רשלנות עורך דין בעסקת מכירת דירה

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשלנות עורך דין בעסקת מכירת דירה / העברת זכויות בדירה ללא תשלום - רשלנות עורך דין: התובעים הגישו תובענה נגד פרקליטם, הנתבע 3, בטענה כי התרשל בייצוגם בעסקה למכירת דירה. מ ב ו א 1. התובעים היו בעלי זכויות חכירה בדירה ברח' אביב 119/3, כרמיאל, הבנויה על חלקים מחלקות 34, 39, 47 ו-48 בגושים 18986 ו-19045 (להלן: ,,הדירה''). בזמנים הנוגעים לתביעה טרם נרשם הבניין שבו נמצאת הדירה כבית משותף בלשכת רישום המקרקעין, ולפיכך היו הזכויות בדירה רשומות על שם התובעים בחברה המשכנת, ,אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ' (להלן: ,,החברה המשכנת''), ובמִנהל מקרקעי ישראל (להלן: ,,המִנהל''). התובעים השכירו את הדירה למר סלאח דבאח (הסכם השכירות מיום 04.6.2004 - נספח 1 לתצהיר נתבע 3), וזה התגורר בה עם רעייתו, הגב' סלאם דבאח. ביום 21.6.04, בעוד השוכרים מתגוררים בדירה, נכרת חוזה (המוצג נ/3) למכירת זכויות התובעים בדירה לגב' דבאח (להלן: ,,הרוכשת'') תמורת סכום של 95 אלף דולר (להלן: ,,חוזה המכר''). 2. נתבעים 2 ו-3, עורכי-דין, ייצגו בעסקת מכר הדירה הן את התובעים הן את הרוכשת. ביום 11.7.04 פנתה נתבעת 2 לחברה המשכנת והודיעה על כריתת החוזה. באותו מכתב (ת/2) ביקשה לקבל את רשימת המסמכים הנחוצים לצורך העברת הזכויות בדירה על שם הרוכשת. פנייה דומה (ת/1) שלחה למִנהל בו ביום. 3. הרוכשת, ועל כך אין חולק, לא שילמה ולו שקל אחד תמורת הדירה (סעיף 11 לתצהיר נתבע 3; סעיפים 13, 15.1 לתצהיר מטעם תובעת 1 ועדותה בעמ' 13 לפרוטוקול הדיון, שורות 22-23). בחודש פברואר 2005 הגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה (ת"א 282/05) נגד הרוכשת, המִנהל, החברה המשכנת ורשות המס, וביום 2.10.05 הצהיר בית המשפט במעמד צד אחד כי חוזה המכר מבוטל (ראו נספח 3 לתצהיר נתבע 3). לבסוף, ביום 22.2.06, נמכרה הדירה לאחרים. מכאן תביעת התובעים, שבה הם טוענים כי הנתבעים התרשלו בייצוגם, כאשר לא נטלו מהרוכשת ייפוי-כוח בלתי חוזר, אשר יאפשר את ביטול העסקה אם תפר את חוזה המכר, וכן התרשלו הואיל והמשיכו בפעולות העברת הזכויות על שם הרוכשת אף שהיו מודעים לכך שלא שילמה בעבור הדירה. לבקשת התובעים, והיות שנתבעת 2, אשר טיפלה בעסקה, הועסקה כשכירה במשרדו של נתבע 3, וממילא, לא היה ניתן לאתרה ולמסור לה את כתב התביעה, נמחקה התביעה כנגדה עלֿֿפי החלטתי מיום 12.6.11. גם התביעה כנגד הנתבע 1 נמחקה וזאת על-פי החלטתי מיום 19.10.10. ט ע נ ו ת ה צ ד ד י ם 4. תובעת 1 (להלן: ,,התובעת'') עשתה תצהיר עדות ראשית ובו הצהירה שכאשר ביקשו היא ובעלה באותה העת, תובע 2, למכור את הדירה, היא פנתה לנתבעים כדי שיטפלו בחוזה המכר, ואלה קיבלו על עצמם את ייצוג התובעים והרוכשים בעסקה גם יחד: נתבעת 2 ערכה את חוזה המכר, ואילו נתבע 3 (להלן: ,,הנתבע'') פיקח פיקוח צמוד על עבודתה. אליבא דתובעת, התמורה שנקבעה בחוזה המכר עמדה על סך 95,000$ והייתה אמורה להיות משולמת בהמחאות דחויות. במעמד החתימה על חוזה המכר חתמו התובעים גם על ייפוי-כוח בלתי חוזר לצורך הבטחת רישום הזכויות בדירה על שם הרוכשת, אך משום מה לא מצא הנתבע מקום ליטול אף ממנה ייפוי-כוח בלתי חוזר, לביטול העסקה במקרה של הפרת החוזה מצדה. בתצהירה הלינה התובעת על כך שהנתבע ראה לנכון להעביר את הזכויות בדירה, הרשומות כאמור במִנהל מקרקעי ישראל, משֵם התובעים על שם הרוכשת, הגם שאף המחאה אשר משכה לפקודת התובעים לא נפרעה. עוד הוסיפה וקבלה על כך שהנתבע התרשל בתפקידו כשלא התנה בחוזה המכר את קבלת התשלום האחרון בהמחאה בנקאית כדי להבטיח את זכויותיהם, כך שהדירה לא תועבר על שם הרוכשת בלא תמורה כלשהי. התובעת הצהירה כי עקב רשלנותם של הנתבעים והפרת החוזה מצד הרוכשת, נגרם לתובעים נזק כספי ניכר והם נאלצו להיגרר להליכים משפטיים כדי לבטל את העסקה ואת רישום הזכויות בדירה על שמה. כמו-כן, נאלצו התובעים, לאחר ביטול חוזה המכר, למכור את הדירה במחיר נמוך ממחיר השוק, ובסךֿֿהכול נגרם להם נזק בסך 122,000 ₪, לטענתם. 5. הנתבע נתן אף הוא תצהיר עדות ראשית, והצהיר כי התובעים ביקשו ממנו ביזמתם לייצג את שני הצדדים לעסקה שאותה היו התובעים להוטים לבצע שכן הוצע להם, כפי שציינו באוזניו, מחיר הגבוה ממחיר השוק. הערת אזהרה בגין העסקה לא היה ניתן לרשום, מאחר שבמועדים הרלוונטיים לא היו זכויות התובעים ניתנות לרישום בלשכת רישום המקרקעין. לגרסת הנתבע, תנאֵי התשלום בעסקה נקבעו בין הצדדים במשא-ומתן עובר לכניסתו לתמונה, ובלא שניתנה לו אפשרות להשפיע על ההסדר ביניהם. כפי שהעיד, הוא דיווח על העסקה לרשויות מיסוי מקרקעין ולמִנהל מקרקעי ישראל בטרם נודע לו כי הרוכשים אינם מכבדים את ההמחאות שנתנו לתובעים, ובעת הדיווח לא היה ידוע לו כי בכוונתם להפר את חוזה המכר. אולם, מיד כאשר דיווחו לו התובעים על רצונם לבטל את העסקה עצר את הפעולות להעברת הזכויות על שם הרוכשת, והזכויות לא נרשמו על שמה. הנתבע הצהיר כי עלֿֿפי הוראות מִנהל מקרקעי ישראל, אין אפשרות לבטל את העסקה, אלא לאחר שהצדדים הצהירו כי רצונם בכך והתקבל אישור רשויות מיסוי מקרקעין שהעסקה בוטלה. אל שלטונות המס יש לפנות באמצעות תצהיר שעליו חתמו הצדדים לעסקה באופן אישי, ואין מיופהֿֿכוח רשאי לחתום על תצהיר ביטול עסקה. עלֿֿכן, הנתבע טוען כי אפילו החתים את הרוכשת על ייפוי-כוח לשם ביטול העסקה, לא היה בכך די כדי לחסוך את הפנייה לערכאות. מצבם של התובעים לא היה טוב יותר, העיר עוד הנתבע בתצהירו, לוּ התחייבה הרוכשת ליתן המחאות בנקאיות במועדי התשלום שנקבעו במקום המחאות דחויות כמוסכם. זאת, הואיל וכשם שלא כיבדה הרוכשת את ההמחאות שנתנה, כך לא הייתה נותנת במועדים שבחוזה המכר המחאות בנקאיות. נוסף על כך, העיד הנתבע בתצהירו כי מועדי התשלום שנקבעו בחוזה המכר היו 19.10.04 ו-19.11.04, ועד אז לא הייתה בידי התובעים עילה כלשהי לביטול החוזה; כי התאריך שבו נזקקו התובעים בראשונה לעורך דין, שאינו הפרקליט שערך לשני הצדדים את חוזה המכר, (שכן הוא מנוע מלייצג צד להסכם נגד משנהו), היה 19.10.04; וכי התובעים שכרו עורךֿֿדין תוך פחות מארבעה חודשים. עוד מכחיש הנתבע כל קשר בינו לבין הנזקים הנטענים וטוען כי אין לתובעים להלין אלא על עצמם, באשר הם השכירו את הדירה לבעלה של הרוכשת מבלי שדאגו לקבל מבני הזוג דבאח ביטחונות ראויים לתשלום שכר הדירה ולפינויה. דיון והכרעה לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי במסמכים ובסיכומים ושקלתי את השיקולים המשפטיים הצריכים לעניין, אני קובעת כי דין התביעה להידחות, ואלה טעמיי: 6. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בזה הלשון: ,,עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.'' יסודותיה של עוולת הרשלנות הם קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, התרשלות - היינו הפרת אותה חובה - נזק שנגרם וקשר סיבתי בין ההתרשלות ובין הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 [1982]). מן המפורסמות היא שפרקליט חב חובת זהירות כלפי לקוחו, ועליו לפעול למענו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. כך לפי הפסיקה (ראו ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 [1990], וכן לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, הקובע: ,,במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט.'' חובת עורךֿֿהדין כלפי הלקוח נובעת לא רק מכוח החוזה שנכרת ביניהם, אלא גם מן המצג שיוצר הפרקליט, שלפיו הוא בעל מקצוע זהיר ומיומן לטפל בענייניו של מרשהו (פרשת לוי, עמ' 463; ראו גם ע"א 2008/07 לוטן נ' ירמייב [פורסם במאגרים, 2011, פסקה 51). עם זאת חובת הזהירות המוטלת על עורךֿֿהדין אינה מוחלטת, ואם הפעיל שיקול דעת סביר בייצוג הלקוח אין לומר כי התרשל. במקרה דנן, ייצג הנתבע את שני הצדדים לעסקת המכר. טענת הנתבע כי הוא אינו בעלֿֿהדין הנכון, מאחר שלגרסת התובעים עצמם (סעיף 8 לתצהיר התובעת), נתבעת 2 היא שערכה את חוזה המכר ותפקידו התמצה בהשגחה ובפיקוח עליה - דינה להידחות, ולו רק מן הטעם שהועלתה בראשונה בשלב הסיכומים ואילו בתצהירו לא בא זכרה, והיא בבחינת הרחבת חזית אסורה. הלכה היא כי - ,,[...] האיסור ,להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעלֿֿדין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתביֿֿהטענות, אלא אם כן נענה ביתֿֿהמשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא [...]'' (ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2) 145, 151 [2003]) אדרבה, בכתב ההגנה (סעיף 23) אף אישר הנתבע כי הוא ייצג את שני הצדדים לחוזה המכר. על חובתו של עו"ד כמייצג שני צדדים, עמד כבוד הנשיא אהרן ברק (כתוארו אז) בפסקֿֿדינו בע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 425 (2004), בזה הלשון: ,,עורךֿֿהדין נדרש לפעול בנאמנות ובזהירות גם כשהוא פועל בעבור שני הצדדים לעיסקה, אשר במקרים רבים מחזיקים באינטרסים מנוגדים. כך למשל נפסק כי גם כאשר עורךֿֿדין מייצג את שני הצדדים לחוזה, עליו להכין חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם של לקוחותיו על הצד המועיל ביותר [...]'' הנתבע בענייננו נדרש, אפוא, לפעול בזהירות ובנאמנות גם בשירות התובעים וגם בשירות הרוכשת. 7. טענתם המרכזית של התובעים היא שהנתבע התרשל בכך שהעביר את הזכויות בדירה על שם הרוכשת, אף-עלֿֿפי שלא שילמה דבר על חשבון התמורה (סעיף 13 לתצהיר התובעת), וכי התרשל בכך שלא החתים אותה על ייפוי-כוח בלתי חוזר לביטול העסקה, אשר יבטיח את זכויותיהם במקרה שתפר את חוזה המכר. לכך הנתבע משיב כי אפילו עשה זאת, היו ידיו כבולות ולא היה לאלֿֿידו לבטל את העסקה נוכח הוראות המִנהל, הקובעות כי לא תבוטל עסקה שדווחה לו ,,אלא ע"פ הצהרות הצדדים'' ולאחר ש,,קיבל את אישור שלטונות מסוי מקרקעין כי העיסקה אכן בוטלה'' (סעיף 22 לתצהירו), וכי הפונה חייב לחתום בעצמו על תצהיר ביטול העסקה, ולא מיופהֿֿכוחו (סעיף 23). אני מקבלת את טענת הנתבע שגם אילו החתים את הרוכשת על ייפויֿֿכוח בלתי חוזר לצורך ביטול הליך העברת הזכויות שהחל במִנהל, עדיין לא היה ניתן לעשות כן משום שלא חתמה הרוכשת על תצהיר באופן אישי. עיון בת/2 מלמד כי, בחודש יולי 2004 נמסרה לחברה המשכנת הודעה על כריתת חוזה המכר ונתבקשו המסמכים הדרושים לצורך העברת הזכויות בדירה מן התובעים אל הרוכשת. טענתם של התובעים כי הזכויות בדירה נרשמו על שם הרוכשת נסתרה בהודעתם שלהם לבית המשפט המחוזי בחיפה כי ההעברה בספרי החברה המשכנת לא הושלמה, ודי בכך כדי לדחות אותה - ככל שהדברים אמורים בספרי החברה. אלא, שהתובעים טוענים כי נזקקו לצו בית משפט כדי לבטל את העברת הזכויות במִנהל. אל הפנייה ת/1 ששיגרה נתבעת 2 אל המִנהל באותו יום שבו שלחה את מכתבה אל החברה המשכנת, שכותרתה ,,דווח בגין עסקת מכר [...]'', צורף חוזה המכר, וגם טופס בקשה חתום להעברת זכויות שכירות נשלח. אף המנהל נתבקש לשלוח את רשימת המסמכים הנדרשת להשלמת הפרוצדורה. ממסמכים אלה ניתן לראות כי אין בכך השלמה של הרישום או של העברת הזכויות. התובעים לא צרפו כל אסמכתה מטעם המִנהל או החברה המשכנת המעידה כי הזכויות בדירה הועברו על שם הרוכשת, ומקובלת עליי עדות הנתבע כי הזכויות לא נרשמו על שמה מפני שהפסיק את הטיפול בהעברתן. כל מה שיש בת/1 הוא דיווח על העסקה אשר שליחתו נועדה למנוע עסקה נוגדת לחוזה המכר, ובל נשכח שהנתבע ייצג בעסקה אף את הרוכשת. נטל הוכחת הטענה שהרוכשת נרשמה במִנהל ובחברה המשכנת כבעלת הזכויות בדירה מוטל על התובעים, והם לא השכילו להרים אותו. משכך, אני קובעת כי העברת הזכויות על שם הרוכשת במִנהל ובחברה המשכנת לא הושלמה מעולם. 8. פניית הנתבעים אל המִנהל מבלי שהיה בידיהם ייפוי-כוח לביטול העסקה אותה שעה חייבה את התובעים, לטענתם (סעיף 14 לתצהיר התובעת), לפנות לערכאות וגררה אחריה נזק כספי ועגמת נפש מרובים. לעניין זה העיד הנתבע בחקירתו הנגדית: ,,[...] אמרתי לב"כ התובעת שגם אם היה לי יפוי כוח, הוא לא היה עוזר במקרה זה, כיוון שמנהל מקרקעי ישראל דורש כתנאי לביטול עסקה את אישור שלטונות מס שבח לביטול העסקה. דורשים שההצהרה תהיה אישית. גם אם היה לי יפוי כוח לא יכולתי לבטל את העסקה כי ההצהרה צריכה להיות אישית, מה היו נסיבות הביטול וצרפתי את הוראת הביצוע.'' (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 26-30) ובהמשך: ,,מנהל מקרקעי ישראל מבקש ביטול העסקה במס שבח. [...] המנהל גם כתב שהוא יוכל לבטל את העסקה אם יהיה ביטול במס שבח. אין לי להציג את המסמכים. [...] אני לא טיפלתי בביטול העסקה. אחרי שפרץ הסכסוך, הסברתי למוכרים שאני ייצגתי את שני הצדדים ואינני יכול לפעול, ושלחתי אותם שיפעלו באמצעות עו"ד אחר.'' (עמ' 18, שורות 23-27; כן ראו שורות 9-12) וכן: ,,אני טוען שבמיסוי מקרקעין אי אפשר לבטל באמצעות יפוי כוח. האישור של מיסוי מקרקעין הוא תנאי לביטול העסקה במנהל מקרקעי ישראל.'' (שם, שורות 29-30) עדות זו של הנתבע לא הופרכה, ודבריו עולים בקנה אחד עם הוראת הביצוע של נציבות מס הכנסה ומס רכוש משנת 1992 אשר צירף לתצהירו (נספח 4), שאף היא לא נסתרה ושלפיה - ,,התנאי הבסיסי לבחינתה של בקשת הביטול הוא: הסכמת שני הצדדים לעיסקה לביטולה, או הצגת פסק דין של ערכאה שיפוטית הקובע כי המכירה בטלה. לעומת זאת, בקשה המוגשת ע"י צד אחד לעסקה, והמתבססת על ביטול חד צדדי של המכירה, לא תידון כלל [...].'' (סעיף 2.1) וכן: ,,הוגשה בקשה ע"י שני הצדדים למכירה לביטולה, תלווה בקשה זו בתצהיר שדוגמתו מצורפת בזה (טופס מס' 1), אשר ימולא על כל פרטיו, לרבות אישור עו"ד על חתימת הצדדים למכירה.'' (סעיף 2.2) הנהֿֿכי-כן, הנתבע הוכיח כי החפץ לבטל עסקה ברשויות מיסוי מקרקעין - ולייתר את הצורך בהליכי משפט - נזקק לחתימת שני הצדדים, המוכר והקונה, באופן אישי על תצהיר ביטול. במקרה זה, לא התאפשר לקבל את הסכמת הרוכשת לכך, הואיל והזוג דבאח לא היה זמין (עדות התובעת בעמ' 13 לפרוטוקול, שורה 15; עוד ראו סעיף 24 לתצהיר הנתבע). לפיכך, לא היה מנוס מהיזקקות להחלטת בית המשפט, ואין נפקא מִנה אם היה בידי הנתבע ייפוי-כוח לחתום על מסמכי ביטול עסקה בשם הרוכשת, אם לאו. מחומר הראיות בתיק עולה כי צודק הנתבע בטענתו כי ביטוי זה של התרשלותו הנטענת לא העלה ולא הוריד, והנזק שהפנייה לבית המשפט גוררת אחריה היה נגרם גם בלעדיו. בעניין תנאי התשלום שנקבעו בהסכם, יש לציין כי התובעים הסכימו לתנאי התשלום, ואף ידעו והבינו שאינם התנאים המיטביים מבחינתם. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת לגבי תנאי התשלום עם בני הזוג דבאח, והשיבה: ,,זה נעשה בתנאים אלה כי זה מה שסלח דבח יכול להציע כי הוא גר בשכירות. אנו קיבלנו זאת כי זה היה 4 חודשים אחרי הזמן של חתימת החוזה וזה התאים לנו. הסתדרנו עם זה.'' (עמ' 12, שורות 4-7) מכאן, שהתובעת הבינה את תנאי התשלום שנקבעו בהסכם, הייתה מודעת להם, ותנאי העסקה עם מר דבח, היו גם מקובלים על התובעים, או כלשונה: "הסתדרנו עם זה". מחומר הראיות עולה כי הנתבע לא היה מעורב בהשכרת הדירה לדבאח, ועל - פי עדות התובעת עצמה, כאשר כרתו התובעים את הסכם השכירות הם לא נועצו בעורךֿֿדין כלל; ייתכן שייעוץ כזה היה מונע את החרפת הבעיה, אשר נוצרה כאשר מסרו לרוכשת ולבעלה את החזקה בדירה כשוכרים. (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 21-22) 11. אין מקום לקבל את טענת התובעים (סעיף 4ה לסיכומיהם) כי הנתבע פעל שלא כקבוע בסעיף 7ב לחוזה המכר. לידי הרוכשת לא הועברו המסמכים המפורטים שם, כגון אישורי מסים, שטרי העברת זכויות וייפוי-הכוח הבלתי חוזר (ראו עדות הנתבע בעמ' 19 לפרוטוקול, שורות 3-8, שלא נסתרה). 12. אין גם לקבל טענת התובעים לפיה הנתבע התרשל בכך שלא קבע בחוזה המכר כי התשלום האחרון ישולם בהמחאה בנקאית. אין לראות בכך רשלנות מקצועית של עו"ד, ובמקרה דנן, ניתן לקבוע כי אפילו היה נקבע כך בהסכם, סביר להניח שהתוצאה לא הייתה משתנה. זאת משום שהחזקה בדירה נמסרה זה מכבר לבני הזוג דבאח, כשוכרים, ולכן לא ניתן היה לקבוע תשלום כנגד מסירת חזקה בהסכם המכר, מאחר והזוג דבאח כבר החזיקו בדירה. 13. לסיכום, בהתבסס על הנימוקים דלעיל, עולה כי לא הוכחה עוולת הרשלנות על כל יסודותיה, ובוודאי שלא הוכח יסוד הקשר הסיבתי. ברם, למעלה מן הצורך, אדון גם בטענות התובעים לנזק. התובעים טוענים כי ספגו נזק בסך 60,000 ₪ כשמכרו את הדירה לרוכש אחר במחיר הנמוך מן התמורה הקבועה בחוזה המכר. בתמיכה לטענה הציגו חוזה מיום 22.2.06 (נ/5) שלפיו הדירה נמכרה תמורת 80,000$, סכום הנמוך ב-15,000$ מן הסכום שבחוזה המכר. אלא, שחוות דעת שמאי בדבר שווי השוק של הדירה במועדים שבהם נמכרה - לא הוצגה על ידי התובעים לבית המשפט, ועל כן, לא הוצגה ראיה מספקת לטענה זו. בתצהיר התובעת גם לא סופר כיצד השתמשו בדירה מיום שפינה אותה הזוג דבאח ועד ליום שבו נמכרה לרוכש החדש. בכתב התביעה תבעו התובעים סך של 32,000 ₪ - סכום ריבית הפיגורים בגין המשכנתה, וסך של 20,000 ₪ - סך הריבית על חובות לתקופה של שנה אחת. התובעת לא מנתה בתצהירה את הנזקים שנגרמו לה, אלא טענה באופן כללי (סעיף 20), ומבלי לפרט את החישוב, כי נגרמו לה נזקים בסך 122,000 ₪. בתצהירה אף לא פירטה חובות לבנק אשר העמיד לתובעים הלוואה לצורך רכישת הדירה, וטענה זו נותרה כטענה סתמית, ללא פירוט. בחקירתה הנגדית העידה התובעת כי קיומו של חוב לבנק, ופיגור בפירעונו, היה קיים עוד לפני חתימת חוזה המכר. ההודאה חולצה מפיה לאחר שלכאורה התקשתה להיזכר אם תשלומי ההלוואה נפרעו במלואם עד לכריתת חוזה המכר. (עמ' 9,10 לפרוטוקול וכן ראו נ/4). התובעים דרשו החזר הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, עבור התשלום ששילמו בתובענה שהגישו לביטול עסקת המכר. בשים לב לעדותו של הנתבע, שלא נסתרה, לפיה המִנהל דרש אישור על ביטול העסקה מרשויות מיסוי מקרקעין, וכי רשויות המס, עלֿֿפי נוהליהן, דרשו חתימה אישית על תצהיר ביטול, הוכח כי בין אם דאג הנתבע להחתים את הרוכשת על ייפוי-כוח ובין אם לאו, בכל מקרה, היה על התובעים לפנות לבית המשפט בהצהרה על ביטול עסקה. זאת, מאחר שהרוכשת לא שיתפה פעולה, והתובעים לא איתרו אותה, כדי שתחתום על תצהיר ביטול העסקה. בשל כך, תביעת התובעים לסך 10,000 ₪ - החזר הוצאות משפט ושכר טרחת עורךֿֿדין בתובענה שהגישו לביטול עסקת המכר נדחית בזה, מה גם שלא הוצגה חשבונית המעידה על תשלום לפרקליט. אשר לעגמת הנפש - כפי שניתן להבין מכתב התביעה, בגין ראש נזק זה לא שולמה אגרה, ובכלל, אם נגרמה לתובעים עגמת נפש הריהי פועל יוצא מהפרתה של הרוכשת את החוזה, ולא מהרשלנות שייחסו לנתבע. אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, התביעה נגד נתבע 3 נדחית בזה. התובעים ביחד ולחוד ישלמו לנתבע 3 הוצאות משפט, ושכר טרחת עורךֿֿדין בסך כולל של 12,000 ₪ (כולל מע"מ), בתוספת ריבית כחוק, והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל. עורך דיןמכירת דירהרשלנותמקרקעין