המושג "קרבה משפטית" נועד להבחין בין מי שהיה זר להליך הראשון, אך בכל זאת, משום שהקרבה שבינו לבין מי שהיה בעל דין באותו הליך, הוא נקשר במעשה בית - דין שניתן ואף נהנה ממנו, לבין מי שהוא זר באופן מוחלט לבעל הדין, ועל כן אין הוא קשור כלל במעשה בית-דין שניתן, אך גם אינו יכול ליהנות ממנו. כדי לשלול מזר להליך את זכותו ל"יומו בבית המשפט" נדרשים אלמנטים נסיבתיים נוספים, הקושרים אותו להתדיינות עצמה ואשר בכוחם לשכנע, כי יהא זה אכן צודק, בנסיבות המקרה, לייחס לו, לצורך חלותו של כלל ההשתק, את יומו של בעל הדין שעימו יש לו "קרבת עניין"; זאת, בין שהוא עצמו נטל חלק במיצוי זכות ההתדיינות של בעל הדין - ועל כן, אף כבעל דין, ובין שעניינו יוצג במסגרת אותה התדיינות הלכה למעשה על ידי בעל הדין, בעל הדין נציגו... לאמור לא רק מי שנמנה עם בעלי הדין באותה תובענה, אלא גם מי שיש לו "קרבת עניין" עימו וניתנה לו הזדמנות להשמיע דברו בבית המשפט בקשר לעניינו שלו, בין באופן אישי, ובין באמצעות אותו בעל דין". בספרה "מעשה בית דין בהליך האזרחי" הוצאת רמות, עמ' 3-4, מסבירה הד"ר נינה זלצמן את הרציונל העומד מאחורי הכלל: "כלל מעשה בית דין (res juducata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהוא, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קירבה משפטית" (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה בפסק הדין". ובהמשך: "כאשר נשענת התובענה השנייה על אותה עילה ממש, אין בית המשפט נזקק לה בשנית אפילו הייתה סיבת הדחייה שהתובע לא הצליח להוכיח את תביעתו". (לעיל: "זלצמן", עמ' 10). עוד ראו לעניין זה בע"א 344/83 מוניס רויטמן נ' פרס, פ"ד לט (4) 29 נקבע כי: "הכלל הרחב הוא, כי הדוקטרינה של השתק פלוגתא תחול גם במקרה שבו אין זהות מבחינה פורמאלית בן בעלי הדין, אם קיימת זהות אינטרסים". מעשה בית דין