מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו הצהרתי על קיום הקדש ציבורי: התובענה 1. המבקש מבקש בתובענה זו כי בית המשפט ייתן צו הצהרתי בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות תשל"ט-1979 (להלן - חוק הנאמנות) על קיום הקדש ציבורי שנכסיו הם המקרקעין הידועים כחלקות 141, 87 ו- 93 בגוש 6374 בפתח-תקוה (להלן - הנכס), אשר מטרותיו ותנאיו הינם: החזקת מוסדות תורה, כגון: ישיבה גדולה, ישיבה קטנה, כולל אברכים ותלמוד תורה. המשיבה 1 (להלן - המשיבה) מתנגדת לבקשה. המשיבה 2 (להלן - אור ישראל) הודיעה כי היא סבורה שהנכס הוא הקדש, אך אין בדעתה ליטול חלק במשפט, וכך עשתה בפועל. רקע 2. יצוין, כי המבקש, למרות שחובתו הייתה לעשות כן, לא פרש בבקשתו את מלוא הרקע העובדתי הנדרש. גם המשיבה לא עשתה כן. שניהם בחרו להציג עובדות ומסמכים חלקיים בלבד ותמונת הרקע העובדתית מתקבלת, אפוא, מצירוף כלל הראיות ותרגומן לתמונה אחת סדורה והגיונית, ככל שהיה ניתן. 3. בשנות ה- 60' הייתה קיימת אגודה בשם "הישיבה הגדולה - ישיבת פתח תקוה", שבבעלותה היו 6 בניינים, ששימשו כישיבה ותלמוד תורה. חברי האגודה היו מספר רבנים, כמחציתם ממשפחת כץ וכמחציתם ממשפחת עוזר. בין שתי המשפחות התגלעה מחלוקת. חברי האגודה הביאו את הסכסוך בפני כב' הרבנים ש"ך, רוזובסקי וטנא, ואלה הכריעו בדבר חלוקת הבניינים בין שתי המשפחות, 3 בניינים לכל אחת. משפחת כץ קיבלה את שלושת הבניינים המרכיבים את הנכס, נשוא תובענה זו. הדבר היה בשנת 1972. לימים נוסדו אגודת דגל ראובן, בה התאגדו בני משפחת כץ, ואגודת "ישיבת לומזא החדשה", בה התאגדו בני משפחת עוזר. מאוחר יותר הפכה אגודת דגל ראובן לעמותה, היא המשיבה. בשנת 1979 נרשם הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם המשיבה. 4. בשנת 1982 השכירה המשיבה את הנכס לאור ישראל, שניהלה בו ישיבה. השכירות הוארכה מפעם לפעם, עד להפסקתה בסביבות שנת 2005. בשנת 2005 הגישה המשיבה בבית משפט זה תביעה כספית נגד אור ישראל. התביעה (ת.א. 2553/05) מתבררת בפני כב' השופט בנימיני. בשלב מסוים של התביעה התערבה פרקליטות המדינה והודיעה כי בכוונתה להגיש תביעה להכריז על הנכס כהקדש. הדיון בתביעה הופסק עד למתן פסק דין בתביעה שבכוונת המדינה להגיש. תביעת המדינה להצהיר על הנכס כהקדש הוגשה על ידי רשם ההקדשות במשרד המשפטים ונדונה בפני כב' השופט שוחט (ה"פ 1077/09). המשיבה באותה תביעה הייתה המשיבה כאן. ביום 20.5.11 דחה כב' השופט שוחט את התביעה, מן הטעם שרשם ההקדשות אינו מוסמך ליזום הליך בבית המשפט על פי חוק הנאמנות, וכי סמכות זו נתונה ליועץ המשפטי לממשלה. מספר חודשים לאחר מתן פסק הדין הוגשה תובענה זו, הפעם על ידי היועץ המשפטי לממשלה, שהסעד בו זהה לסעד שהתבקש בתביעה הקודמת: להכריז על הנכס כהקדש. בדיון שהתקיים בתובענה זו העידה גב' נירה דוראני, מנהלת ההקדשות במשרד המשפטים, מטעם המבקש, ומטעם המשיב העיד הרב אברהם כץ, צאצא לאותה משפחת כץ ויו"ר ועד העמותה המשיבה כיום. טענות הצדדים 5. המבקש סומך את בקשתו על החלטת כב' הרבנים ש"ך, רוזובסקי וטנא, משנת 1972, אותה הוא מכנה פסק בוררות, שחילקה כאמור את השליטה בבניינים שהיו באותה עת בבעלותה של אגודת "הישיבה הגדולה - ישיבת פתח תקוה" בין שתי המשפחות. המבקש צירף לתובענה (נספח ה') צילום שהוא, לטענתו, העתק של אותו פסק. באותו פסק נכללה הפיסקה הבאה (סוף העמוד הראשון ותחילת העמוד השני. פירוט הקיצורים הם שלי, ולמיטב ידיעתי): " אך עם כל זאת הרי הישיבה במוסד אינה נחלת הפרט אלא זאת היא נחלת הציבור כולו, ואלה שתרמו מהונם ומכספם מסרו לציבור יפה יפה כהקדש של ת"ת (תלמוד תורה). הצדדים אינם רשאים להשתמש במוסד קדוש ולפעול על דעת עצמם כיחיד העושה בתוך שלו ללא הגבלות אלא עליהם למלא תפקיד כגזברים אשר נמסרו להם מפתחות של ישיבה שהיא רכושה של הציבור כולו ומחובתם לשמור משמרת הקדש למען המטרה הק' (הקדושה) בהרבצת תורה וייר"ש (ויראת שמים)". המבקש הוסיף כי פסק הבוררות אושר על ידי בית המשפט המחוזי בשנת 1974, ולראיה צורף צילום שלו (נספח ו'). לטענת המבקש, פסק הבוררות, לאחר שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, יצר את ההקדש (ראו: ב"כ המבקש, עמ' 1 לפרוטוקול שורה 15 ועו"ד דוראני, עמ' 8 לפרוטוקול שורות 19-22). לפיכך, בית המשפט מוסמך להצהיר על קיומו של ההקדש בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות. 6. המשיבה מתנגדת, כאמור, לבקשה. ראשית, המשיבה חולקת על אמיתות עותק החלטת כב' הרבנים משנת 1972, למרות שהיא מסכימה לכך שבאותה החלטה חולקו ששת המבנים בין שתי המשפחות. שנית, המשיבה חולקת על כך שהחלטת בית המשפט המחוזי משנת 1974 מתייחסת להחלטה הנ"ל של כב' הרבנים. המשיבה מפנה להחלטה אחרת של כב' הרבנים ש"ך, רוזובסקי וטנא משנת 1977 (נספח ז' לתשובה) המתירה לשתי המשפחות לרשום את הבניינים שהוקצו להם בהתאם להחלטה קודמת על שם האגודות החדשות שנוסדו, וכן לפסק דין של בית המשפט המחוזי (נספח ח') שאישר החלטה אחרונה זו כפסק בוררות, ולטענת המשיבה החלטה אחרונה זו בלבד אושרה על ידי בית המשפט המחוזי. עוד מפנה המשיבה להחלטות אחרות שניתנו על ידי בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול. החלטת בית הדין האזורי לא צורפה, אך מתוך החלטת בית הדין הרבני הגדול שצורפה (נספח א' לתשובה) מתברר שבין המשיבה ובין אור ישראל התנהל הליך בוררות בבית הדין הרבני האזורי, שאחת השאלות שנדונו בו היתה, האם הנכס הנדון כאן מהווה הקדש דתי. בית הדין האזורי השיב בחיוב, אך בית הדין הרבני ביטל קביעה זו. המשיבה העלתה גם טענות משפטיות נוספות, אליהן אתייחס להלן. 7. למרבה הצער, עיקר דבריה של המשיבה נסבו על הסכסוך הממושך ומרובה הליכים שבינה לבין אור ישראל ובכלל זה העלתה היא טענות בדבר קשרים וקנוניות שנקשרו בין אנשי אור ישראל ובאי כוחה ובין רשם ההקדשות באותם ימים, מר אברהם קפלן. כל אלה אינם רלבנטיים להכרעה הנדרשת כאן. חבל שהועלו ועוד יותר חבל שהמשיבה כילתה את כל כוחה בדברים לא רלבנטיים אלה במקום להתרכז באספקטים המשפטיים הרלבנטיים. יחד עם זאת יצוין, כי המשיבה נגררה לכך לאחר שהמבקש עצמו צירף לתובענה תכתובת שהתנהלה עם מר קפלן, במסגרתה חיווה זה את דעתו כי הנכס מהווה הקדש, וגם תכתובת זו איננה רלבנטית להכרעה הנדרשת. דיון 8. דרך המלך ליצירתו של הקדש היא זו המנויה בסעיף 17(א) לחוק הנאמנות, דהיינו: בדרך של מסמך בכתב, "שבו מביע יוצר ההקדש את כוונתו ליצור הקדש וקובע מטרותיו ותנאיו". הדרך המנויה בסעיף 17(ג) היא חלופית בלבד, כשאין מסמך בכתב: "נמצאו נכסים המשמשים הקדש, אלא שאין על כך כתב הקדש, רשאי בית המשפט להצהיר על קיום הקדש ולהגדיר מטרותיו, נכסיו, תנאיו ותחילתו". סעיף 17(ג) מקנה, אפוא, לבית המשפט לתקן פגם פורמלי, כאשר על פי הראיות המוצגות בפניו מוכח קיומו של הקדש, אולם חסר כתב ההקדש, או שנפל פגם פורמלי אחר בכתב ההקדש, השוו: ע"א 5533/98 אגודת ישיבת השרון הרצליה - רמת השרון נ' סגל, פ"ד נד(4) 538. באותו עניין נדונה הוראת סעיף 37(1) לפקודת ההקדשות לצרכי צדקה (להלן - הפקודה), שחלה באותם ימים על הקדשים. בית המשפט קבע (סעיפים 17 ו- 18 לפסק הדין) כי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות בא במקומו של סעיף 37(1) לפקודה וחל על הנכסים שאותו סעיף יכול היה להיות מוחל עליהם. יצוין, כי זהו המצב גם בענייננו, כיוון שבשנים הנדונות כאן טרם נחקק חוק הנאמנות. אומר בית המשפט (סעיף 21 לפסק הדין): ". . לטעמי, ההכרזה של בית המשפט לפי סעיף 37 לפקודה נראית בעיניי כהכרזה דקלרטיבית, להבדיל מקונסטיטוטיבית. כלומר, ההקדש קיים גם לפני ההכרזה, אף אם לא הצהיר בית המשפט על קיומו, אלא שהנפקות שלו טעונה הכרזה פורמלית בלבד מצד בית המשפט". 9. המסקנה הנובעת מכך היא שבית המשפט, שלו הסמכות על פי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות, אינו "יוצר ההקדש", אלא מכריז על קיומה בלבד, ועדיין זקוקים אנו לקיומו של "יוצר ההקדש". "יוצר ההקדש" יכול להיות רק מי שבכוחו לגרום להעברת השליטה בנכסי ההקדש לידי הנאמן - סעיף 17(ב) לחוק הנאמנות - וזה יכול להיות רק מי שהשליטה על אותם נכסים היתה בידיו. כך כותב המלומד שלמה כרם, בספרו: נאמנות (מהדורה רביעית - להלן: כרם), עמ' 658: "יוצר ההקדש הוא מי שנכס שלו נעשה לנכס נאמנות על פי כתב הקדש. יצירת ההקדש היא פעולה אישית ביותר, שכן משמעותה הפקעת נכסים מבעלות היוצר, או מבעלות יורשיו, בניגוד לדרכו של אדם, שהיא להפיק תועלת מנכסיו לעצמו ולהנחילם לאחר פטירתו לקרובים לו ביותר". ודוק: אין הכרח בהעברת הבעלות על הנכס, אך יש הכרח - לשם קיומו של ההקדש - בהעברת השליטה על הנכס, ראו: פסק דינו של בית המשפט העליון ב-ע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס (2005, ). כיוון שבית המשפט אינו הבעלים של נכסי ההקדש, הוא אינו יכול להיחשב כ"יוצר ההקדש" שהעביר את שליטתו בנכס ממנו לאחר, אלא רק להכריז ולהצהיר על קיומו של ההקדש ולקבוע את תנאיו, ממש כפי שבית המשפט המצהיר על בעלות במקרקעין אינו יוצר הבעלות בהם. ואכן, גם סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות נוקט בלשון הצהרתית: "... רשאי בית המשפט להצהיר על קיום הקדש...", וכך היה גם בסעיף 37(1) לפקודה: ""The court may declare such property to be hold in trust . . . 10. אמנם, המלומד שלמה כרם הביע בספרו (עמ' 794-795) את הדעה ש"יצירת הקדש ללא כתב הקדש" בהתאם לסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות הינה החלטה מכוננת (קונסטיטוטיבית) וכב' השופט אנגלרד בעניין אגודת ישיבת השרון סבר במקום אחד (סעיף 21 לפסק הדין) כי הכרזת בית המשפט לפי סעיף זה הינה דקלרטיבית בלבד ולא קונסטיטוטיבית, אך במקום אחר (סעיף 24 לפסק הדין) הוא השאיר שאלה זו ללא הכרעה, אולם גם בעלי הדעה האחרת כדעתו של המלומד כרם בוודאי אינם סוברים כי בית המשפט המכריז על קיומו של הקדש לפי הסעיף האמור הינו "יוצר ההקדש" כמשמעו בסעיף 17(א), ולכל היותר סברתם היא כי ההקדש "נוצר" בעת ההכרזה במובן זה שהיא גורמת לשינוי בזכויות (כרם, עמ' 795 ועמ' 674-675). 11. אם בית המשפט המחוזי, שלו הסמכות לדון בעניינים הנמנים בחוק הנאמנות (סעיף 37 לחוק), ובכלל זה להכריז על קיומו של הקדש לפי סעיף 17(ג) הנ"ל, אינו יכול להיות "יוצר ההקדש", קל וחומר שערכאת בוררות איננה יכולה להיות "יוצר ההקדש". השלכת הדברים לענייננו היא שהרכב הרבנים הנכבדים שדנו במחלוקת שבין שתי המשפחות אינו יכול להיחשב כ"יוצר ההקדש". כאמור לעיל, המבקש סבור כי "פסק הבוררות", היינו: החלטת כב' הרבנים ואישורו כפסק בורר על ידי בית המשפט המחוזי הינם "יוצר ההקדש" ובכך שגה. 12. זאת ועוד. כאמור לעיל, אין הקדש ללא העברת שליטה בנכס מבעליו לאחר. כמובן, שהרבנים הנכבדים לא היו הבעלים של הנכס. למעשה, השליטה בנכס הנדון וכן בשלושת הבניינים האחרים היתה משותפת לשתי המשפחות, שייסדו לימים את המשיבה ואת האגודה האחרת, וזאת באמצעות חברות באגודה משותפת אחת. מה שנעשה למעשה בהחלטת כב' הרבנים הוא פירוק שיתוף בין הבעלים של אותם נכסים, ולא העברת שליטה מבעלים קיימים לגורם חדש. 13. אני סבור עוד כי ענייני הקדש, בוודאי ענייני הקדש ציבורי, אינם יכולים לידון כלל בבוררות. על-פי סעיף 3 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968, "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". כך פורשה הוראה זו בפסק דין של בית המשפט העליון ב- רע"א 9048/05 הסתדרות המהנדסים, האדריכלים והאקדמאיים במקצועות הטכנולוגיים נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה (2009, ): " בהקשר להוראה זו, כלל הוא, כפי שהתפתח בפסיקה, כי עניינים בעלי אופי חוקתי אינם ניתנים לדיון ולהכרעה בבוררות, אלא אם הדבר נקבע במפורש אחרת בחוק (סמדר אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, כרך א', עמ' 186 (מהדורה רביעית, 2005) (להלן - אוטולנגי)). מקום שמדובר בענין חוקתי כאמור, גם הסכמת הצדדים להתדיין בבוררות לא תועיל להכשיר את הבוררות." (סעיף 42), ובהמשך (סעיף 46): " מנגד, עניינים בעלי אופי "חוקתי" אינם מתאימים על-פי טיבם להכרעה בבוררות, ומקומם להידון בערכאה שיפוטית. הטעם שביסוד עקרון זה הוא להבטיח כי עניינים בעלי חשיבות עקרונית כללית, המשפיעים באופן ישיר על ציבור רחב לא יוכרעו במסגרת התדיינות פרטית המנותקת, לא אחת, מכללי המשפט המהותי וסדרי הדין, ונעדרת שקיפות ומערכת בקרה שיפוטית המצויים בערכאות שיפוט רגילות. חשיבותם הכללית של הנושאים החוקתיים, והשפעתם על ציבור גדול מצריכים דיון והכרעה במערכת השיפוט הרגילה, הכפופה לדין המהותי ולסדרי הדיון המחייבים, חשופה לעקרון הפומביות, ונתונה לביקורת שיפוטית וציבורית מלאה." 14. בענייננו, מבוקש להכריז על הנכס כהקדש ציבורי (ראו סעיף 22 לתובענה). הקדש ציבורי הוא "נאמנות שמטרתה או אחת ממטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי", סעיף 26(א) לחוק הנאמנות. נאמנות שהיא הקדש דתי, אשר בין מטרותיה היא קידומו של עניין ציבורי, אף היא הקדש ציבורי - כרם, עמ' 748, שמוסיף (שם): "קידומו של עניין ציבורי משמעו אפוא קידום מטרה שבמימושה יש עניין לציבור, ולא לאדם מסוים או לקבוצה של בני אדם מסוימים". עניין כזה הנוגע לכלל הציבור, ולא לאנשים מסוימים בלבד, הוא בעל אופי "חוקתי" שאינו יכול לידון במסגרת בוררות (השוו: פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת, כרך א', עמ' 147 - לעניין בעלות במקרקעין ועמ' 154 - לעניין קניין רוחני). 15. גם ב"כ המבקש סבר בסיכומיו (בסעיף 9 לסיכומי התשובה), כי הסמכות העניינית לדון במקרקעי הקדשות ציבוריים מסורה לבית המשפט המחוזי בלבד. בכך ביקש הוא, שלא לשעות להחלטת בית הדין הרבני הגדול, שביטל כאמור את קביעת בית הדין הרבני האזורי שקבע כי הנכס הוא הקדש. והלא, גם בית הדין הרבני פעל כבורר (כמצוין בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול שצורף כנספח א' לכתב התשובה: "הנדון: בוררות"). ובמה יפה כוחם של כב' הרבנים שנתנו את ההחלטה שצורפה כנספח "ה" לתובענה מכוחו של בית הדין הרבני הגדול? תמוה גם כיצד המבקש מתעלם מהתוצאה ההפוכה אליה הגיע בית הדין הרבני הגדול. גם אם נניח שהמבקש לא ידע על החלטה זו קודם להגשת התובענה, הרי שכגוף שלטוני וציבורי צריך היה לשקול את תביעתו מחדש לאחר שהתגלתה לו תשובת המשיבה. 16. סבורני עוד, שכב' הרבנים הנזכרים לא התכוונו כלל בהחלטתם ליצור הקדש במובן החוק. כב' הדיין חגי איזירר שנמנה על הרכב הדיינים בבית הדין הרבני הגדול כתב, לדעתי, דברים קולעים בעניין זה, בהתייחסו להחלטה הנ"ל. " הנראה בזה שמתוך הסכסוך החריף שנתגלה בין בעלי הריב לפני הדיינים נוכחו לדעת שבעלי הדין מתייחסים לישיבה כאל נכס פרטי ונחלת אבות ולכן הם מתקוטטים כ"כ בחריפות. וכאשר החליט הבי"ד "יחלוקו" רצה להזהירם ולהעמידם על דרך האמת בנהול ישיבות שאין זה נחלת אבות אלא הקדש של התורמים לטובת המטרה וכי אינם אלא גזברים. אבל לא חשבו כלל לתת לנכסים מעמד משפטי של הקדש אלא כוונו למשמעות מוסרית-הלכתית ותו לו." יצוין עוד, כי המושג "הקדש" הינו מונח ותיק ומוכר מאוד בעולם ההלכה, שנדון רבות בתלמוד ובספרות הפוסקים, והוא מתייחס בעיקר להקדשת דברים לבית המקדש. ראו: האנציקלופדיה התלמודית, כרך י', עמ' שנב. הדעת נותנת, אם כן, שגדולי התורה שנתנו את החלטתם הנ"ל לא התכוונו למונח "הקדש" על-פי חוק של ימינו (הצדדים גם הותרו שלא לפנות "לערכאות", היינו: לבתי המשפט של המדינה), ויושם לב לדיוק בקביעתם: "כהקדש" ולא "הקדש", כלומר: דימו את הדברים להקדש ולא קבעו כי המדובר בהקדש ממש. 17. המבקש מבקש להכריז על הנכס כהקדש גם משום שהוא נרכש באמצעות תרומות, וגם בכך הוא נשען על דברים שנאמרו בהחלטה הנ"ל של כב' הרבנים: "... הישיבה כמוסד אינה נחלת הפרט, אלא זאת היא נחלת הציבור כולו, ואלה תרמו מהונם ומכספם...". שאלה נכבדה היא, אם כל מוסד המוקם בסיוע תרומות ושמטרתו או אחת ממטרותיו היא קידומו של עניין ציבורי (כאמור בסעיף 26(א) לחוק הנאמנות) צריך להיות מוכרז כהקדש ציבורי, על כל המשתמע מכך על-פי חוק הנאמנות (פרק ג'), כולל חובת רישום אצל רשם ההקדשות וכולל סנקציה פלילית על נאמן של הקדש כזה שאינו ממלא את חובותיו על-פי חוק. אם כך נאמר, הרי שכמעט כל המוסדות הציבוריים המוכרים לנו: בתי חולים, אוניברסיטאות, מוזיאונים, בתי תיאטרון ומוסדות רבים נוספים, הנהנים מתרומות רבות, צריכים להיות מוכרזים ורשומים כהקדשים ציבוריים על כל המשתמע מכך. ספק בעיני אם כך הוא המצב בפועל וספק בעיני אם לכך התכוון המחוקק. מכל-מקום, המבקש בחר כאן בדרך הקלה והסתמך על אותו משפט מהחלטת כב' הרבנים, שנאמר כדרך-אגב. כדי לדון ברצינות בטענתו זו, היה עליו לחקור היטב, לאסוף מסמכים, להעיד עדים ולפרט כיאות באילו תרומות מדובר, מי הם התורמים ומה חלקן של כל התרומות בהקמתו וביסודו של המוסד הנדון. דבר מכל אלה לא הוכח. על-פי עדותו של הרב אברהם כץ (סעיפים 58.10 - 58.1 לתצהירו, עמ' 21 לפרוטוקול), רוב הכספים להקמת הבניינים גויסו מתוך משאבי המשפחה עצמה. 18. המשיבה כפרה באמיתות עותק החלטת הרבנים שצורף כנספח "ה" לתובענה (המסמך הראשון). המשיבה אינה כופרת בכך שהיתה החלטה של הרבנים האמורים שחילקה את הבניינים בין שתי המשפחות, אך היא אינה מודה במשפטים שצוטטו מתוך ההחלטה, המתייחסים להקדש. אמנם, היה על המבקש, שסמך את כל תביעתו על החלטה זו, להתכבד ולאתר עותק נאמן יותר של ההחלטה, או להביא ראיות מובהקות יותר על אמיתותה. העדה היחידה של המבקש, מנהלת מחלקת ההקדשות, גב' דוראני, לא ידעה אפילו לומר מנין וכיצד הגיע לידי המבקש העותק שצורף לבקשתו (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 18-25). למרות זאת, נחלשת כפירה זאת לאחר שהמשיבה צירפה את פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול (נספח א' לכתב התשובה), בו נכללה התייחסות מפורשת לדברים שאמרו כב' הרבנים בהחלטה הנ"ל. מלבד זאת, המבקש הציג פרוטוקול של המשפט שהתנהל בפני כב' השופט שוחט (מב/1), שם העיד הרב כץ (עמ' 10), כי הוא אינו כופר באמיתותו של המסמך, אלא בפרשנות שהמבקש מבקש לתת לו. הרב כץ נחקר על כך במשפט זה (עמ' 22) ולא השיב תשובה מניחה את הדעת לסתירה שבין כפירתו כאן בנכונות המסמך ובין הודאתו שם. 19. המשיבה כפרה גם בטענת המבקש, כי החלטת כב' הרבנים אושרה כפסק בוררות על-ידי בית המשפט המחוזי. המבקש הסתמך בכך על צילום של החלטת בית המשפט המחוזי, מיום 9.10.74, שצורפה כנספח ו'. ההחלטה מפרטת את הצדדים, שנטלו חלק בדיון שהתנהל בפני הרבנים (חלקם אך לא כולם), וכן היא מאזכרת את שמות הרבנים שנתנו אותה החלטה. היא ניתנה כשנתיים לאחר מתן אותה החלטה. יש לכן סבירות לא מבוטלת כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי מתייחס להחלטת הרבנים הנדונה, אך אין לשלול אפשרות שהיא מתייחסת להחלטה אחרת של אותם רבנים שניתנה בין אותם צדדים באותה תקופה. גם כאן לא טרח המבקש להביא ראיות טובות יותר להוכחת הקשר הנטען בין פסק הדין של בית המשפט המחוזי ובין החלטת הרבנים, והעדה גב' דואני לא ידעה לפרט יותר מכך, כאמור. בהודעה שהגיש המבקש לבית המשפט לאחר תום הראיות הודיע הוא, כי הוא בדק ומצא שתיק בית המשפט, במסגרתו ניתנה ההחלטה המאשרת את החלטת הרבנים כפסק בוררות, כבר בוער. אולם, לכל הפחות היה על המבקש לפרט כיצד עותק זה הגיע לידיו ולהעיד עדים או להביא ראיות מתאימות להוכחת הקשר האמור. אולם, עקרונית, המבקש יכל להגיש תביעתו זו על-פי עילת הפסק עצמו (קרי: החלטת כב' הרבנים), גם ללא אישור הפסק על-ידי בית המשפט, אפשרות הנתונה לפי סעיף 39 לחוק הבוררות (וראו: אוטולנגי, עמ' 949 ואילך). 20. המבקש העלה בסיכומיו טענה נוספת, לפיה "הסכם הבוררות ופסק הבוררות מהווים חוזה אשר רשם ההקדשות הינו צד ג' לו" (כותרת פרק ה' לסיכומיו, עמ' 8), ולפיכך הוא המוטב על-פי ההסכם והפסק בהתאם לסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973. טענה זו לא נטענה כלל בכתב התובענה ובשלבי המשפט והועלתה לראשונה בסיכומי המבקש, ולכן אין לדון בה כלל. גם לגוף הטענה אין כל ממש. הסכם בוררות לא הוצג כלל וספק אם היה כזה, ובהחלטת הרבנים אין כל אזכור של רשם ההקדשות. כאמור, כב' הרבנים הורו בהחלטתם לצדדים להימנע מפניה "לערכאות" והוראה זו איננה מתיישבת עם כוונה להקנות מעמד כלשהו לרשם ההקדשות האמון על יישומו של החוק שהפרתו מחייבת פניה "לערכאות". 21. המשיבה טענה גם להתיישנות התביעה. טענה זו נטענה כלאחר יד וללא כל פירוט מתאים. מכל מקום, אין לשעות לטענה זו. אם אכן היה מדובר בהקדש, הרי שפעולתו כהקדש הינה מתמשכת ויומיומית, במשך כל קיום הנכס, וסמכותו של בית המשפט להכריז על היותו הקדש לפי סעיף 17(ג) לחוק הנאמנות פועלת כאמור למפרע. 22. גם טענת המשיבה לחוסר סמכות מקומית נטענה כלאחר יד וללא כל פירוט מתאים. די בכך, שכתובתה הרשומה של המשיבה 1 (על-פי המצוין בכתב התביעה והדבר לא הוכחש על-ידי המשיבה) הינה בעיר רמת-גן, כדי להקנות סמכות מקומית לבית משפט זה. 23. המסקנה העולה מצירוף כל האמור לעיל היא, שהמבקש לא הצליח להוכיח את תביעתו, להכריז על הנכס נשוא התובענה כהקדש. 24. התובענה נדחית. מהטעמים שהוזכרו לעיל ייפסקו הוצאות על הצד הנמוך. המבקש ישלם הוצאות למשיבה בסך 3,000 ₪. צו הצהרתיהקדשצווים