מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים בגין תאונה בקפיצה על טרמפולינה: לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין. התובעת, ילידת 20.5.81, ביקרה ביום 2.4.94 בחצריה של נתבעת 1. נתבעת 1 היא חברה פרטית, אשר בניהולה אתר השעשועים "לונה פארק תל אביב" אשר בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו היה במתחמה מתקן שעשועים - טרמפולינה. נתבעת 2 היא חברה לביטוח בע"מ אשר ביטחה בביטוח אחריות את נתבעת 1 בפוליסה מספר 8733004423/94 כלפי צדדי ג' המבקרים במקום. נתבעות 1-2 שלחו הודעת צדדי ג' לצדדים השלישיים. צד ג' 3 פעל בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו דרך צד ג' 2, היה מנהליה ובעליה של צד ג' 2 אשר הייתה חברה קיימת בשנת 1994 אולם היא אינה קיימת עוד. צד ג' 1 לא הייתה קיימת בזמנים הרלבנטיים לתביעה זו ולמעשה הוקמה בשנת 2000. על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 2.4.94 ביקרה התובעת אצל נתבעת 1. במסגרת ביקורה עלתה התובעת על מתקן הטרמפולינה. בזמן קפיצתה על המתקן, נתקעה רגלה השמאלית של התובעת בין המתקן למזרן. כתוצאה מכך טוענת התובעת כי נפגעה קשות ברגלה השמאלית. על פי תצהיר מנכ"ל הנתבעת 1, מתקן הטרמפולינה הוא מתקן אשר יועד לשימוש של שמונה ילדים בגילאים 6-16 בכל סיבוב. בפתח הכניסה למתקן יושב מפעיל אשר מוודא כי הילדים הבאים יחלצו את נעליהם וכי גילם הוא בטווח המותר. סיבוב של קפיצות נמשך שלוש דקות כאשר המפעיל סוגר את שערי הכניסה למתקן עד לתום הסיבוב. בתום הסיבוב המפעיל מבקש מהילדים להפסיק לקפוץ ומוודא כי כולם יצאו מהמתחם בבטחה. מתקן זה אינו פעיל במתחם הלונה פארק שנים רבות. נסיבות המקרה: בתצהיר עדותה הראשית ציינה התובעת כי לאחר סיום קפיצות על המתקן, הקופצים נעלו את נעליהם בתוך תחומי המתקן ובתוך תחומי השער שהקיף את המתקן, מבלי שהשער ננעל ובגיל שבו הייתה אז סברה כי השימוש לא הסתיים. התובעת העידה לגבי נסיבות התאונה: ביום האירוע יצאה עם בת דודתה וחברה נוספת לביקור בלונה פארק בתל אביב באופן פרטי במהלך חופשת הפסח. אביה הסיע אותם למקום, לא זכרה בדיוק את שעת ההגעה. כאשר הגיעו עלו על כמה מתקנים לפני שעלו על מתקן הטרמפולינה. למתקן הטרמפולינה נכנסה בערך בשעה שש בערב. לאחר התאונה זכרה כי לא יכלה לזוז וכאב לה. המפעיל או אדם אחר התקשרו להוריה והזמינו אמבולנס לפנותה לבית החולים. למיטב זכרונה המפעיל ניגש אליה ראשון לאחר התאונה. כאשר עלתה על מתקן הטרמפולינה זו הייתה הפעם הראשונה שעלתה למתקן זה. ביקרה בלונה פארק כמה פעמים לפני הביקור בו נפגעה. כל אחת מהבנות קפצה על רשת אחרת נפרדת. חקירת הגברת אורלי בן יפתח, בת דודתה של התובעת: העדה ציינה כי ביקרה יחד עם התובעת וחברה נוספת בשם אמי במקום במהלך חופשת הפסח. לא זכרה את שעת ההגעה למתקן, העידה כי למיטב זיכרונה המתקן בנוי באופן שבו קופצים על מזרונים ולא על רשת. זכרה רק כי רגלה של התובעת נתקעה בתוך רשת שלא קופצים עליה. לא זכרה אם חלצה נעלים בטרם הקפיצה, או שקפצה עם נעליים שוב לאחר סיום הקפיצה הראשונה. לא זכרה את הזהות של מי שניגש לתובעת לאחר הנפילה שלה. העידה כי אביה של התובעת פינה את התובעת והיה עמה באמבולנס. העידה כי היא התקשרה לאביה של התובעת דרך המשרד במקום וכאשר הוא הגיע הלכו יחד עמו. כאשר הלכה להתקשר לאביה של התובעת נשארה עם התובעת החברה אמי. אמי לא בקשר היום עם שתיהן. באשר למבנה המתקן העדה ציינה כי היו כחמישה או שישה תאי קפיצה בכל צד כאשר בכל משטח קפיצה קופץ ילד אחד או יותר. לא זכרה אם בטרם הנפילה היו עוד ילדים שקפצו יחד איתן. חקירת מר רג'אנו שלום: אביה החורג של התובעת: העיד כי ביום התאונה קיבל הודעה טלפונית מאורלי אשר סיפרה לו כי התובעת נפלה במתקן הטרמפולינה והיא פונתה לבית החולים איכילוב. הוא ואשתו הגיעו לבית החולים שם היא הייתה. שהתה בבית החולים שבועיים. מנגד טוענות הנתבעות כי, התובעת נפלה כאשר בחרה להשתובב, להמרות את פי המפעיל ולחזור לרגע כמעשה שובבות ולקפוץ על המתקן כאשר נעליה נעולות לרגליה. הנתבעות טוענות כי עדותו של האב אינו מוסיף דבר הואיל ולא נכח בשעת התאונה במקום. גם בעדותה של אורלי הבת דודה אין לסייע לתובעת היות ובעדותה אינה זוכרת את נסיבות המקרה ומשום שהיא בעלת עניין. באשר לנסיבות העניין טוענות הנתבעות כי מכניזם הפגיעה כתוצאה מהקפיצה היא עניין של מומחיות. אינג' מסטרמן, מהנדס מכונות במקצועו ומומחה לבדיקת מתקני השעשועים העיד כי המכניזם המתואר על ידי התובעת אינו אפשרי ולא הגיוני ומשכך מבקשות הנתבעות לדחות התביעה. התובעת לא העידה מומחה מטעמה שיכול לקבוע נחרצות שהדבר אפשרי ועל כן נראה כי התובעת נפצעה עקב עיקום רגלה ולא מחדירת הרגל בין המזרן למתקן. בעדותו של מר מיכה מסטרמן: מטעם צדדי ג', באשר לנסיבות התאונה ציין העד כי הדבר אינו אפשרי (טענתה של התובעת כי בעת שקפצה על נעליה נתקעה רגלה בין המזרן לבין המתקן), וזאת מן הטעם כי המתקן מהודק על ידי סרטים, התפורים אליו בתחתיתו באופן שהוא חובק את הקפיצים שקיימים שם. על ידי תנועה אנכית כגון קפיצה , לא יכול להיות מצב שהרגל תיכנס רק אם מישהו דוחף את רגלו בחוזקה אבל מנגנון זה אינו אפשרי בקפיצה, וגם ההידוק עצמו מונע את האפשרות הזאת כי בפועל המזרון מהודק אל הרשת. במיוחד הדבר אינו אפשרי כאשר יש נעל על הרגל. התובעת העידה לגבי נסיבות מקרה שהתרחשו בשנת 1994 עת הייתה ילדה בת 13 שנים, כיום בהיותה בת 30 שנים. אין מחלוקת כי התובעת נכנסה למתקן, קפצה יחפה, סיימה את הקפיצה, נעלה את נעליה, שבה למתקן לקפוץ בשנית למרות שהסתיים תורה, וכאשר ברגליה נעליה, ולאחר מספר קפיצות נפלה ונחבלה. התובעת העידה כי הרגל שלה נתקעה בין הרשת של מתקן הקפיצה לבין המזרון שמקיף את הרשת שעליה קופצים. התובעת ציינה כי בת דודתה ראתה את התאונה וגם המפעיל והם התקשו להרים אותה משם והמתינו לצוות הרפואי שיחלץ אותה כי היא הייתה תקועה בין המזרן לרשת. פחדו להזיז אתה משם. סבורני כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי רגלה הנעולה "נתקעה" בין המזרן לרשת. אל מול גרסתה ועדותה היחידה לעניין זה, העיד צד ג' 3. על אף היות שני הצדדים בעלי עניין בתוצאות המשפט, על התובעת מוטלת חובת הראיה וההוכחה כי במתקן מן הסוג הזה אפשרות פגיעה כזאת- אפשרית. נראה כי לאחר עדותו של המהנדס בדבר חוסר אפשרות לפגיעה בנסיבות אלו, נותר לי לקבוע כי לא הוכח כי רגלה של התובעת נתקעה בין הרשת למזרן. אולם, סבורני כי התובעת הוכיחה את שאר נסיבות גרסתה, ואני מייחס נפילתה זאת לעובדה כי שבה לקפוץ עם נעליה על מתקן אשר ההמלצה לגביו היא קפיצה ברגליים יחפות. כך העיד גם צד ג' 3: הסיבה העיקרית להנחיה שעל המתקן הזה קופצים ללא נעליים היא כדי למנוע פגיעות של עיקום הרגל, היות ובעת הקפיצה ברגליים יחפות, הנחיתה על המזרון מאפשרת גמישות והפעלת שרירי הרגל בצורה נכונה בעוד שאם הרגל נעולה בנעל, קיימות אפשרויות לנחיתה על המזרן בזווית לא רצויה. שאלת האחריות: התובעת טוענת כי הטרמפולינה היא "דבר מסוכן" ועל הנתבעים כאחראים על מתקן זה מוטלת הראיה להוכיח כי לא התרשלו כלפי התובעת. עוד טוענת התובעת כי לא היה לה היכולת לדעת מה היו נסיבות התאונה וכי הנזק נגרם לה על ידי מתקן שהיה בשליטת הנתבעים והמקרה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים התרשלו ולא נקטו זהירות סבירה ועליהם הראיה כי לא התרשלו. התובעת מייחסת לנתבעים סעיפי רשלנות ובהם: מתקן הטרמפולינה היה פגום לרבות לעניין הוראות הבטיחות והשימוש בו שהיו קיימים בזמן התאונה. לא ניתנו אזהרות והוראות שימוש והדרכה מספקת כיצד לעשות שימוש במתקן. לא ננקטו אמצעי בטיחות אשר ימנעו הפגיעה בתובעת. לא הונהגו שיטות שימוש בטוחות. לא הוצבו שלטי אזהרה מתאימים. לא דאגו להעסיק עובדים שישגיחו על השימוש במתקן. לא בדקו הסיכון לקרות מקרה מסוג זה ולא פעלו למניעתו. בסיכומיה מייחסת התובעת את סעיפי הרשלנות העיקריים לתיק זה: תקינות מתקן הטרמפולינה. העדר שילוט בדבר איסור על קפיצה בנעלים. הכשרה לקויה של מפעילי המתקן. העדר הדרכת המפעיל לקהל העושה שימוש במתקן. העדר העסקת מספר מתאים של מפעילים במתקן. תקינות מתקן הטרמפולינה: בבית המשפט הוצג דו"ח לגבי תקינות מתקן הטרמפולינה מיום 20.12.93 ומתוך הדוח עולה כי המתקן נמצא תקין. על פי הכתוב בדוח נבדקו יציבות המבנה, תקינות חיבורי המבנה, תקינות הרשתות, תקינות הקפיצים וחיבורם, תקינות כריות המגן, תקינות משטחי העלייה למתקן, ומשטחי הדריכה ותקינות הגידור. לאחר התאונה נבדק המתקן על ידי מהנדס אחר וגם הוא מצא את המתקן תקין. בדו"ח נכתב תיאור המתקן ואת היותו תקין מבחינת הפרמטרים כאמור. אני קובע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי המתקן לא היה תקין מבחינת מבנהו ומטרת השימוש שנעשה בו. מדובר בעניין של מומחיות ולא הובאה כל חוות דעת מטעמה של התובעת המפריך את הדוחות האותנטיים שצורפו על ידי הנתבעים לעניין הבדיקות המכאניות של המתקן. בזמן האירוע היה מר מיכה מסטרמן, צד ג' 3, מהנדס ובעל חברת מהנדסים אשר ערכה דו"ח לגבי תקינות מתקן הטרמפולינה ביום 20.12.93 ומתוך הדוח עולה כי המתקן נמצא תקין. על פי הכתוב בדוח נבדקו יציבות המבנה, תקינות חיבורי המבנה, תקינות הרשתות, תקינות הקפיצים וחיבורם, תקינות כריות המגן, תקינות משטחי העלייה למתקן, ומשטחי הדריכה ותקינות הגידור. לאחר התאונה נבדק המתקן על ידי מהנדס אחר וגם הוא מצא את המתקן תקין. בדו"ח נכתב תיאור המתקן ואת היותו תקין מבחינת הפרמטרים כאמור. העד ציין כי הדו"ח מתייחס למצב המכאני של המתקן וכן בדיקת גידור המתקן. הוראות היצרן מוחזקות על ידי הנתבעות 1-2 ולא אצלו. אני מקבל את טענת הנתבעות וצדדי ג' כי לא הוכח שהמתקן היה לא תקין ביחס לשימוש שנעשה בו. בשל קביעתי זו אני סבור כי יש לדחות את הודעות צדדי ג' ששלחו הנתבעות. העדר שילוט: לגבי האיסור לקפוץ עם נעליים: התובעת מציינת כי בגילה אז, 13 ובהעדר שילוט האוסר על קפיצה ללא נעליים, לא ידעה כי אסור לקפוץ ללא נעליים על המתקן. חלצה את נעליה כי ראתה בכניסה כי כך ילדים נוהגים ולאחר שנעלה את נעליה שוב זה נראה לה בסדר לקפוץ עם הנעליים על המתקן. לאחר סיום הקפיצה נותרה במתחם, יצאה מאזור המקפצה כי המפעיל אמר שהסתיימה הקפיצה ולאחר נעילת הנעליים המשיכה עם חברותיה לקפוץ. התובעת טוענת כי הנתבעות לא הביאו כל ראייה המוכיחה כי את קיומו של השילוט הנטען. מר שמואל יחיא, מנכ"ל הנתבעת 1 הסביר בעדותו כי, מתקן הטרמפולינה כבר שנים רבות לא בשימוש בפארק הואיל והביאו מתקן חדש וגדול יותר ואטרקטיבי יותר. והוא אינו זוכר מי הייתה חברת השילוט בשנת התאונה אשר הייתה אחראית. סבורני כי לאור פרק הזמן הארוך שעבר לאחר קרות המקרה ועד לבירורה של התביעה, לא ניתן לקבוע אם היה שילוט במקום או לא. בהעדר תמונות קונקרטיות של סביבת המתקן לא ניתן לקבוע כי לא היה שילוט ועל כן מדובר בגרסה אל מול גרסה. הכשרת מפעיל המתקן: טוענת התובעת כי הכשרת מפעיל המתקן, מר עברי, הייתה לקויה והיא אינה נחשבת כלל כהדרכה מתאימה, בהתחשב בגילו של המפעיל עצמו, בעודו שהיה בן 18 בלבד תלמיד בית הספר בעל ניסיון מועט בתפקיד, שכן עבד תקופה קצרה ולא ברציפות בפארק. מנגד, העיד מר שמואל יחיא כי, מתקן הטרמפולינה לשיטתו היה מתקן פשוט, המפעיל היה צריך להעלות שמונה אנשים בכל פעם. יש במתקן מעבר ברוח של שני מטרים על עשרה מטרים, שם חולצים את הנעליים, כאשר המפעיל הנו בוגר דיו בכדי לשמש בתפקיד זה. מר מעברי משה, מפעיל המתקן העיד כי, התחיל לעבוד בפארק חודש וחצי לפני האירוע בהיותו בן 18. התחיל לעבוד כאשר עדיין היה תלמיד בית הספר. מבחינת ההכשרה, לא היה קורס אלא ראיון עבודה ולפני שהפעיל את המתקן קיבל הדרכה והוראות של כל מתקן מבחינה תפעולית. את ההדרכה עשה לו מר אייל לגבי כל מתקן במשך כעשר דקות. במתקן הטרמפולינה עבד החל מחודש לפני התאונה. לגבי שיטת העבודה העיד מר מעברי כי, בתחילת יום העבודה היו עושים ישיבות צוות. מבחינת תדירות העבודה, היה עובד בשבתות ובחגים, בחופשים ובאירועים סגורים. המפעילים היו מגיעים בבוקר למשמרת , לאחר שהחתימו כרטיס עובד , התאספו במקום אחד לתדרוך לגבי כל הפארק והיו מתחלקים למתקנים. ציין כי היה מפעיל יחיד על המתקן. היה מגיע למתקן בודק כי כל כרית נמצאת במקום מסדר את המתקן ומכין אותו לקראת הקהל. לאחר הגעת הקהל, מכניסים את הקהל , הילדים חולצים את הנעליים וכל אחד נכנס למקפצה שלו. המפעיל עומד בשער ומכניס שמונה אנשים בכל פעם. מפעיל להם טיימר כל ילד קופץ במהלך שלוש דקות וכשנגמר הזמן המפעיל מבקש מהם לצאת החוצה, ופותח להם את השער. סבורני כי, יש לקבל טענת התובעת לעניין הכשרה לקויה של מפעיל מתקן הטרמפולינה. הגם שמכשיר הטרמפולינה נחזה להיות מכשיר פשוט, לא אלקטרוני, הוא מתקן הטומן בחובו סכנות רבות במיוחד כאשר קהל היעד הוא ילדים ונערים אשר דעתם מוסחת למעשי שובבות וקונדס מטבעם. לא ברור מה היו תכני ההדרכה אשר קיבל מר מעברי באשר לשיטת העבודה הנכונה. לא ברור כיצד וידא המפעיל כי הילדים יישמעו להוראותיו וכיצד הבהיר להם הוראות בטיחות במתקן. הנתבעת לא הציגה תכני בטיחות או הדרכות שעבר המפעיל עובר לתחילת העבודה או נהלי עבודה אחרים אשר יכולים היו לשפוך אור כיצד הוכשרו המפעילים במקרים כגון מקרה זה. הנתבעות לא הביאו לעדות את מי שהיה אמון על הכשרת המפעילים, מר אייל שמש או אפילו מר יחיא אחראי המפעילים שהחליף את מר שמש. הדרכת המפעיל את הקהל לגבי שימוש נכון במתקן: התובעת העידה כי לפני שנכנסה למתקן לא ניתנו לה הנחיות, פשוט נכנסו חלצו את נעליהם והתחילו לקפוץ. חלצו את הנעליים בתוך מתחם הטרמפולינה. לאחר נעילת הנעליים בסיום הקפיצה הראשונה, הואיל והילדים התמהמהו ביציאה מהמתקן, התובעת העידה כי היא וחברותיה שבו לקפוץ במתקן כאשר לרגליה נעלי הספורט. מנגד טוען מר מעברי בעדותו כי הורה לילדים כבדרך שגרה שאין לקפוץ עם הנעליים במתקן. אולם, היו פעמים בהם הילדים חלצו אוטומאטית את הנעליים לבד והיו פעמים שנכנסו גם עם נעליים וקפצו למרות השלט ולמרות ההוראה ממנו כמפעיל. מר שמואל יחיא העיד כי, המפעיל מסביר להם את ההוראות של התדרוך בעל פה. אמנם לא היה עם המפעיל ביום התאונה אולם הוא יודע את הנהלים והמפעילים נבדקים על ידי עובדים במהלך היום. משכך, נראה כי לא הוכחה שיטת עבודה ברורה לפיה המפעיל הדריך כהלכה ווידא כי קהל הילדים מבין את האיסור של קפיצה ללא נעליים על גבי המתקן. ועל כן אני מקבל את טענת התובעת לפיה לא ידעה את הנוהל והאיסור לקפוץ עם נעליים. לעניין זה יש לציין כי משהבהיר צד ג' 3 את הקשר הסיבתי בין הסתברות גבוהה יותר לפגיעה כאשר עושים שימוש במתקן עם נעליים, אני סבור כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת בכך שלא הדריכו אותה ופיקחו ווידאו כי היא הבינה את האיסור בדבר קפיצה עם נעליים וכן בכך שלא וידאו בפועל כי התובעת, נערה בת 13 אשר אמורה להיות בפיקוחם בעת השימוש במתקן, לא תקפוץ בשיטה זו. העדר מפעילים ביחס לשימוש במתקן: אני מקבל את טענת התובעת לאחר בחינת מכלול הנסיבות והעדויות וקובע כי שוכנעתי כי לא היו מספר מפעילי מתקן מספיקים לאור מהות השימוש במתקן וביחס לפעולות הנדרשות בעת השימוש במתקן הזה אל מול הקהל. אני מבסס את מסקנתי בעיקר על בסיס עדותו של מר מעברי, המפעיל עצמו אשר תיאר את הקושי, לעבוד כיחיד אל מול קהל ילדים, ובאותה העת לוודא את כל הפעולות הנדרשות ממנו לשם שמירה על הבטיחות של באי המתקן. מר שמואל יחיא העיד מחד כי, אין צורך בשני מפעילים במתקן הזה. הצורך נקבע על בסיס שיקול דעת שלו. אולם מאידך העיד כי, המפעיל, בעת שהוא עסוק בהוצאת הילדים מהמתקן בתום הסיבוב אינו יכול לשער כי אחרי נעילת נעליו ילד ישוב למתקן כמו במקרה של התובע. מר מעברי משה, המפעיל תיאר בעדותו את הקושי: הוא כמפעיל היה יושב במקום אחד בו יש לו תצפית על כל הילדים. המרחק בין השער למקפצות היה קטן . בסיום הקפיצה הילדים מקבלים הוראה מהמפעיל לצאת החוצה ולנעול את הנעליים אולם אם מישהו ממשיך לקפוץ אין לו שליטה עליו כי הוא לא יכול להוציא אותו בידיו מהמתקן. חזרת ילדים אחרי שנעלו את נעליהם למתקן הייתה פעולה שהמפעיל לא יכול היה למנוע אותה לדבריו במיוחד כאשר מדובר בילדים בני 13 כמו התובעת. המפעיל ציין כי לא שם לב לכך שהתובעת וחברותיה חזרו למתקן משום שהיה עסוק בלהכניס למתקן ילדים אחרים. המפעיל הודה כי לפעמים היה מכניס ילדים חדשים לפני שווידא כי הילדים שקפצו קודם יצאו מהמתקן. המפעיל מציין כי זו הייתה שיטת העבודה. משכך הוכח, כי היה צורך במפעיל נוסף לפחות על מנת לוודא כי הילדים העושים שימוש במתקן יכנסו ויצאו אליו וממנו בבטחה. משכך אני סבור כי גם מן הטעם הזה התרשלו הנתבעות כלפי התובעת. אשם תורם: התובעת טוענת כי לאור גילה הצעיר במועד התאונה ולאור התכונות האופייניות לילד בגיל כזה אשר אינו מפעיל שיקול דעת לגבי הסכנות האורבות לפתחו כפי שהיה מצופה מאדם מבוגר, אין להשית עליה אשם תורם. מנגד טוענות הנתבעות כי, עסקינן בתובעת שהייתה בת 13 שנים אשר נשלחה לפארק ללא ליווי הוריה עם חברות בנות גילה. התובעת נפגעה כאשר בחרה לעשות מעשה שובבות ולחזור למתקן על דעת עצמה ונהגה בפזיזות ללא הפעלת שיקול דעת ועל כן נחבלה. כל תהליך הפגיעה התמשך מספר שניות כאשר מדובר בילדה בוגרת ובריאה בנפשה אשר לא שמעה להוראות המפעיל משכך יש מקום לקבוע כי מדובר באשם תורם מכריע. סבורני כי יש לקבל את טענת האשם התורם בתיק זה יחד עם קביעתי כי הנתבעות התרשלו כלפי התובעת. מדובר בנערה צעירה , אשר הייתה בוגרת דיה לבקר בפארק הנתבעות בגפה וללא ליווי מבוגר, אשר עשתה מעשה שובבות, כאשר ידעה כי תורה הסתיים במתקן ובכל זאת שבה לקפוץ על אף שהמפעיל הורה לרדת מהמתקן. במצב דברים זה, כאשר התובעת הפעילה שיקול דעת מוטעה, ובהיותה בוגרת מספיק לעשות כן, אני סבור כי יש מקום לקבוע אשם תורם בשיעור של 10%. נכות רפואית-אורטופדית: התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית מטעמה שנערכה על ידי ד"ר דוד- מומחה בתחום האורטופדיה, אשר קבע כי בעקבות המקרה נותרה נכות צמיתה בשיעור של 20% בהתאם לתקנה 48 (3) ב' לתקנות המל"ל. הנתבעות הגישו לבית המשפט חוות דעת מטעמן שנערכה על ידי ד"ר וסרלאוף, מומחה בתחום האורטופדיה אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% לצמיתות לפי סעיף 48 (3) א לתקנות המל"ל. בית המשפט מינה את ד"ר יעקב גורדון, מומחה לכירורגיה אורטופדית, אשר בדק את התובעת ביום 23/12/07 וקבע כי בעת בדיקתו עברו כשלוש עשרה שנים ושמונה חודשים ועל כן מצבה של התובעת הוא קבוע יציב וסופי. המומחה סבור כי התובעת אינה סובלת מרגישות מעל הפטישון החיצוני, וגם הרגישות הקיימת מעל הפטישון הפנימי אינה עזה. התובעת מתהלכת ללא צליעה אולם סובלת מהגבלה ניכרת בתנועות קרסול שמאל. המומחה העריך את נכותה של התובעת בגין מצב לאחר שברים וניתוחים בקרסול שמאל המלווה בהגבלה ניכרת בתנועות הקרסול בשיעור של 10% לצמיתות על פי תקנה 48 (3) א' לתקנות המל"ל. נכויות זמניות: המומחה מוסיף כי התובעת סבלה מנכות זמנית מלאה מיום התאונה 2/4/94 ועד ליום 5/6/94. (חודשיים) לאחריה נכות זמנית מלאה מיום 24/10/94 ועד ליום 19/11/94 (כחודש) לאחר ניתוח הרחקת הבורג מקרסול שמאל ובעת האשפוז. המומחה סבור כי מצבה לא ישתנה וטיפולים במידה ותזדקק להם נמצאים בסל הבריאות ללא הוצאה כספית נוספת. המומחה לא נחקר על חוות דעתו ולפיכך, לאחר בחינת חוות הדעת והעובדה כי המומחה חזר על מסקנותיו אלה בתשובות לשאלות ההבהרה שנשלחו לו על ידי ב"כ הנתבעים אני מקבל ממצאיו וקובע כי שיעור הנכויות הצמיתה והזמניות הן כדעת מומחה בית המשפט. נכות תפקודית: התובעת העידה כי בשנת 2001 לאחר שחרורה מהצבא עבדה שנה בחברת ביטוח. השתחררה מתפקיד פקידת מבצעים בחיל האוויר בפרופיל 97. לאחר עבודתה בחברה הביטוח למדה כארבע שנים בבית הספר לאחיות שכלל גם לימוד מעשי עם חולים. כיום עובדת כאחות במחלקת כירורגית ילדים מוגברת. העבודה כרוכה בהליכה רבה, עבודה פיסית. מציינת כי בסוף כל משמרת חוזרת עם רגליים כואבות ומשתמשת במשככי כאבים, מתהלכת בצליעה. לא עושה שעות נוספות ונעדרת ממקום עבודתה. שעות נוספות עושה רק כאשר אין ברירה כאשר האחראית עליה מבקשת מפאת חוסר בכח אדם. בסיכומיה טוענת כי עקב התאונה סבלה וסובלת מכאבים עזים בקרסולה השמאלי וממגבלות בעת עמידה ממושכת, ממגבלות בהליכה ממושכת בייחוד לאור סוג עבודתה כאחות שהיא עבודה פיסית. התובעת טוענת כי היא בחורה צעירה יחסית ומצויה בשנות עבודתה הראשונות, ברם כבר כעת חשה בכאבים ובמגבלות ובקושי שלה לעבוד במשך שעות רבות כל שכן לעבוד שעות נוספות. התובעת מפנה לסיפא בחוות הדעת של קביעת מומחה בית המשפט לעניין מוגבלותה ומבקשת כי בית המשפט יקבע את נכותה התפקודית בשיעור של 20%. מנגד, טוענות הנתבעות כי , נכותה של התובעת היא רפואית ואינה תפקודית. התובעת נפגעה ב גיל 13 והמקצוע אשר בחרה בו לאחר שנים רבות - אחות כמקצוע פיסי , לאחר שירות צבאי מלא ללא מגבלה ועל כן הוכח כי התובעת השתלבה במסגרת תעסוקתית ללא הגבלה בבחירת המקצוע ובעיסוקה. סבורני כי יש לקבוע את נכותה התפקודית בשיעור נכותה הרפואית. אני נעזר גם בדברי מומחה בית המשפט אשר קבע בחוות דעתו כי, היות והתובעת היא אחות במקצועה, היא מוגבלת בכל פעילות אשר דורשת הליכה ועמידה ממושכות ובהרמת משאות כבדים (לרבות הרמת חולים). כמו כן היא מוגבלת בפעילות גופנית ובספורט. מאידך איני מתעלם ממהלך חייה התקינים והשתלבותה של התובעת בצבא ובלימודים ובעבודה במקצוע הסיעוד על כל המשתמע מכך. על כן האיזון הראוי לדעתי , היא קביעה תפקודית בשיעור 10% וכן קביעת פיצוי על דרך האומדנא בראש הנזק אובדן הכנסה לעתיד. ראשי הנזק: אובדן שכר: אובדן שכר לעבר של הורי התובעת: הורי התובעת אינם תובעים בתיק ועל כן לא ניתן לפצותם בגין פרק זה. אובדן שכר לעתיד: על דרך האומדנא פיצוי בסך של 50,000 ₪. עזרת הזולת: בשל הנכויות הזמניות שקבע מומחה בית המשפט, התקופה בה נאלצה התובעת להתהלך בצליעה ועל גבי קביים מפאת גילה הצעיר ומשך האשפוזים, אני סבור כי יש לקבוע פני עבר בלבד פיצוי בסך של 20,000 ₪ בלבד. הוצאות רפואיות, נסיעות: מומחה בית המשפט קבע כי התובעת לא תידרש להוצאות רפואיות בעתיד. בעבור התקופה לעבר בגין פרק זה אני קובע פיצוי בעבור הוצאות רפואיות ונסיעה בסך של 5,000 ₪. כאב וסבל: התובעת הייתה מנוטרלת מפעילות בנות גילה משך זמן ארוך עקב התאונה. ממקום התאונה פונתה התובעת על ידי מד"א לבית החולים "איכילוב". שם אושפזה מיום התאונה ועד ליום 12/4/94 (אחד עשר ימים), בגין נפיחות ורגישות בקרסול שמאל עם קושי ניכר בהפעלה ושברים של הפטישון הפנימי והחיצוני. התובעת נותחה ובוצע לה שחזור פתוח של הפטישון הפנימי וקיבוע באמצעות בורג. ביום 7/4/94 נותחה התובעת בשנית ובוצע לה קיבוע מחדש של השבר עקב תזוזה של השבר ופתיחה בקו השבר בתוך המפרק לאחר הניתוח הראשון. התובעת נעזרה לאחר הניתוח השני בקביים. בחודש מאי לשנת 1994 הוסר הגבס מרגלה של התובעת. ב-26/10/94, אושפזה התובעת בבית החולים "איכילוב" עד ליום 6.11.94 לעשרה ימים, לצורך הוצאת הקיבוע הפנימי. בשל מסכת רפואית זו, הנכויות הזמניות שנקבעו לה והנכות הצמיתה, הטיפולים הרפואיים שנעשו בה ובמשך זמן החלמתה אני סבור כי ראוי לקבוע פיצוי בגין פרק זה בסך של 80,000 ₪. סוף דבר: סכום התביעה: 155,000 ₪ בניכוי אשם תורם בשיעור 10%= 139,500 ₪. אני דוחה את הודעות צדדי ג' מן הטעם כי הרשלנות מיוחסת לא בשל פגם או חוסר תקינות המוצר (לא הוכח) אלא משום מחדליהן של הנתבעות על פי האמור בגוף הפסק. הנתבעות יישאו בהוצאות המשפט של צדדי ג'. הנתבעות יישאו בשכר טרחת עו"ד צדדי ג' בסך של 5000 ש"ח. הנתבעות יישאו בהוצאות המשפט של התובעת לרבות שכ"ט מומחים בהם נשאה התובעת, אגרת בית המשפט ושכר העדים על פי המצוין בפרוטוקולים. בנוסף יישאו הנתבעות בשכר טרחת עו"ד בשעור של 20%. כל הסכומים בהם נשאה התובעת בפועל יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום בו שילמה אותם התובעת ועד ליום התשלום בפועל כל ידי הנתבעות. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מקבלת פסק הדין. תאונות בגני שעשועים ופארקיםטרמפולינה