מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פסק דין הצהרתי לבעלות במקרקעין: 1. לפניי תביעה בה עותר התובע למתן פסק דין הצהרתי, לפיו יוצהר כי הינו הבעלים, המחזיק והמשתמש במקרקעין לא מוסדרים בשטח של 2562 מ"ר באזור "כעב אלבויב" אדמות כפר מגדל שמס (להלן: "המקרקעין"), אשר גבולותיה כדלקמן: מצפון: קאסם אבראהים (להלן: "קאסם"). מדרום: מדרון סלעים. ממזרח: ג'מיל חסן אבו סאלח. ממערב: פארס נאיף אבו סאלח (להלן: "פארס"). התובע צירף לתביעתו תשריט אשר הוכן על ידי מודד מוסמך. 2. תחילה הוגשה תביעה זו לבית משפט השלום בנצרת, אולם לאחר מכן ועל פי החלטת כב' נשיא בתי משפט השלום במחוז הצפון, הועברה התובענה לבית המשפט השלום במסעדה. בהמשך הורה כב' השופט מרדכי נדל, בהחלטתו מיום 21/04/2009 להעביר את הדיון בתובענה לבית משפט זה. 3. התובע טען בתביעתו כי הנתבע מס' 1 (להלן: "המנוח ג'מיל ז"ל"), קנה מאביו של התובע, המנוח מחמוד מיללי ז"ל (להלן: "המנוח מחמוד ז"ל") את חלקם הדרומי של המקרקעין עד למדרון הסלעים הקיים עד ליום הגשת התביעה והמצויין בהסכם המכר מתאריך 14/12/1955 (להלן: "הסכם המכר"). בהמשך, פלש הנתבע מס' 2 (להלן: "עאדל") שהינו בנו של המנוח ג'מיל ז"ל, שלא כדין למקרקעין של התובע, הכניס כלי כבד והתחיל לעבד את השטח בכדי לשנות מצב השטח הקיים. 4. הנתבעים בהגנתם העלו שתי טענות מקדמיות עיקריות, בגינן יש לטענתם לדחות את התביעה על הסף, האחת אי צירוף צו ירושה של המנוח מחמוד ז"ל וכתב הסכמה מטעם שאר היורשים או אישור של בית המשפט, השניה אי צירוף תרשים מדידה מאושר על ידי מחלקת המדידות הממשלתית, וזאת מאחר והמקרקעין לא עברו הליכי הסדר. לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי המנוח ג'מיל ז"ל קנה מהמנוח מחמוד ז"ל שטח מקרקעין שגובל עם המקרקעין אשר היו בבעלותו של המנוח ג'מיל ז"ל ובהחזקתו מצד מזרח. הנתבעים הוסיפו, כי כל המקרקעין שהיו בבעלות המנוח מחמוד ז"ל עד לאדמותיהם של השכנים קאסם מצפון ופארס ממערב, נרכשו על ידי המנוח ג'מיל ז"ל. עובדה זו אף אושרה ע"י השכן פארס לפיה המנוח ג'מיל ז"ל הינו הבעלים והשכן שלו ממזרח. עאדל טען, כי הוא נכנס למקרקעין שבבעלות אביו ואשר בהחזקת הנתבעים ובשימושם, והוא היה זכאי להכניס את הכלי הכבד להכשרת השטח שאיננו מעובד בשנים האחרונות. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי המקרקעין נשוא התביעה הנם בבעלות המנוח ג'מיל ז"ל, בהחזקתו ובשימושו מזה כחמישים שנה ויותר, ללא הפרעה או התנגדות מצד התובע, אביו או מי מטעמם, וכל השטח שגבולותיו כיום כמתואר להלן, הינו בבעלות המנוח ג'מיל ז"ל בלבד: א. ממזרח: יורשי סלימאן סלמאן אבראהים (עלי + פאיז + נביה + אבראהים). ב. מצפון: קאסם. ג. ממערב: פארס. ד. מדרום: כביש ציבורי. הנתבעים טענו עוד, כי בין המנוח ג'מיל ז"ל ובין השכן מצפון קאסם קיים מזה שנים סכסוך על המקרקעין שבצד הצפוני של אדמת המנוח ג'מיל ז"ל, והשכן האמור הסיג את גבולו של המנוח ג'מיל ז"ל ותפס חלק מהאדמה אותה רכש מהמנוח מחמוד ז"ל; קאסם אף תפס את שאר השטח שנותר בבעלות המנוח מחמוד ז"ל בצד הצפוני, דבר אשר גרם להתערבות נכבדים ושיח'ים מהכפר לפתרון הסכסוך. הנתבעים הוסיפו, כי אף מדרום לשטח המוחזק ע"י השכן קאסם, אין לתובע כל זכויות שכן שטח זה, שנותר בבעלות אביו המנוח מחמוד ז"ל, מוחזק כיום על ידי מר קאסם מצפון לחלק אותו תפס מהשטח שהיה בבעלות המנוח ג'מיל ז"ל, כאשר הסיג את גבולו כאמור. 5. הצדדים הגיעו לידי הסכמה דיונית, על פיה לא תתקבל כל עדות מפי השמועה, עדות סברה, עדות שבמומחיות ממי שאיננו מומחה, כל עדות בעל פה אשר סותרת מסמך בכתב, וכן לכל שינוי או הרחבת חזית (ראה פרוט' מיום 27/03/12 עמ' 4). בנוסף הוסכם בין הצדדים, כי מאחר והמודד מטעם התובע הינו אותו מודד מטעם הנתבעים, המודד מר הייתם חאטר (להלן: "המודד חאטר"), יעיד לגבי שני התשריטים שהכין הן עבור התובע והן עבור הנתבעים, כל זאת מבלי שיגיש חוות דעת של מומחה מטעמו. 6. בתיק זה נעשו נסיונות להביא את הצדדים לפשרה, אולם הדבר לא צלח. על כן לא היה מנוס אלא לשמוע ראיות. מטעם התובע העיד התובע בלבד. מטעם הנתבעים העידו, עאדל, פארס וגב' נאדיה ג'מיל אבו סאלח (להלן: "נאדיה"). כמו כן העיד המודד מר הייתם חאטר, אשר כאמור הוסכם כי יעיד מטעם שני הצדדים. בנוסף הוגשו על ידי שני הצדדים מסמכים שונים. 7. אין מחלוקת בין הצדדים, כי בתאריך 14/12/1955 רכש המנוח ג'מיל ז"ל מאת המנוח מחמוד ז"ל חלקת קרקע הנמצאת באזור הנקרא "כעב אלבויב" ליד כפר מג'דל שמס שברמת הגולן, וזאת על פי הסכם המכר (נספח ב' לתצהיר התובע). גם אין חולק, כי קרקע זו לא עברה הסדר על פי פקודת ההסדר. כידוע, זיהוי קרקע במקרים כאלה הינו לפי אזור ולפי גבולות עם שכנים. בענייננו, המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הינה לעניין שטח הקרקע שמכר המנוח מחמוד ז"ל למנוח ג'מיל ז"ל, וכן לעניין גבולות השטח שנמכר, כאשר על פי גרסת התובע, אביו המנוח מחמוד ז"ל מכר למנוח ג'מיל ז"ל את החלק הדרומי של חלקת הקרקע עד למדרון הסלעים הקיים. מנגד, טענו הנתבעים כי המנוח ג'מיל ז"ל רכש על פי הסכם המכר את כל השטח כולל המקרקעין נשוא התביעה. לטענתם, קרקע זו נמצאת בחזקתו ובשימושו של המנוח ג'מיל ז"ל מזה כחמישים שנה ללא כל הפרעה מצד התובע או אביו המנוח מחמוד ז"ל. הנתבעים העלו בהגנתם טענות כפי שפירטתי לעיל, לעניין הסכסוך הקיים על המקרקעין שבצד הצפוני של חלקת המנוח ג'מיל ז"ל, ואינני רואה לחזור על הדברים. אנתח להלן את ראיות הצדדים בשאלות אלו. 8. ראיות התובע: א. עדות התובע: התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, אליו צירף עותק מהסכם המכר וכן מהתרשים שערך המודד חאטר (נספח ב' לתצהיר). עוד הגיש, עותק מצו קיום צוואה של אביו המנוח מחמוד ז"ל עם הצוואה (ראה ת/3), אשר על פיהם המנוח מחמוד ז"ל הלך לעולמו ביום 05/08/1989, כאשר על פי צוואה זו התובע הינו הנהנה והיורש הבלעדי של אביו המנוח מחמוד ז"ל. בתצהירו הצהיר התובע, כי הוא יליד שנת 1950, עובד כחקלאי וכי ירש מאביו המנוח מחמוד ז"ל הרבה קרקעות בכפר מג'דל שמס וביניהן הקרקע נשוא התביעה. לשיטתו, הקרקע נשוא התביעה הייתה שייכת במקור לארבע משפחות שהן משפחת חבוס, משפחת אבו עראר, משפחת מיללי ומשפחת כנג' אבו סאלח. על פי החלוקה שנערכה בין המשפחות, החלקות של ארבע המשפחות גבלו האחת עם השניה, כאשר על פי הסדר קיבלה משפחת חבוס את החלק המזרחי, מערבה לה קיבלה את חלקה משפחת אבו עראר, מערבה לה קיבלה משפחת מיללי את חלקה ומערבה לה קיבלה משפחת כנג' אבו סאלח את חלקה. במהלך השנים מכרו הבעלים המקוריים את זכויותיהם במקרקעין ב" כעב אלבויב" לאחרים על פי הפירוט הבא: א. משפחת חבוס מכרה את זכויותיה לעלי סלימאן אבראהים. ב. משפחת אבו עראר מכרה את זכויותיה למנוח ג'מיל ז"ל. ג. משפחת כנג' אבו סאלח מכרה, לפני הגשת התביעה עסקינן, חלק מזכויותיה לסבאח שאער וחלק אחר נמכר לפריד סבאג ואחיו. התובע הצהיר עוד, כי הקרקע השייכת להם ב "כעב אלבויב" הייתה מחולקת לשני חלקים; החלק הדרומי המהווה קרקע מיושרת ומעובדת שמתחילה מאזור הידוע בשם "נעסה אבו ג'רסה" וממשיך דרומה עד גבול האזור הסלעי צפונה, והחלק הצפוני שהינו קרקע סלעית שאינה מתאימה לעיבוד ומכונה בשפת הפלאחים בשם "קרקע נקאר". התובע טען בתצהירו כי בשנת 1955 מכר המנוח מחמוד ז"ל למנוח ג'מיל ז"ל את החלק הדרומי של החלקה אשר היה בבעלותו, שהינו החלק המעובד והראוי לזריעה עד לאזור הסלעי, ואילו החלק הצפוני נשאר בחזקת אביו המנוח מחמוד ז"ל עד לפטירתו בשנת 1989, אז עבר חלק זה אליו בירושה. התובע הצהיר עוד, כי לפני הגשת התביעה, נודע לו שהמנוח ג'מיל ז"ל טוען כי הוא רכש מהמנוח מחמוד ז"ל את כל זכויותיו באזור "כעב אלבויב", וכי לא נותרה לתובע קרקע באזור זה. בעקבות זאת, פנה התובע למנוח ג'מיל ז"ל וזה הציג בפניו את הסכם המכר עם המנוח מחמוד ז"ל, ואף הרשה לתובע לצלם אותו. לאחר שעיין התובע בהסכם המכר, התברר לו כי המנוח מחמוד ז"ל לא מכר את כל זכויותיו בחלקה זו למנוח ג'מיל ז"ל, וכי החלק הצפוני המכונה "שחל אלבלאט או אלנקאר" נשאר בבעלות המנוח מחמוד ז"ל. לטענת התובע, הוא ניסה לשכנע את המנוח ג'מיל ז"ל כי הוא לא רכש את כל זכויותיו של המנוח מחמוד ז"ל באזור "כעב אלבויב", אולם הוא לא השתכנע. התובע הצהיר עוד, כי באותה תקופה היה קיים סכסוך בין המנוח ג'מיל ז"ל לבין מר קאסם, אשר בבעלותו החלקה הסמוכה לחלקת התובע בצד הצפוני, כאשר המנוח ג'מיל ז"ל טען כי קאסם פלש לחלקה הסמוכה לחלקתו בצד הדרומי, אשר לטענת המנוח ג'מיל ז"ל שייכת לו. בעקבות זאת התערבו שיח'ים ונכבדים בסכסוך, המנוח ג'מיל ז"ל הציג בפניהם את הסכם המכר עם המנוח מחמוד ז"ל, ולאחר שעיינו בו הודיעו למנוח ג'מיל ז"ל כי הקרקע הסמוכה לחלקת קאסם אינה בבעלותו אלא בבעלות המנוח מחמוד ז"ל. עוד הצהיר התובע, כי בשנת 2006 נכנסו הנתבעים לקרקע והחלו לבצע חפירות באמצעות דחפור וזאת במטרה לבצע שינוי זהות קרקע והעלמת גבולותיה, כל זאת לשם קביעת עובדות מוגמרות. בחקירתו הנגדית מעל דוכן העדים, העיד התובע כי החלוקה בין המשפחות אליה התייחס בתצהירו, נעשתה לפני כמאה שנה, וכמובן לא נכח בה אלא שמע מהמשפחה (עמ' 7 שורה 28 ועמ' 8 שורה 3). לשאלת ב"כ הנתבעים, השיב התובע כי אין לו מסמכים המעידים על חלוקה זו, ואף לא ראה מסמך כזה (עמ' 8 שורות 11 - 9). התובע לא ידע מה היה הגודל של כל הקרקע שקיבלה כל אחת מהמשפחות על פי החלוקה הישנה (עמ' 8 שורות 25, 26). באשר למה שהצהיר בתצהירו כי במהלך השנים כל אחת מהמשפחות מכרה את זכויותיה לאחרים, וכי משפחת חבוס מכרה את זכויותיה לעלי סלימאן אבראהים, הודה התובע כי לא ראה מסמך כלשהו המעיד על מכירה (עמ' 9 שורות 4 - 1). התובע לא ידע לומר מה השטח שמכר אביו המנוח מחמוד ז"ל למנוח ג'מיל ז"ל על פי הסכם המכר (עמ' 9 שורה 5). הוא גם לא ידע לסמן על גבי התרשים שערך המודד חאטר את השטחים שנמכרו על פי העסקות שטען להן בתצהירו (עמ' 9 שורות 7, 8). גם לא ידע לסמן על התרשים של המודד חאטר את השטחים שמכרה משפחת אבו סאלח כנג' לאחרים (עמ' 9 שורות 11 - 10), אולם טען כי יכל לסמן על הקרקע פיזית (עמ' 9 שורות 16, 17). התובע אישר כי מלבד הסכם המכר לא נערך תרשים כלשהו (עמ' 9 שורות 22 - 20). התובע אישר בהמשך כי שטח הקרקע שהייתה למנוח מחמוד ז"ל לפני עסקת המכר עם המנוח ג'מיל ז"ל, הייתה בערך 4, 5 דונם. לטענתו, אביו המנוח מחמוד ז"ל לא הראה לו כל תרשים, אלא סימן לו את גבולות הקרקע השייכת לו (עמ' 10 ש' 2- 1). באשר לעסקת המכר נשוא המחלוקת, טען התובע כי המנוח מחמוד ז"ל מכר למנוח ג'מיל ז"ל את החלק הדרומי ששטחו כדונם וחצי (עמ' 10 שורות 13 - 12). בעת עריכת עסקת המכר היה בן חמש שנים (עמ' 10 שורה 15). בהמשך, כאשר עומת התובע עם הסכם המכר ונשאל היכן מופיע בהסכם המכר כי אביו המנוח מכר את החלק הדרומי באזור "כעב אלבויב", נמנע התובע מלתת תשובה ישירה וטען כי אביו המנוח מכר למנוח ג'מיל ז"ל את החלק המעובד, ולאחר הרכישה נטע אותו הרוכש תפוחים (עמ' 10 שורות 27 - 26). התובע שלל את טענת ב"כ הנתבעים כי אביו מכר למנוח ג'מיל ז"ל את כל החלקה ב"כעב אלבויב", וחזר על הגרסה שמסר קודם לכן, לפיה המנוח מחמוד ז"ל מכר את הקרקע אשר ניתנת לעיבוד והשאיר בבעלותו את קרקע הנקאר אשר ניתנת לעיבוד וזריעה רק בעבודות יד, אולם לא ניתן להכניס טרקטור (עמ' 11), התובע אישר בהמשך כי ישנן בין 5 - 4 טרסות במקום ואלה נעשו על ידי המנוח מחמוד ז"ל או על ידי סבו (עמ' 11). התובע אישר כי מאז שנת 1955 ועד 2006 הוא ומשפחתו לא זרעו ולא עיבדו את החלק הצפוני אשר לטענתו נשאר בבעלותם (עמ' 12 שורות 9 - 6). כמו כן אישר כי מעולם לא השתמש ולא החזיק בחלק הצפוני, אולם הוא מכיר את גבולותיו (עמ' 12 שורות 15 - 14). התובע נשאל לעניין הסכסוך עליו הצהיר בתצהירו בין המנוח ג'מיל ז"ל לבין קאסם, וטען כי ידע על הסכסוך הזה מדודו סלים ספדי אשר גר במג'דל שמס (עמ' 12 שורות 23 - 19). התובע לא הצליח לזהות את שמות העדים אשר חתומים על הסכם המכר (עמ' 13 שורות 22 - 21). הוא גם לא ידע לתת הסבר מדוע אביו מכר חלק מהקרקע באזור "כעב אלבויב" והשאיר חלק אחר בבעלותו (עמ' 13 שורות 22, 23). התובע אישר בהמשך את הצהרתו בתצהיר לפיה התברר לו כי אביו המנוח לא מכר את כל הקרקע באזור "כעב אלבויב", רק לאחר שהמנוח ג'מיל ז"ל הציג בפניו את הסכם המכר (עמ' 16 שורות 11 - 9). התובע טען כי חלקת קאסם גובלת עם החלקה שנשארה בבעלותם מהצד הצפוני (עמ' 16 שורות 15 - 12). התובע הסביר בהתחלה כי הגיש מטעמו תצהיר של קאסם מכיוון שאביו הלך לעולמו (עמ' 16 שורה 18), אולם בהמשך טען כי סלימאן הגובל עם חלקתו עדיין בחיים והוא הגיש תצהיר של בנו הבכור קאסם שהוא בן 70 שנה (עמ' 16 שורות 20 - 21, 25). בהמשך התובע נשאל אודות התשריט שערך על פי בקשתו המודד חאטר, וציין כי לא ביקש מקאסם לחתום על התשריט, אולם ביקש זאת מפארס אשר סירב ואמר לו כי השכנים שלו מצד מזרח הם הנתבעים. לטענתו, פארס הנ"ל מכיר את הנתבעים ולא מכיר אותו (עמ' 17 שורות 8 - 1). התובע נשאל בהמשך בנוגע לשיח'ים שהתערבו לפתרון המחלוקת בין קאסם לבין הנתבעים, ונקב בשמם של חברי הוועדה והם סלים ספדי, נזיה חסין, ועלי סלימאן חוסין (עמ' 18 שורות 16 - 11), התובע הבהיר כי לא נכח בישיבה של הוועדה וכי היא לא נתנה כל החלטה כתובה (עמ' 8 שורות 21 - 17). התובע אישר בהמשך כי הוא אכן חתם על התצהיר שצורף לבקשה למתן צו מניעה שהוגש לבית משפט השלום בנצרת בת.א. 2831/06 בש"א 2981/06, כאשר בסעיף 4 לאותו תצהיר נרשם: "אני הבעלים והמחזיק והמשתמש הבלעדי בחלקה הנ"ל וזאת יותר מכ- 50 שנים". התובע טען כי חרף הצהרתו לעיל, הוא לא השתמש בקרקע אף שנה (עמ' 19 שורות 19 - 13). התובע אישר בהמשך כי עת שפנה תחילה למודד חאטר הצביע לו על הקרקע שלהם בשטח של 2966 מ"ר, בעקבות זאת הכין המודד חאטר תשריט ועליו החתים התובע ואת השכן עלי אבראהים (ראה התשריט נ/1), אולם לאחר מכן תיקן את הטעות ופנה שוב למודד שיכין עבורו תשריט חדש על שטח יותר קטן, בגודל של 2562 מ"ר (ראה התשריט "ד" (עמ' 20). מטעם התובע לא העידו עדים נוספים ולא הוגשו ראיות נוספות מלבד הסכם המכר ת/1 בנוגע לקאסם. ב. המודד חאטר: כאמור, על פי ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, עד זה העיד מטעם שני הצדדים מאחר והוא ערך תשריטים לשני הצדדים. בתשובותיו לב"כ התובע, אישר המודד חאטר כי הוא ערך את שני התשריטים (נספחים ד' + נ/1) עבור התובע, וכי תחילה ערך את התשריט נ/1 על פי הסימונים שהראה לו התובע בשטח, אולם מאחר והתובע טען בפניו כי עת שנערך תשריט זה היו בשטח שיחים ועשביה ולכן הגבולות לא היו ברורים, הוא ביקר בשטח בשנית, ועל פי הסימונים החדשים של התובע הוא ערך את התשריט (נספח ד') אשר לפיו השטח של החלקה היה יותר קטן. המודד הסביר כי המקום בו מצויה החלקה נשוא המחלוקת אינו מוסדר, אין גושים ואין חלקות, לכן הגבולות של הקרקע נקבעים על פי הצהרת היוזם (עמ' 65). בתשובותיו לב"כ הנתבעים, אישר המודד חאטר כי במקרים בהם הקרקע אינה מוסדרת כמו הקרקע נשוא המחלוקת, הוא מכין תשריט מפה מצבית על סמך ההצבעה וסימון של היוזם בלבד, ואינו מסתמך על מקור אחר כלשהו (עמ' 66 שורות 16 - 28). המודד אישר כי בצד הדרומי ובצד המערבי בשני התשריטים נשארו אותם גבולות ולא השתנו (עמ' 67 שורות 5 - 8), אולם הצד הצפוני השתנה כאשר הנקודה הצפונית מערבית נשארה, ואילו הנקודה הצפונית מזרחית זזה ב- 18, 19 מטר, וכי בין שני התשריטים מדובר בהפרש של 400 מ"ר (עמ' 67). המודד חאטר הסביר עוד, כי קיום שיחים ועשבייה בצד הצפוני של החלקה, לא היה מונע בעדו למדוד במקום אם היו מצביעים לו על הנקודה (עמ' 67 שורות 22 - 24). המודד חאטר הסביר כי השטח אשר הצביע עליו התובע בשני התשריטים ד + נ/1, נכלל בשטח אשר הצביע עליו עאדל בתשריט שערך והמסומן "ב" (עמ' 69 שורות 1 - 3). המודד הסביר כי התשריט שערך עבור הנתבעים נעשה על פי ההצבעה של עאדל (עמ' 69 שורה 7). לסיכום, התשריטים שערך המודד חאטר עבור שני הצדדים, נעשו על ידו על פי הסימונים אשר הצביע כל צד וצד למודד בשטח, על כן אין בתשריטים אלה ובעדותו של המודד חאטר כדי לתמוך בטענות מי מהצדדים או להטות את מאזן ההסתברות לטובת מי מהצדדים. 9. ראיות הנתבעים: א. עדות הנתבע מס' 2 (להלן: "עאדל"): אף תצהירו של עד זה בחלקו הינו עדות מפי השמועה ועדות שבמומחיות. עדויות אלה אסורות ואינן קבילות לאור ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים. עאדל בתצהירו למעשה חזר על הגרסה שמסרו הנתבעים בכתב ההגנה. הצהיר כי אביו המנוח ג'מיל ז"ל רכש מאת המנוח מחמוד ז"ל את המקרקעין הגובלים עם מקרקעין אחרים שהיו בבעלות המנוח ג'מיל ז"ל ובחזקתו מצד מזרח של המקרקעין נשוא התביעה. לטענתו, כל המקרקעין שממערב למקרקעין שהיו בבעלות המנוח ג'מיל ז"ל עד לאדמתם של השכנים מר פארס ממערב ומר קאסם מצפון, נרכשו על ידי המנוח ג'מיל ז"ל מאת המנוח מחמוד ז"ל, וכי השכן מר פארס מאשר עובדה זו. עאדל הצהיר עוד, כי שני השלישים המזרחיים מהחלקה באזור "כעב אלבויב", נרכשו ממשפחת עראר והשליש המערבי נרכש מהמנוח מחמוד ז"ל, כאשר החלק שנרכש ממשפחת עראר נרכש קודם לחלק שנרכש מהמנוח מחמוד ז"ל. עוד הצהיר עאדל, כי השליש המערבי של החלקה אשר נרכש מהמנוח מחמוד ז"ל, נרכש כהשלמה לשני השלישים שנרכשו קודם לכן ממשפחת עראר, והחלקה הפכה לשלושה שלישים שעובדו מאז כמקשה אחת ע"י הוריו ז"ל, על ידו וכן על ידי אחיו הגדולים ממנו. הם החזיקו במקרקעין נשוא התביעה, השתמשו בהם במשך עשרות שנים, ועיבדו אותם ללא כל התנגדות ו/או הפרעה מצד התובע או מי מטעמו. עאדל הצהיר עוד, כי המקרקעין נשוא התביעה הנם בבעלותם, בחזקתם ובשימושם מזה כחמישים שנה ויותר, וכל השטח שגבולותיו מפורטים להלן הינו בבעלותם בלבד: א. ממזרח: יורשי סלימאן סלמאן אבראהים (עלי + פאיז + נביה אבראהים). ב. מצפון: קאסם. ג. ממערב: פארס (היום בני המנוח אחמד עלי אלסבאג + סיאח תופיק אלשאער). ד. מדרום: כביש ציבורי. בהמשך התייחס עאדל לסכסוך הקיים מזה שנים בין אביו המנוח ג'מיל ז"ל לבין השכן מצפון לחלק המערבי של חלקתם מר קאסם, כאשר לטענתו השכן האמור הסיג את גבול חלקתם ותפס חלק מהאדמה אותה רכש אביו המנוח ג'מיל ז"ל מאת המנוח מחמוד ז"ל. לטענתו, השכן תפס את השטח הסלעי הקטן שנותר בבעלות המנוח מחמוד ז"ל בצד הצפוני של החלקה, ולמרות התערבות נכבדים ושיח'ים, הסכסוך טרם נפתר. לטענת עאדל, מדרום לשטח המוחזק ע"י השכן קאסם, אין לתובע כל זכויות בשטח הקטן שנותר בבעלות המנוח מחמוד ז"ל שכן הוא מוחזק כיום על ידי קאסם מצפון לחלק שבבעלותם של הנתבעים שאת גבולו הסיג. עאדל הצהיר עוד, כי בשל הסלעים בחלקה, היה קשה מאוד לעבד את כל חלקיה של החלקה שבבעלותם למטעי תפוחים, לכן במשך שנים רבות עובדו כל שטחי החלקה לזריעת פלחה ועיבודים עונתיים כגון חיטה ושעורה, באמצע שנות השבעים החליטו במשפחה לעבור לעיבוד חלק מהקרקע לנטיעת עצי תפוחים והשטח שהיה קשה לנטיעת עצים, נשאר לעיבודי פלחה שונים, אותו חלק שהיה נטוע עצי תפוח עובד כמעט במשך שנים ארוכות עד שהאזור הפך קרוב לאזור התעשייה ובעל פוטנציאל לשמש כאזור תעשייתי ומסחרי, אז ולפני כשש שנים בערך עקרו את העצים. בחקירתו הנגדית נדרש עאדל לסמן את גבול הקרקע אשר רכשו על פי גרסתם, והוא סימן באדום על גבי הצילום ג/1 וטען כי הטופוגרפיה של הקרקע שונתה על ידי השכן מצפון וכי כיום ישנו רצף של אבנים בתוך השיחים ולא כפי שכתוב בהסכם המכר (עמ' 29 שורות 5 - 7). המדובר בגרסה חדשה שלא הוזכרה כלל וכלל בתצהירו של עאדל. בהמשך נדרש לסמן היכן "שחל בלאט" ו"נקאר" שהוא הגבול הצפוני לחלקה שרכשה, אולם עאדל טען כי אינו יכל לסמן זאת על גבי הצילומים שהוגשו מטעמו מאחר והצילומים משקפים את המצב ביום עריכתם בשנת 2006 ולא בתקופת עריכת ההסכם (עמ' 29 שורות 18 - 19). בהקשר זה ראוי לציין, כפי שקבעתי גם לגבי התובע, כי הנתבעים נמנעו גם הם מלהציג חוות דעת של מפענח צילומי אוויר מתקופות שונות שיש בהן כדי להצביע על הגבול הצפוני, לפני שהשכן ביצע את השינויים ולאחר מכן. גם כאן אי הגשת חוות דעת של מפענח צילומי אוויר צריכה להיזקף לרעת הנתבעים, ואותם כללים שקבעתי בעניין באשר לתובע, חלים גם כאן בהבדל אחד והוא הכלל לפיו התובע הוא המוציא מחברו ועליו נטל ההוכחה להטות את מאזן ההסתברות לטובתו, ואילו הנתבעים אינם חייבים להטות את מאזן ההסתברות לטובתם. בהמשך לא עלה בידי עאדל להצביע על מועד הפלישה של השכן מצפון לחלקה שלהם (עמ' 29 שורה 25), עאדל נשאל בהמשך על האדמה שנשארה בבעלות המנוח מחמוד ז"ל אשר מופיעה בהסכם המכר כ"שחל בלאט" ו"נקאר", והשיב תשובה ומתחמקת ותמוהה: "אני יודע מה ששייך לי, הקרקע הזו לפי החג'ה שנשארה לו לא ידועה אם היא דונם או מטר או עשרה דונם, יודעים שמצפון יש שכן אשר מעבד את האדמה, או שוויתר לו, מכר לו, הוא צריך לחפש את האדמה שלו, אני לא צריך לעשות זאת" (עמ' 33 שורות 2 - 23). במהלך חקירתו הנגדית, עאדל טען כי הסכם הרכישה שלהם ממשפחת עראר אינו בנמצא. בהמשך, עומת עאדל עם גרסת התובע, אשר לפיה עת שהגיע התובע אליהם בשנת 2006 הראה לו בטעות אביו המנוח ג'מיל ז"ל את הסכם הרכישה עם משפחת עראר, וחזר על הגרסה שמסר כי לא ידוע לו דבר כזה על אף שנכח באותה פגישה (עמ' 36 שורה 18). בהקשר זה עאדל נמנע מלהזמין את אותם אנשים אשר נכחו באותה פגישה ולא נתן כל הסבר מתקבל על הדעת לאי זימונם, גם נקודה זו יש לזקופה לרעתו. בהמשך ולשאלת ב"כ התובע, השיב עאדל כי בכל הנוגע לפרטים שמסר בתצהירו בנוגע לכך כי השטח של משפחת אבו עראר כפול מן השטח של משפחת התובע, שמע פרטים אלה מאביו ומהשכנים (עמ' 37 שורות 6 - 11). ברור שהמדובר בעדויות מפי השמועה אשר אינן קבילות. עאדל בהמשך טען כי עיבדו את הקרקע נשוא המחלוקת עד שנות השבעים פחות או יותר, אז הפסיקו לזרוע חיטה ושעורה (עמ' 38 שורות 13 - 14). גרסה זו סותרת את סעיף 24 (א) לתצהירו שם טען כי: "באמצע שנות השביעים החלטנו במשפחה לעבור לעיבוד חלק מהקרקע לנטיעת עצי תפוח והשטח שנשאר שהיה קשה לנטיעת עצים נשאר לעיבודי פלחה שונים". גם בהמשך הודה כי מאז שנת 1975 לא נעשה דבר בקרקע שהיא צפונית לסימן X בתצלום ג/3 (עמ' 39 שורות 5 - 6). בהמשך נשאל עאדל מדוע לא זומן אחיו הבכור על אף שהודה כי הוא עיבד את האדמה ועאדל השיב תשובה שאינה מניחה את הדעת לפיה לא יוכל לסחוב את כל המשפחה (עמ' 39 שורה 28). בהמשך העלה עאדל גרסה חדשה שלא היה לה כל זכר בתצהיר (סעיפים 18, 19 לתצהיר), לפיה קיים שיתוף פעולה בין התובע לבין השכן מצפון - קאסם, וכי התובע מכר את השטח שנותר בבעלותו לשכן הנ"ל או וויתר עליו (עמ' 45 שורות 9 - 11). ב. עדות פארס: בתצהיר עדות ראשית מטעמו, מסר עד זה כי הוא יליד 1935, ובבעלות משפחתו קרקע באזור "כעב אלבויב" אשר נמצאת בצידה המערבי של חלקת הנתבעים. פארס הצהיר כי ידוע לו היטב כי החלקה המזרחית לחלקתו הינה בבעלות ובחזקת הנתבעים, אין לתובע כל זכות בה ומעולם לא ראה את התובע בחלקה נשוא הסכסוך. עד זה צירף לתצהיר שני הסכמי מכר, על פיהם מכר בשנת 2006 למר סיאח תופיק אלשאער שטח של 200 מ"ר ובשנת 2007 מכר לבנו המנוח אחמד עלי אלסבאג', את שאר הקרקע שהייתה בבעלותו באותו אזור. בשני הסכמי המכר צויין במפורש, כי השכנים שלו מצד מזרח הינם הנתבעים. הצהיר עוד, כי השטח מצפון לחלקתו המקורית היה והנו בבעלות מר קאסם וכי לא הייתה מצפון לחלקתו או ממזרח לה קרקע לתובע. הוסיף, כי מר קאסם פלש לחלק הצפוני של חלקתו והכשיר דרך בכביש הראשי מדרום מערב לחלקתו, העד מחה על כך ולבסוף התערבו נכבדים והוא ויתר לו. הצהיר עוד, כי הוא חתום על תשריט המדידה של הנתבעים כשכן שלהם ממערב. מחקירתו הנגדית של עד זה עולה, כי הוא בן דודו של עאדל, וכי ערך את הסכם המכר עם משפחת סבאג, כאשר כבר ידע אודות הסכסוך בין הנתבעים לתובע (עמ' 48 שורה 15, עמ' 50 שורות 25, 26). אותו עקרון חל על ההסכם הנוסף עם סיאח שאער (עמ' 52 שורות 13 - 14). מהאמור ניתן כבר לומר עתה כי אין המדובר בעד אובייקטיבי אשר אין לו כל אינטרס בתוצאות המשפט ועל כן יש לבחון את עדותו במשנה זהירות. העד פארס העיד בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי הקרקע מדרום לכביש הייתה כל הזמן בבעלות דודו המנוח מוחמד סעיד סאלח, כי שטח זה נמכר לאגודה שהקימה בית קירור, וכי לפני שהכשירו אותה הייתה עם החלק מצפון לכביש חלקה אחת (עמ' 48 שורות 10 - 24). אולם בהמשך, כאשר עומת עם הסכם המכר משנת 1955 שם נאמר, כי בצד המערבי של החלקה שמכר המנוח מחמוד ז"ל למנוח ג'מיל ז"ל, נמצא אסכנדר חדאד, ונשאל אם באמת אביו של פארס היה הבעלים, מדוע לא רשמו אותו, פארס השיב: "אתה צריך לשאול המקום שבו הקימו את בית הקירור של אלמרג' זה רכשו מהרבה אנשים ממשפחת אבו סאלח, מתוכם מוחמד סעיד אבו סאלח, אין לי שום הסבר שהשם אסכנדר חדאד הופיע בהסכם כפי שאתה טוען" (עמ' 53 שורות 12 - 14). זאת ועוד, מעיון בשני ההסכמים אשר צירף לתצהיר עולה, כי אלה נערכו בתאריכים שונים לאחר הגשת התביעה וצויין בהם כי בגבול המזרחי של הקרקע שמכר העד פארס, נמצאת הקרקע השייכת למנוח ג'מיל ז"ל. יתירה מזו, בשני ההסכמים מופיע עאדל כעד והדבר מעורר תמיהות וסימני שאלה שמא עאדל ביקש לרשום בהסכמים אלה כי בגבול המזרחי של הקרקע הנמכרת נמצאת הקרקע בבעלות אביו המנוח ג'מיל ז"ל. אף תמוהה גרסתו של העד פארס אשר טען כי לא ידוע לו שעאדל חתם כעד על שני ההסכמים, כאשר על פי גרסתו הוא עצמו ערך אותם, אולם בהמשך כאשר הוצגה חתימת עאדל בתור עד על שני ההסכמים, טען כי חתם על ההסכמים בפני הקונים, נתן להם אותם והם כנראה החתימו את עאדל ואת יתר העדים (עמ' 51, 52). אף בהמשך ובעת עריכת ההסכם השני עם משפחת סבאג, כאשר המנוח ג'מיל ז"ל לא היה בחיים, העד פארס רשם בהסכם במקום המנוח ג'מיל ז"ל את שמו של עאדל בלבד ולא את אחיו. כשנשאל לעניין זה, השיב פארס, כי עאדל הוא האישיות הבולטת בין האחים והוא האחראי (עמ' 52 שורה 23). ג. עדות נאדיה אבו סאלח (להלן: "נאדיה"): המדובר בבתו הבכורה של המנוח ג'מיל ז"ל ואחותו של עאדל. בתצהיר עדות ראשית הצהירה, כי הנה ילידת 1951 וכי מאז שהגיעה לגיל בינה ועד שהתחתנה, הלכה עם אביה ובני משפחתה לקרקע נשוא התביעה ומעולם לא ראתה את התובע או מי מבני משפחתו במקרקעין שבצפון לחלקתם, אולם ידעה מאביה כי קנה את המקרקעין בצד המערבי לחלקתם מהמנוח מחמוד ז"ל. היא יודעת מידיעה אישית כי בני משפחתה עיבדו את החלקה עיבודי פלחה וזרעו בה חיטה, עדשים ושעורה, ובצד הדרומי נטעו עצי תפוח לפני כעשרים וחמש שנים ויותר, עד שעקרו את העצים לפני מספר שנים. הצהירה עוד, כי ידוע לה על הסכסוך בין משפחתה לבין קאסם אשר פלש לחלקת הוריה באזור הנ"ל. עוד הצהירה כי החלק הדרומי היה טוב יותר לעיבוד ועובד על ידי מחרשה באמצעות בעלי חיים בעבר, ואילו בחלקים הצפוניים אביה ושאר בני המשפחה עיבדו את השטחים הראויים עיבודים ידניים. בחקירתה הנגדית העידה, כי התחתנה בשנת 1972 ועד לנישואיה הלכה עם אביה לעבד את האדמה באזור "כעב אלבויב" (עמ' 59). במהלך עדותה הצביעה על גבולות החלקה שבבעלותם למעט הצד הדרומי של הכביש (עמ' 60 שורה 28). ד. עדות עלי סלימאן אבראהים (להלן: "עלי"): בתצהירו הצהיר כי הוא יליד 1952 וכי משפחתו הבעלים של חלקת קרקע הגובלת עם חלקת הנתבעים בצידה המערבי. לדבריו, במשך השנים בהם עיבד את המקרקעין שלו, פגש במנוח ג'מיל ז"ל ובבני משפחתו כאשר עיבדו את חלקת המקרקעין הגובלת עם חלקתו. עוד הצהיר, כי מעולם לא פגש את המנוח מחמוד ז"ל או מי מבני משפחתו במקרקעין שליד החלקה, וידוע לו כי המנוח מחמוד ז"ל מכר את חלקתו מלפני זמן רב למנוח ג'מיל ז"ל. בחקירתו הנגדית, אישר כי הוא היה ראש הוועדה של האגודה שהקימה בית קירור עד לפני שנתיים (עמ' 72 שורה 23), וכי עת שרכשו קרקע מהנתבעים לאגודה נערך הסכם ונעשו מדידות וגם כאשר קנו קרקע מהשכן חיכמת קנג' אבו סאלח, נעשו מדידות וישנו הסכם. עלי נשאל אם ידוע לו כי הקרקע של חיכמת הייתה שייכת במקור למשפחה נוצרית בשם משפחת אסכנדר חדאד, והשיב כי שמע שם זה אולם אינו יודע אם הקרקע שייכת למשפחת אסכנדר חדאד, הוא רק ראה את חיכמת משתמש בקרקע (עמ' 74 שורות 1 - 3). בהמשך העיד עלי, כי הנתבעים הפסיקו בשנות 71, 72 לזרוע חיטה ושעורה, בקרקע הראויה לעיבוד נטעו תפוחים, ובשאר הקרקע הפסיקו לזרוע חיטה ושעורה. הנתבעים נטעו תפוחים מדרום לכביש וגם בצד הצפוני של הכביש (עמ' 75 שורה 27). עלי אישר כי החלק העליון של הקרקע היה "נקאר" וזרעו בו חיטה ושעורה בעבודות יד, בידיים ולא השתמשו בטרקטור (עמ' 77 שורות 6 - 10). בהמשך אישר עלי כי בחלק של הקרקע הנקרא "נקאר" לא השתמשו משפחת הנתבעים כלל וכלל (עמ' 77). 10. דיון והכרעה: הסכם המכר: מאחר והמדובר בתביעה הנשענת על הסכם המכר משנת 1955, יש לבחון תחילה את נוסח הסכם המכר ולבדוק האם ניתן לגלות ממנו את כוונת הצדדים ואומד דעתם בעת עריכתו. ראשית כל אדגיש, כי התובע לא הביא אף ראיה ישירה שיש בה כדי לשפוך אור ולסייע לבית המשפט כדי להגיע לאומד דעתם של הצדדים עת עריכת ההסכם, הוא אף לא הביא עד כלשהו שנכח עת עריכת ההסכם על מנת לעמוד על נסיבות עריכתו ההסכם. בנסיבות אלה לא ניתן לעמוד על אומד דעתם של הצדדים להסכם המכר. באשר ללשון ההסכם, אכן בהסכם המכר צויין, כי בגבול הצפוני של המקרקעין אשר מכר המנוח מחמוד ז"ל, נמצאת קרקע שהינה "שחל בלאט" ו"נקאר" שנותרה בבעלות המנוח מחמוד ז"ל. מהראיות שהובאו לא הייתה כל מחלוקת בין הצדדים על עצם קיומו של חלק כזה שנותר בבעלות המנוח מחמוד ז"ל, עם זאת לא עלה בידי התובע להוכיח את גודלו ומיקומו המדוייק של חלק זה. התובע גם לא הצליח לזהות את גבולות ושטח החלק שנמכר כאשר סימן בצד הצפוני של השטח שמכר אביו למנוח ג'מיל ז"ל גבולות שונים. סימונים אלו נעשו באופן שרירותי ללא כל יסוד עובדתי, ללא תימוכין של ראיה כלשהי או תשריט כלשהו המראה את גבולות וגודל השטח שהיה בבעלות אביו לפני שמכר למנוח ג'מיל ז"ל. התובע אף לא הראה כל תשריט המלמד על גודל ושטח החלק שנמכר למנוח ג'מיל ז"ל. יתירה מזו, בהסכם המכר נרשם כי בגבול המערבי לשטח שנמכר, נמצאת קרקע ששייכת לאחד בשם אסכנדר חדאד. מהראיות שהובאו לא ניתן להגיע, על פי מאזן ההסתברות, למסקנה המלמדת על קיומו של שכן כזה בצד המערבי לשטח שנמכר, כאשר התובע לא הביא שמץ של ראיה המוכיחה כי אכן שכן כזה היה קיים עת חתימת הסכם המכר בשנת 1955. אף חלק מעדי הנתבעים לא שמעו עליו, כגון עאדל (עמ' 41 שורות 24 - 28) והעד פארס (עמ' 53 שורות 10 - 14), ואילו העד עלי ציין בעדותו כי שמע בשם, אולם אינו יודע אם הקרקע במערב לקרקע שנמכרה למנוח ג'מיל ז"ל, שייכת למשפחת חדאד (עמ' 74 שורות 1 - 3). בהינתן האמור, סבור אני כי הסכם המכר לבדו אין בו כדי להטות את כפות המאוזניים לטובת מי מהצדדים. סיכום ומסקנות: באשר לשאר ראיות התובע, חלק מעדותו ומתצהירו של התובע כגון החלוקה המקורית בין ארבע המשפחות וכן לעניין המכירות שביצעו הבעלים המקוריים לאחרים, נשענו על עדות מפי השמועה. התובע לא הביא שמץ של ראיה התומכת בגרסתו, ולכן על פי ההסדר הדיוני בהקשר זה, כל העניינים אשר העיד עליהם ושהם מפי השמועה אינם קבילים. אף לגופם של דברים, התובע בחקירתו הנגדית הודה בפה מלא כי אינו יודע מה השטח שקיבלה כל אחת מארבע המשפחות, לרבות המשפחה שלו (עמ' 8 שורות 25, 26), משמעות הדבר התובע בעצמו הודה כי אינו יודע מה גודל הקרקע שהייתה בבעלות אביו המנוח מחמוד ז"ל באזור "כעב אלבויב". זאת ועוד, התובע העיד על קיומה של ועדה המורכבת משיח'ים ונכבדים שונים שהוקמה לשם פתרון הסכסוך עם הנתבעים, ולמרות שנקב בשמותיהם של חברי הוועדה, נמנע מלהביא ולו אחד מחברי הועדה על מנת לתמוך בגרסתו. אציין עוד, כי בסעיף 4 לתצהיר עליו חתם התובע לשם תמיכה בבקשתו לצו מניעה זמני, הצהיר כי הוא המחזיק והמשתמש הבלעדי בחלקה נשוא המחלוקת, וזאת מזה כ- 50 שנה. בחקירתו הנגדית הודה בפה מלא כי מעולם לא החזיק והשתמש בחלקה, אף הודה כי עד שנת 2006 לא ידע שיש לו זכויות בחלקה. אין ספק כי עדותו של התובע בבית המשפט סותרת באופן חזיתי את הגרסה שמסר בסעיף 4 לתצהיר הנ"ל. זאת ועוד, התובע הודה במהלך חקירתו הנגדית כי מעולם לא נערך תשריט של החלקה שהייתה בבעלות המנוח מחמוד ז"ל, גם לא נערך כל תשריט המתאר את השטח שנמכר למנוח ג'מיל ז"ל. עם זאת, ולשאלת ב"כ הנתבעים איך הוא יודע את גבולות החלקה אשר נותרה בבעלות המנוח מחמוד ז"ל, הוא טען כי אביו המנוח מחמוד ז"ל סימן לו את גבולות הקרקע השייכת לו (עמ' 9 שורה 28, עמ' 10 שורות 1, 2). תשובה זו נראית תמוהה בעיניי, ולטעמי אינה עומדת במבחן השכל הישר ונסיון החיים. הרי אין חולק כי עת עריכת הסכם המכר בשנת 1955 התובע היה בן חמש שנים בלבד, ומובן מאליו כי בגיל כזה לא היה מעורב בהסכם המכר, לא ידע מאומה על אותו הסכם מכר ואף ברור כי המנוח מחמוד ז"ל לא סימן לו את גבולות החלקה בשנת 1955. התובע בעצמו הודה כי משנת 1955 עד שנת 2006 כלל לא ידע כי לאביו המנוח מחמוד ז"ל נותרה קרקע באזור "כעב אלבויב". עדות זו מובילה למסקנה, כי לא יתכן והדבר אינו מתקבל על הדעת שאביו המנוח מחמוד ז"ל יסמן לתובע במהלך תקופה זו את גבולות חלקתו באזור "כעב אלבויב", שכן התובע לא ידע בכלל שיש לאביו המנוח מחמוד ז"ל קרקע באזור, ואם נוסיף לכך את העובדה אשר אינה שנויה במחלוקת, לפיה המנוח מחמוד ז"ל נפטר בשנת 1989, הרי שבשנת 2006 המנוח מחמוד ז"ל לא היה בחיים ולא יכל לסמן לו את גבולות החלקה. המסקנה העולה מהאמור הינה, כי הסימון שנעשה על ידי התובע בשנת 2006 היה שרירותי, מחוסר כל בסיס ומכאן השוני בין שני התשריטים שערך המודד חאטר. יתירה מזו, התובע הודה כי כאשר פנה למודד חאטר על מנת שיכין עבורו תרשים של החלקה שבבעלותו, הוא סימן למודד שתי חלקות בגדלים שונים ששטחם הכולל הינו 2966 מ"ר, בהתאם לסימונים ערך המודד חאטר את התשריט נ/1. אולם, לאחר מכן גילה התובע את הטעות, פנה אל המודד חאטר בשנית, הצביע לו על חלקה קטנה יותר בשטח של 2562 מ"ר והמודד ערך תשריט שני ( ראה התשריט "ד"). הנה אנו למדים כי התובע עצמו אינו יודע מה גבולות וגודל החלקה אשר הוא טוען לבעלות בה. בהקשר זה אציין, כי התובע הסביר בעדותו בבית המשפט כי הטעות נבעה מכך שבפעם הראשונה כאשר הצביע למודד על גבולות החלקה היו עצי שיח. אמנם המודד חאטר אישר את דברי התובע כי אכן התובע פנה אליו בשנית וטען בפניו, כי בביקור בשטח בפעם הראשונה הגבולות לא היו ברורים בגלל שיחים ועשביה, ולכן נתבקש תיקון הגבול בנקודה הצפונית מזרחית (עמ' 65 שורות 26 - 20). חרף העובדה כי דבריו של התובע נתמכו כאמור על ידי המודד חאטר, נראה לי כי הסברים אלה אינם מניחים את הדעת וזאת מאחר ונסיון החיים מלמד כי אדם הטוען לבעלות על קרקע וטוען כי הוא מחזיק בה מזה כ- 50 שנה כטענת התובע, הגיוני ומתקבל על הדעת שידע את גבולותיה ולא יטעה בהבדלי שטח של כ- 400 מ"ר, שטח אשר לכל הדעות אינו קטן. מעבר לאמור לעיל, התובע לא הניח לפתחו של בית המשפט כל מסמך או תשריט שיש בהם כדי ללמד על גבולות וגודל הקרקע שהייתה בבעלות המנוח מחמוד ז"ל לפני שמכר למנוח ג'מיל ז"ל, הוא גם לא הציג כל תשריט המראה מה גבולות וגודל השטח שמכר המנוח מחמוד ז"ל למנוח ג'מיל ז"ל, נהפוך הוא, התובע הודה כי בעת עריכת עסקת המכר בין המנוח מחמוד ז"ל לבין המנוח ג'מיל ז"ל, לא היו מפות או תוכניות כלשהן (עמ' 9 ש' 18 - 19, 22). באשר לראיות הנתבעים, עדותו של עאדל כאמור בחלקה הייתה מפי השמועה אשר אינה קבילה על פי ההסדר הדיוני, בחלקה האחר הייתה תמוהה ומתחמקת כפי שפירטתי לעיל. בנסיבות אלה, גם עד זה לא זכה לאימוני ולא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על פי עדותו. באשר לעדותו של העד פארס, עד זה לא הותיר עליי רושם חיובי, תשובותיו בחלקן עמדו בסתירה להסכם המכר, ובחלקן היו מתחמקות ומעוררות תמיהות וסימני שאלה. אם נוסיף לכך כי שני הסכמי המכר נערכו לאחר הגשת התביעה נשוא תיק זה, ובשניהם מופיע שמו של עאדל בתור עד, ואף שמו רשום בהסכם השני כבעל הקרקע הנמצאת בצד המזרחי של הקרקע שמכר העד, יש בכל אלה כדי לפגוע במהימנות העד ובאובייקטיביותו. לטעמי מדובר בעדות המלמדת על מגמתיות, שמטרתה לסייע לנתבעים בהגנתם, ועל כן אינני יכול ליתן לעדות זו משקל ראייתי שיש בו כדי לתמוך בגרסת הנתבעים. באשר לעדותה של עדת הנתבעים נאדיה, אמנם לא עלו סתירות מהותיות בעדותה של נאדיה, עם זאת ראוי לזכור כי המדובר בעדות בעל פה של בעל אינטרס בתוצאות המשפט, אשר אינה נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי. לעניין עדות עלי מטעם הנתבעים, אציין כי למעט סתירה שפירטתי עת ניתוח עדותו, לא עלו סתירות מהותיות בעדותו של עד זה, והתרשמותי הכללית מעד זה הינה כי המדובר בעד אובייקטיבי שאין לו כל אינטרס בתוצאות המשפט. עדותו השאירה עליי רושם חיובי, עם זאת סבור אני כי אין בעדות זו יחד עם שאר ראיות הנתבעים, כדי להוכיח את גרסתם כפי שנטענה בהגנתם. השאלה הניצבת כעת בפנינו כבר בשלב זה היא, אם אכן התובע הצליח להוכיח כי החלקה נשוא התביעה, הינה בבעלותו, בחזקתו ובשימושו? התשובה לשאלה זו היא שלילית. לאחר שסקרתי את ראיות הצדדים בפרוטרוט, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא השכיל להוכיח את גודלו, מיקומו המדוייק וגבולותיו של השטח, אשר טוען לבעלות בו. התובע בעדותו בבית המשפט הודה כי יש ברשותו תצלומי אוויר של החלקה נשוא המחלוקת, אולם נמנע מלהביא חוות דעת המפענחת את צילומי אוויר כדי להוכיח את טענתו לפיה המקרקעין נשוא התביעה הינם "שחל בלאט" ו"נקאר" שאינם ניתנים לעיבוד או לזריעה, וכי לא היו נטועים או זרועים משנת 1955 ועד היום. הסבריו של התובע להימנעות מהבאת חוות דעת זו היו כי פנה למומחה על מנת להביא חוות דעת, אולם לאור העובדה כי ירד שלג באזור לא הצליח המומחה להגיע למקום (עמ' 21 שורות 21 - 22). אין חולק כי תביעה זו מתנהלת למעלה משש שנים והייתה לתובע שהות מספקת להזמין מומחה בתקופות בהן לא ירד שלג באזור, על כן הסבר זה של התובע תמוה ואינו מתקבל על הדעת, התנהלות זו תומכת בחזקה המושרשת בפסיקה מזה שנים רבות, על פיה: "יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית, כך ניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד.... התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה שאילו הובאה הראיה או הושמע העד .... היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובנסיון החיים, לפיה; דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, הייתה פועלת לחובת הנמנע, בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה" (ראה ספרו של קדמי - דיני ראיות, חלק שלישי תשנ"ט עמ' 1391). בענייננו, כאמור ההסברים שהביא התובע להמנעותו מהבאת חוות דעת של מומחה לפענוח צילומי אוויר אינם הגיוניים או מתקבלים על הדעת, והנני דוחה אותם. על כן יש להחיל את החזקה הנ"ל על פיה התובע נמנע מלהביא חוות דעת כזו, מאחר והיה בה כדי לתמוך בגרסת הנתבעים. בהקשר זה ראוי לציין, כי ב"כ התובע בסיכומיו ביקש להחיל את החזקה הזו על הנתבעים אשר נמנעו מלהביא חוות דעת מטעמם. אכן חזקה זו חלה גם על הנתבעים, עם זאת נעלם מעיניו של ב"כ התובע כי המדובר בהליך אזרחי בו על התובע להרים את הנטל ולהטות את כפות המאזניים לטובתו, נטל כזה אינו מוטל על שכמם של הנתבעים. כאן המקום לחזור ולהדגיש, כי בפנינו עדות יחידה של התובע אשר לא נתמכה בכל ראיה או בעדות אחרת. התובע נמנע מלהביא עדים אובייקטיביים שיש בהם כדי לתמוך בגרסתו כי אביו המנוח מחמוד ז"ל מכר רק את החלק הדרומי הניתן לעיבוד והשאיר בבעלותו את החלק הסלעי הצפוני. התובע לא הצליח להוכיח היכן נמצא במדוייק השטח הסלעי "שחל בלאט" ו"נקאר", אשר לטענתו נשאר בבעלותו. זאת ועוד, הסתירות המהותיות והתהיות אשר עלו בעדותו של התובע כפי שפירטתי לעיל, יש בהן כדי לפגוע במהימנותו ולהשמיט את הקרקע עליה מבוססת עדותו. בהינתן האמור, אינני יכול ליתן אימון בגרסת התובע, ומכל מקום, אין בגרסת התובע כמפורט לעיל, כדי להרים את נטל השכנוע. כלל ידוע במשפט אזרחי הוא, כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של התובע, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" (תלמוד בכלי, מסכת בבא קמא). בעניין זה יפים דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 2781/93 דעקה נ. בית חולים כרמל חיפה פ"ד נג (4) 526, שם קבעה: "הכלל הראייתי הבסיסי, הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא, כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין 'המוציא מחברו עליו הראיה'. על פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי...". (ראה גם ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, וכן קדמי "על הראיות, הדין בראי הפסיקה, חלק שלישי עמ' 1301). בענייננו, אין ספק כי נטל השכנוע רובץ על כתפי התובע, משלא הרים התובע את תביעתו בדרגה העולה על מאזן ההסתברות הנהוג בתיקים אזרחיים, דינה של התביעה להידחות מטעם זה. נוכח מסקנה זו ומשלא הגישו הנתבעים תביעה שכנגד להצהיר על זכותם בקרקע נשוא המחלוקת, אינני נדרש להכריע בשאלה אם אכן הנתבעים עמדו בנטל ההוכחה על פי מאזן ההסתברות ובאם לאו. 11. סוף דבר, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו במשפט אזרחי על פי הכלל של "הטיית מאזן ההסתברות", ומכאן דינה של התביעה להידחות. 12. התובע ישלם לנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ נכון להיום. בעלותמקרקעיןהצהרת בעלותמקרקעין לא מוסדריםהסדר קרקעותפסק דין הצהרתי