פיצויים על נפילה מסוס








פיצויים על נפילה מסוס

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים עקב נפילה מסוס בהעדר הדרכה:

תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שנפלה מסוס עליו רכבה. הנתבעת 1 (הנתבעת או ורד הגליל) היא חוות הסוסים שעל סוסיה רכבה התובעת והנתבעת 2 היא המבטחת.
עובדות המקרה


התובעת, ילידת 15/5/84 (כבת 28), כיום עובדת בתחום שוק ההון [עמ' 28, 11].
ב-17/12/01, בעת שהיתה כבת 17.5, נסעה עם בן זוגה דאז, מר ניר שמש, לחופשה בצפון ובמהלכה פנו לנתבעת ונרשמו לטיול רכיבה על סוסים. התובעת ובן זוגה צורפו לקבוצה של ארבעה בני משפחה שכבר המתינו במקום (סה"כ ששה רוכבים). הרוכבים עברו הדרכה קצרה ויצאו לרכיבה בשטח מחוץ לחווה כשהם מלווים במר אלון צוקרמן – מדריך מוסמך מטעם התובעת ובנער כבן 13 או 14 בשם ברק, שמהעדויות עלה כי הוא בנה של בעלת החווה [עמ' 37, 27].
צוקרמן רכב בראש הטור וברק שימש כמאסף אם כי מפעם לפעם שינה מקומו בטור. בתווך היו ששת הרוכבים. מרבית הרכיבה שנמשכה כחצי שעה עברה בשלום, אולם לקראת סוף המסלול נוצר פער בין הסוסים. אחד הסוסים עליו רכב מר עידו עובדיה נותר כעשרים מטרים מאחור ואז צמצם את הפער בדהירה קלה. כשהגיע לקבוצה לא הצליח מר עובדיה לעצור את הסוס ועקף את הרוכבים האחרים. כתוצאה מכך החל הסוס לזוז באי-נחת ולנענע את צאוורו ומר עובדיה שאיבד את שויוי משקלו, נבהל וירד ממנו [עמ' 14 ו-15]. הסוס ללא הרוכב החל לדהור במהירות ויתר הסוסים שראו זאת החלו לדהור בעקבותיו כשהרוכבים על גבם. שלושה רוכבים ירדו מהסוסים בבטחה, אולם שתי רוכבות – התובעת וגב' עדי עובדיה (רעייתו של מר עידו עובדיה, המנהלת תביעה מקבילה שטרם הסתיימה) – נפלו מהסוסים ונחבלו. הסוסים המשיכו בדהרה ואחד מהם אף נדרס למוות [עמ' 41, 20]. התובעת נחבלה בראש ובפנים, איבדה את הכרתה ופונתה לבית-החולים.
התובעת הגישה תביעה אליה צרפה חוות דעת בתחומי האורטופדיה (13%), א.א.ג (10% + 5% בשל צלקת) והפה והלסת. הנתבעת הגישה חוות דעת נגדיות לפיהן לא נותרה נכות אורטופדית וא.א.ג והציעה סכומים נמוכים יותר בשל טיפולי השיניים. קיימת הסכמה בנוגע לצלקת שמקנה נכות בשיעור 5%. בית-המשפט מינה את פרופ' סלעי כמומחה מטעמו וזה העריך כי נותרה לתובעת נכות אורטופדית בשיעור 2.5% בשל חבלה בצוואר עם כאבים בקצות התנועה וללא השפעה תפקודית. לא מונו מומחים בתחומים האחרים.

חילוקי הדעות


חילוקי הדעות נוגעים בראש ובראשונה לשאלת האחריות. התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה בהדרכה שהעבירה לרוכבים לפני שיצאו לשטח, בכמות המדריכים שצורפו לרוכבים ובאי-התאמת הסוסים לרוכבים. הנתבעת טוענת כי הסכנה הטמונה בסוסים היתה ידועה לתובעת וכי לא הוכחה התרשלות מצדה. הנתבעת מדגישה כי התובעת לא הציגה חוות דעת בנוגע לטיב ההדרכה והליווי שרוכבים אמורים לקבל. בנוסף חלוקים הצדדים בשאלת השפעת התאונה על התובעת, כאשר התובעת מעריכה את נזקיה ביותר מ-1,700,000 ₪ ואילו הנתבעת מעריכה אותם בכ-75,000 ₪.

המסגרת המשפטית


המקרים בהם רוכב נופל מסוס אינם כה נדירים ובמשך השנים נאספה פסיקה רבה בנושא. לפיכך גם הצדדים מסכימים על המסגרת המשפטית ונחלקים בשאלת יישומה בלבד. נקודת המוצא היא שאדם הרוכב על סוס עלול ליפול ממנו ואין בכך כדי להצביע על רשלנות של אחר (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113 [1982]). סוס הוא בעל חיים, טיבו לדהור והתנהגותו עשויה להיות בלתי צפויה. רכיבה על סוסים כרוכה מעצם טיבה וטבעה בסיכונים מסוימים ואדם הרוכב על סוס נוטל על עצמו סיכון מודע של נפילה. אלא שדווקא בגלל הסיכון הטבעי קמה למפעיל חובה לוודא קיומם של תנאים נאותים לרכיבה ולמנוע סיכונים נוספים שאינם נובעים מן הפעילות הספורטיבית גרידא. בכלל זה הוא נדרש לספק לרוכב אמצעי בטיחות כמו קסדה, להדריכו הדרכה ראויה ולפקח על הרכיבה. היקף ההדרכה והפיקוח נגזר מתנאי הרכיבה הספציפיים, מניסיונם של הרוכבים ומתוואי השטח בו מתבצעת הרכיבה. ככל שהרוכב מנוסה פחות ותוואי השטח מורכב יותר נדרשות הדרכה מקיפה יותר והשגחה צמודה יותר. ראו, למשל ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מיימוני [2006] ופסק דינו של בית-המשפט המחוזי בת.א (ימ') 1433/96 מימוני נ' עיריית ירושלים [2003]; ע"א 2472/90 מלמד נ' בל גידול סוסים בע"מ, פ"ד מו(5) 447 [1992]; ע"א (מחוזי ימ') 3474 שם טוב נ' ד.ב.ש גישול סוסים בע"מ [2010], והחלטת בית-המשפט העליון ברע"א 2877/10 שם טוב נ' ד.ב.ש גישול סוסים בע"מ [2010]; ע"א (חי') 4430/98 גרשגורן נ' מניס [1999] והחלטת בית-המשפט העליון ברע"א 8085/99 מניס נ' גרשגורן [2000]; ועוד. סיכמה את ההלכה חברתי כב' השופטת אורנה לוי בת.א. (שלום ת"א) 39945/03 אביבי נ' דוד [2006]:

מי שרוכב על סוס נוטל על עצמו סיכון טבעי של נפילה במהלך הרכיבה, אך הדברים אמורים בנפילה הנובעת מעצם הרכיבה והפעילות הספורטיבית ולא נפילה אשר נובעת מחוסר הדרכה, פיקוח והשגחה. כל אלו הופכים את פעולת הרכיבה באותו מקרה כפעולה לה נלווים סיכונים בלתי סבירים אשר אותם לא היה על הרוכב לטול על עצמו.
ובהמשך:
פסיקה רבה מתארת את ההלכה הראויה והנוהגת בעניין חובותיו של בעל חוות סוסים כלפי מבקריו אשר באים לרכב ובמיוחד בכל הנוגע לרוכבים חסרי ניסיון, שם חובת הזהירות היא מוגברת, להבדיל מרוכבים מקצועיים, ולדוגמא ראה: רע"א 8085/99 מניס נ' גרשגורן (29.3.00), שם אישר בית המשפט העליון את פסיקת ביהמ"ש המחוזי על פיה הסיכון אותו נטל מדריך הרכיבה שהיה צמוד לקבוצת הרוכבים בבחירת תוואי הרכיבה היה סיכון בלתי סביר; ת.א. (ב"ש) 569/90 עזבון נורית יעקב ז"ל נ' טקסט ראנץ' בע"מ (20.9.93), שם הוטלה אחריות על מועדון רכיבה לגבי פגיעת בבני זוג ללא ניסיון רכיבה אשר הושארו על הסוסים בתחומי המועדון ללא פיקוח והדרכה צמודים; ת.א.(ימ') 1161/99 קרואני זאהי נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (1.4.03) שם הוטלה אחריות על בעל חוות סוסים בשל העדר הדרכה מספקת לגבי הסיכונים הטמונים ברכיבה לרוכב בלתי מיומן; ת.א (י-ם) 1433/96 מימוני עמרם נ' עיריית ירושלים (27.3.03), שם הוטלה אחריות על בעלי חוות סוסים בשל היעדר הדרכה מספקת לרוכב חסר ניסיון; ע"א (ת"א) 1920/99 ריבוך רפי נ' עדי נעים רות (15.7.03); ת.א. (ת"א) 2599/91 לנגר נ' ועקנין, פ"מ תשנ"ג (4) 516 (24.2.94) (כל הפסיקה לעיל מצויה במאגר "נבו").
מן הכלל אל הפרט


משלמדנו את המסגרת המשפטית נפנה ליישום הדברים על נסיבות המקרה שלפנינו ועל טענותיה של התובעת.

הדרכה לקויה


אין חולק כי התובעת והרוכבים האחרים עברו הדרכה בסיסית טרם הרכיבה. התובעת טוענת כי ההדרכה לא היתה מספיקה לרוכבים בלתי מנוסים ולרכיבה בשטח הררי, ואילו הנתבעת טוענת כי ההדרכה תאמה את תנאי הרכיבה שהיתה איטית ובשטח מתון. עוד נטען שהתובעת לא הוכיחה את טענותיה שכן לא הביאה ראיות לגבי היקף ההדרכה הראוי.
אני מקבל את עמדתה העקרונית של הנתבעת כי לא ניתן לתת לכל רוכב אקראי הכשרה מקצועית מקיפה טרם רכיבה. דרישה מסוג זה תייקר מאוד את הרכיבה, תאריך אותה ותעקר את האפשרות שרוכבים לא מנוסים יתנסו בספורט הרכיבה. די בהכשרה בסיסית שתתאים לתנאי הרכיבה ותאפשר רכיבה בטוחה. עם זאת, במקרה הנוכחי מצאתי כי לא ניתנה הדרכה מתאימה, ולעניין זה אין צורך בראיות חיצוניות ואסתפק בפניה לעדותו של צוקרמן שהעיד כי הדרכה לרוכבים אמורה לכלול "[]הדרכה אישית לכל רוכב ורוכב שכללה, בין היתר, הדגמה כיצד יש לפעול בעת הרכיבה ודגשי בטיחות על מנת להבטיח רכיבה מהנה ובטוחה" [סעיף 4 לתצהירו]. בעדותו בבית-המשפט מסר גרסה חדשה ומורחבת בהרבה והוסיף כי הדרכה שגרתית כוללת: "התנהגות שקטה ורגועה סביב ועל הסוסים, אין לצעוק ו/או להרים את הקול, יש להישמע להוראות המדריך בלבד ואלו הן: בבואנו לעצור את הסוס הדבר הראשון שאנו צריכים לדעת הוא עצירת הסוס, אנו מושכים את המושכות נשענים לאחור וקוראים הו'. בבואנו לסובב את הסוס ימינה אנו מושכים את המושכה הימנית וכך גם בבואנו להפנות את הסוס שמאלה. לעולם הרכיבה תתבצע בטור עורפי כאשר אין לנסות ולעקוף אחד את השני ו/או ללכת אחד ליד השני, כולל זוגות נאהבים שרוצים להחזיק יד ביד. אין להאיץ בסוסים ואין לנסות לעבור לקצב שאינו הליכה בלבד. אין לרדת מהסוס מכל סיבה שהיא ובכל בעיה ותקלה יש לפנות למדריך. ההסבר נערך על הקרקע ואחר כך נעשה גם על הסוס, עם כמה דקות של רכיבה באזור שמיועד לכך בתחום החווה" [עמ' 42, 20]. צוקרמן הדגיש את חשיבות הרכיבה בחווה והבהיר כי "בדרך כלל יש [רכיבה בחווה], ורק כאשר המדריך משוכנע שקבוצת הרוכבים בטוחה ובטיחותית הוא יוצא איתה לשביל הרכיבה [עמ' 43, 1]
מעדותו של צוקרמן ניתן ללמוד כי הדרכה ראויה לפי הנתבעת כוללת הדרכה אישית, אימון של כמה דקות רכיבה בשטח החווה ופירוט הוראות בטיחות האוסרות על האצה בסוסים או ירידה מהם. צוקרמן הודה כי אינו זוכר את ההדרכה שניתנה לתובעת, ואילו מעדויות הרוכבים עלה כי הופרה רמת ההדרכה שקבעה הנתבעת עצמה שכן בפועל התקיימה הדרכה קצרה וקבוצתית, שכללה שינוי כיוון הסוס ימינה ושמאלה ועצירתו בעזרת המושכות, וכי בסיום ההדרכה יצאו לרכיבה בלא שקיימו רכיבת תרגול בשטח החווה. כך בעדותה של גב' עדי עובדיה "בהדרכה עם הסוסים נתנו לנו קסדות והסבירו לנו לכל הקבוצה שזו תקופת פריחה ולא לתת לסוסים לאכול ולמשוך במושכות. איך עושים ימינה ושמאלה ואיך עוצרים" [עמ' 8, 19]; בעדותו של מר עידו עובדיה שהעיד כי ההדרכה היתה קבוצתית וכללה: "איך לשבת, איך לאחוז במושכות, לא לתת לסוס לאכול, כשהוא רוצה לאכול למשוך, כשהוא רוצה לעצור למשוך, ותחילת הרכיבה תנועה מסוימת לא זוכר בדיוק" [עמ' 13, משורה 8]; בעדותו של מר ניר שמש: "לא הייתי קורא לזה הדרכה. אמרו לנו לעלות על הסוס, לחבוש קסדה, לימדו אותנו איך להזיז את הסוס שמאלה וימינה, איך לשבת עליו, וזהו. מאוד מינימאלי" [עמ/ 17, 18] ובהמשך: "אמרו לנו איך להסיט שמאלה וימינה את הסוס, איך לאחוז במושכות" [עמ' 17, 25]; ובעדות התובעת: "אני זוכרת שהייתי על הסוס והדריך אותי כיצד לפנות ימינה, שמאלה וזהו. הוא סידר לי את הרגליים באופן אישי" [עמ' 25, 22].
נתתי דעתי לעובדה שהרוכבים הם בעלי עניין בתביעה אולם מצאתי כי המאפיינים הדומים בתיאור ההדרכה שעלה בחקירה הנגדית והעדר סתירות מקנים לעדותם אמינות. יתרה מכך, גרסתו של צוקרמן לעניין היקף ההדרכה וקיומו של אימון רכיבה הועלתה לראשונה בבית-המשפט והם לא יכלו להתייחס אליה, אולם העובדה שאיש מהם לא תיאר ולוּ ברמז קיומה של רכיבת אימון או את הוראות הבטיחות שפורטו בעדותו, והעובדה שכולם תיארו הדרכה קבוצתית, נותנת עדיפות לגרסתם. עוד אוסיף כי בתצהירו של צוקרמן נכתב כי "[]לפרקים, בייחוד שהיה צורך לסגור מרווחים בין הסוסים, התבצעה ריצה קלה" [סעי, 7] וזאת בניגוד גמור לתוכן הוראות הבטיחות שלטענתו ניתנו לרוכבים ולפיהן "אין להאיץ בסוסים ואין לנסות לעבור לקצב שאינו הליכה בלבד". כשנחקר על סתירה זו העיד כי"הפנתי את תשומת ליבם של עורכי הדין לסעיף 7 שהוא כלל לא מתאים להדרכה שלי" [עמ' 44, 6; עמ' 45].
מן האמור לעיל עולה כי הנתבעת לא קיימה את הוראות הבטיחות שלה עצמה וכי לא הקנתה לתובעת ולרוכבים האחרים את ההדרכה ששהיא עצמה חשבה לראויה. קיים קשר סיבתי בין ההדרכה החסרה לבין התאונה, שכן סביר שלוּ היתה ניתנת הדרכה ראויה היה מר עובדיה יכול להימנע מדהירה קלה של סוסו, לשלוט טוב יותר בסוס כשביקש לעצור אותו וגם היה נזהר יותר מלרדת ממנו לוּ היה שומע את אזהרתו של צוקרמן ש"אין לרדת מהסוס מכל סיבה שהיא". כך גם לגבי התובעת שיתכן והיתה מצליחה לרדת מן הסוס בביטחה לוּ היתה עוברת הדרכה מקיפה מעט יותר ודוהרת מספר דקות בתחום החווה לפני היציאה לשטח.

ליווי חסר והפרת הוראות הבטיחות


טענה נוספת של התובעת נוגעת להיקף המלווים, ולטענתה אין די במדריך אחד ובנער בן 13 לליווי של ששה רוכבים בלתי מיומנים. הנתבעת חולקת עליה וטוענת כי החוק אינו קובע תקן למספר מדריכים ביחס לרוכבים, כי בתנאי הרכיבה שהתקיימו הספיק מדריך אחד וכי במקרה הנוכחי אף התלווה אליו "עוזר המדריך" ברק שהיה מיומן ביותר ברכיבה ובהדרכת טיולים.

גם בסוגיה זו מצאתי לקבל את עמדת התובעת.


תקנה 2(53) לתקנות הספורט (חיוב בתעודת הסמכה), תשנ"ז – 1997 קובעת כי לא יוכל אדם לעסוק כמאמן או כמדריך רכיבה על סוסים אלא אם כן יש בידו תעודת הסמכה לענף זה. אדם שאינו מחזיק בתעודת הסמכה אינו כשיר אפוא לשמש כמדריך. אין טענה שברק, הנער שליווה את הטיול, החזיק בתעודת הסמכה. הנתבעת בסיכומיה מכנה אותו אמנם "עוזר מדריך" ומפליגה בתיאור כישוריו אולם צוקרמן, העד מטעמה, טען כי "לא לקחתי אותו כמדריך אלא כמתלווה לרכיבה" [עמ 37, 31]; וכי "אין לו תפקיד רשמי, הוא מתלווה ... הוא באמצע בין טרמפיסט לבין זוג עיניים חשוב" [עמ' 38, 14]. לעומת זאת הוסיף כי "ציפיתי שהוא יעשה הרבה דברים, למשל לעזור לי בהרבה מאוד תחומים, להיות עוד זוג עיניים שלי, גם אם זה לא תפקיד רשמי זה זוג עיניים שתורם ועוזר" [עמ' 38, 3] ; וכי "אני כמדריך עם העיניים על הקבוצה במאה אחוז מהזמן והוא צריך לתצפת עלי להשגיח עלי פן יש לי לפני על השביל משהו שיבהיל את הסוס שלי ואני אפול מהסוס שלי או משהו שאשיח את דעתי ובעטיו לא אסתכל על הקבוצה" [עמ' 38, 17].

מעדותו של צוקרמן עולה סתירה מסויימת שכן למרות שסבר שלא היה צורך במלווה נוסף ציפה מברק "שיעשה הרבה דברים", כולל השגחה על סוסו שלו, ומתעוררת גם תמיהה מדוע נדרש המדריך להשגחה על סוסו שלו וכיצד יכול היה ברק להשגיח על סוסו של צוקרמן שהיה בראש השיירה כשהוא עצמו רכב בסוף השיירה.


האם די במדריך אחד ובמלווה בלתי מוסמך לששה רוכבים? צודקת הנתבעת כי הדין אינו קובע תקן של מספר מדריכים ביחס למספר רוכבים, אולם כפי שנקבע בפרשת מימוני "סטנדרט סטטוטורי לחוד, וחובה מכוח עוולת הרשלנות לחוד", ובהעדר קביעה של המחוקק נדרש בית המשפט לקבוע את סטנדרט ההתנהגות הראוי בהתאם לכללים הרגילים של סבירות וצפיות ולאזן בין זכות הניזוק לביטחון, זכות המזיק לחופש פעולה והאינטרס הציבורי בהמשכה של הפעילות. בכלל זה יש לשקול את ההסתברות להתממשות הסיכון, גובה הנזק הצפוי ועלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק (שם, פסקאות6-8, וראו גם, למשל, פרשת ועקנין, 131 וע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1) 102, 107).
במקרה הנוכחי העיד צוקרמן כי הנתבעת נהגה לשלוח מלווה יחיד לקבוצה של עשרה רוכבים [עמ' 39, 6-9], ולטעמו די בכך משום ש"אני כמדריך עם העיניים על הקבוצה במאה אחוז מהזמן ... יושבים על הסוס בצורה מסוימת שבה אפשר להסתכל על הקבוצה וגם על השביל בדרך הישרה המובילה" [עמ' 37, 17 ו-31]. אינני מקבל טענה זו ולדעתי בנסיבות המקרה אין די במדריך אחד לעשרה רוכבים ואפילו לששה רוכבים בלתי מנוסים הרוכבים בשטח פתוח. כפי שכבר נכתב סכנת נפילה היא סכנה ידועה שסיכוי התממשותה אינו נמוך ואילו הנזק ממנו עשוי להיות גבוה ביותר. ליווי מספיק עשוי למנוע סכנה זו, שכן כפי שהסביר העד מטעם הנתבעת "רכיבה על סוס היא ספורט מסובך" [עמ' 45, 15] וספק אם רוכב שעולה לראשונה בחייו על סוס יכול למנוע ארועים טריוויאליים כמו היווצרות פערים בשיירה, דהירה ספונטאנית של סוס או בהלה מהתנהגות עצבנית של הסוס. לשם כך נדרש מלווה מוסמך שיוכל להשגיח על הרוכבים ולסייע להם במצבים חריגים שונים. לא סביר שמלווה אחד יוכל לשלוט ולהשגיח על שיירה של ששה רוכבים הרוכבת בשטח ואכן עיון בפסקי הדין השונים מגלים מפתח קפדני יותר של שני מדריכים לקבוצה של מעל שלושה רוכבים [ראו, למשל, פרשות מיימוני שם יצאו שלושה מדריכים וחמישה רוכבים ואביבי שם העיד אחד העדים כי "לכל קבוצת רוכבים המונה מעל שלושה – הייתי מוציא 2-3 מדריכים"].
יתרה מכך, מהראיות עלה שבמקרה הנוכחי אכן לא היה די במדריך יחיד. מהעדויות עלה כי השיירה לא נעה בקצב אחיד, כי לעתים נוצרו פערים בין הסוסים וכי הסוסים גם סטו מן הדרך כדי לאכול (וברק החזירם לנתיב). לא סביר שצוקרמן, שרכב בראש, יכול היה – כטענתו – להשגיח על כל הרוכבים במקביל ולפקח על רכיבתם ללא הפסקה. בפועל התממש בדיוק הסיכון של חוסר השגחה, שכן, כפי שתואר, נוצר פער בין הסוסים, צוקרמן היה עם הקבוצה המובילה ולא היה מי שישגיח על סוסו של עידו עובדיה שנותר מאחור והחל לדהור. אם היה במקום מדריך נוסף הוא היה יכול לעזור למר עובדיה בבלימת הסוס ולסייע לו להשאר על הסוס לאחר שעקף את הרוכבים האחרים או לעצור את הסוס מלדהור לאחר שירד ממנו.
נתתי דעתי לעדותו של צוקרמן כי "לא יכול להיות שאפשרתי לאיזשהו רוכב לסגור מרווחים בריצה קלה משום שאני לא מרשה לאף אחד לרוץ בזמן רכיבה ... כי אני לא אוהב שאנשים רצים עם סוסים. רכיבה על סוס היא ספורט מסובך. בריצה יש אפשרות גבוהה יותר לאבד שיווי משקל מה שגורר השתלשלות ארועים נפסדת" [עמ' 45, 12-15]. אולם אינני מקבל עמדה זאת. ראשית, צוקרמן הודה, בהגינותו, כי אינו זוכר את פרטי הארוע; שנית, עדות זו סותרת את תצהירו שם נכתב []לפרקים, בייחוד שהיה צורך לסגור מרווחים בין הסוסים, התבצעה ריצה קלה" [סעי, 7]. צוקרמן טען אמנם בעדותו שהאמור בתצהיר שגוי אולם אם כך הם פני הדברים לא ברור מניין נוצרה גרסה זו של הנתבעת עצמה; ושלישית, אני מעדיף את העדויות האחרות, ובעיקר את עדותו המפורטת של עידו עובדיה, שתמכו בגרסה שלפיה נוצרו פערים בשיירה ושסוסו של עידו עובדיה דהר דהרה קלה כדי להדביק את שאר הקבוצה וכתוצאה מכך איבד את שיווי משקלו. רביעית, ברק שנכח בארוע לא נקרא לעדות, אף שמדובר כיום בבגיר ובבנה של מנהלת החווה.

מכל מקום, אציין כי עמדתו של צוקרמן כי גם בדהירה קלה אפשר לאבד שיווי משקל מחזקת את הצורך בהדרכה וליווי של יותר ממדריך אחד לכל ששת הרוכבים. עוד אעיר, כהערת אגב, שצירופו של מלווה בלתי מוסמך יכול אמנם לתרום לבטיחות אך הוא יכול גם לפגום בה שכן אותו מלווה בלתי מוסמך עשוי לתת לרוכבים הוראות שאינן בטיחותיות וכן הוראות סותרות למדריך.


נוכח האמור לעיל מצאתי כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת בכך שלא סיפקה לה הדרכה ופיקוח במידה מספיקה במהלך הרכיבה. הסיכון היה גלוי וידוע ואם היתה מקיימת את חובתה ושולחת שני מדריכים מוסמכים ניתן היה למנוע או למצער להפחית את הסיכונים שגרמו לתאונה. בנסיבות אלו קיים גם קשר סיבתי בין ההדרכה החסרה לבין התאונה.

מחדל בהתאמת הסוסים לרוכבים


התובעת טוענת כי הסוסים לא התאימו לרוכבים וכי סוסו של עידו עובדיה היה חם מזג. לא מצאתי כל בסיס לטענות אלו ואני דוחה אותן.

סיכום לעניין אחריות


נמצא כי הנתבעת לא הדריכה את הרוכבים כראוי ושלחה צוות מלווים חסר וכי לליקויים אלו קשר ישיר לתאונה. נוכח כל האמור לעיל מצאתי כי הוכחה אחריותה של הנתבעת לתאונה.

אשם תורם


אף שמצאתי כי יש לייחס לנתבעת אחריות לתאונה אני סבור שיש ליחס לתובעת אשם תורם לתאונה. התובעת, ככל אדם, הייתה אמורה לדעת כי קיים סיכון של פגיעה גופנית כתוצאה מרכיבה על סוס, ואינני מקבל את טענתה כי לא ידעה על סיכון שכזה. התובעת העידה כי חששה טרם הרכיבה וכי הרגישה שלא קיבלה הדרכה מספיקה אך בכל זאת בחרה לצאת לשטח ולרכב, כשלאורך המסלול היא רכבה לצד בן זוגה. בשל כך יש לייחס לה אשם תורם מסויים לארוע. עם זאת יש לתת את הדעת לכך שהתובעת, בשונה משאר הרוכבים, לא נדרשה לחתום על טופס "הגבלת אחריות" המידע אותה על הסיכונים האפשריים ובהם נפילה. הדבר אינו מאיין את ידיעתה בדבר הסכנה, אך מפחית את אחריותה שכן לא פורטו לפיה מלוא הסיכונים. בהתחשב בכלל הנתונים שהובאו בפני אני מעמיד את מידת אחריותה של התובעת על 25%.

חישוב הנזק
הנכות הרפואית


אורטופדית: מומחה מטעם התובעת (ד"ר שטיינברג) העריך כי נותרה נכות אורטופדית של 13% בשל פגיעה בצוואר; מומחה מטעם הנתבעת (פרופ' נרובאי) העריך כי לא נותרה נכות אורטופדית; מומחה מטעם בית-המשפט, פרופ' סלעי, העריך כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 2.5% בשל מגבלה קלה בצוואר. פרופ' סלעי לא נחקר.
צלקת: מוסכם כי לתובעת נותרה צלקת בפנים וכי שיעור הנכות הרפואית בגינה עומד על 5%.
א.א.ג: מומחה מטעם התובעת (ד"ר הימלפרב) מצא כי בתאונה נגרמה סטייה של גשר האף והעריך כי נותרה לתובעת נכות בשיעור 10% בשל הפרעה קשה במעבר אוויר דרך האף. מומחה מטעם הנתבעת (ד"ר חיימוף) מצא גם הוא סטייה של המחיצה, אך סבר כי ההפרעה למעבר האוויר היא קלה עד בינונית (ולא קשה) ואינה מקנה נכות כלשהי לפי התקנות (0%).
שיניים: מוסכם כי נותרה נכות בשיעור 0.75% בשל אבדן שלוש שיניים. חילוקי הדעות נוגעים בנוגע לעלויות הטיפולים שמומחה מטעם התובעת (ד"ר צור) העריכם ב-33,120 ₪ לעבר ו-300,000 ₪ לעתיד, ואילו מומחה מטעם הנתבעת (ד"ר פישר) מעריכם ב-16,840 ₪ לעבר וב-48,225 ₪ לעתיד.

סה"כ הנכויות הרפואיות (בהתחשב בנכות ממוצעת בשיעור 5% בתחום א.א.ג) עומד על כ-12.6%.
הנכות התפקודית


התובעת מבקשת כי תקבע לה נכות תפקודית בשיעור 13% לפחות (בשיעור הנכות הרפואית) והיא מדגישה בתצהירה ובעדותה כי היא ממשיכה לסבול מכאבים וממגבלה בצוואר וכן מכאבי ראש חזקים וקושי בנשימה כתוצאה מן הפגיעה הנשימתית. כן היא מדגישה כי גם הצלקת בפניה מקשה עליה בהשתלבות בעבודה. הנתבעת סבורה כי לא נותרה נכות תפקודית כלשהי.
בבוא בית-המשפט להעריך את נכותו התפקודית של תובע – וביתר דיוק: את אבדן כושר ההשתכרות שלו – עליו לבחון, נוסף על הנכות הרפואית, את מכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע שלפניו לשוב ולהשתכר, ובכלל זה, בין השאר, גילו, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו. ברי כי ההשפעה בפועל על שכרו של תובע עשויה להוות מדד חשוב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות, אם בכלל (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) (3) 792 [1995]). במקרה הנוכחי מצאתי כי למרבית הנכויות אין השפעה ממשית על כושר השתכרותה של התובעת. הנכות האורטופדית בשיעור 2.5% עשויה אמנם להפריע מעת לעת אך מדובר בנכות מינימאלית שמטבעה אין לה השפעה ממשית על כושר ההשתכרות, וגם המומחה מטעם בית-המשפט סבר שאין לה השפעה תפקודית. גם הנכות בגין אבדן שלוש שיניים אינה משפיעה על כושר השתכרותה של התובעת. אשר לצלקת – אף שבמקרים רבים צלקת בפנים היא בעלת משמעות תפקודית, לאחר בחינת התובעת באופן בלתי אמצעי לא זיהיתי מראה פה או אף לא טבעיים. אכן ניתן להבחין בצלקת מזערית אולם מתבונן חיצוני – להבדיל מן התובעת עצמה – יתקשה להרגיש בה וספק אם צלקת שכזו עשויה להשפיע על כושר השתכרותה של התובעת. הנכות בתחום א.א.ג היא תפקודית במהותה. קושי בנשימה עשוי להשפיע בצורות שונות, לרבות נחירות ושינה לא רציפה בלילה וכאבי ראש כפי תארה התובעת. אם זאת, קיימים כאמור חילוקי דעות בין המומחים אם נותרה נכות.

לשלמות התמונה נאמר כי מאז התאונה עבדה בעבודות זמניות, השלימה את לימודיה והחלה בלימודי כלכלה. במהלך לימודיה השתלבה בעבודה בתחום שוק ההון ושכרה זה מספר שנים עומד על כ-8,500 ₪. נתונים אלה מעידים על השתלבות טובה בשוק העבודה.
לאחר שקלול מכלול הנתונים הרלוונטיים, בשים לב לטיב הנכויות והיקפן המזערי ולהשתלבותה של התובעת בשוק העבודה עוד טרם סיום לימודיה, מצאתי כי יהיה זה נכון לייחס לתובעת נכות תפקודית בשיעור 6%, כמחצית הנכות הרפואית הכוללת שנקבעה.
הפסדי שכר לעבר


במועד התאונה היתה התובעת תלמידת תיכון בכיתה יב'. במקביל ללימודים עבדה בחנות תכשיטים בשם "גמבטה" ועל פי תלושים שהציגה הרוויחה שכר ממוצע של כ-1,240 ₪ בחודש (לפי סכומים מצטברים שפורטו בתלוש 11/01), ומשוערך להיום – 1,573 ₪. התובעת טוענת כי בעקבות התאונה הפסיקה את עבודתה ואני נותן אמון בטענה זו שנתמכת בתעודות המחלה, בפגיעות, שכללו גם פגיעות בפנים וטיפולי שיניים משמעותיים, ובאישור ההעדרות מהלימודים. התובעת מבקשת כי יפסקו לה הפסדי שכר לכל התקופה שנותרה מהתאונה ועד סיום בחינות הבגרות (8 חודשים) ואילו הנתבעת מציעה כי יפסק אבדן הכנסה לתקופת אי-הכושר בלבד (חודשיים מחצי). אני מקבל את טענת התובעת כי נוכח פציעותיה והצורך בהשלמת לימודים לא יכלה לשוב לעבודה אולם אינני מקבל את דרישת התובעת במלואה שכן סביר שבתקופת מבחני הבגרות היתה מצמצמת ממילא את עבודה ואולי אף מסיימת אותה כליל. תמיכה לכך נמצא בתלושי השכר המעידים על ירידה בשכר הממוצע בחודשים שלפני התאונה. לפיכך אני מעריך את אבדן כושר ההשתכרות בשל התאונה בארבעה חודשים, עד אפריל 2002 (חג הפסח ותחילת הבגרויות).

הפסד השכר לתקופה זו עומד אפוא על סך של 6,292 ₪ ובתוספת ריבית אמצע תקופה 8,803 ₪.


התובעת נעדרה מלימודיה למשך חודשיים וחצי, מ-18/12/01 ועד 24/2/02. באותה שנה נכשלה בחלק מבחינות הבגרות שעשתה, לטענתה בשל ימי הלימודים שהחסירה ומשום שהתקשתה ללמוד. התובעת לא התגייסה לצה"ל מטעמי דת ובשנים 2004 ו-2005 השלימה את הבגרויות החסרות. ב-2005 החלה בלימודי כלכלה במכללת רמת גן. במקביל להשלמת הבגרויות וללימודים עבדה בעבודות כדלקמן: מיוני 2004 ועד דצמבר 2005, כנציגת שירות לקוחות בחברת כלל ביטוח בשכר של 4,150 ₪ (5,335 ₪ משוערך); מינואר 2006 ועד נובמבר 2007 כנציגת שירות בבנק המזרחי בשכר של 5,710 ₪ (6,588 ₪ משוערך). בדצמבר 2007 השתלבה, כאמור, בעבודה בתחום שוק ההון בחברת אקספרט פיננסים ושכרה עומד על כ-8,500 ₪. על יסוד נתונים אלו דורשת התובעת כי יפסקו לה הפסדי שכר מלאים לתקופה של 21 חודשים, מהפציעה ועד להשתלבותה בשוק העבודה והפסדי שכר חלקיים ליתרת התקופה, בהתאם לפער שבין השכר הממוצע במשק לבין השכר שהרוויחה בפועל, סך הכל – 640,666 ₪.
אינני מקבל את טענות התובעת ומצאתי כי לא הוכחו הפסדי שכר לעבר. התובעת שבה ללימודים לאחר חודשיים וחצי. התובעת נכשלה אמנם בחלק מבחינות הבגרות אולם לא הביאה נתונים הנוגעים למצב לימודיה לפני התאונה ותעודות שיעידו על ציוניה ולא הוכיחה שהכשלון בבגרויות נבע מן התאונה. אציין כי בכתה י"ב עברה התובעת לתיכון אקסטרני, לטענתה משום שמרבית חבריה עברו לשם. יתרה מכך, לא מצאתי כי מצבה הבריאותי של התובעת ביולי 2002, כחצי שנה אחרי התאונה ועם סיום הבגרויות, מנע ממנה לעבוד ובפועל בחקירתה הנגדית עלה כי אכן עבדה גם בתקופה שלאחר הלימודים, שכן כשנשאלה "מתי התחלת לעבוד בחנות לוצי בקניון בת-ים השיבה "אחרי שסיימתי י"ב. עבדתי שם כמה חודשים ספורים" וכי בסיום עבודה זו החלה לעבוד בחברת כלל [עמ' 29, 4]. מהנתונים עולה כי התובעת השתלבה בשוק העבודה בדומה לכל צעיר בן גילה, תחילה בעבודות זמניות בשכר נמוך מהממוצע, במקביל להשלמת הבגרויות וללימודים האקדמיים ובהמשך בשכר דומה לשכר הממוצע. דרישתה לקבלת שכר ממוצע מתחילת דרכה המקצועית אינה סבירה בעיני. אכן, התובעת נדרשה לתקופה מסויימת להשלמת הבגרויות וזו עכבה את הלימודים האקדמיים אולם, כאמור, לא הוכח שציוני הבגרות נבעו מן התאונה דווקא.

הנזק לעבר בשל הפסדי שכר עומד אפוא על סכום של 8,803 ₪.
אבדן כושר השתכרות


שכרה הנוכחי של התובעת מהווה בסיס לחישוב כושר השתכרותה לעתיד, ומכאן שהפסדי ההשתכרות העתידיים עד לגיל פרישה מגיעים לסכום של 141,163 ₪ (8,500*6%*276.789). לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 14,000 ₪.

טיפולי שיניים


עבר: התובעת הציגה ראיות לטיפולי שיניים בעלות 33,120 ₪. חוות הדעת מטעם הנתבעת התייחסה לטיפולים וצויין בה כי חלק מהטיפולים, בעלות 6,080 ₪ נועדו לתיקון לשיניים שלא נפגעו בתאונה. מצאתי כי חוות דעת הנתבעת נתמכת בראיות שהציגה התובעת עצמה בנוגע לטיפולי השיניים והעידו כי חלק מהטיפולים שקיבלה היו טיפולי שורש וכתרים לשתי שיניים שלא נפגעו בתאונה [מוצגים 43-45 למוצגי התובעת] ועל כן אני מקבל את עמדת הנתבעת ומעמיד את הנזק לגבי טיפולי עבר בסכום של 27,040 ₪ ובתוספת הצמדה וריבית – 43,797 ₪.
עתיד: החבלה בשיניים ואבדן שלוש שיניים חייבו שיקום הפה וגשר חרסינה. מוסכם כי התובעת תזדקק לששה טיפולי שיניים עתידיים. מומחה התובעת העריך מחירו של כל טיפול ב-30,000 ₪. מומחה הנתבעת העריך עלות כל טיפול ב- 15,900 ₪. לאחר בחינת חוות הדעת, בשים לב לכך שמומחה התובעת חישב גם טיפול בשן שלא נפגעה בתאונה, מצאתי להעריך את עלות הטיפול העתידית בסכום ממוצע של 21,450 ₪ לטיפול, סכום זה כשהוא משוערך ממועד חוות הדעת מטעם הנתבעת עומד היום על סך של 25,267 ₪.

עלות הטיפולים העתידית, בהתחשב במקדמי היוון למועד התשלום העתידי כל שש שנים, עומדת אפוא על סכום של 76,572 ₪.

הוצאות רפואיות נוספות ונסיעות


התובעת מבקשת בראש נזק זה סכום של 26,205 ₪. הנתבעת סבורה כי לא נגרמו הוצאות כלשהן. הואיל והתובעת נפגעה, נזקקה לאשפוז ולטיפולים וכן תזדקק לעתיד לטיפולים שונים, בשים לב לנכויות ולטיבן, לרבות קיומם פגיעה מסויימת בחוליות הצוואר, אני מעמיד את הוצאות התובעת, על דרך האומדנה, לעבר ולעתיד, בסכום של 10,000 ₪.

עזרת הזולת


התובעת מבקשת בראש נזק זה סכום של 90,000 ₪ לעבר ו-271,337 ₪ לעתיד.
לא הוצגו ראיות כלשהן לעזרת הזולת בעבר. עם זאת, מדובר בנערה צעירה ששהתה בתקופת אי כושר של חודשיים וחצי וגם לאחר מכן נזקקה לטיפולים שונים כולל שיקום השיניים. ברי כי בתקופה זו נזקקה לעזרה מוגברת של בני משפחתה, ובגין עזרה זאת היא זכאית לפיצוי. בשים לב לתקופת אי הכושר ולהיקף הטיפולים אני מעריך את נזקיה לעבר בסכום של 10,000 ₪.
נוכח טיב נכויותיה וההשפעה התפקודית המועטה אינני רואה מקום לפסוק עזרת זולת בעתיד.

כאב וסבל


התאונה גרמה לתובעת פגיעה לא מבוטלת שחייבה טיפולי שיניים שימשכו עד סוף ימיה וגרמה לה צלקת בפנים, שאף שאינה תפקודית, היא בוודאי גורמת אי-נוחות לאדם צעיר כמותה. כן נגרמה סטיה במחיצת האף. אין ספק שהתאונה היתה בעלת משמעות לתובעת, אשר על כן, ובשים לב לנכויות הרפואיות ולנכות התפקודית, אני מעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 75,000 ₪.

סיכום ראשי הנזק


סך נזקי התובעת עומד אפוא על סכום של 379,335 ₪. מסכום זה יש להוריד רשלנות תורמת בשיעור 25% וסה"כ – 284,501 ₪.



סוף דבר


התביעה מתקבלת. נמצא כי הנתבעת הפרה את חובתה להדריך את הרוכבים וללות אותם ליווי מתאים וכי הפרה זו גרמה לתאונה בה נפגעה התובעת. הנתבעת תשלם לנתבעת סך של 284,501 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 70,000 ₪ והוצאות משפט בסך 15,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. נפילה בחניון

  2. נפילה בגלל צינור

  3. נפילה על עצם הזנב

  4. נפילה לבור בעבודה

  5. החלקה בבריכת שחיה

  6. ביטוח נפילה מסוס

  7. נפילת אבנים ברחוב

  8. נפילה לתעלת ניקוז

  9. נפילה באמפיתיאטרון

  10. נפילה של עץ על רכב

  11. החלקה בבריכת השחיה

  12. נפילה בנמל תל אביב

  13. נפילה ברחבת ריקודים

  14. נפילת מנורה על הראש

  15. נפילה בשיעור אירובי

  16. פיצויים על נפילה מסוס

  17. החלקה על שמן על הרצפה

  18. נפילת עץ על רכב חונה

  19. פיצוי בגין נפילה מצוק

  20. נפילה ביציאה מהאמבטיה

  21. פיצוי בגין נפילה לתעלה

  22. החלקה על רצפת שיש רטובה

  23. אחריות על נזק מנפילת עץ

  24. נפילה של עץ על רכב חונה

  25. נפילת חלק מהתקרה על הראש

  26. החלקה על רצפה בגלל פוליש

  27. נפילה בגלל פגם ברצפת בטון

  28. נפילה בגלל ידית דלת שבורה

  29. נפילה לאחר ירידה מהאוטובוס

  30. נפילת גגון לרכב בזמן נסיעה

  31. נפילה ברחבת הריקודים רטובה

  32. נפילת עץ על רכב בזמן נסיעה

  33. נפילה לאחר טיפוס על פלטה מעץ

  34. פיצוי בגין נפילת קרש על הראש

  35. נפילה על שלולית ביציאה מהרכב

  36. נפילת ברזל על הראש באתר בניה

  37. נפילה בגלל הפרשי גובה במדרכה

  38. נפילה תוך כדי ריצה במהלך משחק

  39. אחריות העירייה בגין נפילה לבור

  40. נפילה של ילד במגלשה בגן ציבורי

  41. נפילה בבית - פגיעה אורטופדית ברגל

  42. נפילה על הראש בביצוע עמידת ידיים

  43. נפילה ליד הקופה בסופר (תביעת פיצויים)

  44. נפילה כתוצאה מסחרחורת או התקלות בכסאות

  45. ירד ממדרכה רטובה לכביש, נפל, והברך הסתובבה

  46. תאונת עבודה באתר בניה - נפילת בטון על עובד

  47. החלקה על רצפה רטובה שנשטפה על ידי עובד ניקיון

  48. נפילה מצינור (מנול) עבה שהיה מונח במרכז רצפת הטיילת

  49. תביעה בגין נזקים כתוצאה מהתמוטטות עץ ונפילתו על רכב

  50. החלקה כתוצאה מכתמי שמן על הכביש שנגרמו עקב נפילתם של פירות פיקוס

  51. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון