מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פירוק חברה משותפת: עניינן של התביעות שבפניי, בתמצית 1. שני חברים (יכונו "השותפים") יצאו לדרך בשנת 1995 והקימו יחדיו, בחלקים שווים, את חברת ליגה עץ, שעסקה בשיווק ,ייבוא ובהמשך בייצור מוצרי עץ ופורניר. במהלך ארבעת השנים לקיומה של החברה התגלעו מחלוקות וסכסוכים בין השותפים. לאחר ניסיונות לגשר על הפערים, הגיש בן צור בשלהי שנת 1999 בקשה לפירוק החברה, כשאין מחלוקת שבעת הגשת הבקשה לפירוק החברה הייתה סולבנטית ולא היו לה נושים חיצוניים. למרות דברים שנאמרו בבית משפט של פירוק, ובהעדר הסכמות לאימוץ דרכי פעולה אחרות שיובילו להפרדת כוחות, ניתן לבסוף צו פירוק לחברה המשותפת. צו הפירוק הוביל למכירת נכסי החברה וכיוון שלא היה די בתמורה כדי לכסות את הלוואות הבעלים של השותפים, הפסידו אלו חלק מהשקעותיהם בחברה, כשאין מחלוקת שהשקעות בן צור היו גדולות יותר. כל צד מאשים את השני בקורות החברה; כל צד טוען כלפי האחר כי הוא אחראי לאובדן ההשקעות בחברה ולנזקים שנגרמו בעקבות סגירתה. שתי התביעות שבפניי עוסקות במערכת היחסים בין השותפים במהלך חיי החברה; בהתנהלותם עובר ולאחר שהוגשה בקשת הפירוק ובתוצאות סגירת החברה. להלן העובדות העיקריות הדרושות לשם הכרעה בתיק זה 2. התובע בת"א 1938-11-09 והנתבע בת"א 153283/09, מר יצחק כהן בן צור (להלן: "בן צור" ו"תביעת בן צור", בהתאמה) והנתבע 1 בת"א 1938-11-09 והתובע בת"א 153283/09 , מר יחזקאל נחום (להלן: "נחום" ו"תביעת נחום", בהתאמה) הקימו ביום 21/2/1995 חברה בשם "ליגה עץ" (להלן: "החברה" ו/או "ליגה עץ"). בן צור ונחום היו בעלי המניות היחידים בחברה ואחזקותיהם בחברה היו שוות. בעת הקמתה החברה עסקה בייבוא ושיווק פורניר גמיש ומוצרים נלווים לענף הרהיטים מאירופה לישראל. 3. אין מחלוקת בין הצדדים כי בן צור מתגורר דרך קבע בהולנד, החל משנת 1972; אין מחלוקת בין הצדדים כי נחום עסק בעבר בנגרות וצביעת עץ, ולפיכך סוכם בין הצדדים שניהולם השוטף של עסקי החברה בישראל יבוצע על-ידי נחום ואילו בן צור ינהל את קשרי החוץ של החברה ויפתח עבורה שווקים חדשים. עוד הוסכם כי בן צור יעמיד לספקי המוצרים של החברה בחו"ל ערבות אישית, מגובה בערבות בנקאית, בסך 75,000 גילדן הולנדי; נחום ובן צור ילוו לחברה - כהלוואת בעלים - 50% מההון ההתחלתי הדרוש לצורך תפעולה השוטף (להלן: "הלוואת הבעלים הראשונית"); כל מימון נוסף שיידרש לחברה, בטרם תחל להיות רווחית, יילקח מנחום ובן צור כהלוואת בעלים, אשר תושב להם, כשהיא צמודה למדד וללא ריבית, כאשר החברה תהפוך להיות רווחית; החברה תפתח חשבון בבנק איגוד בסניף בת-ים; בן צור ונחום יהיו ערבים לחשבון הבנק של החברה ולכל אחד מהם תהיה זכות חתימה לחוד. הסכמות אלו גובשו בעל-פה ולא הועלו על הכתב, ראו עדות בן צור בעמ' 53 שו' 28. 4. הצדדים החלו את פעילותה המשותפת של החברה בתחום הייבוא והשיווק ושכרו לצורך כך מבנה; כל צד הזרים לחברה כספים (קיימת מחלוקת לעניין היקפם ודרך הזרמתם לחברה). אין מחלוקת שפעילות זו של החברה לא הובילה לתוצאות המקוות; אין מחלוקת שבשנת 1997 הסכימו הצדדים שיש להרחיב את פעילות החברה לתחום ייצור דלתות; אין מחלוקת שנדרשה השקעה נוספת בחברה לצורך מימון פעילות החברה, ובמיוחד לצורך רכישת מכונת ייצור; אין מחלוקת שבן צור לבדו הזרים הלוואת בעלים נוספת לחברה, בין היתר רכש מכונה בשווי של 200,000 מארק גרמני. 5. הפעילות בתחום ייצור הדלתות נשאה פרי והחברה החלה לעבור לפסים של רווחיות. הצלחת החברה גרמה לכך שבן צור החל לדרוש את הלוואת הבעלים הרשומה לזכותו בספרי החברה, הלוואה שביום 30/11/98 עמדה על סך של 820,000 ₪. באותה עת הלוואת הבעלים שהייתה רשומה לזכות נחום עמדה על סך של 192,000 ₪, כשגם לגבי סכומים אלו העלה בן צור טענות (בין היתר שאין מדובר בהזרמת כסף מזומן לחברה אלא במכירת רכב, אפרט טענות אלו בהמשך). 6. דרישותיו של בן צור לפרוע את הלוואת הבעלים, כמו גם טענותיו לגבי משיכות משכורות מהחברה על ידי נחום ואשתו רחל, הנתבעת מס' 3 בתביעת בן צור (להלן: "רחל"); העמסת עלויות פרטיות של נחום ובני משפחתו על החברה; אי מתן דיווחים שוטפים בזמן אמת; פערים בין כמויות הזמנת חומרי גלם לבין חומרי הגלם הנכללים במלאי המדווח של החברה; כל אלו הובילו לחשדנות רבה מצדו של בן צור והאמון בין השותפים החל להתערער. לכך נוסיף את העובדה שבן צור מתגורר דרך קבע בהולנד, ונחום הוא זה אשר מופקד על הניהול השוטף של החברה בישראל. 7. משהתערער אמונו של בן צור בנחום, הגיע בן צור לארץ בשלהי שנת 1998 וביקש לקבל לידיו את ספרי החברה, בין היתר מרואה החשבון של החברה, רו"ח יצחק הכהן. את החומר שקיבל בן צור מהחברה העביר הוא לבדיקת רואת חשבון מטעמו, רו"ח רינת דורון (להלן: "רו"ח דורון"). רו"ח דורון ערכה בדיקה מטעמו של בן צור בחודש ינואר 1999 (ראו סעיף 4 לתצהירה, נ/5); בדקה את השקעות הבעלים של השותפים בחברה; את המשכורות שנמשכו ואת ההוצאות האחרות, ומסרה את חוות דעתה מיום 13/1/99, ראו נספח א' לנ/5 (להלן: "חוו"ד רו"ח דורון"). 8. אין מחלוקת בין הצדדים כי בעקבות חוו"ד רו"ח דורון פנו אליה השותפים במשותף, במטרה להגיע להבנות באשר להמשך ניהול החברה. פניה זו נעשתה באווירה טובה, ראו בעניין זה עדות רו"ח דורון (עמ' 100 שו' 27-28); עדות אחותו של בן צור, הגב' לאה מרגלית (להלן: "מרגלית", עמ' 72 שו' 20-23). בתום פגישה אשר התקיימה במשרדה של רו"ח דורון ביום 21/1/99 נחתם בין הצדדים מסמך הנושא את הכותרת "זיכרון דברים", ראו נספח ב' לנ/5, יכונה להלן: "זיכרון הדברים". 9. בזיכרון הדברים הוסכם בין הצדדים, בין היתר, כי החברה תקח הלוואה 100,000 ₪ ותעביר אותה לבן צור עד ליום 5/2/99, וזאת כהחזר חלקי ע"ח הלוואת הבעלים; כי יתרת הלוואת הבעלים של בן צור תוחזר לידיו בתשלום 12% ממחזור החודשי של החברה, בכפוף לכך שהמחזור יעלה על 270,000 ₪; במידה והמחזור יהיה קטן מסכום זה, יקטן ההחזר ב-40% מירידת המחזור; החזר ההלוואה יעשה עד לשלב בו תשתווה הלוואתו של בן צור לזו של נחום. זיכרון הדברים הגביל את משכורתה של רחל לסך של 4,500 ₪ ואת משכורתו של נחום לסך של 8,165 ₪. מעבר לסכומים אלו - כל שינוי בשכר דורש את הסכמתם בכתב של השותפים. לזיכרון הדברים התווסף גם חלק מודפס אשר אמור היה להסדיר את דרך ניהולה השוטף של החברה. 10. בסעיף 6(ג) לחלק המודפס שצורף לזיכרון הדברים נכתב כי : "מוסכם על בעלי המניות כי לא יגבו עמלות מלקוחות או מספקים של החברה בגין מכירות, קניות, ח"ג וקניות רכוש קבוע שאותם ביצעה החברה". סעיף זה נכתב לאחר שהתגלה לנחום שבן צור קיבל עמלה בהיקף של 50,000 ₪ מספק הולנדי, וזאת מבלי ליידע את נחום. נחום טען בפניי בן צור כי לולא תשלום עמלה זו, מחיר הסחורה לחברה היה יורד באותו יחס, ולכן יש פגיעה באינטרס החברה. נחום דרש לקבל לידיו מחצית מהעמלות, ועל רקע מחלוקת זו הוכנס סעיף 6(ג) להסכם הפשרה (להלן: "מחלוקת העמלות"). אין מחלוקת שלאחר שנחתם זיכרון הדברים אכן הוזלו מחירי אותו ספק בשיעור של 2.5%, ראו עדות בן צור בעמ' 59 שו' 26-27. 11. אין מחלוקת כי לאחר חתימת זיכרון הדברים החלה החברה להשיב לבן צור את הלוואת הבעלים. עם זאת, בן צור טען כי ההחזרים אינם תואמים את המוסכם וכי מדובר בסכומים זניחים; כי לא משולמות לו הוצאותיו, כפי שהוסכם בזיכרון הדברים; ששכרם של נחום ורחל גבוה מהמוסכם, ללא אישורו בכתב, כמתחייב; כי בחודש ספטמבר 1999 השיבה החברה לרחל סך של 32,000 ₪, כשזה נרשם כ"החזר חוב". 12. התפתחויות אלו הובילו למשבר אמון נוסף בקרבו של בן צור, והוא פנה לחוקר פרטי על מנת להתחקות אחר מעשיו של נחום בחברה; בן צור חש כי נחום פועל בחברה כבתוך שלו. דו"ח החוקר הפרטי עדי חכמון צורף כנספח ט' לתצהיר בן צור (להלן: "חכמון" ו"דו"ח החוקר", בהתאמה), ובמסגרתו הועלו חשדות שנחום מוכר סחורה ב"שחור". כמו כן, בן צור טען כי באותה עת סיכל נחום שיתוף פעולה שעמד על הפרק עם מפעל בהולנד, שיתוף פעולה שאם היה יוצא אל הפועל אזי המוצר של החברה היה מיוצר בהולנד. במגעים לשיתוף פעולה זה נטל חלק מר בני לרון (להלן: "לרון"). במסגרת המגעים הוחלפו מסמכים שונים, ראו נספחים י' עד ט"ז לתצהיר בן צור. אין מחלוקת כי ביום 31/10/99 שיגר נחום ללרון מכתב בו הוא מודיע: "עקב חילוקי דיעות ביני לבין שותפי...הריני להודיעך כי אני נאלץ להסיר בזה כל התחייבות מצידי להסכם שנחתם בינינו ביום 3/8/99. עימך הסליחה!" (ראו נספח י"ד לתצהיר בן צור). 13. בעקבות ההתפתחויות הנ"ל חש בן צור שכלו כל הקיצין ולפיכך הגיש הוא ביום 28/10/99 בקשה למינוי מפרק זמני לחברה ותובענה לפירוקה. לטענת בן צור הוא היה מעוניין באותו שלב במכירה של החברה כעסק חי - שכן זו הייתה רווחית- והוא לא העלה בדעתו את ההתפתחויות שאירעו, לטענתו בשל מחדלי ומעללי נחום. ביום 16/12/99 מינה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת אלשייך) את הכלכלן פרו' אמיר ברנע, והורה לו להעריך את שווי החברה. בהמלצת בית המשפט, החלו הצדדים בהליך גישור באמצעות המגשר עו"ד מרדכי גלוסקא. אולם, הליך הגישור לא צלח ולפיכך ביום 29/12/99 מונה עו"ד גלוסקא כמנהל מיוחד של החברה, תוך שמוקנות לו סמכויות ניהול נרחבות. ביום 29/3/00 מינתה כב' השופטת אלשייך את עו"ד גלוסקא כמפרק זמני לחברה. 14. לאחר הגשת הבקשה לפירוק החברה, ביום 12/1/00 , הקים גיסו של נחום (ראו עדות נחום בעמ' 45 שו' 19) את חברת את פורמאדור (הנתבעת 2 בתביעת בן צור, להלן: "פורמאדור"), כאשר מניות פורמאדור נרשמות על שם רחל ואסתר, הנתבעת מס' 4 בתביעת בן צור. בסמוך לאחר מכן שכרה פורמאדור מבנה בסמוך למבנה בו נוהלה פעילות החברה. כשנשאל נחום מדוע הוא וגיסו הקימו את פורמאדור, השיב: " משום שלא היתה שום אפשרות להתקדם עם בן צור. אני צריך לדאוג לילדים שלי" (עמ' 45 שו' 21). 15. ביום 26/2/02 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב את מכירה הציוד של החברה לנחום בתמורה לסכום של 200,000 ₪. בן צור טוען כי לאחר רכישת הציוד של החברה, החלה פורמאדור לעסוק בעיסוק זהה לעיסוקיה של החברה, תוך שימוש בלקוחותיה, בספקיה, בעובדיה, בהליך הפיתוח החדשני שלה, וכן בידע, מוניטין, בשיטות הייצור, בקשרים ובסודות המסחריים של החברה, הכל תוך הפרת זכויותיה. 16. לאחר פירוק החברה פתח בן צור בהליכים שונים כנגד נחום : ביום 18/1/04 הגיש בן צור "בקשה לחיוב אישי של נושא משרה מכוח סעיפים 373-374 לפקודת החברות"; ביום 17/5/04 הגיש התובע המרצת פתיחה לקבלת סעד הצהרתי כנגד נחום, וכן להרמת מסך ההתאגדות כנגד פורמאדור; ביום 13/3/05 הגיש בן צור כנגד נחום כתב תביעה לקבלת סעד הצהרתי לפיו נחום חב בכל חובות החברה ויש להרים את מסך ההתאגדות בינו לבין ליגה עץ (ת.א 1335/05 בבית המשפט המחוזי בתל אביב). שלושת ההליכים הנ"ל נמחקו על-ידי בית המשפט מהטעמים שפורטו בהחלטות שם. בן צור טוען שטעמים אלו היו טעמים פרוצדורליים בלבד ובמפורש צוין על ידי בית המשפט המחוזי כי בפני בן צור פתוחה הדרך להגיש תביעה כספית כנגד נחום הכוללת סעד למתן חשבונות. 17. במסגרת ת.א 1355/05 שנזכר לעיל הגיש נחום כתב תביעה שכנגד, על טעמיה והסעדים שהתבקשו בה אעמוד להלן. תביעה זו הוגבלה מטעמי אגרה לסך של 500,000 ₪. לאחר שהתביעה העיקרית שהוגשה על ידי בן צור בבית המשפט המחוזי נמחקה, הועברה תביעת נחום לבית המשפט השלום, לאור סכומה - זוהי תביעת נחום שבפניי. בחודש ספטמבר 2009 הגיש בן צור את התביעה שבפניי, במסגרתה עתר למתן חשבונות ותשלום בסך של 2,500,000 ₪. תביעת בן צור, בתמצית 18. בתביעתו מפרט בן צור את השתלשלות העניינית וכן את העובדה כי הזרים לחברה הלוואת בעלים בסכום כולל של 820,000 ₪. בן צור טען כי בעוד שהוא עצמו הזרים כסף "חי" לחברה, אזי נחום מכר ביום 1/1/96 לחברה רכב שהיה בבעלותו בסכום 84,000 ₪. סכום זה נזקף לזכותו של נחום כהלוואת בעלים. ביום 1/12/97 רכשה החברה עבור נחום רכב חדש בסכום של 124,458 ₪ ששולם על-ידי נחום ונרשם כהלוואת בעלים. הרכב הישן הושב לנחום וחשבון החו"ז שלו חויב ב-60,000 ₪. בן צור טוען שכל המהלכים הללו נעשו על דעתו של נחום בלבד, מבלי לידע את בן צור על כך, ובניגוד להתחייבות המפורשת של נחום להזרים לחברה את הסכומים הנדרשים למימון פעילותה, התחייבות הדדית של השותפים אשר היוותה את הבסיס להקמת החברה. 19. בן צור מפרט בתביעתו את משבר האמון (הראשון) שפרץ בין הצדדים, עת הרגיש כי דיווחי נחום לוקים בחסר; שנחום ו/או רואה החשבון ו/או הנהלת החשבונות של החברה מתחמקים מלתת לו מסמכים ופרטים על המכירות, ההכנסות , ההוצאות והמחזורים; בן צור מפרט את הממצאים שהתגלו לו לאחר בדיקות רו"ח דורון, לפיהם נחום ובני משפחתו משכו משכורות ללא הסכמתו; משכו סכומי שונים לכיסוי הוצאות אישיות והכל על דעתם בלבד. בן צור מפרט את הנסיבות שהובילו לחתימת זיכרון הדברים, המכונה על ידו "הסכם הניהול" (ראו סעיף 33.8 לכתב התביעה). 20. בן צור מפרט בכתב תביעתו ובתצהירו את ההפרות של הסכם הניהול, וביניהן אי פירעון של הלוואת הבעלים כמתחייב; המשך משיכת משכורות וסכומים אחרים ללא תיאום; אי ביצוע החזר הוצאות לבן צור, כמתחייב מהסכם הניהול. כל אלו, בתוספת ממצאי דו"ח החוקר, הובילו אותו להגיש את בקשת הפירוק. בן צור מדגיש שהיה מעוניין בכל מאודו במכירת החברה כעסק חי, אולם לטענתו נחום הכשיל כל ניסיון שכזה והסיבה לכך ברורה - הקמת פורמאדור. בן צור טוען כי נחום הוא זה שעומד מאחורי הקמת החברה; שנחום גמר אומר בליבו לרכוש את ציוד החברה בנזיד עדשים ולגזול את סודותיה המסחריים ואת לקוחותיה; ומשכך, לאחר שהכין את התשתית להמשך פעילותו, לא היה לו כל אינטרס למכור את החברה כעסק חי לצד שלישי. במסגרת מעשי הגזל המיוחסים לפורמאדור טען בן צור לגזילת פטנט שנחום סיכל את רישומו, בתואנה כי הפטנט הוא פרי המצאתו הבלעדית אגב מתן הודעה לרשם הפטנטים על "שימוש קודם", דבר שלא היה ולא נברא. ואם לא די באמור לעיל, ויתר נחום על חובותיה של חברת מטבחי "אלגנט" לליגה עץ, בתמורה לציוד ומכונות שהותירה במבנה ששכרה החברה. 21. בן צור טוען כאמור שהתביעות אשר הוגשו על ידו לבית המשפט המחוזי נמחקו מטעמים פרוצדוראליים בלבד, תוך שמירת זכויותיו להגיש תובענה כספית ותביעה למתן חשבונות כנגד נחום. לפיכך טוען בן צור כי אינו מנוע מלהגיש את התביעה שבפניי, וכי יש למנות את תקופת ההתיישנות רק מהיום בו התקבלה ההחלטה המפנה אותו להגשת תביעה כספית. בנוסף ולחלופין טוען בן צור שיש להביא בחשבון בתקופת ההתיישנות את הזמן בו היו תביעותיו תלויות ועומדות, באותן עילות. 22. בפרק הנזקים שבכתב התביעה מפנה בן צור לחוות דעתו של פרו' אמיר ברנע, שמונה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת תיק הפירוק לצורך הערכת שווי החברה (להלן: "חוו"ד ברנע", צורף כנספח 18 לתביעת נחום). פרו' ברנע קבע ששווי החברה עומד על סך של 1,689,799 ₪ נכון ליום 31/12/99, מכאן שמחצית שווי החברה עומד על סך של 844,899.5 ₪. מכיוון שנחום גזל את עסקי החברה, דרש בן צור את תשלום מחצית שווי החברה מנחום, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 23. עוד דרש בן צור מנחום את החזר יתרת הלוואת הבעלים הרשומה בספרי החברה (לטענתו, סך של 590,939 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית); וסכום של 300,000 ₪ בגין כל מעשי הגזילה שביצע נחום ובני משפחתו, כגון משיכת המשכורות, מכירות ב"שחור" וכו'. העילות הנזכרות בכתב התביעה הן עילות חוזיות; עילות נזיקיות מתחום דיני הרשלנות; עשיית עושר ולא במשפט; גזל; הפרת חובה חקוקה ודיני הרמת מסך כנגד פורמאדור. תביעת נחום ועמדתו לגבי תביעת בן צור 24. נחום כאמור הגיש את תביעתו כתביעה שכנגד עוד בשנת 2005. בסעיף 5 לכתב התביעה, כמו גם בסעיף 9 לתצהירו בהליך דנן, טען נחום שעל פי ההסכמות הראשוניות בין הצדדים, שהיוו את הבסיס להקמת החברה, סוכם שבן צור יהא אחראי על מימון החברה והשגת מחירי ייבוא מינימליים, בעוד שנחום יהיה אחראי על הצד המקצועי של החיתוך, ניהול המפעל ומכירת המוצרים. נחום טוען שבן צור הפר את התחייבותו להעמיד את מלוא המימון לחברה ולפיכך נאלץ הוא להזרים את יתרת הכספים הדרושים לצורך מימון פעילותה. 25. נחום טוען כי מסר לבן צור דיווח חודשי על הפעילות הכספית של החברה ואף מסר לידי מרגלית דיסקט ובו הנהלת החשבונות של החברה. נחום טוען שהשינוי מצידו של בן צור אירע כאשר החברה עברה לפסים של רווחיות, או אז החל לדרוש במפגיע את שינוי תנאי החזר הלוואת הבעלים; ניסה לכפות עליו עסקאות להעברת פעילות החברה לחו"ל, ועוד דרישות שלא היו מקובלות עליו. או אז החל בן צור לאיים כי יגיש בקשה לפירוק החברה והודיע לו שיהפוך אותו למטאטא רחובות. על רקע זה, ועל מנת ל"תפור" לנחום תיק, פנה בן צור למשרד החקירות. נחום מכחיש את ממצאי החוקר; טוען כי כל המכירות מדווחות ולא היתה כל מכירה ב"שחור". בסיכומיו טוען נחום שהחוקר חכמון כלל לא התייצב בבית המשפט על מנת להחקר על הדו"ח ולכן אין להתייחס לראייה זו; שמדברי החוקר השני שהתייצב לחקירה (מר עודד גביש, להלן: "גביש"), עולה כי מדובר בעדויות שמועה וסברה בלבד; שהקלטת, שהינה לכאורה הראייה החשובה בדו"ח החוקר לא הוצגה מעולם, גם לא בתיק הפירוק - ולפיכך האשמות המופרכות של בן צר נותרו ללא כל עיגון ראייתי. 26. בכל הנוגע להליך הפירוק טוען נחום כי עשה כל אשר לאל ידו על מנת להוביל לפיתרון אחר, אשר ימנע את פירוק החברה. כך הציע לרכוש את מניות בן צור או למכור את מניותיו הוא לבן צור; כך הציע נחום להעביר את מניותיו לצד שלישי; נחום טוען כי גם כב' השופטת אלשייך המליצה לצדדים להימנע מנקיטת צעד של פירוק, אך ללא הואיל. נחום מאשר שבן צור ביקש למכור את החברה כעסק חי, אולם היה ברור, במיוחד לאור חוו"ד של פרו' ברנע, שלחברה אין כל ערך ללא ניהולו של נחום. לכן סבר נחום שאין טעם להמשיך ולהפעיל את החברה ולשלם אגב כך הוצאות, דוגמת שכירות; ארנונה; שכר למפרק וכו'. נחום מציין כי לא הוגשו כל הצעות לרכישת החברה כעסק חי, אלא לרכישת הציוד בלבד. נחום אינו מכחיש שנתן הצעה לרכוש את הציוד בסכום של 200,000 ₪ וכי ציוד זה אכן משמש את פורמאדור, אולם דבר זה לא נעשה במחשכים אלא באולמו של כב' השופט לויט, אגב ביצוע התמחרות. 27. נחום טוען כי בן צור הפר את ההסכם השותפות בכך שלקח לעצמו עמלות, דבר שהוביל להתייקרות חומרי הגלם; נחום טוען כאמור שלא היה כל מקום להגיש את בקשת הפירוק, וכי בן צור הונע מנקמנות בלבד, ולא הסתיר את מהלכיו כאשר אמר לנחום ש"שישתין על קברו". נחום טוען כי מעשיו ומחדליו אלו של בן צור גרמו לו נזקים רבים וביניהם גזילת כספי העמלות (25,000 ₪); השבת שכ"ט פרו' ברנע (10,000 ₪); הוצאות פירוק מיותרות (ארנונה ושכירות, 220,000₪); הפסד הלוואת בעלים (170,000₪); הוצאות משפטיות בהליכים שנוהלו (200,000 ₪). לצרכי אגרה הועמדה תביעת נחום על סך של 500,000 ₪. 28. בכל הנוגע לתביעת בן צור טוען נחום כי זו התיישנה; שעילות התביעה התגבשו בין השנים 1995-1999, וברי כי חלפו מעל 10 שנים מיום היווצרות העילה; שהתביעות אשר הוגשו בבית המשפט המחוזי לא היו מבוססות על אותן עילות ולכן אינן עוצרות את מירוץ ההתיישנות. עוד טוען נחום שלגבי חלק מהעילות הנזכרות (משיכת משכורות, אי פירעון ההלוואה), אזי אלו נבלעו בזיכרון הדברים שבא להסדיר נושאים אלו, ולכן קיים השתק ומניעות מלפתוח טענות אלו שוב. 29. עוד טוען נחום שמרבית תביעתו של בן צור מתבססת על הערכת השווי פרו' ברנע. אם נעיין בה, אזי שווי החברה נקבע בהנחה שנחום ממשיך להפעיל אותה, שאחרת יש ערך ל"ברזלים" בלבד, ראו העמוד הראשון לחוות הדעת, נספח 18 לתצהיר נחום. מכיוון שהחברה לא נמכרה כעסק חי, אין כל מקום להזכיר את הערכים שניתנו בחוות הדעת של פרו' ברנע. בהעדר כל הוכחה אחרת לשווי החברה באותה עת, יש למחוק רכיב זה מכתב התביעה של בן צור. אציין כי לאחר שנחום טען טענה זו בכתב הגנתו, ובן צור נוכח לדעת שכך אכן נאמר בחוות הדעת, בקש הוא לצרף חוות דעת של מומחה אחר (רו"ח אלמוג) לצורך הערכת שווי החברה - דחיתי בקשה זו, ראו נימוקיי בפרוטוקול הדיון מיום 18/11/10, עמ' 4 שו' 20-31. 30. לגופו של עניין טען נחום כי דיווח באופן שוטף לבן צור על עסקי החברה; שלא הייתה כל מניעה לקבל את החומר החשבונאי ו/או מסמכי הבנק מהנהלת החשבונות של החברה ו/או מרואה החשבון ו/או מהבנק; שהוכח שמסמכים אלו היו בידי בן צור (ראו חקירתו בעמ' 54 שו' 15; שו' 18-22) וחלקם אף נמצאו אצל אחותו (ראו עדותה בעמ' 70 שו' 22-25; שו' 27-31). נחום הכחיש את טענות הפרת הפטנט ו/או סיכול העסקאות עם לרון. 31. בכל הנוגע לפורמאדור טען נחום כי מכירת הציוד אושרה על ידי בית משפט; כי אם בן צור לא היה מתעקש לפרק את החברה, אזי פורמאדור לא הייתה מוקמת. נחום ציין כי הקמת חברה זו נעשתה רק לאחר שנוכח לדעת שבן צור מבקש להותיר אותו חסר כל, ללא מקור פרנסה ועל כן מצא מקום עבודה חלופי, כשאין כל מניעה לעסוק באותו תחום - כפי שגם קבע בית המשפט. השאלות המרכזיות העומדות לדיון 32. האם תביעתו של בן צור התיישנה? ובמידה והתשובה על כך שלילית, האם אכן הפר נחום את הסכם השותפות שבין הצדדים, אשר היווה את הבסיס להקמת החברה? האם זיכרון הדברים שנחתם "בלע" הפרות אלו, אם וככל שהיו? האם זיכרון הדברים והסכם הניהול שנחתמו בשנת 1999 הופרו? האם נחום ניסה לחבל בעסקי החברה במכוון ו/או סיכל עסקאות שניקרו בדרכה ו/או סיכל את האפשרות למכור את החברה כעסק חי? האם יש מקום לחייב את נחום במלוא הנזקים להם טוען בן צור, בין היתר אלו הנובעים מכך שהחברה פורקה והלוואת הבעלים לא הוחזרה במלואה? בכל הנוגע לתביעת נחום יש לקבוע האם זכאי נחום למחצית העמלות, שמא גם בנקודה זו זיכרון הדברים "בלע" עילה זו; יש לקבוע האם נחום זכאי לפיצוי בגין נזקים אשר נגרמו לו בעקבות פירוק החברה - ובין היתר אי החזר הלוואת הבעלים במלואה והתשלומים הנוספים בהם נשא הוא ו/או החברה בעקבות הניסיונות למכרה כעסק חי (התשלום לפרו' ברנע; תשלום דמי שכירות וארנונה וכו'). ההכרעה, בתמצית 33. מסקנתי היא כי תביעתו של בן צור לא התיישנה והיה מקום לדון בה לגופה; בכל מקרה, לאור התוצאה אליה הגעתי, יש לדחות את תביעת בן צור לגופה ולא מטעמים פרוצדוראליים; הוא הדין גם בנוגע לתביעת נחום, ולפיכך התוצאה האופרטיבית הינה דחיית שתי התביעות שבפניי ללא צו להוצאות. 34. הגעתי לכלל מסקנה שמשבר האמון הראשון (עד לחתימת זיכרון הדברים) פרץ על רקע חששות מוצקים שהיו לבן צור לפיהם נחום פועל בחברה כבתוך שלו; סבורני שנחום לא פעל תחילה בהתאם למוסכם בין הצדדים, ניצל את קרבתו ל"צלחת" ולהיותו המנהל בפועל של החברה, בעוד בן צור מצוי בהולנד; דבר זה בא לידי ביטוי באי הזרמה שיוויונית של הלוואות הבעלים; במשיכת משכורות לא מוסכמת מראש; באי קביעת מנגנון לצורך החזר ההלוואה של בן צור - כל זאת כשהחברה עולה כבר על פסי רווחיות. במצב דברים זה ניתן להבין את תחושותיו הקשות של בן צור ואת דרישתו הלגיטימית לעגן את עניין החזר ההלוואה. 35. עם זאת, לאחר שנחתם זיכרון הדברים, החלה החברה בפירעון הלוואת הבעלים. לא הוכח בפניי שההחזר לא בוצע בהתאם למוסכם; לא הוכחו בפניי המעילות והפעילות ה"פלילית" המיוחסת לנחום. לכל היותר ניתן להגיע למסקנה שנמשכו אי הסדרים בנוגע למשכורות ולהחזר ההלוואות לנחום. אמנם, יש לזכור שרמת האמון של בן צור בנחום הייתה אז נמוכה, ויתכן שמדובר ב"קש ששבר את גב הגמל", אולם החלטתו של בן צור לפעול לפירוק החברה הייתה בעייתית, והחלטה זו היא אשר גרמה לשני הצדדים את עיקר הנזקים; אין לבן צור אלא להלין על עצמו על כך שהחליט לשפוך את התינוק עם המים. בן צור לא שעה להצעות שניתנו לו באותה שעה על ידי נחום; בן צור לא שעה לדברי בית משפט של פירוק והלך עם מהלך זה עד הסוף. כך - הוא לא יכול לקבל את יתרת ההלוואה הרשומה בספרי החברה (ודוק, ההתחייבות להחזר הלוואת הבעלים הינה של החברה ולא של נחום!); כך, הוא אינו לקבל מחצית משוויה (שלא הוכח), כשהוא הוא זה שהחליט להמיתה. אם נאמץ לשון נזיקית - אין קשר סיבתי בין הנזקים להם טוען בן צור בתביעתו לבין הנזקים שנגרמו בשל מעשי נחום - גם בהנחה שאקבע שהיו כאלה. אם וככל שגרם נחום לנזקים באותה עת (עד הגשת בקשת הפירוק), אזי הניזוקה הייתה החברה ולא בן צור; החברה הייתה יכולה לדרוש את החזר המשיכות שכביכול בוצעו שלא כדין ו/או את הפסד ההזדמנות העסקית (עסקת לרון, שאף היא לא הוכחה, שכן לרון לא התייצב לעדות). בן צור היה רשאי להגיש תביעה נגזרת בשם החברה; בן צור היה רשאי להגיש תביעה להסרת קיפוח; בן צור היה רשאי לדרוש מהחברה את החזר הלוואת הבעלים - אלו הנזקים אשר עמדו אז, אם בכלל, על הפרק, ולא היה מקום להביא לחיסולה של החברה. 36. מאידך, לא מצאתי כל ממש גם בתביעת נחום - לגבי העמלות, אזי נושא זה "נבלע" אף הוא בזיכרון הדברים, ובכל מקרה מתקזז כנגד משיכות השכר שנעשו ללא אישורו המופרש של בן צור. לכן, דין משיכת העמלות כדין משיכת המשכורות. כל יתר הנזקים להם טוען נחום נובעים למעשה ממהלך הפירוק. נחום אינו רשאי לתבוע החזר הוצאות ששולמו תוך כדי הפירוק, כשאלו קיבלו את אישור בית משפט של פירוק ובהעדר ערעור על החלטות אלו. נחום גם אינו יכול לתבוע מבן צור את החזר יתרת הלוואת הבעלים, כפי שכבר ציינתי לעיל מדובר בחוב של החברה ולא בחוב של היחידים. אמנם, הגעתי לכלל מסקנה שנקיטת מהלך הפירוק היא שהובילה לנזקיי שני הצדדים. עם זאת קבעתי שנחום הוא זה אשר סיפק את ה"תחמושת" לבן צור לצורך הגשת אותה בקשת פירוק; התנהגותו במהלך ניהול החברה לא הייתה נקייה מרבב; הפסדו של בן צור היה גדול יותר (כיוון שהשקעת הבעלים שלו הייתה גדולה יותר) ; סבורני כי בנסיבות אלו התוצאה הצודקת היא שכל צד ישא בהפסדיו. אפרט את קביעותיי לעיל, תוך התייחסות לראשי פרקים היפים הן לתביעת בן צור והן לתביעת נחום. שאלת התיישנות תביעת בן צור 37. אין מחלוקת כי האירועים נשוא כתב התביעה התרחשו בין השנים 1995 - 2000; אין מחלוקת שהתביעה הוגשה בשנת 2009; לא נטען ולא הוכח שהמעשים התגלו בשלב מאוחר יותר ולכן לא הועלתה טענת "התיישנות שלא מדעת". עיקר טענתו של בן צור היא כי לא ישן על זכויותיו, נקט בהליכים שונים שמהותם זהה לתביעה שבפנינו, לפיכך יש לחשב את התקופות בהן התביעות היו תלויות ועומדות לצורך מניין ההתיישנות. בנוסף ולחלופין מפנה בן צור להחלטת כב' השופטת אלשיך מיום 6/2/2003 שם נקבע, בין היתר: "משכך, אם הצדדים יחפצו בכך, ימשיכו את ההליכים בערכאה המתאימה". לכן טוען בן צור שיש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה. מנגד מפנה נחום ללשון סעיף 15 לחוק ההתיישנות; טוען שאין מדובר בתובענות באותן עילה (ראו בהרחבה סעיפים 11-29 לסיכומי נחום בתביעת בן צור) ומבקש לקבוע שחלה התיישנות על תביעת בן צור. 38. כאמור, לא מצאתי מקום לחסום את תביעתו של בן צור מטעם זה. אכן, גם כב' השופטת אלשיך אפשרה לצדדים להמשיך בהליכים בערכאה המתאימה, וניתן לפרש החלטה זו כדוחה את המרוץ להתיישנות ממועד מתן ההחלטה. בנוסף, ברוח זו ניתנה גם החלטת כב' השופטת גנות, במסגרת פסק דינה מיום 25/10/2007, שם קבעה בסעיף 11 לפסק הדין כי: "במאמר מוסגר יצוין כי לעניות דעתי קנויה בידי המשיב (בן צור) הזכות להגיש תובענה למתן חשבונות, תוך הערכת שווי התביעה, ותשלום אגרה, שאז יוכל לברר את טענותיו, ואם יוכיחן, יזכה בפסק דין כנגד המערערים (נחום ופורמאדור)". פסק הדין ניתן כאמור בשנת 2007; לכאורה, גם אז התיישנה מרבית תביעת בן צור ובכל זאת נקבע כי לבן צור זכות קנויה להגיש תביעה. לפיכך, ניתן לפרש גם פסק דין זה כמאריך את תקופת ההתיישנות. 39. ולבסוף - הטעם הפרקטי. בפניי מונחת תביעת נחום הנוגעת לאותה מסכת עובדתית. לגבי תכלית מוסד ההתיישנות נקבע כדלקמן: "תכלית מוסד ההתיישנות הוא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאינטרס התובע הפוטנציאלי, ושמירה על עניינו של הציבור (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פד"י לח(4) 554, 558-9). עניינו של התובע מחייב כי ינתן לו מירווח זמן מספיק להכין ולהגיש את תביעתו, ותינתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפתרון המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה בה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האינטרס הציבורי מחייב מצד אחד כי תינתן לתובע שהות  לעשות לפתרון הסכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד שני, יש עניין ציבורי בקביעת תקופת התיישנות להגשת תביעות כדי שבתי בתי המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגיטימיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק", ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פד"י נ"ז (5) 433, בעמ' 444 (2003). במקרה הנדון, בכל מקרה נכנס בית המשפט לעובי הקורה; בכל מקרה הובאו ראיות הנוגעות לאותה תקופה, ולו לצורך הכרעה בתביעת נחום. לפיכך - איני סוברת שזה המקרה הראוי לדחיית התביעה בטענת התיישנות, בעוד הצד השני מבקש סעדים לגבי אותה מסכת עובדתית ממש. כעת אתפנה לדון לטענות הצדדים לגופו של עניין. התנהלות הצדדים עד למשבר האמון הראשון והחתימה על זיכרון הדברים 40. כפי שכבר ציינתי לעיל, סבורני שחששות וחשדות בן צור בנחום בתקופה שעד החתימה על זיכרון הדברים היו מבוססים, ואכן החברה לא התנהלה בשקיפות ובצורה שוויונית, כשהנפגע היה בן צור. חוסר השוויון החל כבר לאחר הקמת החברה, עת היו הצדדים אמורים להזרים באופן שוויוני את הלוואות הבעלים הדרושות לשם הקמת החברה. בעניין זה, גרסתו של בן צור הייתה סדורה ועקבית, ואילו גרסתו של נחום הייתה רצופה סתירות. תחילה ניסה נחום לטעון, הן בכתבי טענותיו והן בתצהירו (ראו למשל סעיפים 7 ו-9 לת/1) שסוכם שם הקמת החברה שבן צור יהא אחראי למימון ונחום לצד המקצועי; עוד טען נחום שרק כאשר התברר שבן צור לא מזרים את הכספים הדרושים לפעילות החברה, נאלץ הוא להזרים כספים. 41. גרסה זו של נחום התבררה כבלתי נכונה. בתחילת חקירתו, אשר נחום, בניגוד להצהרותיו בתצהיר, שכל צד אמור היה להשקיע בחברה באופן שווה (עמ' 11 שו' 13). נחום אף ציין כי השקיע סכום של 300,000 ₪ בחברה (עמ' 11 שו' 15; עמ' 13 שו' 14). נחום אשר בחקירתו שהדברים שנאמרו בתצהיר אינם נכונים (עמ' 12 שו' 1). דבר זה לא הפריע לו להמשיך ולהסתבך בתשובות מביכות מאוחר יותר בחקירה: " ש:  כשסוכם בהתחלה שהוא יביא את כל המימון. ת:   לא סוכם שהוא יביא את כל המימון. הוא גם לא הביא את כל המימון. ש:  מה סוכם? ת:   שהוא יביא מימון. ש:  את כל המימון? ת:  לא את כל המימון. ש:  אז מה שכתוב בסעיף 9 אינו נכון? ת:  אני בסעיף 9 מכוון לסיטואציה שהייתה אחרי שנתיים. ש: אני מבין שסעיף 9 התייחס לסיכום ערב הקמת החברה. ת: לא הבנת נכון. מפשטות הדברים כשהקמנו עסק, כל אחד שם. ש:   מה היה הסיכום שמי מממן את החברה? ת:  הסיכום היה שאני והוא מממנים את החברה" (הדגשות שלי, עמ' 16 שו' 24-31). זוהי דוגמה קלאסית לעדות מזגזגת. 42. בהמשך החקירה הסתבר שגם הנתון בדבר הזרמה של 300,000 ₪ אינו נכון, ראו חקירתו של נחום בעמ' 14 שו' 17-18, וכן ממצאי רו"ח רינת דורון (שלא נסתרו בחוות דעת נגדית) מהם עולה שהשקעת נחום בחברה, כפי שרשומה בספרים, עומדת על סך של 192,000 ₪ (ראו נספח ד' לתצהיר בן צור). גם הניסיון להעלות טענה לפיה : "המבנה הראשוני שבו פעלה החברה היה שלי" (עמ' 14 שו' 17-18) התברר כלא רלוונטי, עת הסתבר שהחברה שילמה לנחום דמי שכירות עבור המבנה החל מהיום הראשון (עמ' 14 שו' 20). 43. בנוסף, יש לקבל את טענותיו של בן צור בדבר ביצוע ההשקעה בחברה. נחום אשר בחקירתו שחלק מההשקעה שבוצעה על ידו נבעה מהעברת הרכב הפרטי לרשות החברה, ראו עמ' 14 שו' 17. על נסיבות העברת הרכב נחקר נחום והשיב: " ש: על מכירת הרכב שלך לחברה, בן צור חתם? ת: כן. זה מופיע בספרי החברה. ש:  יש הסכם מכר או פרוטוקול מפורש בדבר מכירת הרכב? ת:  אני הכנסתי את הרכב בידיעתו שהרכב הזה ישמש את החברה. הוא ידע את זה וחתם על זה לאחר שנה בדו"ח השנתי. ש:  על מה הוא חתם בזמן אמת? ת:   זו לא הייתה מכירה. זו הייתה הסכמה של שני הצדדים שהרכב ישרת את החברה. ואז הכנסתי את הרכב לחברה. ושווי הרכב הוכנס על ידי כהלוואת בעלים. ש:   מי קבע את שווי הרכב הזה? ת:  על פי מחירון לוי יצחק. ש:  האם אין הסכם מכר או פרוטוקול? ת:  לא" (עמ' 18 שו' 9-20). 44. בן צור מצידו הכחיש שהדבר נעשה בידיעתו. סבורני שאם אכן, כטענת נחום, זו הייתה ההסכמה בין הצדדים, מן הראוי היה להעלות את הדברים על הכתב. מכירת רכב פרטי של בעל מניות לחברה היא עסקה עם בעל עניין; נחום מצוי בניגוד אינטרסים שכן מחד רוצה לקבל תמורה מלאה לרכב, מצד שני החברה אמורה למזער את הוצאותיה; כן יש לזכור שהחברה הינה בראשית פעילותה, והיא זקוקה מן הסתם לתזרים מזומנים שנמנע ממנה, אם אחד מבעלי המניות מעביר את רכבו הפרטי על שם החברה, אגב חיובה במחיר מחירון מלא. אציין כי בכל מקרה מהלך שכזה, שנודע לבן צור בדיעבד, אינו תורם להעמקת האמון בין הצדדים, ההיפך הוא הנכון. 45. הוא הדין לעניין משיכת המשכורות. נחום הודה בחקירתו (שוב, לאחר זיגזוג), שסוכם בין הצדדים כי בתחילה לא ימשכו על ידם משכורות: "אני אמרתי לו שבנתיים לא אקח שכר עד שהעסק יעמוד על הרגליים" ובהמשך: "עד שנבדוק את החברה ונראה שהיא מתחילה לעלות ולהיות רווחית - אז נתחיל לקחת שכר" (עמ'17 שו' 20; 27). לשיטתו של נחום עצמו, החברה עלתה על פסי רווחיות לאחר שנתיים (עמ' 17 שו' 15-16). אם כך, במשך שנתיים אסור היה לנחום ו/או מי מבני משפחתו לקחת שכר, גם לשיטתו הוא. 46. אולם מעדותו של נחום עולה שכבר אחרי שנה הוא החל לקחת שכר (עמ' 17 שו' 18). לטענתו, לקיחת השכר הייתה מוסכמת על בן צור בשיחות בעל פה, מבלי שנערך על כך מסמך (עמ' 18 שו' 3) ושבכל מקרה כל הנתונים הופיעו בדוחות הכספיים עליהם חתם בן צור, ולכן הדבר היה בידיעתו. משהוצגו הדוחות הכספיים של החברה לשנת 1998 ונחום התבקש לזהות את חתימת בן צור הוא השיב : "אני לא רואה אותה" (עמ' 48 שו' 23). 47. לא התרשמתי שנחום עדכן בזמן אמת את בן צור בקורות החברה; איני סוברת שנמסרו לבן צור דיווחים שוטפים, בוודאי שלא ניירת, ראו עדות בן צור בעמ' 54 שו' 25 עד עמ' 55 שו' 6: "מדוע לא פירטת איזה מסמכי הנה"ח יש בידיך? ת:  יש לי פלט הנה"ח מודפס לפי דעתי של אותו חודש שיש בדיסקט. וקיבלתי אותו רק לאחר פניות רבות ותחנונים. משהו קרה: הוא ניסה למדר אותי מכל אינפורמציה שאני אגלה כמה הוא גונב ומה הוא עושה בחברה. ש:  כלומר לא היו לך כרטיסי הנה"ח של 97' ו-98'? ת:   נכון. וגם לא חתמתי על שום מאזנים. ש:  וחזי לא שיתף איתך פעולה? ת:  בשום צורה. ש:  וגם כשביקשת להביא את זה לרו"ח רינת הוא לא שיתף אותך? ת:  לא. מה שרינת הצליחה להוציא, קשה לי להגדיר איזה מסמכים זה היה בדיוק. הוא מידר אותי מהתחלה עד הסוף. הוא לא הגיש מאזני בוחן לחתימה, לא מאזנים שנתיים לחתימה, לא מאזנים חצי שנתיים לחתימה. אין ולא קיים אפילו דבר אחד. הכול הוא שמר לעצמו כדי שאני לא אגלה את הגניבות". (הדגשות שלי). 48. אמנם במהלך ההוכחות הסתבר שבידי בן צור ו/או מרגלית ו/או רו"ח דורון מצוי חומר הקשור לחברה, אולם אין בכך כדי להוכיח שחומר זה התקבל בזמן אמת. כזכור בשלהי שנת 1998 פנה בן צור ושכר את שירותי רו"ח דורון; גם לשיטתו, בעקבות בדיקה זו הועברו אליו מסמכים באופן חלקי (לטענתו). מסמכים אלו שימשו את רו"ח דורון בהכנת חוות הדעת מטעמה, ואכן בעקבות חוות הדעת הושג זיכרון הדברים. אולם אין דין מסירת מסמכים על בסיס שוטף, מתוך ניהול תקין של חברה ועל בסיס שותפות, כדין מסירת מסמכים בדיעבד, לאור דרישת אחד השותפים, כאשר ברקע נשמעות כבר טענות בדבר ניהול בלתי תקין , הנוטה כולו לטובת בעל מניות אחד על חשבון האחר. 49. אם נחזיר את הגלגל לשלהי שנת 1998, אזי בן צור מושקע בחברה סך של 820,000 ₪, בעוד בן צור מושקע בחברה בסך של 192,000 ₪, כשרק כ - 100,000 ₪ מתוך סכום זה הינו "כסף חי"; בן צור לא מקבל דבר שוטף מהחברה (למעט תשלום עמלות של 50,000 ₪, עליו אעמוד להלן), ואף לא מבוצעים החזרים על חשבון ההלוואה - למרות שהחברה עברה לפסים של רווחיות. מאידך, נחום ובני משפחתו לוקחים משכורות כבר מהשנה השנייה לפעילות; נהנים מההשקעות של בן צור בחברה, מבלי שקיימת התחייבות להחזר אותה הלוואה במועד כלשהו. נראה כי על רקע זה קל להבין את משבר האמון שפרץ; סבורני כי דרישתו של בן צור להחזר ההלוואה הייתה דרישה לגיטימית; סבורני שכדין בקש בן צור להסדיר את ניהול החברה מאותו מועד ואילך. זה היה הבסיס לחתימת זיכרון הדברים. 50. כאן אציין שגם בנקודה זו התגלתה חוסר אמינות של נחום - נחום העלה טענה לפיה זיכרון הדברים נחתם בעקבות גילויו על לקיחת העמלות בידי בן צור, ראו עמ' 19 שו' 24-28: "אני תפסתי אותו במעילה ביקשתי ממנו שיחזיר את הכספים לחברה. ואז הוא אמר: לא! היו לי הוצאות. אמרתי לו: למה לא עדכנת אותי שלקחת עמלה של 5% מחומרי הגלם. הוא אמר לי: לא הייתי צריך להודיע לך. היו לי הוצאות. אני נסעתי, אני הבאתי. אחר כך הוא התחיל להפעיל שרירים והוא אמר: אם לא תחזיר לי את הלוואת הבעלים אני אפרק את החברה. החברה בדיוק הייתה בתחילת הצמיחה שלה. זה היה הרקע לחתימת המסמך". דבר זה לא הפריע לנחום להשיב תשובה סותרת בהמשך: "ש. אמרת שההסכם נולד בעקבות כך שתפסת אותו מועל? ת. זה לא קשור. הוא רצה את הלוואת הבעלים שלו בחזרה..." (הדגשות שלי, עמ' 20 שו' 16). 51. חוסר האמינות של נחום התגלה בנושאים נוספים עליהם נחקר, דוגמת גובה המשכורות אותן משך (עמ' 21 שו' 13-31); הבקשה לרישום פטנט - האם לפני או אחרי שנחום גילה שבן צור רימה אותו (ראו תשובותיו הסותרות בעמ' 24 שו' 19; 21); עסקת לרון - האם דובר על עסקה להעברת פעילות החברה, כפי שכתוב בסעיף 28 לתצהירו, או שמא עסקה להעברת ידע, כפי שתיקן בעדותו, ראו עמ' 30 שו' 23-31; האם, כטענתו בעמ' 31 שו' 3, לא הסכים להעביר לחו"ל "כלום"; או שמא הסכים לכך שלרון ישווק את החברה בחו"ל, כפי שהודה רק כמה שורות אח"כ (עמ' 31 שו' 8). 52. מכל המקובץ עולה שחששותיו של בן צור היו מוצדקים בשלהי שנת 1998; על רקע זה ברור מדוע הסתייג בן צור מהמשך ביצוע השקעות בחברה (עמ' 37 שו' 1-7) ומדוע דרש את הסדרת היחסים מכאן ולהבא, שכן גם נחום הודה: "אני לא יכולתי להגיד לו מתי אני אחזיר את הלוואת הבעלים" (עמ' 37 שו' 7). משמעות החתימה על זיכרון הדברים והאם הוכח כי הופר 53. זיכרון הדברים אכן הסדיר את הנושא של החזר הלוואת הבעלים (סעיפים 1-3); את נושא המשכורות (סעיף 4 לחלק בכתב יד וסעיף 5 לחלק המודפס); את נושא החזר ההוצאות , כולל התייחסות מפורשת לעניין העמלות (סעיף 6 לחלק המודפס); את דרך קבלת ההחלטות בחברה (סעיף 9 לחלק המודפס). אין ספק כי אם הצדדים היו פועלים על פי זיכרון הדברים, אזי כל טענות העבר היו "נבלעות" בהסכם זה ולא היה מקום לשוב ולפתוח נושאים אלו לדיון. 54. לטענת בן צור, נחום המשיך בהפרותיו; נחום הכחיש זאת וטען כי פרע את הלוואת הבעלים על פי המנגנון המוסכם. בעניין זה צירף נחום טבלה בחתימת ידה של מרגלית, המאשרת קבלת סך של 345,000 ₪ ע"ח החזר הלוואת הבעלים - ראו נספח 5 לתצהיר נחום. בן צור בחקירתו לא הכחיש קבלת הסכום הנ"ל (עמ' 82 שו' 21), אך משום מה טען באותה נשימה: "אני לא מסכים עם מספרים אלה" (עמ' 82 שו' 19). לא הוכח בפניי שההחזרים שבוצעו לא תאמו את מחזורי החברה באותה עת; דווקא ממכתבו של בן צור מיום 31/8/99 אשר צורף כנספח 6 לתצהיר נחום עולה כי בן צור הוא זה שניסה לשנות את זיכרון הדברים ולדרוש את פירעון ההלוואה בבת אחת - אם כך, בנושא זה אין מדובר בהפרה של נחום אלא בניסיון של בן צור לשנות את תנאי החזר ההלוואה. 55. עם זאת בנושאים אחרים שסוכמו, כמו משיכת המשכורות והחזר ההלוואה לרחל בסכום של 32,000 ₪ - טענה שלא נסתרה ולא הוסברה על ידי מי מעדי נחום, נראה כי שוב יש הפרה מצידו של נחום. נחום הודה בעדותו שלאחר חתימת ההסכם שוב עלתה המשכורת - ראו עמ' 29 שו' 26-28; למרות הטענה כי הדבר נעשה בהסכמה, לא הוצג כל מסמך חתום על ידי בן צור, וזאת כשזיכרון הדברים קבע במפורש שכל שינוי יעשה בכתב (ראו עדות נחום המאשרת נקודה זו בעמ' 29 שו' 30). לכך יש להוסיף את פרשת לרון - שאין מחלוקת שנחום חזר בו מהסכמות, ראו נספח י"ד לתצהיר בן צור; את עניין הפטנט; את חוסר האמון שכבר הוביל (ובצדק) לחתימת זיכרון הדברים - כל אלו מהווים את הרקע להגשת בקשת הפירוק על ידי בן צור. הגשת בקשת הפירוק 56. כפי שכבר ציינתי לעיל, הגשת בקשה הפירוק לא הייתה מחויבת המציאות, זאת בלשון המעטה. באותה עת הלוואת הבעלים נפרעה כסדרה - והתרשמתי שדווקא בן צור הוא זה שביקש לחרוג מהמוסכם בזיכרון הדברים. לא הוכח בפניי שנחום ביצע את המעשים המיוחסים לו בדו"ח החוקר, בעניין זה אציין כי החוקר עצמו לא התייצב לעדות; הקלטת לא הוצגה (ראו עדות גביש בעמ' 111 שו' 28) ומרבית עדותו של גביש לא הייתה מזיכרון ספציפי של עובדות המקרה אלא מנוהג, ראו עמ' 109 שו' 4-5. לא למיותר לציין כי רמת ההוכחה הנדרשת להוכיח את אותם מעשים בעלי גוון פלילי המיוחסים לנחום הינה מוגברת, ראו בעניין זה ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, פד"י מ (1)589 וע"א 6465/93 אליהו כהן נ' יוסף לנגרמן ואח', תק-על 95 (2), 1323 . 57. לכל היותר, המשיך נחום במשיכות משכורות מעבר למוסכם. בעניין זה יש לזכור שאכן נחום הוא זה אשר השקיע את מלוא מרצו ואונו בחברה; הוא בעל הידע; הוא תרם לחברה ולמעשה בלעדיו לא היה לחברה כל שווי, למעט הברזלים - ראו חוו"ד פרו' ברנע. אמנם, אין בעובדה זו כדי לאפשר לנחום לעשות בחברה כבתוך שלו, אולם ניתן להבין את רצונו של נחום להתפרנס מהחברה, כשזה מקור פרנסתו היחיד, זאת להבדיל מבן צור המתגורר דרך קבע בהולנד ויש לו מקורות פרנסה אחרים - ראו חקירתו בעמ' 51 שו' 1-10. 58. בנוסף, התרשמתי שבן צור החליט בשלב כלשהו "ללמד לקח" את נחום והבין שאופציית הפירוק משמשת מכשיר בידיו להשגת מטרתו זו. התרשמתי שבן צור נקט כלפי נחום בלשון מעליבה - הביטויים שיוחסו לו על ידי נחום ("מטאטא רחובות"; ל"השתין על הקבר") לא נראים לי מופרכים, ואזכיר שגם במשפט שבפניי נקט בן צור ביחס מתנשא ופוגעני כלפי נחום: "מאשפות ירים אביון. האדם הזה היה על הקרשים. אמרתי אני רוצה לשווק את הפורנירים וחשבתי שהאדם יהיה אסיר תודה ולא נבלה וזה התהפך" (עמ' 73 שו' 25-26). 59. לאחר הגשת בקשת הפירוק, לא צלחו כל ניסיונות הצדדים להידבר; הצדדים הופנו לגישור שלא צלח; נחום הציע לבן צור מספר אופציות לפעולה, ראו נספח 14 לתצהיר נחום; חוו"ד של פרו' ברנע הבהירה מעל לכל ספק שלחברה אין שווי ללא ניהולו של נחום. באותו שלב עדיין ניתן היה להמשיך ולשלם לבן צור את הלוואת הבעלים עד תומה (ולמצער עד להשוואת הסכומים עם השקעתו של נחום); ניתן היה לדרוש מנחום את השבת המשיכות העודפות לחברה. אלו היו ה"נשקים" אשר עמדו באותה עת על הפרק. לא היה כל מקום לגדוע את פעילות החברה, כשהחברה הייתה רווחית ולא היו לה נושים חיצוניים למעט בעלי מניותיה. ראו בעניין זה דברי המלומדת ציפורה כהן בספרה "פירוק חברות"( ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, להלן: "ציפורה כהן"), בעמ' 210: "... סעד הפירוק הוא סעד דרסטי, שיש להימנע ככל האפשר מלנקוט אותו. על בית המשפט לעשות כל מאמץ כדי להביא את הסכסוך בין בעלי המניות בחברה בדרך שאין בה כדי ל"שפוך את התינוק עם המים". 60. מכאן, שהחלטת בן צור לנקוט בהליכי הפירוק ולהביאם לידי סיום היא שהובילה לנזקים שנגרמו לו עצמו - החברה, אשר פרעה את הלוואת הבעלים בתשלומים מתוך פעילותה, חוסלה לבקשתו. שווי מניותיו בחברה התאפס - בשל מעשיו הוא. אין כל קשר סיבתי בין נזקים אלו - המהווים את הבסיס לתביעת בן צור שבפניי, לבין מעשיו של נחום. כפי שכבר ציינתי - לכל היותר משך נחום סכומים כלשהם ביתר, אולם הדבר לא הצדיק את תגובתו של בן צור ואינו מצדיק את קבלת תביעת בן צור שבפניי. יפים בעניין זה דבריו של כב' השופט גרוניס בת"א (ב"ש) 1072/94 סולי בע"מ וסולי תעשיות (1981) בע"מ (לא פורסם): "השימוש באמצעי הקיצוני של צו פירוק אינו מיועד להעניש את אלה שאחראים לקיפוחם של חברים בחברה ואין תפקידו ליתן סיפוק לרגשות נקם. יתכנו מקרים שבהם מתברר, כי הקיפוח הוא כה חמור ומקיף עד שלא יהיה מנוס משימוש דווקא בסעד של פירוק... מתן צו פירוק במקרה דנא יהא שווה ערך לשימוש בתרופה שתגרום לחיסול מחולל המחלה אך תביא אף למותו של החולה". (הדגשות שלי, ראו הציטוט גם בספרה של ציפורה כהן הנזכר לעיל, בעמ' 213). 61. הוא הדין במקרה שלפנינו - הגעתי לכלל מסקנה שבן צור הונע מתחושות נקם; הוא בחר להשתמש בתרופה שחיסלה את מחולל המחלה (נחום) אך הביאה גם למותו הוא ולכן אין לו אלא להלין על עצמו, מה עוד שבאותו שלב נעשה כבר טיפול תרופתי אחר במחלה (זיכרון הדברים). בנוסף אציין שאכן משהסתמך בן צור בכתב תביעתו על חוו"ד של פרו' ברנע; משהתברר כי חוו"ד זו העניקה שווי לחברה רק בהנחה שנחום הוא מנהלה; משלא הוגשה במועד בקשה לתיקון כתב תביעה ולא התרתי שינוי חזית; אזי אין כלל מקום לדון בראש הפרק של מחצית שווי החברה, כששווי זה לא הוכח כלל ועיקר. תביעת נחום 62. לגבי העמלות - גם אם הדבר לא היה ידוע בזמנו לנחום, אזי לכל היותר אין הדבר מקנה זכות לנחום לקבל מחצית מהעמלות, אלא מעניק לחברה זכות תביעה כלפי בן צור, בשל הפרת חובת נאמנות. שנית, עניין העמלות הוסדר בזיכרון הדברים ו"נבלע" בו; שלישית, עניין העמלות מתקזז כנגד משיכת המשכורות העודפת של נחום ומשדחיתי את תביעת בן צור במלואה, יש להחיל דין זהה על נחום. 63. לגבי יתר הנזקים - כולם נובעים מניהול תיק הפירוק. הוצאות אלו אושרו על ידי בית משפט; לא הוגשו בקשות רשות ערעור על החלטות מינוי מומחה ו/או הפעלת החברה כעסק חי. גם אם דעתי אינה נוחה מבקשת הפירוק, אזי משזו הוגשה היא נוהלה בהתאם לדין ועל שני הצדדים לשלם את המחיר. הדין מכיר בפירוק חברה במקרים בהם מגיעים בעלי המניות ל"מבוי סתום" (ראו ציפורה כהן בעמ' 125), במיוחד בחברות המהוות "מעיין שותפויות" (שם בעמ' 129). אמנם קבעתי לעיל שמדובר בסעד קיצוני ודרסטי אותו יש לנקוט רק במקרים קיצוניים, אולם משנעשו הליכים אלו באישור בית משפט, נחום אינו יכול להיפרע את נזקיו בפירוק מבן צור. 64. בנקודה האחרונה סבורני שלא רק הדין מחייב זאת אלא גם הצדק - כפי שתיארתי לעיל, התנהגות נחום היא שהובילה את בן צור לנקוט בצעד קיצוני; הצעד הקיצוני הוא שהוביל להפסדי שני הצדדים. לכן - אין להם אלא להלין על עצמם שלא השכילו להתנהל בצורה נבונה יותר, אשר למצער הייתה מאפשרת לצד היוצא להשיב לידיו את השקעתו בחברה. פורמאדור 65. אין למעשה מחלוקת כי האיש העומד מאחורי הקמת פורמאדור הוא נחום, ראו דבריו בעמ' 45 שו' 21, המענה שלאלה מדוע הוקמה פורמאדור: "משום שלא הייתה לי שום אפשרות להתקדם עם בן צור. אני צריך לדאוג לילדים שלי". פורמאדור אכן הוקמה לאחר הגשת הפירוק; במהלך המגעים לאחר הגשת הפירוק סירב נחום לכל תנאי שיאסור עליו את העיסוק בתחום הנגרות, דברים אלו נאמרו במפורש במכתבי בא כוחו של נחום לבא כוחו של בן צור. 66. אם פורמאדור הייתה מוקמת במקביל לפעילות ליגה עץ (בטרם הוגשה בקשת הפירוק) ונחום היה גורם להעברת הלקוחות ו/או הספקים ו/או הסודות המסחריים מליגה עץ לפורמאדור, אזי ניתן היה לראות בכך התנהגות בלתי ראויה ופעולה המפרה את חובת האמון של נחום כלפי ליגה עץ. אולם לאחר שהוגשה בקשת הפירוק והיה ברור שליגה עץ הולכת לקראת חיסול, איני רואה כל פסול בהקמת פורמאדור. בן צור אינו יכול מחד לחסל את פעילות החברה המשותפת ומאידך להגביל את פעילות שותפו, שמתפרנס אך ורק מתחום זה. בנוסף, נחום לא הסתיר כאמור את רצונו להישאר בתחום והראיה שרכישת המכונות נעשתה בריש גליי, במסגרת ההתמחרות בתיק הפירוק. גם הערכאות האחרות אליהן הובא עניין פורמאדור לא ראו כל מניעות בהמשך פעילותו של נחום. סוף דבר 67. לאור כל האמור לעיל, שתי התביעות נדחות ללא צו להוצאות.פירוק חברה