מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פרסום שמקום ''לא כשר'' - תביעת לשון הרע: לפני תביעה כספית על סך 310,000 ש"ח בגין לשון הרע מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). א. העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים . 1. התובע היה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בעל עסק לממכר פיצות, פסטות וסלטים (להלן: "העסק" או "הפיצרייה"). לטענתו, הנתבעות, המועצה הדתית והרבנות הראשית ברמת גן, הוציאו לשון הרע באמצעות פרסום מודעות ברחבי רמת גן, לפיהן הוסרה השגחת הכשרות מהעסק, וכי הציבור נקרא להיזהר מלהיכשל מאכילת מוצריה. כתוצאה מכם, נגרמו לתובע, לטענתו, נזקים כבדים. 2. במקום בו פעל העסק, פעל, החל מחודש אוקטובר 2008 ועד לחודש מאי 2009, עסק למכירת פיצות בבעלות מר איטח (להלן: "העסק הקודם"). לבעל העסק הקודם ניתנה תעודת הכשר מטעם הנתבעות. 3. במאי 2009, רכש התובע ממר איטח את הציוד של העסק הקודם, וכן את זכות השכירות, ופתח במקום את העסק, מושא התובענה. 4. לטענת התובע, לאחר שהוא פתח את העסק, ביקש להוציא תעודת כשרות, אך משגיח הכשרות אמר לו כי אין צורך בהוצאת תעודה חדשה, וכי העסק יכול להמשיך לפעול על-פי תעודת הכשרות של העסק הקודם. הנתבעות טוענות כי תעודת הכשר על פי החוק ניתנת לבעל העסק ולא למקום העסק, ולפיכך לא יכול היה התובע להשתמש בתעודת הכשר שניתנה לבעל העסק הקודם. הנתבעות מכחישות את טענת התובע לפיה אמר משגיח הכשרות לתובע כי הוא יכול להשתמש בתעודה של בעל העסק הקודם. ההיפך הוא הנכון, במהלך ההכנות לקראת פתיחת הפיצרייה, דרש המשגיח מהתובע להגיש בקשה חדשה לקבלת תעודת הכשר, כבעל עסק חדש, אך התובע לא עשה כן, והמשיך להשתמש בתעודת ההכשר של בעל העסק הקודם, שלא כדין. 5. עבודת משגיח הכשרות בעסק התבטאה בניפוי הקמח בפועל או בהשגחה צמודה על בעל העסק בעת מלאכת הניפוי. 6. אין מחלוקת כי התובע נדרש על ידי המשגיח, להחליף את הנפה שהייתה בעסק עוד מתקופת העסק הקודם, לנפה גדולה ויקרה יותר. 7. התובע טוען כי הדרישה להחלפת הנפה, נעשתה מטעמים בלתי ענייניים, לשם נוחותו של משגיח הכשרות בלבד. 8. עוד טוען התובע, כי על-פי דרישת משגיח הכשרות הוא רכש נפה בעלות של 1,000 ₪. למרות זאת, לטענתו, לא ביצע המשגיח את הניפוי, אלא התובע או מי מטעמו. 9. כראייה לכך שהדרישה הייתה שרירותית, טוען התובע, כי ארבעה חודשים לאחר פתיחת העסק, הגיע משגיח מחליף, במקומו של המשגיח הקבוע, וביצע את המלאכה של ניפוי הקמח, הן באמצעות הנפה הישנה, והן באמצעות הנפה החדשה. 10. כן לטענתו, העסק הקודם פעל במשך תשע שנים תוך שימוש בנפה הישנה, ולמרות זאת קיבל תעודת כשרות. 11. הנתבעות טוענות כי הדרישה לרכישת נפה חדשה, בעלת קיבולת גדולה יותר, נעשתה בהתאם לדיני הכשרות בכדי להגיע לניפוי יעיל וכדי להבטיח את כשרות המזון. לטענתן, הנפות שהיו ברשות בעל העסק הקודם, היו נפות ביתיות, קטנות, דבר שהקשה על ניפוי כראוי של כמות הקמח שנדרשה לצורך ייצור הפיצות. קושי נוסף נגרם כתוצאה מכך שחדר ניפוי הקמח היה צר והקשה על תפעול הנפה שהייתה ללא מיכל. חרף זאת, נתן המשגיח לבעל העסק הקודם תעודת הכשר, תוך שהודיע לו שיש צורך להחליף את הנפה הקיימת בגדולה יותר. 12. בנוסף, טוענות הנתבעות, כי התובע הוא שמנע ממשגיח הכשרות לבצע את מלאכתו. עת ביקש המשגיח לבצע את מלאכת ההשגחה ולנפות את הקמח, ביקש ממנו התובע לשוב לאחר מספר שעות, וכאשר עשה כן, טען בפניו התובע כי כבר ניפה את הקמח. לטענתן, בכל ביקור של המשגיח, התחמק התובע מלנפות את הקמח בהשגחתו הצמודה של המשגיח. 13. הנתבעות טוענות כי הסיבה שהמשגיח המחליף ביצע את מלאכת הניפוי בנפה הישנה היא בשל כך שהתובע אמר לו כי סיכם עם המשגיח הקבוע, שיחליף בקרוב את הנפות בנפות מתאימות על-פי דרישת הנתבעות. 14. עוד טוען התובע כי כחודש וחצי לאחר פתיחת הפיצרייה, דרשה המשגיח תשלום, ועל אף ששולם לו סך של 400 ₪, סירב לתת לתובע קבלה. הנתבעות טוענות כי התובע אמור היה להעסיק את המשגיח בשכר חודשי קבוע, ולמסור לו תלושי שכר מדי חודש, אלא שהתובע לעשות כן. 15. התובע טוען כי המשגיח המחליף ערך חידוש של תעודת הכשרות תוך שהודיע לתובע כי מאחר ולא היה שינוי באביזרים להכנת המזון ובמוצרים, תחודש התעודה על שם העסק הקודם. מאחר והתובע שמע דברים דומים מהמשגיח הקבוע, הוא סמך על דברים אלה. מנגד טוענות הנתבעות כי עסקו של התובע לא הוכשר ולא קיבל תעודת כשרות, והתעודה שהייתה, הוצאה על שם בעל העסק הקודם. לטענתן המשגיח דרש מהתובע להגיש בקשה להוצאת תעודת הכשר חדשה על שמו אך התובע המשיך והתחמק מלעשות כן. 16. לטענת הנתבעות, המשגיח פנה אל המפקח על הכשרות, כבוד הרב אליהו שטרן, שיבוא בדברים עם התובע ואולם למרות ניסיונות הנתבעות לשכנע את התובע להגיש בקשה לקבלת תעודת כשרות, ועל אף שהתובע הוזמן על ידי מנהל מחלקת הכשרות במשרדי הנתבעות להופיע במשרדי הנתבעות ולחתום על התחייבות הכשרות, לא הופיע, ובמקביל, החלו התובע ואחיו לאיים על המשגיח ועל מפקח על הכשרות, וגירשו אותם מהעסק. זאת ועוד, לטענת הנתבעות, הודיע להם התובע, באמצעות המשגיח והמפקח על הכשרות, כי אין הוא מעוניין בתעודת כשרות במקום העסק. בנסיבות אלה, נדרש התובע על ידי נציגי הנתבעות, להשיב את תעודת הכשרות שהוצאה על ידן, לטענתן, במרמה. 17. התובע טוען כי לאחר ששב המגיח הקבוע לעבודה, הוא ניפה לראשונה את הקמח בעצמו, ולאחר מכן דרש מהתובע לרכוש נפה חדשה, מהירה יותר, שעלותה 3,000 ₪. התובע מוסיף כי המשגיח ציין בפניו כי דרישתו אינה נובעת מטעמים שבדיני הכשרות אלא מטעמים הקשורים למשך הזמן שהניפוי, באמצעות הנפות השונות, אורך. התובע סירב לדרישתו של המשגיח, ופנה לרבנות בבקשה להחליף את המשגיח, כך שהמשגיח המחליף יהיה למגיח קבוע במקומו. בקשה זו לא זכתה לכל תגובה. 18. הנתבעות טוענות כי דרישתו של המשגיח להחלפת הנפה הייתה מטעמים הקשורים בכשרות. 19. לטענת התובע, דרישת הנתבעות להשיב את תעודת הכשרות נעשתה מתוך נקמנות גרידא. מנגד טוענות הנתבעות כי תעודת הכשרות ניטלה מהתובע על מנת להגן על ציבור הסועדים, שלא יאכלו במקום שאיננו כשר ואינו תחת השגחה כנדרש. עוד טוענות הנתבעות כי ההחלטה ליטול את תעודת הכשרות התקבלה לאחר שניתן לתובע פרק זמן של כשנה להגיש בקשה לקבלת תעודת הכשר. הנתבעות טוענות כי מאוחר יותר הקים התובע עסק לממכר פיצות בשם "פיצה פצץ" בקניון מרום נווה ברמת גן (להלן: "העסק האחר"), פנה לנתבעות, הגיש בקשה כדין, לקבלת תעודת הכשר, ואף קיבל תעודה כאמור. 20. התובע טוען כי גרסת הנתבעות אינה מתקבלת על הדעת שכן לא ייתכן כי מי שאמון על שמירת הכשרות יניח לו להתנהל חודשים ארוכים תחת תעודת כשרות השייכת לבעל עסק קודם. לכן, לטענתו, דרישת הנתבעות כי יגיש בקשה לקבלת תעודת כשרות על שמו, נבעה מנקמנות גרידא. 21. לטענת התובע, במאי 2010, ללא התראה קודמת, הפיצו הנתבעות ברחבי רמת גן פשקווילים הקוראים לציבור להיזהר מאכילה בעסק. 22. הנתבעות טוענות, כי על אף שלא היו חייבות ליתן לתובע התראה מוקדמת, ניתנה לו התראה קודם ביצוע הפרסום, שהוא פרסום אמת, ואשר נעשה על ידי הנתבעות בדלית ברירה. 23. התובע טוען כי תעודה תחשב ככזו שתוקפה מושעה רק מהרגע בו הגיעה לבעל העסק דרישה כתובה, להחזרת התעודה. לטענתו, הוא לא קיבל מעולם דרישה בכתב כאמור. משום כך, לטענתו, בעת שהופצו הפשקווילים, הייתה תעודת הכשרות שלו בתוקף, והפרסום לא היה אמת. עוד טוען התובע כי מאחר ותעודת הכשרות לא הוצאה מעולם על שם בית העסק "פיצה אש", הרי שממילא לא יכלו הנתבעות לשלול את התעודה שמעולם לא ניתנה לו, וגם בשל כך לא היה הפרסום אמת. 24. הנתבעות טוענות כי התובע נהג בחוסר תום לב מוחלט, בחוסר הגינות, בהעדר גילוי נאות ובהסתרת האמת מהציבור. 25. התובע מוסיף וטוען כי מיד לאחר פרסום הפשקווילים, ירדו המכירות בעסק באופן משמעותי. כמו כן, ביום 22.4.10 חתם התובע על חוזה עם חברת הניהול של קניון "מרום נווה" ברמת גן (להלן: "הקניון"), לפיו שכר התובע חנות במתחם האוכל של הקניון, כאשר כוונתו הייתה להרחיב את העסק, ולהפוך את "פיצה אש" לרשת פיצריות. 26. הנתבעות טוענות כי פרסום המודעות נעשה במקביל לשכירת החנות בקניון, לכן לא יכול היה התובע למדוד ולחוש כל ירידה שהיא ברווחיו כתוצאה מהפרסום, דבר שהיה נמדד רק לאחר תקופת זמן. עוד טוענות הנתבעות כי ממועד פתיחת העסק ועד סמוך לנטילת התעודה, טען התובע כי העסק חלש ומפסיד. התובע לא הסכים במצב זה להכשיר את העסק שכן הדבר היה מצריך השקעה כספית מצידו. בנוסף, מטעם זה, של הפסדים כספיים, סגר התובע את העסק, והעביר אותו אל הקניון. 27. התובע מכחיש כי הייתה חפיפה בין פרסום המודעות לבין שכירת מקום הא=עסק האחר בקניון, וכי העסק היה עסק מצליח. 28. התובע טוען כי לאור הירידה הדרמטית במכירות לאחר פרסום המודעות, והפגיעה במוניטין של העסק, הוא נאלץ להיעתר להצעתה של רשת הפיצריות "פיצה פצץ", וביום 9.5.10 חתם על הסכם זכיינות עמה, למרות שקודם לכן תכנן להרחיב את העסק ולהקים רשת של פיצריות. 29. התובע טוען כי ניסה למכור את הפיצרייה, כולל הציוד שבה, השם "פיצה אש" והמוניטין, ואף קיבל הצעה בסך של 75,000 ₪ (50,000 ₪ עבור ציוד ועוד 25,000 ₪ בעבור השם והמוניטין) אך, לטענתו, כשנודע לרוכש הפוטנציאלי על הפרסומים בדבר היעדר הכשרות, ניתק עימו קשר. כן טוען התובע כי הוא לא יכול לעשות שימוש כלשהו בציוד שנותר מהעסק, במסגרת העסק האחר כזכיין של רשת "פיצה פצץ", שכן בהתאם להסכם הזכיינות, על התובע להשתמש בציוד שונה. משום כך נותר התובע עם ציוד להכנת מזון בשווי של 50,000 ₪, שאין לו בו כל צורך. 30. הנתבעות טוענות כי אין קשר בין הסרת ההכשר למכירת הציוד שהיה לתובע בעסק, וכי גם אם התובע לא יכול היה לעשות שימוש בציוד, יכול היה למכור אותו לאחרים. לטענתן, כל רוכש של הציוד, המבקש להפעילו בעסק כשר, יכול להכשירו ללא קושי לאחר עמידה בדרישות הכשרות, מה גם שקיימים עסקי מזון רבים לא כשרים. 31. התובע טוען כי כתוצאה מהתנהלותן האמורה של הנתבעות, נגרמו לו נזקים וכי יש לחייב את הנתבעות לשלם לו סכומים כדלקמן: א. אבדן רווחים והכנסות עד למועד הפינוי, בסך 15,000 ₪. ב. עלות ציוד העסק שהתובע לא יכול למכרו, בסך 50,000 ₪. ג. עלות ההפרש בין המוצרים כתוצאה מהסכם הזיכיון למשך תקופת הזיכיון של שנה, בסך 85,000 ₪. ד. נזק בגין הפגיעה במוניטין של העסק ובמוניטין האישי של התובע, בסך 25,000 ₪. עגמת נפש, בסך 15,000 ₪. ה. סך של 100,000 ₪, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק, משום שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע בתובע ובפרנסתו. ו. פיצויים עונשיים בסך של 20,000 ₪ בגין אופן פעולתן, שנעשה, לטענתו, בזדון. בנוסף, מבקש התובע להורות לנתבעות לפרסם מודעת התנצלות, באמצעות פרסומים שיופצו, הן באופן ובתפוצה בה פורסמו המודעות המקוריות, והן באמצעות מודעה בעיתונות המקומית. 32. הנתבעות טוענות כי התביעה אינה אלא ניסיון של התובע להשיב לעצמו הפסדים שנגרמו לו בשל ניהול כושל של העסק. כן טוענות הנתבעות כי עומדת להן הגנת "אמת דיברתי", ביצוע פרסום שנועד למנוע הטעיית הציבור ולחילופין הגנה של ביצוע הפרסום בתום לב ולאור חובה חוקית ומוסרית שהייתה מוטלת עליהן להזהיר את הציבור. ב. דיון והכרעה . 1. השאלה המרכזית לגביה חלוקים הצדדים היא האם הפרסום מהווה לשון הרע כמשמעו בחוק. 2. סעיף 1 לחוק קובע: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". 3. לעניין הפרשנות המסורה לבית המשפט בכל הנוגע לפירוש ביטוי או אמירה, אם עולים הם כדי לשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק, נקבע בע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מ"ג (2) עמ' 334, בעמ' 337 - 338: "ההלכה היא שאין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מאידך. המבחן הקובע הוא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים..." וכן בע"א 466/86 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד' לוין: "המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..." ראה: א' שנהר, דיני לשון הרע, הוצאת נבו (1997), ע' 217. 4. הנתבעות תלו מודעות ברחבי העיר, לפיהן ההשגחה שלהן על העסק הוסרה, וכי הציבור נקרא להיזהר מלאכול במקום. 5. מבחינה אובייקטיבית, מי שנתקל בפרסום האמור מבין ממנו כי עוד השגחה על כשרות העסק, ומי שהכשרות יקרה לליבו, יפעל על פי המודעה, וימנע מלאכול בו. 6. מכאן, שיש בפרסום שנעשה על ידי הנתבעות, משום פוטנציאל פגיעה במשלח ידו של התובע, כאמור בסעיף 1(3) לחוק. 7. לטענת הנתבעות, הפרסום של המודעה הוא פרסום מותר, ובנוסף עומדות לזכותן ההגנות הקבועות בחוק. כן טוענות הנתבעות כי לא הפרסום הוא שגרם לפגיעה בהכנסותיו של התובע אלא עובדת היותו של העסק כושל, ובשל המעבר למקום אחר, ללא קשר לפרסום נשוא התובענה. ב.1. פרסום מותר והגנות העומדות לנתבעות . תחילה יש לבחון אם העסק עמד בדרישות לקבלת תעודת הכשר, והאם בדין הוסרו ההשגחה ותעודת הכשרות. ב.2.1. האם התובע החזיק תעודת כשרות כדין והאם בדין הוסרה ההשגחה מהעסק. 1. התובע טוען כי לאחר שפתח את העסק, ולאחר שיפוצים שהוא ערך במקום, הוא ביקש מהמשגיח תעודת כשרות ושאל אותו בדבר הפרוצדורה הנדרשת לשם כך. לטענתו, השיב לו המשגיח, כי אין צורך להוציא תעודת כשרות חדשה, וכי הפיצרייה תוכל להמשיך ולפעול על-פי תעודת הכשרות של העסק הקודם (סעיף 7 למוצג ת/4). מר אורי רביד, אחיו של התובע, העיד כי הוא היה שותף לשיחה זו, ותמך בגרסתו של התובע לגבי תוכנה (סעיף 7 למוצג ת/2). 2. משגיח הכשרות, מר יצחק וייספיש, שולל גרסה זו מכל וכל. לטענתו, הוא הודיע לתובע כי עליו לפתוח תיק במועצה הדתית, לשם קבלת תעודת כשרות על שמו (סעיף 9 למוצג נ/4). כל שאישר היה כי הסכים שאך ורק בתקופת השיפוצים, בה ממילא לא נמכרה סחורה בעסק, תמשיך התעודה הקודמת להיות בעסק, וזאת בתנאי שלא חל שינוי באביזרי הכנת המזון או במוצרים הנמכרים (סעיף 8 למוצג נ/4). 3. על-פי עדותו של המשגיח, לא הייתה מניעה להשאיר את התעודה של העסק הקודם בתקופת השיפוצים, בה ממילא לא נמכר מזון. כן העיד כי לא ראה לנכון "לתלוש" לתובע את תעודת הכשרות (עמ' 36, ש' 8 - 10 לפרוטוקול). 4. אני מקבלת גרסה זו של הנתבעות. לא הייתה מניעה להשאיר את התעודה לתקופת השיפוצים, כך שמי שעבר יכול היה להתרשם שהעסק ימשיך ויהיה עסק כשר, וכאמור, ממילא, לא נמכר בו מזון באותה תקופה. 5. מר דור אפריגן, מטעם התובע, העיד בחקירתו הנגדית, כי ראה תעודת כשרות עם שמו של מר שי איטח בעסק הקודם (עמ' 16, שורות 11 - 14 לפרוטוקול). כאשר נשאל אם ראה תעודת כשרות של העסק של התובע, השיב כי אינו זוכר וכי "לא התעסק בזה" (עמ' 16, שורות 15 - 19 לפרוטוקול). תמוה כי כשהיה העסק של מר איטח, שם עבד מר אפריגן לפני שעבד אצל התובע, הוא הבחין בתעודת הכשרות ובשמו של מר איטח הרשום בה, אך אין הוא זוכר אם ראה, בעסק של התובע, תעודת כשרות עם שמו של התובע. נראה כי מדובר בתשובה מתחמקת, שנאמרה על מנת שלא לגרום נזק לתובע. 6. התובע טוען כי דרישת הנתבעות להחזרת תעודת הכשרות נעשתה מנקמנות ו"סחטנות", משום שהתובע לא הסכים לדרישתו של המשגיח לרכוש נפה שעולה 3,000 ₪, דרישה שנעשתה אך ורק כדי לחסוך עבודת ניפוי קשה מהמשגיח (עמ' 12, שורות 22-26 לפרוטוקול). עוד טוען התובע כי כשנדרש בתחילה, על ידי המשגיח, לרכוש נפה גדולה יותר, הוא קיים דרישה זו, ורכש נפה שעלותה 1,000 ₪. 7. על-פי עדותו של המשגיח, הנפה שעלותה 1,000 ש"ח, נקנתה שלא על פי דרישתו, והגם שהיתה בעלת קיבולת גדולה יותר מהנפות שהיו קודם לכן, לא עמדה בדרישות, והייתה ברמה ירודה, איטית מאוד, וללא בית קיבול, דבר שהקשה מאוד על מלאכת הניפוי, במיוחד בהתחשב בצפיפות של חדר הניפוי, וזו הסיבה שדרש מהתובע להחליפה בנפה אחרת. 8. התובע טוען כי לא היה מקום לדרוש החלפת הנפה שעלתה 1,000 ₪ בנפה אחרת, והראיה שבסניף של "פיצה פצץ" בקניון מרום נווה, שם ניתנה לו תעודת כשרות למהדרין ובד"ץ בית יוסף, נעשה שימוש באותה נפה. 9. התובע לא הוכיח כי הנפה בעלות של 1,000 ש"ח נרכשה על-פי הנחיות משגיח הכשרות ולא כי השתמש בה בעסק האחר. 10. אף אם היה מדובר באותה נפה, הרי שהמשגיחים, הקבוע והמחליף, העידו כי חדר הניפוי בעסק היה קטן מאוד, דבר שהקשה מאוד על מלאכת הניפוי באמצעות הנפה המדוברת (עמ' 35, שורות 1-5 לפרוטוקול). ייתכן ובעסק האחר תנאי המקום היו שונים. מכל מקום, העובדה שהתובע קיבל תעודת הכשר בעסק האחר, שומטת את הקרקע תחת טענתו בדבר התנכלות כלפיו מצידן של הנתבעות. 11. משגיח הכשרות העיד כי דרישתו לרכישת נפה גדולה יותר, לא נולדה מטעמי נוחות שלו גרידא, אלא מטעמי כשרות, כאשר גודל הנפה צריך להיות תואם להיקף העבודה (עמ' 34, שורות 20-22 לפרוטוקול). על-פי עדותו של כבוד הרב ברנשטיין, מלאכת הניפוי נועדה לבדוק אם יש בקמח תולעים (עמ' 25, שורות 25-29 לפרוטוקול), וקשה לבצע מלאכה זו כראוי באמצעות נפה ביתית כאשר יש לנפות כמויות גדולות של קמח כפי שיש בעסק מסוגו של התובע. 12. תמיכה לכך, יש בעדותו של המשגיח המחליף, לפיה דרישת הרבנות, לגבי עסק מהסוג הנדון היא לנפות תעשייתיות, שיש להן קיבולת גדולה יותר, אלא שהוא לא דרש מהתובע להחליף את הנפה משום שהיה שם רק כמחליף, לתקופה מאוד מצומצמת (עמ' 42, שורות 16-18 לפרוטוקול). 13. למרות שהנתבעות לא הציגו נהלים בכתב לגבי גודל הנפה הנדרש (עמ' 34, שורות 26-27 לפרוטוקול), אני מקבלת גרסה זו של הנתבעות. 14. אוסיף כי גם אם היה מדובר בנוחות עבודתו של משגיח הכשרות, הרי ככל שהדרישה היא סבירה, ונעשית באופן הוגן ושוויוני, לא ראיתי בה פגם. רוצה לומר, בעל העסק אינו רשאי לצפות כי משגיח הכשרות ינפה כמויות מסחריות של קמח באמצעות נפה ביתית, ולו מהטעם שהדבר יאריך את עבודתו ויכביד על ביצועה באופן בלתי סביר. 15. התובע טוען כי לא היה לו כל אינטרס לחדש את תעודת הכשרות של העסק הקודם במקום להוציא תעודת הכשר על שמו, שכן עלות חידוש ועלות הוצאת תעודת כשרות - זהות, ואם היה נאמר לו כי עליו להגיש בקשה לקבלת תעודת כשרות על שמו - היה עושה כן (עמוד 4 לסיכומי התובע). 16. אין לדעת אלו טעמים הובילו את התובע שלא להגיש בקשה לתעודת הכשר על שמו. העובדה היא שהוא לא עשה כן, למרות שעליו לעשות זאת על פי דין, ולמרות שעל התעודה שהייתה בעסק, התנוסס שמו של בעל העסק הקודם ולא שמו של התובע. התובע לא הצביע על כל הוראה חוקית המאפשרת לו שימוש בתעודת הכשר של בעל עסק אחר, לא הוכיח שמי מטעם הנתבעות הטעו אותו לחשוב שהוא יכול להשתמש בתעודת ההכשר שניתנה לבעל העסק הקודם, ולא הצביע על אינטרס כלשהו שהיה להן לעשות כן. 17. העובדה שהמשגיח המחליף ניפק תעודת כשרות מחודשת, אינה מעידה כי התובע היה זכאי לה. ראשית, התעודה הונפקה על שם מר שי איטח, בעל העסק הקודם, ולא על שמו של התובע. על-פי עדותו, המשגיח המחליף לא היה ער לכך שמדובר בבעלים שונה. העובדה שהמשגיח המחליף לא עמד על קוצו של יוד כלפי התובע נבעה, ככל הנראה, מכך שהיה בעסק באופן זמני בלבד, ותוך אותה תקופה עלו נושאים שהוא לא קיבל לגביהם הנחיות ברורות מהמשגיח הקודם. לכן העדיף שלא לעשות שינוי במצב הקיים. גם בעובדה שבקבלה בגין התשלום עבור תעודת הכשרות שניתנה לעסק רשום "פיצה אש", אין בה כדי להראות כי התעודה עצמה היא עבור התובע. אני מקבלת את גרסתו של כבוד הרב ברנשטיין לפיה בעל המקום יכול, תמיד, להחליף את שם העסק שלו, ולכך אין כל משמעות לגבי תעודת הכשרות (עמ' 29, שורות 23-25 לפרוטוקול). שנית, מדובר במשגיח מחליף, שכאמור, לא היה ער לדרישות המשגיח הקבוע שהופנו כלפי התובע, כגון נפה גדולה יותר ושימוש בירקות עליים מסוג מסויים בלבד וכד'. 18. לפיכך, צודקות הנתבעות כי התובע הוציא חידוש של תעודת הכשרות על שם בעל העסק הקודם, והמשיך להציג את התעודה בעסק, למרות דרישות שהפנו אליו הנתבעות להוציא תעודה על שמו, וכי היה בכך כדי להטעות את לקוחותיו. 19. מחומר הראיות עולה כי מערכת היחסים בין התובע ואחיו מצד אחד, לבין המשגיח הקבוע מהצד האחר, הייתה עכורה, עד כי התובע ביקש מהנתבעות להחליף את המשגיח הקבוע במשגיח המחליף. דומה כי מצב זה נוצר בשל חוסר שביעות רצונו של המשגיח הקבוע מכך שהתובע התחמק מלאפשר לו פיקוח על מלאכת הניפוי, ומכך שלא נענה לדרישות בקשר לנפה ולירקות העליים, ובשל חוסר שביעות רצון של התובע כתוצאה מאותן דרישות. המשגיח המחליף לא העלה אותן דרישות, שכן, ראשית, לא היה מודע לכולן ולא לכל נסיבות העניין, ושנית, הוא הגיע לתקופה מוגבלת, ומשלא קיבל כל הנחיות ספציפיות, העדיף להשאיר את המצב כמות שהוא עד לחזרתו של המשגיח הקבוע. אין להתפלא שבמצב דברים זה העדיף התובע לעבוד מול המשגיח המחליף (וזו התשובה לשאלה הרטורית שמעלה התובע בסעיף 19 לסיכומיו, לפיה מדוע יעדיף לעבוד מול המשגיח המחליף במקום המשגיח הקבוע). בנסיבות אלה, אין בהבדל שבין התנהלות המשגיח הקבוע לזו של המשגיח המחליף, כדי להצביע על פגם כלשהו בהתנהלותו של המשגיח הקבוע. 20. גם העובדה שבעסק הקודם נעשה שימוש בשתי נפות קטנות, ובכל זאת לא נלקחה תעודת הכשרות ממר איטח, אין בה כדי לסייע לתובע. ראשית, כאמור, הסרת ההשגחה והכשרות מקורה, בין היתר, בכך שהתובע לא הגיש בקשה לתעודת כשרות על שמו אלא השתמש בזו של מר איטח, בניגוד לדרישת חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג - 1983. שנית, גם ממר איטח, דרש המשגיח, להחליף את הנפות אלא שהתחשב במצוקת העיתים מצד אחד, ובכך שמר איטח ושני עובדיו, סייעו למשגיח במלאכת הניפוי, דבר שזירז את המלאכה, ואפשר להשלים אותה באופן סביר (עמ' 35, שורות 1 - 8 לפרוטוקול). 21. התובע טוען כי עד שהנתבעות לא ביקשו כי יחזיר את תעודת הכשרות, עסקו של התובע היה כשר. 22. אינני מקבלת טענה זו. 23. ראשית, הפרסום נשוא התובענה יצא לאור עם הסרת ההשגחה, ובכדי להביא לידיעת ציבור הסועדים את דבר ההסרה, פן ייטעה לאכול אוכל שאינו תחת השגחת הרבנות. שנית, אין רלוונטיות לעצם העובדה שהעסק החזיק בתעודת כשרות (על שם בעל העסק הקודם) ערב הפרסום. הפרסום מתייחס למצב הכשרות ממועד הסרת ההשגחה והכשרות להבא. כבוד הרב ברנשטיין העיד כי הנתבעות ניסו ללכת עם התובע בדרכי נועם ושלום, ותחילה דרשו ממנו להסדיר את עניין הכשרות כך שהתעודה תהא על שמו וכדי שהתובע יעמוד בדיני הכשרות, ורק לאחר שהדבר לא הסתייע, למרות שניתן לתובע זמן מספיק ולמעלה מזאת לשם כך, דרשו ממנו להחזיר את תעודת הכשרות (עמ' 30, שורות 7-18 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, העובדה שבמשך אותו זמן היתה בחזקת העסק תעודת כשרות על שם בעל העסק הקודם, אין בה כדי להעיד כי העסק של התובע עמד בדרישות הכשרות. התובע מעלה טענה נוספת בעניין זה ולפיה, לשיטת הנתבעות, בכל מקרה של בעייה בכשרות, מן הראוי ליטול מייד את התעודה, ומאחר ובעניינו חלף זמן עד להעלאת הדרישה להחזרת תעודת הכשרות, הרי שדרישה זו לא באה אלא מטעמי נקמנות. גם בטענה זו אין ממש. גם בעסק שבעליו, עובדיו ומשגיח הכשרות עושים מלאכתם נאמנה, יכול ותהיה תקלה לעניין הכשרות. אין בכך כדי לגרום לשלילה מיידית של תעודת הכשרות, אלא כדי להביא לתיקון המצב. הנתבעות אינן מסירות את תעודת הכשרות באופן מיידי לאחר שהתרחשה תקלה כאמור. ראשית נוקטים צעדים לתיקון, אחר מעדכנים את הממונים על המשגיח שיש בעיות כשרות בעסק, ולאחר מכן מתקבלת החלטה אם לדרוש החזר של תעודת הכשרות (עמ' 39, שורות 25-32 ועמ' 40, שורות 7-8 לפרוטוקול). 24. טענה נוספת בפי התובע היא כי הליך החזרת תעודת הכשרות לא התקיים בהתאם להוראות תקנה 6 לתקנות איסור הונאה בכשרות (תעודת הכשר), תשמ"ט-1988 (להלן: "התקנות") (סעיף 45 לסיכומי התובע). 25. אכן מתקנה 6 לתקנות עולה כי היה על הנתבעות לדרוש בכתב מהתובע את החזרת התעודה (תקנה 6(א) לתקנות), וליתן ל"בעל התעודה" אפשרות להשמיע את טענותיו טרם הדרישה להחזרת התעודה (תקנה 6(ג) לתקנות). אמנם, הנתבעות לא קיימו הוראות אלה, אולם בנסיבות העניין, אין בכך כדי להועיל לתובע. 26. ראשית, תעודת הכשרות הייתה על שם בעל העסק הקודם ולא על שמו של התובע. התובע מעולם לא טרח להוציא תעודת כשרות על שמו, ולמעשה לא הייתה לו זכות כלשהי להמשיך ולהציג את תעודת הכשרות על שם בעל העסק הקודם בעסק, מהיום הראשון בו קיבל חזקה במקום. 27. שנית, כבוד הרב ברנשטיין ציין כי הוא הזמין את התובע, מספר פעמים כדי להסדיר את עניין הכשרות אך התובע לא הגיע. לכן, התובע לא היה מופתע מהדרישה, ולא יכול היה באופן סביר להיות מופתע ממנה. 28. שלישית, התובע לא שיתף פעולה גם עם כבוד הרב ליאור שטרן, המפקח על המשגיחים, אשר הגיע לעסק, לפי פנייתו של כבוד הרב ברנשטיין, על מנת לדון איתו בעניין חובתו של התובע, מבחינת דיני הכשרות, (סעיף 2 למוצג נ/5). 29. רביעית, גם אם הנתבעות לא עמדו בדרישות תקנה 6 לתקנות הרי שלגופו של עניין, לא עומדת לתובע כל טענה טובה כנגד הוצאת הבהרה שהעסק אינו תחת השגחת כשרות מטעם הנתבעות, וכנגד חובתו להחזיר את תעודת הכשרות שמעולם לא הוצאה לו. ב.3.1. הגנת אמת הפרסום . 1. לטענת הנתבעות, הפרסום חוסה תחת הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק, שכן הפרסום תיאר מצב עובדתי קיים לפיו ההשגחה ותעודת הכשרות הוסרו מהעסק. 2. לטענת התובע, גם אם יקבל בית המשפט את עמדת הנתבעות, לפיה התובע לא היה בעל תעודת כשרות, גם אז הפרסום אינו נכון, ולפיכך מהווה הוצאת לשון הרע שכן, המודעה נוקטת בלשון "הוסרה" בעוד שבעניינינו, לשיטת הנתבעות, לעסק לא הייתה מעולם תעודת כשרות ולפיכך לא ניתן להסיר אותה. 3. אינני מקבלת את טענת התובע. 4. על מנת לחסות תחת הגנת אמת הפרסום על הפרסום להיות אמת ובעל עניין ציבורי. 5. רוב ציבור הסועדים אשר הכשרות חשובה לו, לא בודק את שמו של בעל העסק בתעודה אלא מקפיד לבדוק אם בבית העסק מצויה תעודת כשרות. בנסיבות העניין, כאשר בחזקת העסק הייתה תעודת כשרות, בין אם על שם בעליו ובין אם לאו, וזו המשיכה להיות מוצגת לעיני הציבור בבית העסק, מן הראוי היה להביא לידיעת ציבור הסועדים שעתיד היה לפקוד את העסק, כי הוא אינו תחת השגחה, ומכאן הביטוי "הוסרה". זאת ועוד, לשון הפרסום אומרת כי ההשגחה הוסרה ולא כי התעודה הוסרה, ולכן אין בטענתו של התובע ולא כלום. מכל מקום אין בביטוי המצביע, על פי הטענה, כאילו הייתה השגחה בעבר, בהבדל מביטוי המצביע על כך שאין ולא הייתה השגחה מעולם, כדי לגרום לפגיעה בתובע. הפגיעה הנטענת נוצרה מכך שהובהר לציבור שמעתה אין השגחה, דבר שהיה אמת. 6. לפיכך ניסוח הדברים בפרסום, לרבות השימוש במונח "הוסרה", הוא המתאים ביותר בנסיבות המקרה, ויש בו כדי לעמוד ביסוד ה"אמת" שבסעיף 14 לחוק. 7. באשר לרכיב של "עניין ציבורי", הפסיקה פירשה מונח זה בסעיף 14 לחוק כעניין שידיעתו ברבים רלוונטית להשגת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו. ראה: ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון, פ"ד נו(2) 607, 621. שנהר לעיל בע' 226-227. 8. דבר הסרת תעודת כשרות מבית עסק אשר פונה, בין היתר, לקהל שכשרות חשובה לו, הוא עניין ציבורי מובהק. 9. לפיכך חוסה הפרסום שנעשה על ידי הנתבעות תחת ההגנה של אמת הפרסום. ב.4.1. הגנת תום הלב . 1. הנתבעות טוענות כי הפרסום חוסה גם תחת הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק הקובע: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: ... (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; " 2. היחסים שבין הנתבעות לתושבי העיר, הטילו על הנתבעות חובה חוקית, מוסרית וחברתית לעשות את הפרסום שאחרת יביאו במחדל לכך שהציבור אשר רוצה לשמור כשרות, יאכל במקום שאינו כשר. 3. הפרסום נעשה ברמת גן, המקום בו מצוי העסק של התובע, והמקום שכלפי תושביו יש לנתבעות חובה בעניינים אלה. 4. הפרסום התחייב בנסיבות, שכן התובע סירב להשיב את תעודת הכשרות, למרות שלא החזיק בה כדין. 5. לפיכך לא חרג הפרסום מהסביר בנסיבות העניין, ולכן חזקה על הנתבעות שעשו את הפרסום בתום לב (סעיף 16(א) לחוק). 6. ממילא אינני מקבלת את טענת התובע כי חזקה כי הנתבעות ביצעו את הפרסום שלא בתום לב. ראשית, כאמור לעיל, לא נכון לומר כי הפרסום לא היה אמת, ולכן לא מתקיימות החלופות המנויות בסעיפים 16(ב)(1) ו- 16(ב)(2) לחוק. שנית, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הנתבעות התכוונו לפגוע בו או בעסק במידה גדולה מהנדרש, לשם מתן אזהרה לציבור החפץ בכשרות, שלא לסעוד בפיצרייה, ולכן לא מתקיימת החלופה המנויה בסעיף 16(ב)(3) לחוק. 7. אשר על כן, הנתבעות חוסות תחת ההגנה של תום לב, כאמור בסעיף 15(2) לחוק. ב.5.1. פרסום מותר 1. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע: "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי - ... (9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור; ... " 2. הנתבעות טוענות כי הפרסום היה נחוץ על פי הוראות חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983 (להלן: "חוק איסור הונאה בכשרות"), אשר סעיף 3 לו קובע: "בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר." 3. סעיף 3 לחוק איסור הונאה בכשרות קובע כי תעודת הכשרות צריכה להינתן לבעל העסק. 4. סעיף 5 לחוק איסור הונאה בכשרות קובע: "העוסק במכירת מצרכים לציבור לא ימכור ולא יציע למכירה מצרך שאינו כשר לפי דין תורה תוך הצגתו בכתב ככשר." 5. בעניינינו, תעודת הכשרות ניתנה לבעל העסק הקודם, מר שי איטח, ולא לתובע. לכן, הובע לא היה זכאי להציג את תעודת הכשרות בעסק, והיה עליו להגיש בקשה לקבלת תעודה על שמו, דבר שהוא לא עשה. 6. הוכח גם כי הנתבעות נתנו לתובע מספר הזדמנויות להגיש בקשה כדי לקבל תעודת כשרות על שמו, אך הוא נמנע מלעשות כן. 7. לפיכך מדובר בפרסום שהנתבעות היו חייבות לעשות על פי דין או על פי הוראה או היתר של רשות מוסמכת, היא הרבנות, פן יוטעה הציבור אשר הכשרות חשובה לו, לאכול במקום שאין בו השגחת כנדרש. ב.2. נזקי התובע . משהגעתי למסקנה כי הפרסום שביצעו הנתבעות הינו פרסום מותר ופרסום החוסה תחת הגנות על-פי חוק, מתייתר הצורך לדון בנזקים הנטענים. בנוסף, התובע לא הוכיח את הנזקים הנטענים על ידו, כפי שיפורט להלן. ב.1.2. הפסדים בגין סגירת העסק והפעלת עסק חדש כזכיין של רשת "פיצה פצץ". 1. מטעם התובע העיד מר זאב שוורצברד, הבעלים של רשת פיצה פצץ. על פי עדותו, למיטב זכרונו, בינואר 2010, התעניין התובע ברכישת חומרי גלם לייצור פיצות מרשת פיצה פצץ, משום שתהליך ייצור הבצק היה ארוך מידי לטעמו, אך בסופו של דבר, החליט שלא לרכוש את חומרי הגלם (סעיף 3 למוצג ת/1 ועמ' 4, שורות 13-16 לפרוטוקול). 2. עדות זו של מר שוורצברד, סותרת את גרסת התובע, לפיה בחודש ינואר 2010 פנתה אליו רשת פיצה פצץ והציעה לו להפוך את העסק לסניף ברשת. שנית, מעדותו זו של מר שוורצברד עולה תמיכה בעדותו של המשגיח, בדבר התארכות משך הזמן שנדרש לניפוי הקמח בעסק. 3. אמנם, מר אורי רביד, אחיו של התובע, אשר עבד בעסק כשכיר, העיד כי התובע פנה למר שוורצברד בעניין אספקת תבלין לרוטב ולא לגבי הבצק, אולם אני מעדיפה את עדותו של מר שוורצברד, שאין לו עניין בתוצאות התובענה, ועדותו המפורשת לפיה הפנייה של התובע נעשתה לאור הקשיים שלו בהתארכות הזמן שנדרש לייצור הבצק (עמ' 4, שורות 14-16 לפרוטוקול). 4. בנוסף, מר שוורצברד לא ידע לומר אם הסיבה שבגינה ביקש התובע לפתוח פיצרייה בקניון מרום נווה הייתה כדי לפתוח סניף נוסף של העסק שהיה לו או אם רצה לסגור את העסק שהיה לו ולפתוח עסק חדש (עמ' 6, שורות 1-2 לפרוטוקול). מכאן שאין בעדותו כדי לתמוך בגרסתו של התובע לפיה רצה להרחיב את עסקיו ולפתוח סניף נוסף של פיצה אש דבר המעיד, לכאורה, על עסק מצליח. 5. לכן, ובשל כך שהתובע לא הגיש ראייה אחרת בעניין זה, לא הוכיח התובע כי לעסק היה מוניטין. 6. התובע עזב את המושכר בו התנהל העסק, במאי 2010 עם תום שנת השכירות הראשונה (סעיף 4 למוצג ת/4), כאשר על פי חוזה השכירות הייתה לו "נקודת יציאה" מהסכם השכירות, בתום כל שנת שכירות (עמ' 10, שורות 10-11 לפרוטוקול). 7. בנוסף, מר דור אפריגן, שעבד בעסק הקודם אצל מר שי איטח, המשיך לעבוד בעסק, אצל התובע, במשרה מלאה במשך חודשיים בלבד, ולאחר מכן עזב משום שהתובע ביקש ממנו לעבור לעבוד "חצי משרה" (סעיף 4 למוצג ת/3). דבר זה תומך בטענת הנתבעות לפיה העסק לא נחל הצלחה והתובע ניסה לצמצם עלויות. 8. העניינים שלעיל תומכים בטענת הנתבעות לפיה הירידה בהכנסות העסק הייתה קודם לפרסומים מטעם הנתבעות, וללא קשר אליהם. 9. התובע העיד כי החל לנהל משא ומתן עם קניון מרום נווה במרץ 2010, ואת המשא ומתן עם רשת "פיצה פצץ" החל כשבוע לפני שחתמו על הסכם הזכיינות ביום 9.5.10 (עמ' 22, שורות 12-14 ועמ' 24, שורות 21-22 לפרוטוקול). פרסום המודעות מטעם הנתבעות (מוצג נ/2) נעשה ביום 9.5.10. מכאן, שגם על פי גרסתו של התובע, אין קשר בין הפרסומים נשוא התביעה לבין סגירת העסק והמעבר לקניון מרום נווה, וההחלטה של התובע, בדבר מעברו מהעסק לקניון התגבשה עוד לפני ביצוע הפרסומים נשוא התובענה. ב.2.2. אבדן רווחים . 1. בכתב התביעה נתבע סך של 15,000 ש"ח בגין אבדן רווחים, אלא שבסיכומים, ראש נזק "צנח" לסכום של 6,000 ₪, דבר שנותן ביטוי לקלישותה של הטענה. 2. מכל מקום, התובע לא הביא ראיות להוכחת ראש נזק זה, וככל שהייתה ירידה בהכנסות בחודש מאי 2010, היא נבעה מהמעבר למקום החדש. ב.3.2. עלות ציוד . 1. התובע טוען כי לא יכול היה לעשות שימוש בציוד שהיה לו בעסק, בעסק האחר, בקניון. לטענתו, בכתב התביעה, מדובר בציוד בשווי של 50,000. בסיכומים, הצטמצמה התביעה ברכיב זה לסך של 15,700 ₪ (סעיף 77.3 לסיכומי התובע). 2. אינני מקבלת את טענות התובע. גם אם לא יכול היה להשתמש בציוד בעסק האחר, הרי שניתן היה למכור את הציוד לאחרים. ב.4.2. עלות הפרש בין מוצרים כתוצאה מהסכם הזיכיון למשך תקופת הזיכיון . התובע לא הביא להוכחת רכיב זה ראיות כלשהן בדבר מחיר המוצרים. כמו כן לא הוכח קשר סיבתי בין הפרסומים לבין הנזק הנטען. ב.5.2. עגמת נפש . התובע לא הביא ראיות כלשהן לעניין עגמת הנפש שנגרמה לו לטענתו. הטענה, וסכום הנזק הועלו באופן סתמי. ב.6.2. פיצוי ללא הוכחת נזק . משהגעתי למסקנה כי הפרסומים שבוצעו על ידי הנתבעות היו מותרים וחוסים תחת ההגנות שבחוק, אין מקום לדיון בפיצוי המגיע ללא הוכחת נזק כקבוע בסעיף 7א. ב.7.2. פגיעה במוניטין . 1. התובע לא הוכיח כי הוא או עסקו צברו מוניטין בתחום ממכר הפיצות. גם אם התובע חילק "פליירים" של העסק במשך שנה, אין הדבר יוצר, בהכרח, מוניטין. 2. התובע גם לא זימן לעדות את הרוכש הפוטנציאלי, שחפץ ברכישת העסק, אך נמלך בדעתו לאחר פרסום המודעות על ידי הנתבעות. מדובר בעדות חשובה לעניין הנזק שנגרם לתובע אילו הוכיח התובע את שאלת החבות, והעובדה שלמרות זאת לא זימן התובע את העד, פועלת לחובתו של התובע לעניין עצם הנזק הנטען. ג. פסיקתא . התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעות הוצאות משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום על ידי התובע בפועל. פרסוםלשון הרע / הוצאת דיבה