת מכערת ומפריעה - וכן נכות נפשית, שבעיקרה אינה קשורה לתאונה ואינה נובעת ממנה. כמו כן, עסקינן בתובע חסר הכשרה מקצועית או אקדמית מעבר לתחום העיצוב הגראפי, שבו לא הצליח להשתלב ללא כל קשר לתאונה. בנסיבות אלה, וגם תוך התחשבות בעברו התעסוקתי הלא יציב של התובע, המסקנה המתבקשת היא כי במקרה דנא הנכות התפקודית הצמיתה של התובע הינה נמוכה משיעור נכותו הרפואית הצמיתה (35.735%); ובנסיבות העניין יש להעמידה על שיעור של 30%. ד.        הפיצויים בהתאם לראשי הנזק (בערכי יום מתן פסק הדין): (1) הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד: (א) בסיס השכר: התובע עבד במחצית השנה שעובר לתאונה כעוזר הפקה בשכר בסך של 7,447 ₪, וזאת לאחר ניכוי מס (ר' נספח י"ד לתצהיר תובע) ובשיערוך להיום. לטענת ב"כ התובע, התובע היה בתחילת דרכו בתחום ההפקות ואלמלא התאונה היה מצליח להתקדם ולהשתלב בה. לפיכך, כך לטענתו, יש לחשב את שכרו בארבע שנים הראשונות עובר לתאונה בשיעור 10,000 ₪, לאחר מכן; משנת 2008 ועד היום בשיעור של 11,500 ₪, ולעתיד בשיעור של 14,448 ₪. ואולם, כאמור, התובע הינו בעל עבר תעסוקתי לא יציב ואף לא הצליח להשתלב בתחום העיצוב הגראפי, אותו למד; והכל ללא כל קשר לתאונה. גם בתקופה שבין סיום לימודיו (בשנת 2001) לבין מועד התאונה (בסוף שנת 2004) לא הצליח התובע למצוא את דרכו ועבד בעבודות מזדמנות (ר' בפרוטוקול, עמ' 18 שורה 19 ואילך). בנסיבות אלה לא ניתן לקבוע כי היקף עבודתו של התובע בשנים שלאחר התאונה ואי השבחת שכרו נובעים רק מהתאונה דנא, בפרט לנוכח קביעותיו של פרופ' נוימן בדבר תפקוד הבינוני והלא יציב של התובע עובר לתאונה. המסקנה המתבקשת הינה, אפוא, כי את בסיס שכרו של התובע לעבר ולעתיד יש לחשב בהתאם לשכרו בחצי שנה שעובר לתאונה, וזאת על פי השכר החודשי המשוערך הנ"ל (ר' בפסקה 47 דלעיל) ובעיגול כלפי מעלה; ובסך הכל בסכום של 7,500 ₪ בממוצע לחודש (להלן - בסיס השכר). (ב) הפסדי השתכרות לעבר: לאחר התאונה, החל מדצמבר 2004 ועד יוני 2005, התובע לא שב לעבודה. התובע שהה בתקופת אי כושר מלא מיום התאונה, 6.12.2004 ועד ליום 15.4.2005 (ר' נספח ט"ו לתצהירו). בנוסף לכך, בתאריך 7.4.2005, קבע רופא תעסוקתי כי התובע יכול לעבוד משרדית בלבד למשך חצי שנה (ר' נספח ט"ז לתצהירו) ובחוות הדעת של פרופ' גנאל נקבעה כאמור נכות זמנית של 100% למשך ארבעה חודשים. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שפרופ' נוימן קבע נכות נפשית זמנית, לשנה שלאחר התאונה, בשיעור של 15%, יש לפסוק פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא לחצי השנה שלאחר קרות התאונה. נתוני השכר של התובע, כפי שהם עולים מהנספחים לתצהירו וכן מתיק המוצגים הנוסף שהגיש (בקשה מס' 17; ר' ההחלטה בעמ' 41 לפרוטוקול), מלמדים כי לאחר התקופה האמורה - ובניגוד לטענת ב"כ הנתבעות כי שכרו של התובע לא נפגע כלל - חלה ירידה ממשית בשיעור השתכרותו של התובע. יחד עם זאת, הירידה בשיעור השתכרותו של התובע לא היתה אחידה. כך, למשל, בשנת 2006 עבד התובע באופן לא קבוע ורצוף והשתכר בסך שנתי כולל משוערך של 23,540 ₪; ובחלוקה ל-12 חודשים השתכר בסך ממוצע של 1,993 ₪ לחודש בלבד (ר' בתיק המוצגים הנוסף ובנספח י"ט לתצהיר תובע). לעומת זאת, בשנת 2007 עבד התובע כעובד במה וכנהג והשתכר בסך שנתי כולל משוערך של 75,738 ₪, ובממוצע חודשי בסך של 6,311 ₪ (ר' בתיק המוצגים הנוסף ובנספחים ו' ו-ז' לתחשיב הנזק מטעם התובע). שינויים כאמור ישנם גם לאחר מכן, כאשר בשנת 2008 השתכרות התובע היתה דווקא פחותה מהשתכרותו בשנת 2007. בהקשר זה יש להעיר כי אין מקום להתחשב, בהתייחס לשיעור השתכרותו של התובע בשנת 2010, בטענתו כי ניתן לו רכב צמוד כחלק מתנאי העסקתו. כאמור, נושא הרכב אינו מופיע כלל בתלושי השכר של התובע, ובחקירתו הנגדית התקשה מר קסלר ליתן לכך הסבר המניח את הדעת (ר' בפסקה 27 דלעיל). לפיכך, מדובר בטענה סתמית ולא מוכחת, כאשר אף אין לפניי ראייה של ממש לשוויה של ההטבה הנטענת, למעט חוות דעתו של מר משה קצין, כלכלן מטעם התובע, שבנסיבות הנ"ל הינה תיאורטית גרידא. סוף דבר: בנסיבות האמורות, כאשר רמת השתכרותו של התובע לא היתה יציבה - לעיתים בהפסד שהינו למעלה מחישוב אריתמטי על פי הנכות התפקודית הצמיתה ולעיתים מתחת לכך - וכאשר חוסר היציבות אפיין גם את עבודתו של התובע לפני התאונה, אין מקום לערוך חישוב אריתמטי של הפסדי ההשתכרות לעבר (בהתייחס לבסיס השכר) ואף ב"כ התובע לא ביקש לעשות כן. את חישוב הפסדי ההשתכרות לעבר יש לערוך אפוא - ובאופן אחיד - על בסיס נכותו התפקודית הצמיתה של התובע, כפי שנקבעה לעיל, ומבלי להתייחס לנכויות הזמניות הנוספות בתחום הנפשי. חישוב הפסדי השתכרותו של התובע לעבר הינו, אם כן, כלהלן: (א) לתקופת ששת החודשים הראשונים שלאחר התאונה - מכפלת בסיס השכר (7,500), בתקופה אי הכושר (6 חודשים) , דהיינו: 45,000 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד היום, הינו בסך של 47,981 ₪. (ב) לתקופה שלאחר מכן - מכפלת בסיס השכר (7,500 ₪), בנכותו התפקודית הצמיתה של התובע (30%), ובתקופה שחלפה מאז אז תום תקופת אי הכושר ועד היום (94 חודשים), דהיינו: 211,500 ₪. סכום זה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה ועד היום, הינו בסך כולל של 223,914 ₪. (ג) הפסדי השתכרות לעתיד (כולל הפסדי פנסיה): החישוב האקטוארי של הפסדי השתכרותו של התובע לעתיד הינו אם כן כלהלן: מכפלת שכר הבסיס (7,500 ₪) בנכותו התפקודית הצמיתה של התובע (30%) ובמקדם ההיוון המתאים - על הבסיס המקובל של 3% לשנה - עד למועד פרישתו של התובע לגמלאות (כשכיר) בגיל 67 (עוד 28 שנים; דהיינו: 227.5657) ובסך הכל 512,022 ₪. בנסיבות העניין לא מצאתי מקום להפחית משיעור החישוב האקטוארי המלא. יחד עם זאת, לנוכח ביצוע חישוב אקטוארי מלא כאמור - ובהתחשב גם בהתייצבותו התעסוקתית של התובע החל בשנת 2010 - אין מקום לפסיקת פיצוי נוסף בגין הפסדי פנסיה. (2) עזרת הזולת (לעבר ולעתיד): התובע אושפז בבית החולים לתקופה של 11 יום ולאחר מכן נדרש לתקופת החלמה ממושכת. על פי גרסאות התובע וגב' זקין, לאחר התאונה רותק התובע למיטתו ונאלץ לשוב לבית אביו שם סעדה אותו גב' זקין, שהינה אחות במקצועה (ר' בפסקה 33 דלעיל). לנוכח פגיעותיו החמורות עקב התאונה פשיטא כי התובע אמנם נזקק לעזרת זולת מוגברת, מעל ומעבר לסביר ולמקובל בין בני משפחה, לצורך ביצוע פעולות היומיום בתקופת החלמתו הממושכת. בנוסף, לנוכח נכויותיו הרפואיות, על השלכותיהן התפקודיות, ברי כי גם בעתיד יזדקק התובע לעזרת הזולת, במיוחד בגיל מבוגר יותר. יחד עם זאת, התובע לא הביא ראיות כלשהן להוצאות בגין עזרת הזולת. בנסיבות אלה יש אפוא לקבוע פיצוי בסכום גלובאלי בהתחשב בגורמים הרלוואנטיים, דהיינו: תקופת ההחלמה, ההשלכות התפקודיות של הנכות, גילו ונסיבותיו של התובע. על רקע זה אני פוסק לתובע, בגין ראש נזק זה, פיצויים בסכום כולל של 60,000 ₪. (3) הוצאות רפואיות וכלליות (לעבר ולעתיד): התובע עתר לפיצויים בגין הוצאות, להן נדרש לטענתו בעבר לצורך נסיעות לטיפולים רפואיים ולרכישת תרופות ואביזרים, כמו גם לפיצויים בגין הוצאות דומות להן יידרש בעתיד. עוד עתר התובע לפיצויים בגין עלות הטיפולים הפסיכותרפיים אותם עבר. ב"כ הנתבעות טען מנגד, כי התובע זכאי מכוח הדין לקבל את הטיפולים הרפואיים הדרושים לו במסגרת הרפואה הציבורית - ועל כן אין לחייב את הנתבעות בכל פיצוי ברכיב זה. בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שסביר כי התובע נדרש להוצאות בגין תשלום דמי השתתפות לצורך קבלת טיפול רפואי ורכישת תרופות, בפרט בתחום הפסיכיאטרי, יש מקום לקביעת פיצוי גלובאלי בגין ראש נזק זה בסך של 20,000 ₪. (4) ניידות ודיור: התובע עתר לפסיקת פיצויים בסכומים נכבדים בגין הוצאות ניידות (בסך 500,000 ₪) והתאמת דיור (בסך 150,000 ₪); הגם שלא הוצגה לפניי תשתית ראייתית ממשית כלשהי באשר לראשי נזק אלה. בהקשר זה יודגש, כי חוות דעת המומחים מטעם בית המשפט אינן כוללות התייחסות למוגבלויות של התובע בנושאים הנ"ל, בין פיסיות ובין נפשיות. המומחים לא הוזמנו להיחקר בנושאים אלה ואף לא נשלחו אליהם שאלות הבהרה; וממילא, כאמור, לא הוצבה תשתית ראייתית הולמת להוכחת הטענות. לעניין הוצאות ניידות טען התובע כי מאז התאונה הוא מתקשה לרכב על קטנוע וחושש לעשות כן. לפיכך, כך לטענתו, יש לפצותו על מנת שיוכל לרכוש רכב ולתחזקו, והכל בהתאם לעלויות שפורטו בחוות דעת הכלכלן מטעמו, מר קצין. ואולם, בעניין זה יש לקבל את טענת ב"כ הנתבעות כי חוות הדעת האמורה אינה נסמכת על בסיס ראייתי הולם שכן כלל לא הוכח שהתובע אינו מסוגל לרכב על קטנוע. יתר על כן, התובע הודה כי הוא עדיין מחזיק ברישיון נהיגה לאופנוע ואף לא טרח להודיע לרשויות כי, כביכול, מצבו הרפואי השתנה באופן המחייב שלילת רישיון זה (ר' בפרוטוקול, עמ' 22 שורה 1 ואילך); ובנסיבות אלה לא ניתן לקבל את טענות ב"כ התובע בעניין זה. בסיכומי התשובה טען ב"כ התובע כי הנתבעות לא הביאו ראייה המצביעה על כך שהתובע מסוגל לרכב על קטנוע ועל כן טענות התובע לא הופרכו. ואולם, בקו טיעון זה יש משום היפוך יוצרות: אם טענת התובע היא כי הוא זכאי לפיצוי מהנתבעות משום שאינו מסוגל לרכב על קטנוע, עליו החובה להוכיח טענה זו והוא אינו יכול לגלגלה לפתחן של הנתבעות. יתר על כן, בהקשר זה יש לזכור כי התובע עצמו לא טען שאינו מסוגל לרכב על קטנוע אלא רק כי הוא מתקשה בכך. דומה הוא דינה של עתירת התובע לפיצויים לצורך התאמת דיור. מראיות התובע עולה כי עובר למועד שמיעת הראיות הוא התגורר עם אשתו ובנו בדירה בבניין ישן ללא מעלית. לטענת התובע הוא התקשה בטיפוס במדרגות לדירה, אך כאמור לא הוצגה לפניי ראייה רפואית כלשהי באשר לקושי רפואי של התובע בטיפוס במדרגות; ועובדה היא כי התובע התגורר בדירה זו, אותה שכר לאחר התאונה, במשך כארבע שנים עד למועד מתן עדותו. יתר על כן, על פי עדות אשת התובע, כשבועיים לפני מתן עדותה עברו בני הזוג להתגורר בדירת סבתו של התובע, המצויה בקומה ראשונה, מבלי לשלם שכר דירה (ר' בפרוטוקול, עמ' 32 שורה 1 ואילך). עוד יש להעיר, כי לעניין התאמת דיור אף לא הוצגה חוות דעת כלכלית באשר לשיעור הנזק הנטען וכל שנטען בעניין זה הוא כי מתבקשת פסיקת פיצויים ב"סכום גלובלי בסך 150,000 ₪" (ר' בסעיף 69 לסיכומי ב"כ התובע). אשר על כן אין מקום לפסוק לתובע פיצויים בגין ראשי הנזק הנטענים הנ"ל. (5) כאב וסבל: בעטיה של התאונה נגרמה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של 35.735%. בנוסף, התובע אושפז בבית החולים במשך 11 ימים. לפיכך, בהתאם להוראות תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, התובע זכאי לפיצוי בגין ראש נזק זה בסכום של 81,411 ₪. (6) הפיצוי בגין התאונה הראשונה והתאונה השנייה: בתאונה הראשונה ובתאונה השנייה לא נגרמה לתובע נכות צמיתה. בשתיהן הוא שוחרר מידית לביתו, עם המלצה לשלושה ימי חופשת מחלה בלבד. גם פרופ' גנאל קבע בחות דעתו, בגין שתי התאונות הנ"ל, תקופת אי כושר זמנית מינימלית של שבוע לכל תאונה (ר' בפסקה 9 דלעיל). בנסיבות אלה יש לפסוק לתובע פיצויים, בגין התאונה הראשונה והתאונה השנייה, רק בגין נזק בלתי ממוני. לפיכך, בהתחשב בנסיבות העניין ובמסגרת שיקול הדעת המסור לבית המשפט לפי הוראות תקנה 2(ב) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976, אני פוסק לתובע פיצויים, בגין כל אחת מהתאונות הנ"ל, בסכום של 14,000 ש"ח. ה. ניכויים: התאונה הוכרה כאמור על ידי המל"ל כתאונת עבודה (ר' בפסקה 2(ג) דלעיל). בנסיבות אלה, מסכום הפיצויים המגיעים לתובע יש לנכות את תגמולי המל"ל אותם קיבל ויקבל התובע בגין התאונה. על פי חוות הדעת האקטוארית המעודכנת מטעם הנתבעות, שנערכה על ידי גב' ענת ספיר, שיעור תגמולי המל"ל (בצירוף ניכוי רעיוני וכן ריבית על תשלומי העבר; ר' ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2005)) הינו בסכום כולל של 807,327 ₪. שיעור תגמולי המל"ל הנ"ל מתקרב לסכום הפיצויים לו זכאי התובע. יחד עם זאת, בהתאם להוראת סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, זכאי התובע בתובענה דנא "לפחות ל-25% מסך כל הפיצויים שנפסקו...", שכן מדובר בתובענה נגד צד שלישי שהתובע הודיע למל"ל על הגשתה (בהקשר זה ר' גם בקשה מס' 4. כמו כן יש לציין כי הנתבעות לא חלקו על זכותו זו של התובע). בנוסף, התובע קיבל מהנתבעות, בגין התאונה, תשלום תכוף בסך של 18,301 ₪, בחודש מרץ 2005. תשלום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית (בסך הכל 27,475 ₪) יש לנכות מסכום הפיצויים להם זכאי התובע בגין התאונה. ו. סוף דבר: סיכומו של דבר הוא, אם כן, כי אני פוסק לתובע פיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו בעטיין של התאונות דנא, בהתאם לראשי הנזק השונים, כדלקמן: הפסדי השתכרות לעבר 271,895 ₪ הפסדי השתכרות לעתיד (כולל הפסדי פנסיה) 512,022 ₪ עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) 60,000 ₪ הוצאות רפואיות וכלליות (לעבר ולעתיד) 20,000 ₪ ניידות ודיור 0 כאב וסבל 81,411 ₪ סך הפיצויים בגין התאונה 945,328 ₪ ניכויים בגין תגמולי המוסד לביטוח לאומי 807,327 ₪ בכל מקרה התובע זכאי ל-25% מסך הפיצויים, דהיינו: 236,332 ₪ ניכוי התשלום התכוף 27,475 ₪ סך התשלומים בגין התאונה 208,857 ₪ הפיצויים בגין התאונה הראשונה והתאונה השנייה 24,000 ₪ סך כל התשלומים לתובע 232,857 ₪ הנתבעות תשלמנה אפוא לתובע, בגין התאונות דנא, פיצויים בסכום כולל של 232,857 ₪. בנוסף תשלמנה הנתבעות לתובע הוצאות משפט (אגרה) וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצויים שנפסקו בתוספת מע"מ. הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.תאונת דרכיםרגלייםשבר