מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא צ'ק חוזר במכירת רכב / צ'ק על מכירת רכב שחזר: א. מבוא ורקע 1. מדובר בתובענה, שבמקור הוגדרה כתובענה למתן "צו עשה" ועתרה להצהיר, כי המכר של רכב מדגם "סיטרואן C4 -vtz", בעל מס' רישוי 80-857-63 (להלן גם: "הרכב" או "הסיטרואן") לנתבעים, בטל מעיקרו ולא היה כלל, או לחילופין - יש לבטלו - וכי הביטול המבוקש יחול גם על "המכירה לכאורה" בשמו של התובע, למר רנה שפרינגר, שבמקור היה הנתבע מס' 3 לתובענה, אלא שהתברר כי מדובר בנוכל שהתייצג בשם זה, עם תעודת זהות גנובה של הגב' רנה שפרינגר, המתגוררת בישוב כרם מהר"ל. 1.1 בעקבות ההצהרה, התבקש בית המשפט לצוות על הנתבעים למסור לידי התובע את הרכב ולשלם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. 2. במקביל הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני שתכליתו הייתה למנוע ביצוע כל שינוי רישום בעלות ברכב ,במשרד הרישוי, אלא שהתברר כי ההעברה נרשמה וסמוך לאחריה נרשמה העברת בעלות נוספת, לשמם של הנתבעים. 3. בהמשך הושגה הסכמה, לפיה יישאר הרכב בחזקת הנתבעים, או מי מהם, כנגד הפקדה, מטעם הנתבעים, בסך של 70,000 ₪ (להלן גם: "סכום ההפקדה"). 4. הצדדים עתרו להפנותם להליכי גישור, ובמסגרתם הם הגיעו להסכמה, שהסכסוך יתמקד בשאלה מי מן הצדדים זכאי לקבל את סכום ההפקדה. 5. עתירת התובע, בסיכומיו, היא, איפוא, להורות על העברת סכום ההפקדה לידיו, בתוספת הפרשי הצמדה ורבית כחוק, ממועד "רכישת" הרכב ע"י הנתבעים - ועד למועד התשלום בפועל וכן שכ"ט עו"ד. 6. המדובר בתובע, שמכר את רכבה של כלתו, הגב' טטיאנה גנדלמן, בעקבות נסיעת הבן והכלה לחו"ל, לאדם שהציג עצמו בשם "רנה שפרינגר" (להלן גם: "הרוכש" או "הנוכל"), תמורת סך של 120,000 ₪. 6.1 לאחר שהתובע ווידא - לטענתו - הפקדת שיק בסכום התמורה, לחשבונו, הוא ביצע את עסקת המכר, באמצעות רישום העברת בעלות בדואר, ומסר לנוכל את הרכב, באותו מעמד. 7. בסמוך לאחר מכן, התברר כי השיק שהופקד לחשבון התובע, נמשך מחשבון מוגבל של גב' מסוימת - ולא כובד. 8. התובע איתר את הרכב בידי הנתבעים, אולם אז הובהר לו, כי יום לאחר שהרכב נרכש מידיו, הוא נמכר להם - והם רכשו אותו בתום לב ובתמורה. 9. משנסתבר לבית המשפט, כי לא ניתן להביא את הצדדים לכלל הסדר ואין אפשרות לייתר את הצורך בשמיעת עדים, נקבע התיק להוכחות. 9.1 בשל העובדה שלשאלת המהימנות תפקיד מכריע בתיק זה, קבע בית המשפט, כי גם העדויות הראשיות תישמענה בפניו, בע"פ. 10. מטעם התביעה העיד התובע ומטעם ההגנה העידו שני הנתבעים. 11. בתום שמיעת הראיות הציע בית המשפט, לצדדים, לקיים הידברות מחוץ לאולם, אולם בתום ההידברות הודיעו ב"כ הצדדים כי לא הצליחו להגיע להסדר פשרה והם זקוקים עוד ל-7 ימים. 12. בית המשפט נעתר לבקשתם וקבע ישיבת תזכורת פנימית, שעד אליה התבקשו ב"כ הצדדים להודיע לבית המשפט האם הגיעו להסדר פשרה ולחילופין, ככל שלא יתפשרו, האם יסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה. 12.1 בית המשפט העדיף פסק דין כאמור, כדי שלא ייאלץ להתייחס להתנהלות שני הצדדים בפרשיה זו. 13. הצדדים לא הגיעו להסדר פשרה, ובטעות סבר בית המשפט כי הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה. 13.1 על כן ניתן, ביום 18.12.2011, פסק דין כאמור. 14. משעתרו הצדדים ליתן פסק דין מנומק, ומשסירבו אף להשלמתו של פסק הדין הקיים בנימוקים, מבוטל פסק הדין מיום 18.12.2011 - וניתן פסק הדין הנוכחי. ב. טיעוני הצדדים 1. לטענת התובע, אין תקנת השוק חלה במקרה זה - והנוכל לא היה רשאי להעביר את הבעלות ברכב - לידי הנתבעים. 1.1 לטעמו, תנאי תקנת השוק הינם מצטברים והנטל להוכחתם מוטל על הנתבעים. 1.2 הנתבעים לא רכשו את הרכב ממי שעסק במימכר מסוג זה ובוודאי שלא במהלך עסקיו הרגיל - ודי בכך כדי לשלול את חלותה של תקנת השוק בענייננו. 2. לטענת התובע, לא היו הנתבעים תמי לב כלל ועיקר - וסימני השאלה, שמעוררת דרך התנהלותם, הם רבים. 3. לטעמו של התובע, מכלול הנסיבות מצביע על קיומה של קנוניה בין הנוכל לבין הנתבעים, אולם גם אם לא תתקבל טענת הקנוניה, הוא סבור שהתנהלות הנתבעים מעלה תמיהות וזאת - כלשונו - "בלשון המעטה". 3.1 לטעמו, נסיון החיים ושורת ההגיון אינם מתיישבים עם העסקה שהם טוענים שנעשתה על ידם. 4. התובע מפנה להתעלמות הנתבעים מ"נורות אדומות" שלטעמו היו אמורות להידלק אצלם בעקבות נסיבות מכירת הרכב ע"י הנוכל. 4.1 בין היתר הוא מדגיש את התעלמותם מחוסר ההתאמה בין מסמכי הרכב לבין יפוי הכח, שנחתם עם "מיכאל" - והתעודות המזהות. 4.2 התובע מפנה גם לעובדה, שזכרון הדברים בין הנתבעים ל"מיכאל", נחתם לאחר שבוצעה העברת הבעלות בדואר ומנימוק שהנתבעים רצו להבטיח, שדו"חות שיקבל הרכב לא ייזקפו לחובתם, הגם שעצם העברת הבעלות משיגה את אותה מטרה. 4.3 בנוסף, הוא מדגיש את העובדה, שזכרון הדברים עם הנוכל והעברת הבעלות בוצעו יום אחד לאחר העברת הבעלות הקודמת וגם מכך התעלמו הנתבעים. 4.4 עוד הוא מפנה לעובדה, כי הנתבעים לא טרחו לבדוק את הרכב, למרות שהוצע להם במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק, 5. התובע מדגיש את עובדת זהותו העלומה של "מיכאל", החתום לכאורה על זכרון הדברים, ללא צילום של תעודה מזהה שלו, יפוי כח או כל אסמכתא אחרת לקיומו. 5.1 עוד תוהה הוא, מדוע לא טרחו הנתבעים לבקש לראות את תעודת הזהות שלו - ומדוע רשם הנתבע מס' 1 את מס' תעודת הזהות של רנה שפרינגר. 5.2 מסקנתו היא, ש"מיכאל" לא קיים והנתבעים קיבלו את הרכב ישירות מן הנוכל שהציג עצמו כ"רנה שפרינגר" - וזהותו של "מיכאל" הומצאה, כדי ליישב בין הכתוב בזכרון הדברים ת/1 "מיכאל מיופה הכח של טטיאנה", לבין התמיהות שעולות מזכרון הדברים. 6. הנתבעים טוענים, כי סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח-1968 0להלן גם: "חוק המכר"), הקובע את תנאי "תקנת השוק", כלל איננו רלבנטי לענייננו, שכן אין מדובר במקרה של גניבה או אבידה שאז יוצא הרכב מידי בעליו - ללא ידיעתו. 7. לטעמם של הנתבעים, השאלה העומדת לדיון היא: מה דינו של אדם שמכר את רכבו לאחר, ולאחר מכן, משמתברר לו שלא יקבל תמורה כנגד המכירה, מנסה הוא להפקיע את הרכב מידיו של צד ג', שרכש בינתיים את הרכב בתמורה ובתום לב. 7.1 לטענת הנתבעים, מתעלם התובע, בסיכומיו, מהתייחסות להתנהגותו שלו ולהתרשלותו החמורה, שלולא היא, לא היו הנתבעים מוצאים עצמם רוכשים את הרכב מן הנוכל. 7.2 הנתבעים טוענים, כי הם אנשים ישרים והגונים, שרכשו את הרכב במיטב כספם, בדרך מקובלת ובתום לב, ובמקום ליהנות מרכבם, ככל אדם, מצאו עצמם מאויימים ע"י בנו של התובע וחבריו, ונדרשים להתדיין בערכאות. 8. הנתבעים סבורים, כי בהעדר יפוי כח נוטריוני מטעמה של הגב' גנדלמן טטיאנה, אין לתובע זכות לפעול בשמה - ודי בכך כדי לדחות את התביעה. 9. לטעמם של הנתבעים, במסירת הרכב לנוכל, שרכש אותו, הושלמה עסקת המכר. 9.1 מששונה אף רישום הבעלות (ת/4), יצא הרכב מבעלותה של טטיאנה גנדלמן גם כלפי כולי עלמא. 10. לטעמם של הנתבעים, העובדה שהסתבר לתובע שלא יזכה לקבל את תמורת הרכב, מקימה לו עילת תביעה כנגד אותו רוכש ואיננה מבססת זכאותו לקבל את הרכב חזרה לידיו, כשבינתיים נרכש הרכב בתום לב ובתמורה. 11. לטעמם של הנתבעים, העובדה שזהות הרוכש שונה מזו שהציג עצמו, איננה מאיינת את ההסכם - והוא נותר בתוקפו. 11.1 הנתבעים מבקשים ללמוד גזירה שווה ממצב רכישה ע"י נאמן, בנסיבות שאין עניין לגלות את זהות הרוכש - שאינו מאיין את העיסקה. 12. לטעמם של הנתבעים, הם פעלו, בעיסקה זו, שהיא רכישת רכב משומש, בצורה מקובלת, כפי שנוהג כל אדם סביר, כשהם מתבססים על עצות שקיבלו מבעלי נסיון בתחום - ותוך קבלת אישור הגוף המוסמך האמון על ביצוע העברות רכב, הדואר. 13. לטעמם של הנתבעים, מסמכי העיסקה היו תקינים. 14. לטעמם של הנתבעים, משמתבצעת העברת בעלות ברכב, במעמד הצדדים, אין צורך במסמך בכתב - וזכרון הדברים נערך אך כדי להבטיח מפני חיובים בתקופה שקדמה להעברת הבעלות. 15. על כן גם לא התעמקו הנתבעים ברשום בזכרון הדברים עם המעביר. 16. הנתבעים מוחים על הכפשתם ע"י התובע, כחסרי תום לב על סמך היקף התשלום ששילמו תמורת הרכב, וטוענים כי אין בסיס להאשמה זו: 16.1 לטענתם, תשלום סך של 88,000 ₪ במזומן , הוא תמורה סבירה לרכב יד שניה, כשהמוכר מציג מצג של לחץ בעקבות היזקקות בדחיפות לכסף. 16.2 לטעמם, נסיון החיים מלמד, שצד לעיסקה, הלחוץ בזמן, מוכן להתפשר על המחיר. 16.3 מס' בעלים קודם, מפחית, אף הוא, ממחירו של הרכב. 16.4 גם התובע הפחית משמעותית ממחיר הרכב, אך כחלוף 8 חודשים ממועד רכישתו למרות שגם בתקופה זו, כמעט שלא נעשה בו שימוש. 16.5 עובד חב' "אוטו דיל", עמו התייעצו הנתבעים, לא אמר דבר לגבי המחיר המופחת. 16.6 בכל מקרה, מחיריו של רכב מסוג "סיטרואן" נמוכים בשוק "המשומשות". 17. הנתבעים טוענים, כי הרכב נרשם רק על שם הנתבע מס' 1, כיוון שהנתבע מס' 2 לא נשא עמו תעודה מזהה, עובר לביצוע העברת הבעלות בדואר, אך השותפות בין השניים מוצאת ביטויה בכתב. 18. הנתבעים מבקשים ללמוד על תום לבם בפרשיה זו, גם מהתנהלותם בהמשך, תוך הקפדה על הנחיות המשטרה והצגת כל המידע המצוי בידיהם. בין היתר פעלו לאתר את מודעת האינטרנט, שבעקבותיה הם רכשו את הרכב ,"כדי לסתום את הגולל על הכפשותיו של התובע" - כלשונם. 19. לגבי עיתוי רכישת הרכב ביחס למועד העברת הבעלות לנוכל, יום לפני כן, מפנים הנתבעים לעדותו של הנתבע מס' 1, לפיה הוא לא שם לבו לכך. 19.1 יחד עם זאת הם טוענים, כי במציאות של עסקי הרכבים, קורה מעת לעת, שרכב עובר בין כמה מחזיקים, בפרק זמן קצר. 19.2 לטעמם, נראה כי לא בכדי לא העיר על כך פקיד בנק הדואר דבר, במעמד ההעברה. 20. לעניין ההימנעות מבדיקת הרכב, טוענים הנתבעים כי התובע עצמו העיד שהרכב היה "כמו חדש", ומפנים להתרשמותו של הנתבע מס' 1 ממנו, כמי שמצוי בתחום והיה לו בעבר מוסך, הגם שאיננו מכונאי רכב. לטעמם, עדותו לא נסתרה. 21. הנתבעים מפנים לפסיקה, לפיה התרשלות איננה חוסר תום לב וטוענים, כי דווקא התובע פועל בחוסר תום לב, שכן, בנוסף לרשלנותו החמורה, הוא מתנהג התנהגות בריונית, בכך ששלח - לטענתם - את בנו עם שניים מחבריו, כדי שיאיימו עליהם. 22. הנתבעים סבורים, כי התובע יכול לתבוע את חברת הביטוח, כגניבה, ולקבל ממנה את כספו. 23. לטעמם של הנתבעים, באם ייקבע כי התובע יקבל את סכום ההפקדה, תתקבל תוצאה אבסורדית - כטענתם - ובלתי צודקת בעליל, שהנתבעים שילמו עבור הרכב, סך של 158,000 ₪ - שהוא סכום העולה אף על הסכום אותו שילמה טטיאנה לרכישת הרכב, כחדש - ומדובר בפגיעה קניינית שהדעת אינה סובלת. 24. בהקשר זה מפנים הנתבעים לפסיקה הקובעת שדיני עשיית עושר ולא במשפט, החלים על השבה, פותחים פתח להגנת פטור או הפחתה מחובת ההשבה, כדי להשיג תוצאה צודקת. 25. על כן עותרים הנתבעים להורות על דחיית התובענה ועל העברת מלוא ההפקדה הכספית - אליהם, בצירוף ריבית והצמדה, תוך השתת הוצאות על התובע, שכ"ט עו"ד ומע"מ. ג. דיון 1. אשר לטענה המקדמית שהעלו הנתבעים, לראשונה במסגרת סיכומיהם, ביחס ליפוי הכח המצוי בתיק, אין מקום להידרש לה, בשלב שהועלתה. 2. יתרה מכך, הנתבעים ניהלו הליכים ארוכים כנגד התובע, מבלי להידרש לשאלה והם מנועים מהעלאתה כעת. 3. למעלה מן הדרוש אעיר, כי התובענה הוגשה, מלכתחילה, ע"י התובע, בגין מכירת הרכב על ידו, בגין הונאתו ע"י הנוכל ונזקים שנגרמו לו בעקבות זאת - ובכתב ההגנה, הגודר את המחלוקות בין הצדדים, לא נדרשו הנתבעים לטענה מעין זו. 4. אין חולק על כך, שבעלות במימכר עוברת לקונה במסירתו, כקביעת סעיף 33 לחוק המכר, ובהתאם להוראת סעיף 2 לחוק המיטלטלין התשל"א-1971 (להלן גם: "חוק המיטלטלין) "הבעלות במיטלטלין היא הזכות להחזיק ולהשתמש בהם". 5. אלא שבמקרה הנוכחי, אין חולק על כך, שהרכב הועבר לנוכל, אשר התייצג בזהות מזויפת, נטל את הרכב - ולא שילם את תמורתו - ובטרם אותר הרכב ע"י המוכר, הוא הצליח לבצע העברת בעלות נוספת, לנתבעים. 6. זה בדיוק המקרה שמצריך הזדקקות להוראות סעיף 34 לחוק המכר - ובית המשפט אמור לבדוק, האם, בנסיבות המוכחות בפניו, הבעלות עברה לרוכש כשהיא נקיה מכל זכות אחרת, למרות שהמעביר - וגם על כך אין חולק - לא היה רשאי להעביר את הבעלות ברכב. 7. סעיף 34 לחוק המכר מהווה חריג לכלל הבסיסי לפיו לא יכול אדם להעביר לאחר, זכות שאין לו. הפסיקה קובעת, כי תקנת השוק, בהתאם לסעיף 34 הנ"ל, מהווה "...פגיעה ממשית בזכות הקנין של הבעלים המקורי לטובת מי שקנה את הנכס והתקיימו בו כל תנאיו של סעיף 34. מכאן, חשיבותם הרבה של התנאים הקבועים באותו סעיף והפרשנות הראויה שיש לתת להם על מנת לשמור את האיזון הראוי בין האינטרסים השונים המשמשים בזירה". ( ע"א 5664/93 זהבה כנען נ.united states of America , פד"י נ"א(1) 114 ( להלן גם: הלכת כנען") 9. על כן - כך נאמר באותו פסק דין - "על מנת שתחול תקנת השוק, צריכים להתקיים ששה תנאים המפורטים בסעיף 34 עצמו: 1. מכר, 2. נכס נד, 3. מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של המימכר, 4. המכירה היא במהלך עסקיו הרגיל, 5.קניית הנכס - תמורה,6. תום לבו של הקונה..." 10. ברע"א 2452/08 לאה אברהמי נ. אריה חב' לביטוח בע"מ, תקדין-על 2008 (3)15 נקבע, בין היתר, לגבי סעיף 34 הנ"ל, כי "סעיף זה כפי שפורש בפסיקתו העיקבית של בית משפט זה, ובפרט בהלכת כנען, יש בו כדי להעניק זכויות לרוכש מיטלטלין, רק ככל שיש בידו להוכיח את קיומם של ששת התנאים המצטברים הנזכרים באותו סעיף". 11. כבר כב' השופט גיל דניאל, בהחלטתו במסגרת הבקשה לביטולו של הצו הזמני, ציין בין היתר, כי הנתבעים אינם עומדים לכאורה בתנאי "תקנת השוק" כפי שנקבעו בחוק המכר, שכן במקרה זה אין מחלוקת כי הרכב לא נרכש ע"י הנתבעים ממי שעוסק במכירת רכבים. 12. כבר כב' השופט דניאל, באותו שלב, ציין, כי הטענה, לפיה - בכל הנוגע לרכישת רכב יש לבדוק את תום לבו של הקונה, בעוד שיתר התנאים שנקבעו בסעיף 34 לחוק המכר הינם קריטריונים לבחינת תום הלב בלבד, נדחתה ע"י כב' בית המשפט העליון, בין היתר, בתיק רע"א 2452/08 הנ"ל ובית המשפט חזר והבהיר, כי סע' 34 לחוק המכר לא חל מקום בו המוכר איננו סוחר רכב. 13. בוודאי שלא ניתן לטעון שהתקיים התנאי הרביעי, המצויין בסעיף 34 לחוק המכר, דהיינו: שהמכירה התבצעה במהלך עסקו הרגיל של המוכר שעוסק במכירת רכבים. 14. בנסיבות אלה - ולצורך הכרעה השאלת חלות "תקנת השוק" על המקרה - אין צורך להידרש לשאלת תום הלב של הנתבעים ברוכשם את הרכב, אולם הדבר דרוש להכרעה בתיק זה - מן הטעמים שיפורטו בהמשך, ולטעמי מעוררת התנהלותם של הנתבעים בפרשה תהיות לא מעטות ובין היתר מאופיינת ע"י התעלמות עד כדי עצימת עיניים, מנורות אדומות שהיו אמורות לגרום לכל קונה סביר לחשוד שמדובר ברכב גנוב, או שהעברת הבעלות בו היא בעייתית עד כדי פגיעה בזכות הקניין הנרכשת עם קנייתו: 14.1 העובדה כי הרכב נמכר לנתבעים במחיר נמוך משמעותית ממחיר השוק שלו, יום אחד בלבד לאחר העברת הבעלות למוכר, הייתה אמורה לעורר חשד שמדובר ברכב גנוב, או שיש בעיה אחרת בהעברת הבעלות בו לאחר, ביחוד לאחר שהנתבע מס' 1 ווידא כי אין בו בעיה מיכנית המורידה את ערכו. אמנם , הנתבעים טוענים, כי המוכר היה "לחוץ" לקבל כסף, מן הטעמים שטען בפניהם, אולם הפחתה של כ-35% ממחיר המחירון המשוקלל, בתוספת לנסיבות האחרות, כמפורט לעיל ולהלן, היו אמורות להחשיד, כי המכר איננו תקין. 14.1.1 אין לשכוח גם, כי הנתבע מס' 1( להלן גם: "אסרף") היה בעל מוסך בעברו ואין לומר כי מדובר באדם חסר נסיון בענייני רכב. 14.2 העובדה, כי הנתבעים לא טרחו לבדוק את הרכב המוצע להם ב"מחיר מציאה" שכזה במכון בדיקה או ע"י מכונאי רכב, מחזקת את ההתרשמות כי הנתבעים "הבינו" את סיבת הפחתת המחיר, או לפחות הבינו שקיימת בעייתיות בעסקה - והתעלמו ממנה. 14.2.1 "...באתי וראיתי את האוטו - סיפר הנתבע 1 - פתחתי את מכסה המנוע, ראיתי אוטו חדש, היה אפילו ריח של חדש באוטו. הסתכלתי ואמרתי לו שאין צורך בבדיקה" . (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 11 -10). 14.3 קשה להאמין, כי הנתבעים, או לפחות הנתבע מס' 1, שהודה שהחזיק ועיין בטופס אישור רישום שינוי בעלות רכב ת/4, לא הבחין בתאריך המתנוסס בתחתיתו, שהוא יום קודם לכן. הנתבע מס' 1 טען, במסגרת חקירתו בבית המשפט, כי "אם הייתי רואה את זה, אז היתה נדלקת לי נורה אדומה, כי זה היה יום לפני כן" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 26-27). 14.4 הנתבעים ניסו, אמנם, להמעיט בגודל ההפחתה במחיר הרכב שרכשו בהשוואה למחירון, אולם הנתבע מס'1 הודה, כי קנה את הרכב בפחות ממחיר השוק ולטעמו מחיר השוק של הרכב היה 124,000 ₪. 14.4.1 מחירון הרכב הרלבנטי שהוגש לבית המשפט קובע, כי מחירו המשוקלל של הרכב היה אז 136,295 ₪ (ת/10), אולם גם אם המחירון היה 124,000 ₪ - הפחתה לסך של 88,000 ₪, כשמדובר ברכב תקין, בן פחות משנה, עם קילומטרז' נמוך, היא הפחתה האמורה להדליק נורה אדומה. 15 . גם זכרון הדברים שנחתם בין בין הנתבעים למוכר, הוא בעייתי ממספר בחינות: 15.1 בניגוד למקובל, נחתם זכרון הדברים לאחר ביצוע העברת הבעלות בסניף הדואר (עמ' 19 לפרוט', ש' 30). 15.1.1 לשאלת בית המשפט מדוע לא נערך זכרון הדברים בטרם העברת הבעלות, השיב הנתבע מס' 1 תשובה בלתי עניינית, לפיה "לפי מראה העיניים רואים שזה רכב חדש" (עמ' 20 לפרוט', ש' 1-2). 15.1.2 לשאלת ב"כ התובע טען הנתבע 1, כי "...יצאנו משם עם העברת בעלות על שמי, ישבנו בבית קפה ונזכרתי שצריך לעשות איזשהו מסמך כלשהו, כדי לכסות את עצמנו מקנסות ודו"חות חניה שהרכב צבר עד להעברת הבעלות. אז עשינו מסמך זכרון הדברים הזה" (עמ' 19 לפרוטוקול, ש' 26-28). 15.1.3 לא ברור כיצד עשויה חתימה על זכרון דברים להגן על הקונים מפני קנסות ודו"חות חניה עד למועד העברת הבעלות. ואם נפלה טעות בדברי הנתבע 1 והכוונה היא לקנסות ודו"חות חניה לאחר מועד העברת הבעלות, אזי את המטרה משיגה העברת הבעלות עצמה, ואין צורך במסמך נוסף. 15.2 זכרון הדברים נערך, משום מה, בין "מיכאל מיופה כח של טטיאנה", לבין הנתבע מס' 1 (וחתום עליו גם הנתבע מס' 2- להלן גם:"תומר"), אולם אין חולק, כי אותו "מיכאל" לא היה מיופה הכח של טטיאנה, שהיא בתו של התובע. 15.2.1 לכל היותר יכול היה אותו "מיכאל" להציג עצמו כמיופה כח של של המוכר, רנה שפרינגר, אך הוא לא הוצג לנתבעים ככזה. 15.3 זאת ועוד, מס' תעודת הזהות של מיופה הכח הוא דווקא מס' תעודת הזהות של הנוכל, רנה שפרינגר, ולא הובהר, ע"י הנתבעים, מדוע לא בדקו התאמת פרטים אלמנטריים אלו במסמך האמור לתעד את עסקת המכר. 15.4 יתרה מכך, הנתבע מס' 1 טוען, כי הם גם לא בדקו את תעודת הזהות של המוכר וגם לא את תעודת הזהות של מי שהציג עצמו כמיופה כח של טטיאנה. וכך מקבלים הדברים ביטוי בפרוטוקול: "ש. ראית תעודת זהות של מיכאל? ת. לא. אולי הוא הראה את זה בדואר. אני סמכתי על הדואר...אני לא ראיתי את תעודת הזהות של מיכאל ואם נרשם שם תעודת זהות כנראה הציגו בפני תומר את תעודת הזהות והוא רשם" (עמ' 26 לפרוטוקול, ש'1-2) 15.4.1 למותר לציין, כי תומר טען שאסרף דווקא נטל את תעודת הזהות של מיכאל (עמ' 31, ש' 46-47). 15.5 לשאלה אם ראה את תעודת הזהות של שפרינגר והאם לא התפלא שמס' תעודת הזהות של מיכאל הוא בעצם מס' תעודת הזהות של שפרינגר, למרות ששמו של "מיכאל" מתנוסס על זכרון הדברים, השיב הנתבע מס' 1: "הציגו בפני את תעודת הזהות של שפרינגר הזה, אבל לא רשמתי את מס' תעודת הזהות. אבל לא רק זה, מעולם לא ראיתי את תעודת הזהות של מיכאל..." (עמ' 26, ש' 6-10) 16. לגירסת תומר, אסרף דווקא רשם, בזכרון הדברים, את מס' תעודת הזהות של "מיכאל": "ש. כתוב פה תעודת זהות, על סמך מה כתובה פה תעודת זהות? ת. הוא לקח ממנו תעודת זהות ועל סמך זה הוא רשם..." (עמ' 31 לעיל, ש' 46-47) 16.1 אסרף, מצידו, הכחיש בתוקף כי מספר תעודת הזהות נכתב בכתב ידו: "ש. אתה יודע של מי מס' תעודת הזהות הרשום בזכרון הדברים ת/1? ת. אין לי מושג. אם זה נרשם, כנראה הוא הציג תעודת זהות. זה לא כתב יד שלי." (עמ' 25 לפרוט', ש' 46-47). 17. ואכן, התנהלותם הבעייתית של הנתבעים בפרשה מקבלת ביטוי כולל, בתשובותיו של הנתבע מס' 1, בהמשך, עמ' 26 לפרוט', ש' 37-47): "...אני ראיתי את המסמך הזה ואני יודע שזה אישור שינוי בעלות, אבל לא ראיתי את תאריך העברת הבעלות. מה שעניין אותי: ראיתי אישור בעלות ואת השם של הבן אדם. לא הסתכלתי על התאריך. ש. אז למעשה קנית רכב בלי לבדוק אותו ת. כן ש. אתה ראית תעודת זהות בלי לבדוק אותה? ת. ראיתי תעודת זהות. מה, אני משרד הפנים שאני אבדוק אותה? ש. אתה ראית אישור רישום בעלות. ת. נכון ש. ולא בדקת מה כתוב שם? ת. לא. רק בדקתי שהשם מתאים לתעודת הזהות...". 18. כאשר התבקש הנתבע מס' 1 להציג אסמכתאות לתשלום ל"מוכר", התברר כי אין אסמכתאות: "ש. יש לך מסמכים מהבנק שמראים שהוצאתם כסף? ת. הבן שלי הביא לי את הכסף. זה כסף מזומן שהיה לי שהבן שלי הביא לי..." (עמ' 27 ש' 16-17). 18.1 אין להוציא מכלל אפשרות, שה"בעייתיות" בעסקה הכתיבה גם את הצורך לשלם במזומנים, וייתכן גם שלבקשת הנוכל. 19. עולות גם תהיות לגבי חלקו של כל אחד מן הנתבעים בכתוב בזכרון הדברים, ולפחות לדברי אסרף, כל אחד מהם הוסיף, בכתב ידו, פרט כזה או אחר על הטופס (עמ' 23 לפרוט', ש' 30-37). 20. לשאלה מדוע הוסף, לזכרון הדברים , שמה של טטיאנה, בתו של התובע, שאיש מן הנתבעים לא הכירה, בעצם ולא שוחח עמה, השיב הנתבע מס' 1: "מיכאל ביקש ממני להוסיף את השם של טטיאנה, לא יודע למה. ש. טוענים נגדך איך זה לא היה נראה לך מוזר שרשמת את טטיאנה, אם זה מסמך שאומר שיש יפוי כח מרנה? ת. כשכתבנו את השם "מיכאל" כמיופה כח, הוא ביקש שנוסיף את טטיאנה. לא ראיתי שיש פה פגם. הוספתי וזה הכל" (עמ' 23 לפרוט', ש' 39-43) 20.1 לשם מה נרשם שמה של הבעלים הקודם של הרכב, אם הבעלות הועברה לרנה שפרינגר, והנתבעים סברו שההעברה בוצעה כדין? 20.2 גם אם היתה זו בקשתו של אותו "מיכאל", האם לא היתה בקשה כזו אמורה להדליק פרוז'קטור אדום במוחם של הנתבעים? 20.3 מדוע לא נשאל אותו "מיכאל", לפשר הבקשה? 20.4 ההתרשמות שוב היא, כי השניים הבינו את "הבעייתיות" שבעסקה ונמנעו לכן,מלהציג למוכר "שאלות קשות". 21. למותר להוסיף, כי הנתבעים - כנראה מאותה סיבה - לא טרחו לצלם תעודה מזהה כלשהי של אותו "מיכאל", שהציג עצמו כ"מיופה כח", כך שמאותו "מוכר" לא נותרו כל עקבות. 22. על אף כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבעים היו שותפים מלכתחילה לקנוניה עם הנוכל או מי מטעמו, כטענת התובע, וההתרשמות היא - לאחר שמיעת עדויותיהם - כי ניצלו "הזדמנות פז" שנקרתה להם ב"מחיר מציאה", תוך שהם מבינים שמדובר ב"עסקה בעייתית", אך עוצמים עיניהם. 22.1 בנסיבות כאלה, מבין כל אדם סביר, שכנגד ההפחתה המשמעותית במחיר, הוא נוטל על עצמו סיכון, שהרכב יושב לבעליו באם תתגלה הגניבה. 23. אלא שגם התובע התרשל התרשלות חמורה בדרך התנהלותו בפרשיה זו: 23.1 כבר בהסכם המכר ת/2 הצהיר התובע הצהרה "בלתי מדויקת", בהציגו את עצמו בהסכם כ"הבעלים החוקי והבלעדי של הרכב". 23.2 התובע הסכים למסור את הרכב לרוכש, כנגד הפקדת סכום התמורה המוסכם, באמצעות המחאה, לחשבון הבנק שלו, אפילו בלי לראות את ההמחאה ; לא בדק כמובן את ההמחאה טרם הפקדתה - ובדיעבד הסתבר כי נמשכה מחשבון מוגבל של אשה כלשהי... 23.3 התובע ביצע את העברת הבעלות לנוכל, בסניף הדואר, ומסר לידיו את הרכב, כשהוא מסתפק בוידוא מרחוק של הפקדת המחאה לחשבונו, ולא המתין לאישור הבנק כי ההמחאה אכן כובדה והסכום הועבר לחשבונו. 24. התובע אכן העיד, כי כשסיפר על כך לבנו, הזדעק הבן: "אמר לי, 'מה עשית, לך מהר לבדוק בבנק'. אז בדקתי שוב וראיתי שרימו אותי..." (עמ' 18 לפרוט' ש' 6-7) 25. אלמלי התרשל התובע התרשלות כה חמורה, מן הסתם לא היתה נוצרת הסיטואציה נשוא התובענה. 26. עוד בע"א 3912/90 ס.א אקזימין תאגיד בלגי נ. טקסטיל והנעלה איטל סטייל פרארי בע"מ, פד"י מ"ז(4) 64, 84-85, נקבע, בין היתר, כי "מקום ששניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף אחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שכל צד ישא בחלקו בנזק..." 26. במקרים מסוג זה קבעה הפסיקה, לא אחת, כי מול עיני בית המשפט יעמדו גם שיקולים של מדיניות. 27. אין ספק, כי התובע גרם לנזק בשל התרשלותו החמורה, כמפורט לעיל. אלא שגם הנתבעים, בהסכימם לרכוש את הרכב למרות נורות האזהרה, תרמו להיווצרות הסיטואציה של ביצוע העברת בעלות ברכב, בטרם אותר ע"י המשטרה או התובע עצמו. 28. יחד עם זאת, בהחלט ייתכן, כי אילו היו הנתבעים נמנעים מלרכוש את הרכב, היה הנוכל מציעו לפירוק ב"משחטת רכב" כלשהי , או מעבירו ל"שטחים"- ויש סיכוי שלא היה ניתן לאתרו. 29. מאידך, בסיטואציה שנוצרה, לא יהא זה צודק להותיר בידי הנתבעים את "פרי הגניבה", שהוא גובה ההפחתה הניכרת ממחיר המחירון של הרכב במועד ביצוע העברת הבעלות- בבחינת "עשיית עושר ולא במשפט", ומחירו המשוקלל של הרכב, בהתאם למחירון ת/10 ,שהוגש כמוצג בתיק, עמד על136,296 ₪. 30. ראוי, איפא, שהנתבעים ישלמו, במקרה זה, תמורת הרכב, את מחיר המחירון שלו באותה עת וסכום זה ישולם לתובע, מתוך סכום ההפקדה. 31. בכך יחולק הנזק בין הצדדים: הנתבעים יפסידו את "פרי הגניבה" שהוא הפער בין התמורה ששילמו לבין מחיר המחירון המשוקלל והתובע יקבל חלק ניכר מסכום ההפקדה, תוך שנותרת זכותו לתבוע את הנוכל, ככל שיאותר, או את מושכת השיק - ככל הניתן - ולהיפרע את יתרת נזקו. ד. סוף דבר 1. לאור כל האמור לעיל, יועבר, מתוך סכום ההפקדה, לתובע, הסך של 48,000 ₪ (136,000-88,000 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הגשת התובענה, 29.4.08 - ועד ליום התשלום בפועל. 2. יתרת סכום ההפקדה תוחזר לנתבעים. 3. הרכב יישאר בחזקתם של הנתבעים או מי מהם, בהתאם לבחירתם. 4. בנסיבות תיק זה - לא עשיתי צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו. 5. פסק דין זה מחליף את פסק הדין על דרך הפשרה, מיום 18/12/11 - ופסק הדין על דרך הפשרה מבוטל בזאת. 6. זכות ערעור בתוך 45 יום מהיום. מכירת רכברכבשיקיםשיקים ללא כיסוי