רשות ערעור שני על החלטת רשם ההוצאה לפועל

המבקשת עתרה למתן רשות ערעור שני על החלטת רשמת ההוצל"פ. ההלכה בעניין זה ברורה וידועה, ולפיה הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982)). מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא רשות ערעור שני על החלטת רשם ההוצאה לפועל: בפני בר"ע על החלטת כב' השופט מ. סובל מיום 31.1.2012 במסגרת רע"צ 51261-12-11, שלפיה נדחתה רע"צ על החלטת כב' הרשמת, נעמה פרס מיום 21.12.11, שקבעה כי על פי פסק דינו מיום 6.12.10 של המפקח על רישום המקרקעין, נאסר על המבקשת לעשות שימוש ייחודי בגינה שבחצר הבית ברחוב ארלוזורוב 186 תל אביב. כן חוייבה המבקשת להסיר את כל המיטלטלין והמחוברים מהגינה ברחוב ארלוזורוב 186. בית המשפט קמא אישר את קביעת רשמת ההוצל"פ לפיה קם מעשה בית דין כלפי המבקשת, על אף שלא היתה צד פורמלי בהליך, אך היא בבחינת 'צד קרוב' בקרבה משפטית ולכן חלים עליה דיני ההשתק. העובדות הרלוונטיות הצריכות לענייננו הן כדלהלן: המשיבה 2 הנה נציגות הבית שברחוב ארלוזורוב 188 בתל אביב, שהוא בית משותף עם הבית ברח' ארלוזורוב 186. המשיבה 1 היא הבעלים של אולם בקומת הקרקע של הבית ברחוב ארלוזורוב 186 והמבקשת הינה השוכרת של האולם ומפעילה בו בית קפה. בין המשיבות התנהלו הליכים משפטיים בפני המפקח על הבתים המשותפים. המשיבה 2 הגישה תביעה כנגד המשיבה ,1 בטענה כי המשיבה 1 השתלטה על הגינה שבחזית הבית והקימה בה בית קפה. המשיבה גידרה את שטח הגינה, הציבה ספסל ל"פינת עישון" ובנתה גג מתכת הפוגע בחזית האחידה של הבית ומפריע לבעלי הדירות. לטענת המשיבה 2 המדובר בשימוש שאינו סביר ברכוש המשותף, שנעשה ללא הסכמה של בעלי הדירות. על כן הגישה המשיבה 2 תביעה בה עתרה, בין היתר, להורות למשיבה 1 להשיב את מצב הרכוש המשותף לקדמותו ובכלל זה לסלק את בית הקפה, הפרגולה והספסל משטח הרכוש המשותף ולפנות מהגינה את כל ציוד בית הקפה. המשיבה טענה בפני המפקח כי אין המדובר ברכוש משותף, והשימוש בגינה מבוצע כדין בהתאם להיתר שניתן לה ע"י עיריית תל אביב. המפקח על הבתים המשותפים קיבל את התביעה שהגישה המשיבה 2 ואסר "על המשיבה 1, או כל מי מטעמה", לעשות שימוש ייחודי בגינה. כמו כן, נאסר על המשיבה 1, או כל מי מטעמה, בפסק דינו של המפקח מיום 6.12.10 לשים חפצים בגינה לרבות ריהוט, צמחיה, מאווררים, שמשיות, פרגולות וכיוצ"ב, בין שהם מקובעים לקרקע ובין אם לאו. פסה"ד הורה למשיבה 1, או לכל מי מטעמה, לסלק את ספסל העישון, את הגדר בגינה, את משטח דק העץ, את השלט וכל מיטלטלין והמחוברים שהותקנו בגינה. המפקח דחה את טענת המשיבה 1 שלפיה השטח נשוא המחלוקת הוא "גינה עירונית". עוד קבע המפקח כי העובדה שניתנו היתרים על ידי עיריית תל אביב להקמת פרגוד ולהצבת שולחנות וכסאות, אינו מלמד על כך שהגינה הינה "גינה עירונית" וכי להיתרים שניתנו לעסק מצורף תרשים המהווה חלק מן ההיתרים. התרשים לא צורף על ידי המשיבה ולפיכך, ממילא, לא ניתן לדעת אם ואיזה מן ההיתרים מתייחס דווקא לשטח הגינה. על פסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, במסגרת עש"א ,36094-01-11 אשר נדון בפני כב' השופטת י. שיצר. המבקשת הגישה בקשה להצטרף להליך זה ובקשתה נדחתה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור והותיר על כנו את פסק דינו של המפקח על הבתים המשותפים . פסק הדין של המפקח הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל וביום3.12.11 , במסגרת הליך שהצדדים לו היו המשיבות 1 ו-2, ניתן צו עשה על פי הוראות פסק הדין. צו העשה חייב את המבקשת לבצע את הוראות פסק דינו של המפקח רישום המקרקעין. בהחלטתה מיום 3.11.12 קבעה כב' הרשמת, בין היתר:"עיון בפסק הדין מלמד, כי המפקח על רישום המקרקעין לקח בחשבון בפסק דינו כי השימוש האסור ברכוש המשותף, כמתואר בפסק הדין, נעשה על ידי מי ששוכרת מהחייבת את הנכס שבבעלותה, קרי קפה הנרייטה, ולא במישרין על ידי החייבת. בהינתן האמור לעיל, בחלקו האופרטיבי של פסק הדין נאסר על החייבת או כל מי מטעמה, לעשות שימוש ייחודי בגינה..." המבקשת הגישה ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול צו העשה, בטענה כי הצו ניתן כנגדה בטרם נתנה לה הזדמנות להגיב, ולא ניתן לה יומה בפני רשם ההוצאה לפועל. לטענת המבקשת לא הייתה צד להליכים בפני המפקח וההחלטה בדבר הפינוי משפיעה עליה באופן ישיר שכן היא המנהלת במקום עסק. לטענת המבקשת צו העשה ניתן כנגד "החייבת או מי מטעמה" וצד ג' אינו מחזיק בגינה מטעם החייבת ועל כן, אינו בא בנעליה או פועל מטעמה. ביום 21.12.11 ניתנה החלטת הרשמת שהורתה על פירוק ופינוי רצפת דק הנמצאת ברחוב ארלוזורוב 186 תל אביב, בחצר נשוא ההליכים, וכן להסיר את כל המיטלטלין והמחוברים מהגינה: "בהמשך להחלטתי מיום 3.12.11, וכהשלמה לה, אני נעתרת למבוקש בבקשת ב"כ הזוכה. ביצוע האמור בפסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין מיום 6.2.10 (ומפורט בהחלטתי מיום 3.12.11) ייעשה על ידי הקבלן המורשה... הפינוי נשוא פסק הדין יבוצע בין התאריכים 25.12.11 עד 4.1.12. במידה והמיטלטלין המצויים במקרקעין לא ייאספו על ידי החייבת, יהא רשאי ב"כ הזוכה ו/או קבלן מורשה מטעמו, בביצוע הליך הפינוי, תוך שימוש בכוח סביר ובמידה שאינה עולה על הנדרש". על החלטה זו הגישה המבקשת בקשה לביטול החלטה, הרשמת דחתה בקשה זו וקבעה בהחלטתה מיום 21.12.12: "לא מצאתי טעם מנומק ומבורר כלשהו בבקשת צד ג' אשר יש בו כדי להדוף את ביצוע פסק הדין... אין לקבל התנהלות של צד לפסק הדין השוקט על שמריו ורק כאשר "חרב" ביצוע פסק הדין מונחת על צווארו, בוחר הוא לפתוח בהליכים שונים שמטרתם לעכב או למנוע את הביצוע...". על החלטה זו הוגשה בר"ע לבית המשפט קמא בטענה כי רשמת ההוצאה לפועל פרשה באופן מוטעה את פסק דינו של המפקח, והחילה אותו על המבקשת אשר לא הייתה צד לו. לטענת המבקשת, לא ניתן לה יומה בבית המשפט וממילא היא אינה מחזיקה בגינה מטעמה של המשיבה 1, ולפיכך אינה באה, כאמור, בנעלי המשיבה 1 או פועלת מטעמה. בית המשפט קמא דחה את בקשת רשות הערעור וקבע בהחלטתו מיום 31.1.12: "הנני דוחה בשתי ידיים טענותיה של המבקשת לפיהן היא לא הייתה צד להליך שהתנהל בפני המפקח על רישום המקרקעין, ולפיכך לא ניתן לה יומה בבית המשפט. כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו בפניי, המבקשת כן הייתה מעורבת במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני המפקח, כאשר כל טענותיה הובאו בפני רשם המקרקעין באמצעות בעליה מר אורן פפולר, אשר נחקר בפני המפקח על תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו... זאת ועוד ניסיונה של המבקשת לטעון כי פסק דינו של המפקח אינו מהווה מעשה בי-דין כלפיה, אף הוא אין בו ממש. העובדה שהמבקשת לא היתה באופן פורמאלי צד להליך שהתנהל בפני המפקח, אין בה כשעצמה כדי למנוע תחולתו גם עליה...". על החלטת ביהמ"ש קמא מיום 31.1.12 הבר"ע שלפני. טענות הצדדים לטענת המבקשת, החלטת בית המשפט קמא עומדת בניגוד לקביעתו של בית משפט עליון בענין דומה. רשמת ההוצאה לפועל פירשה באופן מוטעה את פסק דינו של המפקח על רישום מקרקעין בקובעה כי צד ג' בא מטעם המשיבה 1 או בנעליה, ובשל כך ניתן 'צו עשה' כנגד צד ג'. הצו ניתן לטענת המבקשת, ללא ידיעתה כאשר לא הייתה צד לדיון, לא נשמעו טענותיה ולא היה לה יומה בבית המשפט. לטענת המבקשת, הבסיס העובדתי עליו מושתתת החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל כנגדה כצד ג' הוא שגוי ומוטעה, ויש בו משום פגיעה בזכות הבסיסית של פניה לערכאות. המבקשת כצד ג' ניזוקה בלא שנשמעו טענותיה, וביצוע צו העשה גורם לה לנזקים כבדים ובלתי הפיכים. לטענת המבקשת, לא שכרה מהמשיבה 1 את הגינה שאינה בשליטת המשיבה 1, ועל כן אין היא פועלת או 'מחזיק' מטעם המשיבה 1. פסק הדין של המפקח על רישום מקרקעין מתייחס למשיבה או מי מטעמה, ומשכך אינו חל על המבקשת. לטענתה, המשיבה 1 אינה מחזיקה בגינה ולא השכירה למבקשת את הגינה. גם אם נניח שפסק דינו של המפקח על רישום המקרקעין מושתת על אדנים עובדתיים ומשפטיים נכונים, אזי היה מקום לשקול את טענותיה של המבקשת לגבי עצם נסיבות החזקתה בגינה, ממי קיבלה את הזכויות, פרק הזמן בו הגינה הוחזקה על ידי אחרים אשר הפעילו בית קפה במקום, לטענת המבקשים, במשך עשרות שנים ועוד טענות שלא נשמעו בפני המפקח כמו גם בפני הערכאות האחרות. לטענת המבקשת, שולחנות וכסאות הוצבו בגינה במשך עשרות שנים על ידי מחזיקים קודמים ושונים, אשר הפעילו את בית הקפה. לטענת המבקשת הגינה מצויה במרכז מדרכה עירונית וממוקמת מול הנכס המושכר. המבקשת קיבלה היתר מעיריית תל אביב לעשות שימוש בשטח זה. עוד לטענתה, המבקשת מחזיקה בשטח הגינה שלא מכוח הסכם שכירות עם המשיבה 1, ולא פועלת כלל מטעמה בנכס. כמו כן, לטענת המבקשת, שגה בית המשפט קמא בקביעתו כי קם מעשה בית דין כלפי המבקשת וכי היא מושתקת מלעלות טענותיה בהליכים. לטענת המשיבה 1, שהיא אישה מבוגרת השוהה, מזה שנים, בבית אבות, הגינה אינה צמודה לאיזה מהבניינים שברח' ארלוזורוב 186-188, אלא מצויה במרכז המדרכה העירונית לאורך רחוב ארלוזורוב וחלקה הגדול מקביל לבית הקפה ולבית המשותף ברחוב ארלוזורוב 186. בעלי בתי הקפה השונים אשר שכרו את הנכס במהלך השנים, עשו שימוש בגינה לתועלת ציבור באי בתי הקפה, באמצעות הצבת שולחנות, כיסאות ושמשיות, לאחר קבלת ההיתרים הנדרשים מעיריית תל אביב. עד לשלהי שנת 2009 לא התקבלה אצל המשיבה 1 כל טרוניה לעניין השימוש שנעשה בגינה, ורק לאחר שהמבקשת סירבה לשלם דמי ועד בית למשיבה 2, הועלו תלונות בדבר השימוש בגינה. המשיבה 1 אינה בעלת זכויות כלשהן בבית הקפה ולא ייצגה את המבקשת בהליכים בפני הערכאות קמא. כמו כן, לטענתה, אין חולק כי המשיבה 1 לא השכירה, או הקנתה בכל אופן שהוא, את זכויות החזקה או השימוש בגינה. המשיבה 1 כופרת בכל הטענות הנוגעות לכך שלא קיימה את החלטת רשם ההוצאה לפועל, שכן היא אינה עושה כל שימוש בנכס. לטענת המשיבה 2, פסק הדין קובע באופן ברור ומפורש כי חיובי העשה והלא תעשה המנויים בו יחולו על המשיבה 1 או על מי מטעמה, כאשר אין חולק כי המבקשת היא אשר עושה שימוש שלא כדין ברכוש המשותף של המשיבה 2. המבקשת מציינת כי, ככלל, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים, במיוחד משהמדובר בערכאת ערעור ב'גלגול שלישי'. בקשת המבקשת איננה מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אולם המבקשת, כך לטענת המשיבה, מבקשת לחלוק על קביעות עובדתיות, שנבחנו עד כה בארבע ערכאות. טענות המבקשת עניינן בשאלה, האם צדקו הערכאות הקודמות במסקנות אותן הסיקו ממערכת הנסיבות העובדתית הספציפית שהונחה לפניהן. בית המשפט קמא דן באופן מעמיק בטענות המבקשת ודחה אותן אחת לאחת. לטענת המשיבה 2, היא פעלה בהתאם להוראות סעיף 72 לחוק המקרקעין, התשכ"ט 1969, בכל האמור לגבי בעל הדין הנכון. הן החוק והן הפסיקה אינם מכירים ב"שוכר לשעה" כבעל דין נכון, משכך הוגשה התביעה כאמור נגד בעלת הנכס. כמו כן, בכתב התביעה שהגישה המשיבה 2, ציינה מפורשות כי המדובר בהשתלטות והשגת גבול ברכוש המשותף מצד 'החייבת או מי מטעמה'. בנוסף, מנהל המבקשת העיד ארוכות בדיון ההוכחות שהתקיים בפני המפקח על המקרקעין וטען בפניו את כל הטענות אותן מעלה עתה. הן פסק דינו של המפקח והן פסק דינו של בית המשפט המחוזי מפורטים ומנומקים ויש בהם התייחסות לטענות המבקשת אחת לאחת. לטענת המשיבה 2, היא הצליחה להוכיח, מעבר לכל ספק, כי השטח בו עושה המבקשת שימוש יחודי, אינו בבעלות המשיבה 1 או עיריית תל אביב והינו רכוש משותף לכל דבר ועניין. דיון בענייננו, עתרה המבקשת למתן רשות ערעור שני על החלטת רשמת ההוצל"פ. ההלכה בעניין זה ברורה וידועה, ולפיה הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123 (1982)). בענייננו, לא העלה המבקש כל הצדקה למתן רשות ערעור שני, ואין בבר"ע כל טענה בעלת חשיבות כאמור, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. די בכך כדי לדחות את הבר"ע, ואולם דין בקשת רשות הערעור להידחות גם לגופו של עניין. טענתה העיקרית של המבקשת היא כי לא היה לה יומה בבית המשפט וכי לא נתבקש כנגדה כל סעד באופן ישיר. לטענתה, המבקשת לא שכרה מהמשכירה את הגינה נשוא המחלוקת, ולא ניתן לקבוע שהמבקשת באה בנעליה של המשכירה. אינני מקבלת טענה זו של המבקשת, המבקשת הייתה מעורבת מאוד בהליכים שהתקיימו בפני המפקח על רישום המקרקעין. כקביעת בית המשפט קמא, כל טענותיה של המבקשת הובאו בפני המפקח על ידי מנהלה, אשר נחקר בפני המפקח על תצהיר עדות ראשית שהוגש מטעמו. כמו כן, אני מקבלת את קביעת בית המשפט קמא שלפיה העובדה שהמבקשת לא הייתה באופן פורמאלי צד להליך שהתנהל בפני המפקח, אין בה כשלעצמה כדי למנוע תחולת פסק הדין שניתן ע"י המפקח גם על המבקשת. בעמוד 5 לפסק דינו של המפקח פסקה 3 נקבע: "מעדותו של מר פפולר עולה גם כי נושא היות הגינה "גינה עירונית" נבדק על ידו לפני ששכר את המקום - "...בגינה העירונית הזאת בעצם לאחר שהגענו לעיריית ת"א ובדקנו ת"א כי אנחנו לא רוכשים עסק בלי שאנחנו בודקים היתרים הם נתנו לנו את הברכה" (עמוד 11 לפרוטוקול שורות 4-5). אם אכן כך הם פני הדברים, עולות תהיות נוספות, שנותרו ללא הסבר מצידה של הנתבעת, מדוע בחרה שלא להביא כל ראיה כי המדובר ב"גינה עירונית", שהרי, בידה תוצאות זמינות של אותן בדיקות שבוצעו בעירייה ע"י מר פפולר כאמור". הן המפקח על רישום המקרקעין והן בית המשפט המחוזי דחו את הטענה שלפיה הגינה נשוא המחלוקת הינה "גינה עירונית" ונקבע כי היא חלק מהרכוש המשותף. על כן, בכל הנוגע לטענות המבקשת לפיה הגינה נשוא המחלוקת הינה גינה עירונית, קיים מעשה בית דין והיא מושתקת מלטעון בעניין. ביהמ"ש קמא קבע בעניין זה: "...זאת ועוד ניסיונה של המבקשת לטעון כי פסק דינו של המפקח אינו מהווה מעשה בי-דין כלפיה, אף הוא אין בו ממש. העובדה שהמבקשת לא היתה באופן פורמאלי צד להליך שהתנהל בפני המפקח, אין בה כשלעצמה כדי למנוע תחולתו גם עליה. כבר נפסק בעניין זה של הרחבתו של מעשה בי-דין גם על צד שלא היה צד להליך באופן פורמאלי, כי חרף העובדה שלא קיימת זהות ממשית בין נתבעים בשני הליכים שונים, על מנת שניתן יהיה לקבוע כי קיימת זהות בין הנתבעים - יש להידרש לשאלה האם בעל הדין בהליך השני, הוא חליף או מעין חליף של אחד מבעלי הדין בהליך הראשון, או שקיימת "קרבה משפטית" או "זהות אינטרסים" בין בעלי הדין בשני ההליכים" (סעיף 12 לפסה"ד). קביעותיו של ביהמ"ש קמא מקובלות עלי לחלוטין. ברור היה במהלך ההליכים בפני המפקח על רישום המקרקעין, כי המבקשת היא המפעילה את בית הקפה בגינה, ולא המשיבה 1, אותה אישה קשישה המתגוררת בבית אבות. אין ספק כי כל טענות המבקשת נשמעו בפני המפקח, אפילו לא היתה המבקשת צד פורמאלי להליך. כלל "מעשה בית דין" מבוסס על עקרון סופיות הדיון והוא מעוגן בשני נימוקים עיקריים. האחד, הרצון למנוע התדיינות חוזרת באותה שאלה, תוך רצון למנוע הכרעות סותרות וכן למנוע בזבוז זמנו של בית המשפט וכן עוול כלפי הצד הנגרר פעם אחר פעם לבית המשפט לצורך דיון בסוגיה שהוכרעה כבר". (ע"א 246/66 שמעון ורחל קלוזינר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2)561, 587). בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי" הוצאת רמות, עמ' 3-4, מסבירה הד"ר נינה זלצמן את הרציונל העומד מאחורי הכלל (להלן: "זלצמן"): "כלל מעשה בית דין (res juducata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהוא, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קירבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה בפסק הדין". ובהמשך: "כאשר נשענת התובענה השנייה על אותה עילה ממש, אין בית המשפט נזקק לה בשנית אפילו הייתה סיבת הדחייה שהתובע לא הצליח להוכיח את תביעתו". (לעיל: "זלצמן", עמ' 10). ומהי אותה קרבה משפטית? "כאמור, המושג "קרבה משפטית" נועד להבחין בין מי שהיה זר להליך הראשון, אך בכל זאת, משום שהקרבה שבינו לבין מי שהיה בעל דין באותו הליך, הוא נקשר במעשה בית - דין שניתן ואף נהנה ממנו, לבין מי שהוא זר באופן מוחלט לבעל הדין, ועל כן אין הוא קשור כלל במעשה בית-דין שניתן, אך גם אינו יכול ליהנות ממנו... כדי לשלול מזר להליך את זכותו ל"יומו בבית המשפט" נדרשים אלמנטים נסיבתיים נוספים, הקושרים אותו להתדיינות עצמה ואשר בכוחם לשכנע, כי יהא זה אכן צודק, בנסיבות המקרה, לייחס לו, לצורך חלותו של כלל ההשתק, את יומו של בעל הדין שעימו יש לו "קרבת עניין"; זאת, בין שהוא עצמו נטל חלק במיצוי זכות ההתדיינות של בעל הדין - ועל כן, אף כבעל דין, ובין שעניינו יוצג במסגרת אותה התדיינות הלכה למעשה על ידי בעל הדין, בעל הדין נציגו... לאמור לא רק מי שנמנה עם בעלי הדין באותה תובענה, אלא גם מי שיש לו "קרבת עניין" עימו וניתנה לו הזדמנות להשמיע דברו בבית המשפט בקשר לעניינו שלו, בין באופן אישי, ובין באמצעות אותו בעל דין". (לעיל: "זלצמן", עמ' 376-378). עוד ראו לעניין זה בע"א 344/83 מוניס רויטמן נ' פרס, פ"ד לט (4) 29 נקבע כי: "הכלל הרחב הוא, כי הדוקטרינה של השתק פלוגתא תחול גם במקרה שבו אין זהות מבחינה פורמאלית בן בעלי הדין, אם קיימת זהות אינטרסים". כאמור לעיל, עיון בפסק דינו של המפקח ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי בית המשפט נדרש לסוגיות שמעלה המבקשת היום. בפני שתי ערכאות אלה עמדה הידיעה כי במקום מופעל בית קפה על ידי המבקשת. נראה כי בעניינו לא יכולה להיות מחלוקת גם באשר ל"קרבה המשפטית" בין המבקשת למשיבה 1, אשר בגינה יחול על המבקשת פסק הדין שניתן על ידי המפקח על רישום המקרקעין, שהערעור עליו נדחה, כאמור. "קרבת הענין" בין המבקשת לבין המשיבה 1, בעלת הנכס, ברורה לחלוטין ואיננה מוטל בכל ספק. למעלה מן הצורך ברצוני לציין כי אכן המבקשת הגישה בקשה להצטרף להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי ובקשתה נדחתה, אך משלא הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו הרי שאינה יכולה לטעון כיום שניסתה למצות את כל ההליכים כדי להצטרף להליך העיקרי. זאת ועוד, בערעור על פסק דינו של המפקח בבית המשפט המחוזי בעש"א 36094-01-11 נקבע על ידי כב' השופטת שיצר כי: "לא נטען על ידי המערערת, וממילא גם לא הוכח, כי מעבר לדמי ההיתרים שילמה המערערת לעירייה תשלום נוסף כלשהוא בגין השימוש המסחרי האינטנסיבי שעשתה בשטח שלגירסתה הוא בבעלות העירייה". (עמ' 3 פסקה ב'). ובהמשך: "לפי הרישום בפנקס הבתים המשותפים (נספח 2 לערעור) ולפי תשריט הבית המשותף (נספח ג' לתשובת המשיבה לערעור) הבניין שבנדון, על שתי כניסותיו (ארלוזורוב 186 וארלוזורוב 188), בנוי על חלקות 267 ו 268 במשותף בגוש 6110 והוא מהווה בית משותף אחד. לאור זאת ברי כי כל הרכוש המשותף של בניין זה שייך במשותף לכל דיירי הבניין... לפיכך, דיירי כניסה 188 זכאים גם הם להשתמש בגינה שעליה השתלטה המערערת מאחר שזהו רכוש משותף השייך גם להם...". אשר על כן, נראה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. הטענות אותן מעלה המבקשת נדונו הן בפני המפקח והן בבית המשפט המחוזי. רשמת ההוצאה לפועל פעלה בגדרי סמכותה בהתאם לפסק דינו של המפקח. כך גם ביהמ"ש קמא, אשר אינני מוצאת כל עילה מן הדין להתערב בהחלטתו. אשר על כן ובהתאם לאמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור. צו עיכוב הביצוע שניתן ביום 1.3.2012 על ידי בית המשפט קמא ,יבוטל ביום 15.7.12. המבקשת תשלם למשיבה 2 הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסכום של 20.000 ₪. הערבון יועבר ישירות לב"כ המשיבה 2 ויתרת סכום ההוצאות תשולם לא יאוחר מתוך 7 ימים מיום קבלת החלטה זו, ותישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום שנקבע לתשלום ועד מועד התשלום בפועל.רשות ערעור (בזכות או ברשות)רשםערעורהוצאה לפועל