מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת פיצויים נגד מועצה מקומית / פיצויים על התנהלות מועצה מקומית: רקע: 1. תביעה זו עוסקת בבית ברחוב המייסדים 50 בפרדס חנה - כרכור, שהתובע 1 (להלן: "התובע") הוא דייר מוגן בדירה שבו. התביעה הוגשה כדי לאכוף על המועצה המקומית פרדס חנה - כרכור (להלן: "המועצה המקומית" או "הנתבעת) הסכם מכר שנטען שכרתה עם התובעים, לפיו רכשה מהם את זכויותיהם בדירה, אך התובעים צמצמו את תביעתם לתביעת פיצויים בשל התנהלות הנתבעת כלפיהם. היקף זכויות התובע כדייר מוגן: 2. בנימין באר ז"ל היה הבעלים של חלקות 285 ו- 286 בגוש 10074 ששטחם הכולל כ- 1,901 מ"ר. לטענת התובעים, באותה עת ניצבו בחלקה 285 מחסן בשטח 9 מ"ר, ומבנה אחד שחולק לשתי יחידות דיור, האחת בשטח 151 מ"ר והאחרת בשטח כ- 33 מ"ר. בשנת 1936 השכיר בנימין באר לה"ה ליסנר את ביתם, שכלל את חלקה 286 בשטח 721 מ"ר, וחלק מחלקה 285 שכלל את יחידת הדיור הגדולה, את המחסן וקרקע בשטח כ- 980 מ"ר. כל אלה יחד הפכו ל"בית ליסנר", שהפכו לדיירים מוגנים בו, והם הקימו בו אורוות סוסים, לול, וחניה לשני טרקטורים ואמבולנס לפרנסתם. היחידה הקטנה בשטח של כ- 33 מ"ר וקרקע בשטח כ- 200 מ"ר נותרו בידי הבעלים, בנימין באר, ושימשו למגוריו ועבודתו כחייט. לאחר פטירת בנימין באר ואלמנתו, הושכרה היחידה שנותרה לו לנתבעת, שהפעילה בה "טיפת חלב". 3. בשנת 1972 העבירו יורשי בנימין באר את זכויות הבעלות שלהם לנתבעת, לטענת התובעים, ללא מתן הודעה על כך לבני הזוג ליסנר וללא הסכמתם. ב- 4.8.72 נחתם הסכם המכר לפיו רכשה הנתבעת את זכויות בנימין באר. לטענת התובעים, הסכם המכר לא תיאר נכונה את היקף הזכות המוגנת של ליסנר בחלקות 285 ו- 286, ולא צויין בו שהם דיירים מוגנים במחסן. 4. לאחר מכן, המועצה נטלה מחצר בית ליסנר את השטח של 721 מ"ר בחלקה 286 והקימה בו מבנה לגן ילדים, ללא הסכמת ליסנר. לטענת התובעים, ליסנר לא יכלו אותה שעה להתמודד עם הנתבעת, שהיא המועצה המקומית, בשל גילם ומצבו הבריאותי הקשה של אהרון ליסנר ז"ל, שחלה בסכרת. 5. ב- 1978 אושפז אהרן ליסנר עקב החמרה במחלת הסכרת, ונקטעו שתי רגליו. לטענת התובעים, במהלך שנה זו נטלה הנתבעת מחצר בית ליסנר קרקע בשטח כ- 500 מ"ר בחלקה 285 והקימה בו מבנה שנועד לשמש תחנה לבריאות המשפחה, כל זאת ללא הסכמת ליסנר, שלא יכלו להתמודד עם המועצה המקומית בשל מצבם. 6. כיום, לטענת התובעים, מה שנותר כ"בית ליסנר" שלתובע זכות דיירות מוגנת בו הוא היחידה הגדולה, המחסן, ויתרת החצר לאחר נטילת השטח לגן הילדים ולתחנה לבריאות המשפחה. אני דוחה את כל טענות הנתבעת, כאילו היו לליסנר זכויות דיירות מוגנת רק בדירה ולא בחצר. הזכויות כללו גם זכויות בחצר, אשר שימשה את מטרת השכירות, וכאשר התייחסו הצדדים לזכויות בדירה, התכוונו גם לזכויות בחצר המשמשת אותה. יש לברר, איפוא, את היקפן של הזכויות מעבר לדירה, ומה כוללת הדירה. 7. לאחר פטירת גב' ליסנר, ביום 24.11.99, הפך התובע לדייר מוגן בבית ליסנר, לאחר שהתגורר עם סבתו בדירה באופן קבוע מאוגוסט 1991, ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו. התובעת 2 התגוררה בדירה ממאי 1993. 8. לטענת הנתבעת, אין לתובע, ולליסנר לא היו לפניו, כל זכויות בחלקה 286, אלא רק זכויות בחלקה 285, ביחידת הדיור הגדולה בלבד. הנתבעת מסתמכת בין היתר על הסכם המכר לפיו רכשה את זכויות הבעלות מיורשי בנימין באר. אין ספק, שהסכם זה אינו מחייב את ליסנר וחליפיו. ליסנר לא שותפו בעריכת ההסכם ובניסוחו. תיאור זכות הדיירות המוגנת בהסכם בין הנתבעת ליורשי באר אינו מחייב את יורשי ליסנר, ואם הסכימה הנתבעת לקנות מיורשי באר זכויות שתוארו בצורה לא נכונה, אין לה להלין אלא על עצמה, שלא הבהירה זאת לפני רכישת הבעלות. מכל מקום, כעולה מן ההסכם, ב"הואיל" הראשון הוגדרו שתי החלקות, הן 285 והן 286, כ"הנכסים". בסעיף 3 להסכם נקבע "מוסכם בזה בין הצדדים כי המועצה המקומית רוכשת את הנכסים כשהם תפוסים ע"י ה' ליסנר". מכאן, שלפי התיאור שניתן בהסכם, הוסכם בין הצדדים שחלקות 285 ו- 286 (שהוגדרו ביחד "הנכסים") תפוסות על ידי ליסנר. הוסכם איפוא, שגם בחלקה 286 יש זכויות לליסנר, וצריך לברר מה היקפן. 9. נושא נכונות התיאור בהסכם המכר עלה בין היתר בחקירתו של רן גלר, גזבר המועצה, שאין ספק שאינו יודע דבר בנושא זה מידיעתו האישית, שכן החל לעבוד במועצה שנים רבות לאחר המעשים. לא אעבור על מלוא עדותו של מר גלר, שגם הוא התיימר להעיד בנושאים שאינו יודע עליהם דבר. מעדותו עולה שדבריו בתצהירו שליסנר ידעו את תוכן ההסכם וכי התיאור של זכויותיהם בה נכון, אין להם רגליים. אף שנשאל מפורשות על כך, לא העיד מר גלר שבתיק הנכס יש תרשומות של ביקור במקום לבירור הזכויות קודם לעריכת ההסכם. נוסח ההסכם לא הובא לאישורם של ליסנר, ולכל היותר ניתן לומר שהם ידעו באופן כללי שיש משא ומתן וכי המועצה המקומית עומדת לרכוש את זכויות הבעלות של יורשי באר. טענת התובעים, כאילו ליסנר לא ידעו על המכירה אינה נכונה, שכן ליסנר טרחו ושלחו לנתבעת מכתב לפיו הם מבקשים לשמור על זכויותיהם למרות המכירה, אבל אין שום ראיה ואין שום בסיס למסקנה שליסנר ידעו כיצד מתארים יורשי באר את זכויות הדיירות המוגנת שלהם. אציין, כי יורשי באר לא הובאו לעדות, על מנת שנלמד מאיפה ידעו לתאר את זכויות הדיירות המוגנת בצורה שתיארו. המסקנה היא שהמועצה המקומית רכשה זכויות בעלות כפופות לזכויות דיירות מוגנת, כאשר אין להסיק מתיאור הזכויות בהסכם המכר שאלו באמת הזכויות המוגנות. 10. התובעים טוענים, שיש להסיק על זכויותיהם בחצר מכך שליסנר וחליפיהם עשו שימוש בחצר לצורכי מעבר לדירה משך עשרות שנים. מר גלר אישר שליסנר עברו בחצר בחקירתו בעמ' 78 שורות 1-6, ומר ארז בעמ' 91 שורות 10-11. ואולם, ממעבר דרך חצר אי אפשר להסיק זכות דיירות מוגנת בחצר. זכות הדיירות המוגנת היא זכות הנובעת מהחזקה. דינו של המעבר הוא כדין זיקת הנאה - שיעבוד מקרקעין להנאה שאין עמה זכות להחזיק בהם (סעיף 5 לחוק המקרקעין , התשכ"ט - 1969). המסקנה היא, שמהמעבר אין להסיק דיירות מוגנת בחצר, אלא זיקת הנאה בחצר. זה לא אומר שאין לתובע זכויות דיירות, אלא שאין להסיק אותן מהמעבר משך עשרות שנים. 11. לצורך המשא ומתן שנוהל בין הצדדים לרכישת זכויות התובעים, השתמשה הנתבעת בשירותיו של השמאי יעקב בירנבוים (מוצג 15), והציעה לתובעים ביום 24.7.05 לרכוש מהם את זכויותיהם לפי שומתו. מכאן, ששומה זו אומצה על ידי הנתבעת כמצג שלה בדבר זכויותיהם של התובעים. אין חולק היום ששטח הדירה שהחזיק התובע הוא 151 מ"ר, אך מר בירנבוים הגיע ל-127 מ"ר בלבד. בשומה זו נאמר שהדיירות המוגנת כוללת שטח של 370 מ"ר צמוד לדירה, ובמקום אחר נאמר שבחזית הבית קיימת גינה בשימוש הדיירים המוגנים ובעורף המבנה כניסה וחניה לרכב. מר בירנבוים לא הובא להעיד מטעם הנתבעת, על מנת לסתור את הדברים שכתב בעצמו בחוות דעתו שעליה הסתמכה המועצה המקומית. כעולה מחוות דעתו של בירנבוים, היא נערכה לאחר שני ביקורים בשטח וקבלת נתונים מהנתבעת. על פיהם הגיע למסקנה שליחידת הדיור צמוד שטח של 370 מ"ר. טענת הנתבעת שלא צמוד כל שטח קרקע לדירת התובעים נסמכת על עדותם של גזבר המועצה גלר, עו"ד המועצה ג'ובראן, מהנדס המועצה ארז ויהודה וקנין מנהל מחלקת הנכסים של המועצה. כולם העידו על עובדות שלא ידעו ידיעה אישית. גלר ארז ווקנין העידו לפי תצהירים זהים שלא ערכו אלא חתמו לאחר שנערכו על ידי בא כוח הנתבעת, באופן שאין אלה דבריהם שלהם כלל. למרות זאת התיימרו להעיד על דברים שאינם יודעים אותם אלא כנראה נאמר להם שעליהם להעיד עליהם. מר גלר העיד בחקירתו הנגדית, שכשראה את הבית הוא היה ריק ומוזנח, והוא לא יודע במה השתמשו ובאיזה חלקים קודם לכן (עמ' 79 שורה 10). מר וקנין, העיד שלא עבד במועצה בזמנים הרלבנטיים, והעיד שכל התפיסות וההחזקות מוגדרות בהסכם המכר (אם התיאור שבו נכון) אבל בסופו של דבר לא ידע לומר מי החזיק במה לפי ההסכם (עמ' 89 שורה 1-15). עדותו של עו"ד גובראן בחקירה נגדית היתה בעיקר שהוא לא זוכר איזו חצר, לא יכול להעיד, לא יודע, לא זוכר טוב, ולא זוכר למה כתב בתצהיר דברים שכתב. בפועל, כפי שהעיד, אינו יודע איך השתמשו בנכס משפחת ליסנר (עמ' 71 שורות 20-31). עדויות אלו אינן יכולות לסתור את מצג הנתבעת, על פי חוות הדעת מטעמה, המחייב אותה במהלך המשא ומתן, לפיו הדיירות המוגנת כוללת שטח קרקע של 370 מ"ר לפחות. 12. לגבי המחסן נטען, שכלל לא היה מחסן עד שנת 1978, וזאת בהסתמך על כך שבתשריט שצורף לבקשה להיתר בניה שניתן ב- 24.2.78 לא תואר מחסן. לטענת הנתבעת, "כנראה" המחסן הוקם ללא היתר לאחר 1978, ומכאן שלא נכלל בזכויות הדיירות המוגנת שנוצרה לפני 1978. טענה אחרת, היא שהתובעים השתלטו על חדר השירותים של התחנה לבריאות המשפחה, וקראו לו מחסן, שהרי לא יתכן שיתקיים מבנה ציבורי ללא שירותים. כלומר, לא בנו ללא היתר, אלא גזלו שטח בנוי. הטענה הראשונה מבוססת על ההנחה שהתשריט שהוגש בצירוף לבקשה להיתר בניה, שליסנר לא היו שותפים לו ולא ידעו עליו, הוא נכון. כדי להוכיח זאת, היה על הנתבעת להעיד את עורך התשריט, מר עמוס זמיר, אך היא לא עשתה כן. בנסיבות אלה, משקלה של הראיה העולה מהתשריט הוא קטן, ואיני מקבל את התשריט כראיה לכך שלא היה מחסן לדירה בדיירות מוגנת. הטענה השניה מבוססת על הנחות של מר ארז, שלא יתכן מבנה ציבורי בשנות השלושים ללא שירותים, ועל כך שהקירות הם קירות גבס. מר ארז ביסס את ההנחה הזו על חוק התכנון והבניה ועל ההנחה שגם לפני שנים רבות, כל מבנה ציבורי כלל שירותים. כל אלה הנחות, שניתן להניח כך וגם ההיפך. הנתבעת הסתמכה על עדות התובע בעמ' 59, לפיה היתה דלת כניסה בין המחסן ליחידה האחרת והוא חסם אותה בקירות גבס, כדי לטעון שזה היה שלב ההשתלטות. בניגוד לטענת הנתבעת בסיכומיה, התובע לא העיד שהשתלט על המחסן בשנת 1996, אלא העיד שהמחסן היה בחזקת ליסנר שנים קודם לכן, והוא החליף את הגבול בין המחסן ליחידה האחרת, שהיה דלת עץ, בקירות גבס. זה לא אומר שהוא השתלט אז על המחסן. כדי לקבל את טענת הנתבעת, היה עלי לקבוע שיום אחד, בשנת 1996, קמו המחזיקים בתחנה לטיפול בילד ובמשפחה וגילו שמישהוא השתלט על חדר השירותים שלהם, כך שהם לא יכולים לעשות את צרכיהם, ולא עשו דבר. אשר לתשריט שבו צויין המחסן כחלק מהיחידה האחרת, הסבירה התובעת שהוסכם לשרטט כך לצורך ההסכם, כדי להקל על המכירה. על פי כל אלה, לאחר ששקלתי את מהימנות הראיות בפני, אני מעדיף את עדות התובע בדבר החזקת רבת שנים של ליסנר במחסן כשייך לדירה שבשכירות מוגנת. 13. כעולה מטיעוני התובעים, הם טוענים היום לזכויות דיירות מוגנת רק בחלקה 285, לאחר שנלקח מהם מה שנלקח לפני שנים רבות על ידי המועצה המקומית. בחלקה 285 היתה להם לטענתם יחידת הדיור הגדולה (שעליה אין מחלוקת), המחסן ו-980 מ"ר, מהם נלקחו 500 מ"ר. כלומר, המחלוקת נסובה על המחסן ועל היתרה שבין 370 מ"ר בהם הודתה הנתבעת בהצעתה לרכישה לבין 480 מ"ר שנותרו לאחר נטילת 500 מ"ר. התובעים מסתמכים לצורך הוכחת זכויותיהם על עדותם שלהם - עדות התובעת, שהחלה לגור במקום בשנת 1993, ועדות התובע שהיה לדבריו עד לשימוש ולהחזקה של סבו וסבתו במחסן ובשטח החצר. ואולם, בחוות הדעת מטעם התובעים, ציין השמאי גרשון שהשטח המוחזק הוא 370 מ"ר, וחוות דעתו הוגשה על ידי התובעים ומחייבת אותם. השטח של 370 מ"ר מתאים לשטח המגרש הסובב את הדירה הנדונה. לפיכך, אני קובע שמתוך שטח החצר, רק 370 מ"ר שייכים לזכות הדיירות המוגנת של התובע. מצב הבית והשיפוצים בו 14. בשנת 2000 נפגש התובע עם גזבר המועצה דאז, מר אפרת, וביקש לבצע תיקונים דחופים בגג הדירה. בתגובה דרשה הנתבעת מהתובע ביום 26.9.00 לפנות את הדירה באופן מיידי, בטענה שהוא פולש, ואסרה עליו לערוך כל שיפוץ או תיקון בדירה. על כך העיד התובע ועדותו לא נסתרה. 15. ב- 11.7.04 פנה התובע לחיים געש, ראש המועצה המקומית, וביקש לקבוע פגישה בנוגע לתיקונים הדרושים לדירה כדי להחזיקה במצב תקין וראוי לשימוש. חיים געש לא בא להעיד. דניאל ארז, מהנדס המועצה, העיד בעמ' 95 שהוא לא מכיר את המכתב ולא זוכר אותו, למרות שהתייחס אליו בסעיף 17 לתצהירו. אני מקבל את טענת התובעים, כי הדבר מצביע על כך שהדברים שעליהם חתם בתצהירו לא מייצגים את ידיעתו ואת עדותו, אלא את דברי עורכי דינו שניסחו לו תצהיר כמעט זהה לתצהירים של עדים אחרים. מר וקנין, מנהל מחלקת הנכסים אישר בחקירתו שאכן ראה את המכתב, שבו נאמר שכדי שהבית יהיה ראוי למגורים, יש להחליף את הגג ולעשות לבית טיח חיצוני ולתקן את הבלוקים, אך לא ענה עליו (עמ' 88). 16. תגובת הנתבעת למכתב התובע שבו דרש את התיקונים היתה ביקור של דניאל ארז בדירה. התובעים וחברם מר חכימי העידו שבעת ביקורו של המהנדס ארז בדירה בשנת 2004, הוא אישר שלפי מיטב הבנתו המקצועית, הדירה אינה ראויה למגורים, לאור מצבה הפיזי הרעוע, הכולל צורך בהחלפת הגג, וטיח פנימי וחיצוני. לאור העובדה שעל הנתבעת כבעלים היה לשאת בחלק מהתשלום עבור השיפוצים הדרושים, ולפי הבנתו אין לנתבעת תקציב לשיפוץ הדירה, אמר שבכוונתו להמליץ לראש המועצה להתחיל במשא ומתן למכירת הדירה לתובעים. עדות התובעים וחכימי בענין זה לא נסתרה, ואני קובע שכך אכן אירע. המשא ומתן לרכישת הבית 17. בהמשך לביקורו של ארז בדירה, והצורך להשתתף בשיפוץ הדירה שהנתבעת לא יכלה לשאת בו, ומאחר שהמועצה המקומית היתה אותה עת בתהליך הבראה שכלל בין היתר מכירת נכסים, פנתה הנתבעת אל התובעים, באמצעות ראש המועצה חיים געש ומהנדס המועצה דניאל ארז בשנת 2004, למכור להם את הדירה. על כך העידו התובעים ועדותם לא נסתרה. מר קעטבי, שהיה אותה עת ממלא מקום וסגן ראש המועצה, העיד שראה את התובע מסתובב במועצה ושאל את ראש המועצה עליו, וראש המועצה אמר לו שזה דייר מוגן שצריך לשפץ את דירתו, וצריך להחליט אם לשפץ או למכור לו את הדירה. בעקבות כך נפגשו קעטבי, ראש המועצה ודניאל ארז, והוחלט לנהל עם התובעים מו"מ. זאת, לאור דברי המהנדס ארז, כי יעלה המון כסף לשפץ את הדירה, שאי אפשר לגור בה, וההוצאה לא תכוסה בדמי השכירות גם ב- 20 שנה. ראש המועצה ביקש ממנו לבדוק מכירה או שיפוץ, והמהנדס התנגד לשיפוץ (עמ' 5 שורה 20 עד עמ' 6 שורה 14). בחקירתו הנגדית הוסיף שעלות השיפוץ המוערכת לדברי מר ארז היתה 200,000- 300,000 ₪ רק הגג, ולכן מטרת המפגשים שלו עם התובעים היתה למכור ולא לשפץ. מר ארז אישר בעדותו כי המליץ למכור את הדירה מן הסיבה הכלכלית (עמ' 95 שורה 7). גם מר בירן, שהיה אותה עת מזכיר הנתבעת, העיד שעקב העדר מקורות לשיפוץ הדירה החליטה המועצה למכור לתובעים את הדירה. 18. בעקבות ההחלטה העקרונית למכירת הדירה לתובעים, הוחלט כך גם באסיפת המועצה המקומית, ביום 4.11.04. אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו לא היתה זו החלטה למכור את הדירה לתובעים, אלא החלטה עקרונית על רצון למכור, ללא קשר לתובעים. כידוע, על פי הדין, חייבת הנתבעת כמועצה מקומית לפרסם מכרז לציבור למכירת נכסי מקרקעין שברשותה, אלא אם חלים חריגים, שאחד מהם הוא במכירה לדייר מוגן. אין ספק שלא פורסם מכרז למכירת המקרקעין. בנסיבות אלה, ההחלטה שנוסחה כהחלטה למכירת הבית ברחוב המייסדים היא החלטה למכירת הדירה לתובעים, למרות ששמותיהם לא הוזכרו. אישר זאת בין היתר מר בירן, שהעיד שלא היתה זו החלטה עקרונית על רצון כללי למכירה, אלא החלטה שהתקבלה לאחר בדיקה מעמיקה, שבגללה לא הוצע הנכס לציבור הרחב (עמ' 30 שורות 9-17). גם מר ארז אישר בעדותו שההחלטה של המועצה לא היתה החלטה עקרונית, אלא התקבלה בקשר למו"מ עם התובעים, וללא פירסום מכרז מכיוון שהתובע הוא דייר מוגן (עמ' 102 שורות 7-18). מר גלר אישר תחילה בחקירתו הנגדית שהחלטת המועצה מנובמבר 2004 התקבלה כדי למכור את הדירה לדייר מוגן, ולכן לא יצא מכרז. מכיוון שעדות זו עמדה בסתירה לטענת הנתבעת, כאילו ההחלטה היתה החלטה עקרונית למכור, ללא קשר לתובעים, התבקש מר גלר להתייחס לכך, וענה תשובות מפותלות ומתחמקות, שאינן מוסיפות לו כבוד, ובסופו של דבר טען שהיתה זו החלטה עקרונית למכור נכסים לפי דרישה של משרד הפנים, אשר לא התממשה עקב שיפור במצב הכלכלי של המועצה המקומית בשנת 2005 (עמ' 80 שורה 20 עד עמ' 81 שורה 27). זו עדות שווא, והיא אינה אמת. חבל שפקיד ציבור הורה היתר לעצמו לעוות כך את המציאות. עדות מביכה זו עומדת בסתירה לעדות מר ארז שהמצב הכלכלי של המועצה, גם בשנת 2005, היה גרוע מאד, ולכן הוחלט למכור את הדירה מהסיבה הכלכלית (עמ' 95 שורות 2-7). אני קובע שהחלטת הנתבעת מיום 4.11.04 למכור את הדירה ברחוב המייסדים אינה החלטה עקרונית אלא החלטה ספציפית המתייחסת למכירה לתובעים ללא מכרז עקב היות התובע דייר מוגן. בהתאם לכך, חתם התובע ביום 10.11.04 בפני נוטריונית על תצהיר שנוסח על ידי הנתבעת והוגש למר וקנין מטעמה, לפיו התובע הוא דייר מוגן (מסמך 14 בתיק מוצגי התובעים), על מנת להתניע את המשא ומתן. 19. הנתבעת פעלה בנוהל מסודר במסגרת המשא ומתן למכירת הדירה, ופנתה לשמאי יעקב בירנבוים, שיוציא עבור השומה של הנכס העומד למכירה, שהוא כל הנכס בחלקה 285 וחלקה 286. לאחר שהשמאי הוציא את שומתו, שלח מר ארז בשם הנתבעת מכתב לתובעים, לו צירף את השומה, והודיע שהנתבעת תסכים שירכשו את הדירה לפי התנאים המופיעים בשומתו של השמאי. אחד התנאים שנקבעו בשומתו של השמאי, ולפי סעיפים 8.6 ו- 8.8 של השומה שימשו כמרכיב בקביעת המחיר, היה שמחיר הדירה נקבע בהתבסס על כך שהנתבעת היא שתיזום תוכנית שתשנה את ייעוד הדירה ממבנה ציבור למבנה מגורים, והיא שתישא בהיטל ההשבחה הנובע מכך. ניתן היה לקבוע את מחיר הדירה כנמוך יותר, אילו לא קיבלה עליה הנתבעת ליזום את שינוי הייעוד ולשאת בהיטל ההשבחה עקב כך, אבל המחיר נקבע כגבוה יותר, בהנחה שהמועצה תעביר לתובעים דירה לאחר שינוי ייעוד ותשלום היטל השבחה בגינו. על כך שזו היתה הצעת המועצה, העיד גם מר קעטבי בעמ' 8. 20. הנתבעת טענה, שהיא לא הסכימה לשאת בשינוי הייעוד ובעלותו, אלא התובעים הם שהעלו דרישה בלתי מוסכמת זו, במכתבם מיום 31.7.05. דין טענה זו להדחות, שהרי הצעת הנתבעת מיום 24.7.05 היתה לרכישה לפי התנאים בחוות דעת השמאי, וחוות דעת זו כללה את שינוי הייעוד על ידי הנתבעת. מלבד ההפנייה המפורשת, אין זה הגיוני שהתובעים ידרשו לשלם עבור הדירה מחיר יקר יותר, המשקף את שינוי הייעוד על ידי הנתבעת, ואז יחוייבו לבצע את שינוי הייעוד ולשלמו בעצמם. מר ארז נשאל בחקירתו מי הנחה את השמאי לרשום שהנתבעת תשא בשינוי הייעוד, ואמר שאף אחד לא הנחה אותו. כבר עתה אומר, שאיני מאמין לעדותו של של מר ארז, הנסתרת על ידי עדותו של מר קעטבי. ואולם, מר ארז הגדיל לעשות, וטען שחוות דעת השמאי היא בסיס למו"מ וכאשר כתב במכתבו שהמכירה תהיה בהתאם לתנאים שבחוות הדעת, התכוון רק לסכום ולא לתנאים המשפטיים. איני מאמין לעדות מר ארז, שהיא ניסיון פתטי להצדיק התנהגות לא ראויה מאוחרת יותר, שתפורט להן. מכתבו של מר ארז מיום 24.7.05 לא אמר שהתובעים רשאים לרכוש את הנכס במחיר שקבע השמאי אלא בתנאים כמופיע במסמך השמאי. ההבדל בין המחיר לתנאים במכתב זה הוא בדיוק ההבדל שבין תנאים משפטיים, שאליהם התייחס מר ארז במכתבו, לבין סכום. אין בשומה שום תנאים אחרים, ובודאי שאין תנאים בקשר למחיר. מר ארז הציע לרכוש דווקא בתנאים אלה. זאת ועוד, הניתוק שביקש מר ארז לעשות בין התנאים המשפטיים למחיר אינו קיים. יש מחיר שונה לנכס ללא שינוי ייעוד ולנכס לאחר שינוי ייעוד. השמאי קבע במפורש את השווי של הדירה "לאחר שינוי ייעוד ע"י המועצה המקומית למגורים", כמו גם של חלקו האחר של הנכס. כמו שכבר אמרתי, לא יתכן לקבוע מחיר לאחר שינוי ייעוד, ואז לטעון שדיברו רק על המחיר, ועכשיו הקונה ששילם מחיר שלאחר שינוי ייעוד צריך לשנות את הייעוד ולשלמו בעצמו. המסקנה היא שמר ארז לא אמר את האמת, וכי הכוונה שלו במכתבו מיום 24.7.05 היתה שהמועצה מציעה לשנות את הייעוד ביוזמתה ועל חשבונה ובתנאים אלה מציעה לתובעים לרכוש את הדירה בה הם מתגוררים תמורת הסך השווה ל- 56,000 דולר. 21. הנתבעת טענה שארז כלל לא היה מוסמך לחייב את המועצה במכתבו מיום 24.7.05. כך הצהיר ארז בעצמו בסעיף 22 לתצהירו. ואולם, לשאלה אם עשה משהו לא בסדר בכך שהציע לתובעים לרכוש את הדירה במכתבו מיום 24.7.05, ענה שלא עשה משהו לא בסדר, כי היתה החלטת מועצה למכור את בית ליסנר. כשנשאל אם היתה לו סמכות להציע לתובעים לקנות את הדירה, ענה שהוא לא רואה סיבה למה לא להציע לקנות. לשאלה אם הוא מוסמך להציע, ענה שהוא מוסמך להציע. הוא המשיך והסביר שאמנם כתב בתצהיר שאינו מוסמך לפי סעיף 193, אבל לא שמע על סעיף כזה. זה שהדבר כתוב בתצהירו, אמנם הוא לא כתב, אבל קיבל חוות דעת משפטית והוא עומד מאחורי מה שכתוב (עמ' 92 שורות 4-22). כלומר מר ארז עומד מאחורי טענה שאינו מוסמך להציע לקנות בניגוד לדעתו שהוא מוסמך להציע, ולפי סעיף שהוא לא שמע עליו בכלל. כנראה שיש פער ביני לבין מר ארז בשאלה כיצד להסתמך על חוות דעת משפטית. הוא סבור שדי להגיד את הנוסחה "חוות דעת משפטית, כדי להסיר מעליו כל אחריות לנאמר, המנוגד למה שהוא יודע ולמה שהוא מבין. אני סבור שתפקידו של מצהיר אינו רק לחתום. מי שנותן תצהיר לפי חוות דעת משפטית, צריך לקבל הסברים מהיועץ המשפטי עד שילמד וישתכנע שמה שהוא אומר לפי ייעוץ משפטי, הוא דעתו שלו, כפי ששוכנע על ידי יועצו המשפטי. עדותו של מר ארז אינה מה שהוא אומר בתצהירו, שאותו אינו מבין. עדותו היא שהוא מוסמך להציע לתובעים לרכוש את הנכס, ואין שום סעיף המונע ממנו זאת. הוא עשה זאת במסגרת מימוש ההחלטה של המועצה למכור את הדירה לתובעים. אני דוחה את הטענה העובדתית של הנתבעת, כאילו מר ארז הוא שהציע לתובעים לרכוש את הדירה - כאילו היתה זו יוזמה פרטית של מר ארז שאינו מוסמך. מר ארז שימש בסך הכל פה לקבוצה שלמה של גורמים שעסקו בכך במועצה. העובדה שהמילים יצאו מפיו אינה אומרת שהוא פעל לבדו. הוא פעל לאחר שראש המועצה הורה על כך, וועדת הנכסים התכנסה, ואסיפת המועצה החליטה, ושמאי נתן חוות דעתו. התנערות הנתבעת מדבריו של מר ארז, ששימש פה לתהליך שלם של הצעה מטעם המועצה המקומית, אינה מכובדת. 22. זה המקום לעסוק בשאלה המשפטית, האם היה מר ארז מוסמך להציע לתובעים לרכוש את הדירה. מלבד העובדה שמר ארז לא פעל על דעת עצמו, אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו לפי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, אין למר ארז סמכות להציע הצעה זו. סעיף 193 קובע תנאים למכירת הנכס. ואולם, עד מכירת הנכס יש כמה וכמה שלבים, ולא כולם צריכים להיות באותה פרוצדורה של סעיף 193. נזכור, שאין מדובר במכירה בדרך של מכרז, אלא במכירה לדייר מוגן. לכן, אין תנאים מוכתבים הכלולים במכרז, אלא על היועץ המשפטי של המועצה להכין טיוטת הסכם. גם הטיוטה שהוא מגיש מחייבת את המועצה כמצג המוגש במסגרת המשא ומתן. לא יעלה על הדעת, שלכל טיוטה יהיה צורך באישורים לפי סעיף 193. סעיף 193 עוסק רק בשלב הסופי, שהוא הוא מכירת הנכס. כל המשא ומתן לפני כן, אינו מכירת הנכס, אף שהוא יכול ליצור חיובים נזיקיים וחוזיים מלבד מכירת הנכס. 23. בעקבות מכתבו של דניאל ארז מיום 24.7.05 שבו הציע לתובעים לרכוש את הדירה לפי התנאים שבמסמך של השמאי בירנבוים, קויימה פגישה בינו לבין התובעים, שבה טענו התובעים שיש אי דיוקים בציון החלקים של הדירה המוגנת. אני דוחה את הטענה של הנתבעת, כאילו התובעים דחו את ההצעה של הנתבעת. אין לכך בסיס עובדתי. הם לא דחו את ההצעה. הם לא הסכימו להגדרת היחידה הנמכרת, ולכן לא קיבלו את ההצעה. מר ארז אמר להם שההליך המקובל הוא לקחת שמאי נגדי. כך גם אישר בעדותו בעמ' 93 שורות 30-31), אף שלדבריו התיחס יותר לסכום, כאילו ניתן להפריד בין הסכום לבין מה שרוכשים. לפיכך, שכרו התובעים שירותיו של שמאי, וביום 2.8.05 שלחו לדניאל ארז מכתב שאליו צורפה חוות דעתו של השמאי קלדרון. במכתב ובשומה טענו התובעים באשר לזכויות רחבות יותר, אך הגישו שומה הקובעת מחיר נמוך יותר לשטח הגדול יותר. כמו כן, הציעו לרכוש גם את החלק של הנתבעת, שבו אינם דיירים מוגנים. מכל מקום, הצעת הנתבעת לרכישה לפי חוות דעת בירנבוים לא התקבלה, שהרי התקבלה בשינוי. עד שלב זה עדיין לא הסתיים המשא ומתן. 24. לאחר הגשת השומה מטעם התובעים, התקיימה פגישה בין התובעים לבין דניאל ארז ויואב קעטבי כנציגי הנתבעת. לפי עדות התובעת, הוחלט בפגישה שהתובעים ירכשו גם את חלק הנתבעת שאינו בדיירות מוגנת, וכי "לצורך הנוחות בשרטוט וחלוקה לצורך תעוד הועדה המקומית שומרון נוותר על החלק האחורי שהיה שלנו שכלל את המחסן, נצייר קו ישר נקנה את החלק המוגן והלא מוגן" (אציין, שכמו בפעמים אחרות, נקטעה עדות העדה שוב ושוב על ידי ב"כ הנתבעת, עו"ד גולדין, שכנראה ביקשה לעצב לא רק את עדויות הנתבעת אלא גם את עדויות התובעים). התמורה המוסכמת היתה 92,000 דולר ארה"ב, שהם 430,000 ₪, תמורת שתי היחידות. 25. ביום 9.10.05, שלחו התובעים מכתב לראש המועצה, ליועץ המשפטי של המועצה ומר קעטבי מנהל מחלקת הנכסים, שבו ציינו כי מהנדס המועצה מר ארז יידע אותם שועדת הנכסים של המועצה הסכימה למכור להם את שתי הדירות תמורת 92,000 דולר, וכי המשא ומתן מתמשך, ולנוכח מצבה הרעוע של הדירה, הודיעו כבר קודם לכן, שאם עסקת המכר לא תושלם, יאלצו לשכור דירה חלופית על חשבון המועצה (מוצג 17). לאחר מכן נפגשו התובעים מספר פעמים עם מר ארז ומר קעטבי, וכפי שהעידו התובעים בעדותם הראשית, ולא נסתרו, הסכימו על תנאי המכירה. בין היתר הוסכם שהמועצה תיזום שינוי ייעוד הדירות ממבנה ציבורי למגורים, ותשלם את היטל ההשבחה עקב כך. לאחר מכן אושר הדבר בועדת הנכסים, והוטל על מר ארז להעביר את המוסכם ליועץ המשפטי לצורך כתיבת חוזה. מר קעטבי אישר בעדותו בעמ' 9, שהתקיימה פגישה בה סוכם לערוך חוזה מכירה, שלפיו ירכשו התובעים הן את הדירה שבה התובע דייר מוגן, והן את הדירה שבה אינו דייר מוגן, כאשר היטל ההשבחה יחול על המועצה הנתבעת, והמועצה תיקח על עצמה את שינוי הייעוד. הוא אישר, שהאמור בטיוטת הסכם המכר, לפיו התובעים ישאו בהוצאות שינוי הייעוד, אינו מה שנאמר בישיבות האלה. מר ארז נשאל על כך ואמר שאינו זוכר מה היה בישיבה, גם אל מול המסמכים שהוצגו לו. בין היתר לא זכר שסוכם למכור את שתי היחידות, גם כאשר הוצגה לו טיוטת ההסכם בדבר מכירת שתי היחידות. איני מאמין לעדותו של מר ארז שהוא לא זוכר מה סוכם בישיבות, ולא זוכר מה החליטה הועדה, וכי סוכם למכור לתובעים גם את הדירה של הנתבעת תמורת 92,000 דולר כששינוי הייעוד על הנתבעת. חוסר הזכרון שלו היה תמוה ומכוון ונועד לחלצו מהצורך לשקר ולומר שהדברים לא סוכמו. על פי הראיות בפני, אני קובע איפוא, כי סוכם עם התובעים שירכשו את כל שתי החלקות, תמורת 92,000 דולר, כששינוי הייעוד והיטל ההשבחה מוטלים על הנתבעת. 26. כפי שכבר הזכרתי, למרות מה שסוכם, הוציא היועץ המשפטי עו"ד ג'ובראן ביום 14.12.05 טיוטת הסכם שלפיו על התובעים, הרוכשים את שתי היחידות, לשנות את הייעוד למגורים ולשלם את היטל ההשבחה. יועץ משפטי אינו פועל מדעתו, אלא פועל ליישם את החלטות המועצה. לכן, התבקש ההסבר, מי נתן ליועץ המשפטי הוראות לנסח הסכם המנוגד למה שסוכם עם התובעים במהלך המו"מ. מר ארז, שהתיימר כאמור לא לזכור דבר "ניחש" שהטיוטה היתה על דעת הגזבר. הגזבר, מר גלר העיד גם הוא שאינו זוכר דבר על המו"מ או על מכירת הנכס (עמ' 78). עו"ד ג'ובראן העיד שהוא לא זוכר מי הנחה אותו, אבל "או הגיזבר או המהנדס או אחרי ישיבת הנכסים שהשתתפתי בה". לדבריו, יכול להיות שקיבל את התשריט והשמאות וערך טיוטה לפי הבנתו, ולא תמיד הוא מקבל פרטים קטנים. איני מאמין שעו"ד ג'ובראן ראה את נושא חיוב צד בשינוי הייעוד ובהיטל ההשבחה כ"פרטים קטנים". אף הוא עצמו ראה נושא זה במכתבו מיום 17.1.06 כענין מהותי. איני מאמין שלא דובר על כך כאשר הוא התבקש לערוך טיוטה, למרות הדיונים הקודמים ולמרות שהנושא הופיע במפורש בשמאות בירנבוים, וכי עו"ד ג'ובראן ניסח לפי מיטב הבנתו הפוך ממה שסוכם במפורש מזה חודשים רבים. אין צורך להכריע מי מכל המעורבים שאינם זוכרים חזר בו מן המוסכם עם התובעים. העובדה היא שהמועצה, יהא אשר יהא מי מטעמה, חזרה בה מהמוסכם במהלך המשא ומתן, לפיו היא תטפל בשינוי הייעוד למגורים ותישא בהיטל ההשבחה. 27. כפי שהעידו התובעים, תחילה חשבו שמדובר בטעות. על כן, פנו לעו"ד ג'ובראן וביקשו לתקן את הטעות. עו"ד ג'ובראן סירב לדבר איתם ישירות, ושלח אותם לגזבר. מכאן ראיה נוספת לכך שעו"ד ג'ובראן לא שינה את התנאי הזה מדעתו, אלא לפי הנחייה של מאן דהוא, כנראה מי שמתעסק בכספים ורוצה לגבות סכומים נוספים מן התובעים על הסכומים שנדרשו בהנחה שהמועצה מטפלת בשינוי הייעוד ונושאת בהיטל ההשבחה. ביום 12.1.06, שלחו התובעים לעו"ד ג'ובראן נוסח חדש של ההסכם, המשקף את ההסכמות שהושגו בין הצדדים, והמשלים פרטים חסרים (מוצג 19). בתגובה, שלח עו"ד ג'ובראן לתובעים ביום 17.1.06 מכתב שבו טען שלא סוכם שהנתבעת תבצע שינוי ייעוד ותישא בהיטל ההשבחה, ועל התובעים לשאת בכך, ועליהם להודיע שהם מסכימים לכך. כאמור, האמור במכתב זה אינו נכון. עמדת הנתבעת כל העת, ממכתבו של דניאל ארז מיום 24.7.05 שבו הציע לתובעים לרכוש לפי שומת בירנבוים ועד הטיוטה שהכין עו"ד גובראן ביום 14.12.05, היתה שהיא תטפל בשינוי הייעוד ותישא בהיטל ההשבחה. הודעתו של עו"ד ג'ובראן שלא כך היה, אינה משקפת את המציאות, אלא את חזרתה של הנתבעת מהמוסכם עליה במהלך המשא ומתן. אני דוחה את הטענה התמוהה של הנתבעת, כאילו מכיוון שהתובעים לא השיבו למכתב זה של עו"ד ג'ובראן, הטוען שמה שהוסכם במפורש לא הוסכם, הרי הם מסכימים לכך. אי אפשר לשנות את המציאות בהבל פיו של היועץ המשפטי, יהיה מכובד כאשר יהיה. התובעים לא ויתרו על טענתם שהוסכם עימם ששינוי הייעוד יעשה וישולם על ידי הנתבעת, והוכיחו זאת כיאות בשלב ההוכחות בפני. 28. התובעים לא הודיעו שהם מסכימים לטפל בשינוי הייעוד ולשאת בהיטל ההשבחה, וביום 15.3.06 הודיע עו"ד ג'ובראן לתובעים על הפסקת הליך מכירת הדירות לתובעים, ועל דרישת הנתבעת שיפנו את דירתם, מאחר שלאחר בדיקת וקבלת חוות דעת משפטית בדבר מעמדו של התובע בדירה, הגיעה הנתבעת למסקנה שטעתה כאשר התיחסה אל התובע כדייר מוגן. אין ספק, שחוות דעת משפטית כזו לא הוצגה. כפי שהעיד עו"ד ג'ובראן בחקירתו הנגדית, היו שתי חוות דעת סותרות והועלה ספק בועדת הנכסים, שניהלה פרוטוקול, אבל הוא לא צורף. בעקבות זאת חיווה דעתו על כך. מר גלר העיד שאין פרוטוקול של ועדת הנכסים על כך, וכי עו"ד ג'ובראן הוא שחיווה דעתו שהנכס לא מוחזק בדיירות מוגנת (עמ' 73). איני מאמין שהועלה ספק כלשהוא בועדת הנכסים בדבר מעמד התובע. כל העת עד אותה שעה פעלו נציגי הנתבעת על בסיס ההנחה שהתובע הוא דייר מוגן, ואיש לא סבר אחרת. אני מאמין שעו"ד ג'ובראן, שהעיד שאינו זוכר, הוא שהעלה את האפשרות לסגת מהמוסכם עם התובעים במסגרת המשא ומתן על ידי טיעון שהתובע אינו דייר מוגן. מכל מקום, זה לא משנה את העובדה שהנתבעת חזרה בה ממה שהוצע על ידה כתנאי מכירת הדירה. להסיר ספק, לא היתה זו פרישה בתום לב מהמשא ומתן. היתה זו פרישה בחוסר תום לב מהמשא ומתן, שנערך וסוכם במלואו, כולל התמורה, על בסיס הסכמתה של הנתבעת לטפל בשינוי הייעוד ולשאת בהיטל ההשבחה. לא ניתן כל טעם לשינוי המוסכם, אלא הנתבעת פשוט התיימרה לשנות בעצמה הסכמה שהיא כדבריה שלה, "ענין מהותי". בהקשר זה אני דוחה את טענת הנתבעת, כאילו התובעים סירבו לקבל את הצעת הנתבעת להתקשר בהסכם מכר כפי שהוצע על ידי עו"ד ג'ובראן. התובעים לא הסכימו שהנתבעת תחזור בה מהסכמתה לטפל ולשאת בשינוי הייעוד, שהיתה בסיס המשא ומתן. הם לא סירב להצעה. הם סירבו לשינוי ההסכמות. 29. ביום 29.8.06 הגישה הנתבעת תביעת פינוי ותשלום דמי שכירות ראויים נגד התובעים. לפי עדות התובעים בחקירה ראשית, בדיון שהתקיים בבית המשפט, הודיע עו"ד ג'ובראן לתובעים, שאם התביעה תדחה, תמכור הנתבעת לתובעים את הדירות תמורת 92,000 דולר בהתאם למוסכם בינם לבין הנתבעת שאושר זה כבר. עדות זו אושרה על ידי תצהירו של מר חכימי ועדותו בחקירה נגדית בעמ' 32. עו"ד ג'ובראן הכחיש מתן הודעה כזו, ולא נחקר על כך בחקירה נגדית. בנסיבות אלה, איני קובע שניתנה הודעה כזו על ידי עו"ד ג'ובראן, יהא אשר יהא תוקפה. ביום 12.4.07 דחה בית משפט השלום את תביעת הנתבעת לסילוק ידם של התובעים ולתשלום דמי שכירות ראויים. ביום 17.4.07, שלח ב"כ התובעים לעו"ד ג'ובראן מכתב שבו חזר על כך שעו"ד ג'ובראן הודיע שאם התביעה תדחה, תמכור הנתבעת את הדירות לתובעים כאמור. הנתבעת לא פעלה כך. ביום 29.5.07 הגישה הנתבעת ערעור על פסק הדין של בית משפט השלום, ובעת הדיון בערעור ביום 6.5.08, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת עו"ד ג'ובראן לדחות את הערעור. 30. בפגישה בנובמבר 2008 בנוכחות נציגי הנתבעת והתובעים, העלו נציגי המועצה מחדש נושאים שכבר סוכמו. התובעים הביעו את תחושתם שמנסים להתיש אותם ולפגוע בהם במזיד, ודרשו למכור להם את הדירות לפי המוסכם. לאחר כשבועיים פנתה התובעת לגלר ודרשה את תגובת המועצה. לאחר שתי תזכורות, השיב גלר ביום 25.12.08 שערך התייעצויות, ויבקש ממזכירתו לתאם פגישה. משלא תואמה פגישה, שלחה התובעת ביום 19.1.09 דואר אלקטרוני לגלר שבו דרשה לממש את הודעת עו"ד ג'ובראן בבית המשפט, שסברה שניתנה בדבר מכירת הדירות, והפנתה לדברים החריפים של בית משפט השלום בדבר התנהלות נתבעת כלפי התובעים. לאחר מכן נערך סיור בדירה עם גלר, וקנין, שמאי מקרקעין יוסף יחזקאל, חכימי והתובע. התובע הבהיר שוב שמאחר שהדירה אינה ראויה למגורים, ולנוכח סירובה של הנתבעת לשאת בשיפוצה, והאישור שהטילה על שיפוצה, התובעים לא גרים בה. 31. ביום 15.3.09, בישיבת המועצה באשר למכירת הדירה, הודיע ראש המועצה חיים געש, לראשונה, שהתגלה לו נתון בעל משמעות, ולפיו התחייבה המועצה להרוס את הדירה כתנאי לקבלת היתר לבניית המבנה הציבורי. לפיכך, שלח ראש המועצה לתובעים ביום 31.3.09 מכתב שבו הודיע שלאור התחייבות זו להרוס את הדירה, אין המועצה יכולה לפעול להעברת זכויות בדירה, ולכן הבקשה של התובעים לרכישת הזכויות בדירה אינה מאושרת. לאחר מכן, הציעה הנתבעת לרכוש את זכות הדיירות המוגנת של התובע תמורת 50,000 דולר ארה"ב אך ההצעה לא התקבלה על ידי התובעים. אעסוק להלן בשאלה אם היתה התחייבות להריסת הדירה שמנעה את מכירתה. התחייבות הנתבעת להרוס את הדירה 32. הנתבעת טענה שליסנר לא התנגדו לבנייה על ידה, הן לגן הילדים והן לתחנה לבריאות המשפחה, ולבקשה להיתר בנייה. מכאן ביקשו להסיק כנראה, בין היתר, שליסנר ידעו על התחייבות המועצה להרוס את הדירה והסכימו לה. אין ספק, שעדות עדי הנתבעת בדבר העדר ההתנגדות לבניה היא חסרת ערך לחלוטין. כך, כאשר העיד דניאל ארז בדבר העדר התנגדות, אישר שבדק זאת רק בתיקי המועצה המקומית, ולא בתיקי הועדה, אף שהתנגדות כזו צריכה להיות מופנית לועדה המקומית לתכנון ולבניה. בסופו של דבר, נדחק לגירסה התמוהה "אני מניח שמאחר שהם דיירים של המועצה קרוב לודאי שהיו שולחים מכתב למועצה עם התנגדות. הם לא חייבים לשלוח למועצה, אבל או. קיי." (עמ' 91 שורות 12-31). לא מובן, כיצד מהנדס מועצה מרשה לעצמו להעיד עדות פוזיטיבית שליסנר לא התנגדו לבניה, על בסיס העדר התנגדות בתיק שבו לא היתה צריכה להיות התנגדות. התובעים טענו, כזכור, שעקב מצבם, לא היה בידי ליסנר הכוח להתנגד, ולכן המוקד עובר לבירור השאלה האם ליסנר בכלל ידעו על הבקשות להיתר בניה לפני אישורן. בנושא זה טענה הנתבעת, שלליסנר כלל לא היו זכויות במחסן ובשטח קרקע כלשהוא בחלקות 285 ו- 286, ולכן כלל לא היה צריך את הסכמתם. מכאן מובן, שלא ביקשו את הסכמתם, לא הודיעו להם על הבקשה, ואין ראיה שהם ידעו עליה לפני הבניה בפועל. לפיכך, השאלה אינה אם ידעו ולא התנגדו, אלא אם היה עליהם לדעת ולתת הסכמתם. שאלה זו תלויה בשאלת היקף הזכויות המוגנות, ואם אכן היו לליסנר זכויות מוגנות במחסן ובחצר, היו זכאים לדעת על הבניה המוצעת והיה על הנתבעת לאפשר להם להתנגד לה. 33. אילו היתה התחייבות של הנתבעת להרוס את הדירה, שהיא בתוקף, היה צפוי שהשמאי בירנבוים, שבדק גם את תיקי הועדה המקומית לתכנון ולבניה יגלה התחייבות זו ויכלול אותה בשומתו. מר בירנבוים לא ציין קיומה של התחייבות כזו. מר בירנבוים לא נקרא להעיד מטעם הנתבעת, ומכאן המסקנה שאילו היה מובא להעיד, היתה עדותו כנגד גירסת הנתבעת, שאם לא כן אין סיבה שלא להביאו לעדות. גם מר געש, ראש המועצה, שמצא פתאום, לאחר שנים של משא ומתן, התחייבות של המועצה מלפני 30 שנה להרוס את הדירה, שלדבריו מונעת את המכירה, לא הובא להעיד כדי להסביר כיצד מצא פתאום את מה שלא מצא קודם לכן. מכאן, שהנתבעת סברה שאילו בא להעיד, היתה נסתרת גירסתה כאילו יש תוקף להתחייבות כלשהיא להריסת הדירה, המונעת את מכירתה. מי שהעיד מטעם הנתבעת בענין זה היה מר ארז. לדבריו, מאחר ותיק הבנין לא נמצא במועצה, פנה ראש המועצה (זה שלא העיד ובמקומו מר ארז מעיד על מה שראש המועצה עשה כביכול) לועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון לקבלת העתק מהתיק, ולאחר שהתקבלו המסמכים מהועדה נמצא בתיק הבנין מסמך התחייבות להריסה. מר ארז לא הסביר מדוע לא היו המסמכים בתיקי המועצה המקומית, שהרי יש תיק לנכס ובו שמורים המסמכים, ובהעתק מכתב ההתחייבות רשום מספרו של התיק. הוא לא הסביר מדוע פנה כביכול ראש המועצה לקבלת העתק תיק הבנין, רק לאחר שהמועצה חזרה בה מהסכמתה לטפל בשינוי הייעוד, הפסידה במשפט לפינוי וחזרה בה מהערעור. מכל מקום, אף אם היתה התחייבות בתוקף, מר ארז העיד שהמועצה ידעה על ההתחייבות עוד לפני הפנייה לתובעים שירכשו, כלומר בתחילת המשא ומתן (עמ' 99-100 לפרוטוקול). 35. אשר לתוקף ההתחייבות הנטענת, השמאי בירנבוים לא דיבר על התחייבות להריסה, אך בתשריט שצירף לשומתו, שהיה ידוע לנתבעת לפחות מאז מחצית 2005, היה כתוב "בנין קיים להריסה". למרות זאת, השמאי לא הביא את הנושא בחשבון שווי הנכס, ומכאן שסבר שאין לכך כל משמעות לשווי הדירה ולנושא מכירתה, שבגללו נדרש לערוך את שומתו. מר ארז התבקש להתייחס לאפשרות שהתנאי כבר לא קיים, ואישר שאפשר לוותר על תנאי להיתר בניה. מכיוון שמר בירנבוים לא הובא להעיד, איננו יודעים מדוע לא התחשב בכך בשומתו, והאם המסמכים שהובאו הם כל המסמכים מן התיק, או שיש מסמכים נוספים, ובהם ויתור על ההריסה. יתכן, שהסיבה לכך שמר בירנבוים לא ציין את נושא ההריסה בשומתו, היא שההריסה התחייבה מכיוון שקיום דירת המגורים עמד בניגוד לתנאי השימוש בשטח לצורך ציבורי. מאחר שהוא הביא בחשבון שייעוד השטח ישונה למגורים, ממילא בטל הצורך בהריסת בית מגורים, כי תהיה התאמה בין הייעוד לשימוש בפועל. מכל מקום, המצב לגבי אותה התחייבות להריסה הוא שאיננו יודעים אם ההתחייבות בתוקף אם לאו, ואנו יודעים שהנתבעת ידעה עוד לפני תחילת המשא ומתן על קיום ההתחייבות, ולמרות זאת ניהלה משא ומתן והחליטה על מכירה, ולא נזכרה להסתמך על אותה התחייבות להריסה, אלא לאחר שכל התירוצים האחרים להתחמק מהמוסכם בינם לבין התובעים כשלו. אנו יודעים גם שליסנר לא ידעו ולא הודיעו להם על הבקשה להיתר הבניה ועל התנאים להיתר ועל התחייבות ההריסה, וגם התובעים לא ידעו על כך. אני קובע איפוא שלא הוכח שיש תוקף להתחייבות להריסת הדירה שאותה ביקשה הנתבעת למכור לתובעים. מכל מקום, מאחר ששינוי הייעוד למגורים שהתחייבה עליו הנתבעת סביר להניח שהיה פותר גם את התחייבות ההריסה, אני קובע אם היתה קיימת התחחייבות להריסה, היא לא מנעה את המכירה תוך שינוי הייעוד על ידי הנתבעת, ושוב נהגה הנתבעת בחוסר תום לב במשא ומתן, כאשר חיפשה ושלפה התחייבות ישנה שלא הוכח שיש לה תוקף, ואשר ניתן לבטלה, כדי לתרץ את אי התקשרותה בהסכם מכר עם התובעים, כפי שהוסכם מטעמה חודשים רבים לפני כן. נטישת הדירה על ידי התובעים 36. אין חולק שהדירה אינה ראויה היום למגורים, וכי התובעים לא מתגוררים בה מאז דצמבר 2005. הנתבעת טוענת שהתובע נטש את הדירה ואיבד את זכות הדיירות המוגנת שלו, וגם שאין לבית המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בשאלה אם התובע נטש את הדירה ואיבד את זכות הדיירות המוגנת. לפי טענת הנתבעת, עלי להפסיק את הדיון, להפנות את הצדדים לבית משפט השלום כדי שיברר את השאלה אם התובע נטש את הדירה ואז לשוב ולדון לפי התוצאה. אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר חוסר סמכות ענינית לדון בטענה בדבר נטישה. אין צורך להפסיק את הדיון ולהמתין להכרעת בית משפט השלום אם התובע נטש את הדירה אם לאו. סעיף 76 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 קובע, "הובא ענין כדין לפני בית משפט והתעוררה בו דרך אגב שאלה שהכרעתה דרושה לבירור הענין, רשאי בית המשפט להכריע בה לצורך אותו ענין אף אם הענין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר". לפיכך, אכריע בשאלה אם נטש התובע את הדירה ואיבד את זכויות הדיירות המוגנת שלו. 37. כבר בשנת 2000 דרש התובע הנתבעת להשתתף בעריכת שיפוצים בדירה. בתגובה קיבל הודעה האוסרת עליו לבצע שיפוצים ומכנה אותו פולש. אין ספק, שהדבר עומד בניגוד לקביעת בתי המשפט שהתובע הוא אכן דייר מוגן בדירה. ביולי 2004 פנו התובעים שוב וביקשו לקבוע פגישה בנוגע לתיקונים לאור מצבה של הדירה שנטען שאינה ראויה למגורים. כבר קבעתי לעיל שבפגישה שנערכה לאחר מכן בדירה, אישר מהנדס המועצה מר ארז שהדירה אינה ראויה למגורים, ואיני מקבל את טענתו שהיו דרושים רק תיקונים קלים. על כן, באותו מועד הדירה לא היתה ראויה למגורים ללא שיפוצים מקיפים, לרבות החלפת הגג והטיח. התובעים הזהירו את הנתבעת במכתבם מאוקטובר 2005 שאם העיסקה לא תושלם לפני החורף, יאלצו לשכור דירה חלופית. אין חולק שלאחר מכתבו של מר אפרת משנת 2000 שאסר על התובעים לשפץ את הדירה, לא הודיעה הנתבעת מעולם על הסכמתה לשיפוץ הדירה והשתתפותה בשיפוץ, כדין בעל בית. האם היתה על התובעים חובה לשפץ את הדירה על חשבונם, בניגוד לאזהרות הנתבעת, ולתבוע את הסכומים מהנתבעת? אין ספק, שאילו היו התובעים משפצים את הדירה, היו צריכים לעזוב אותה לזמן השיפוץ ולחזור לאחר מכן, והדבר לא היה נחשב נטישה, אבל לפני הדיון בשאלה זו, אני קובע, כי התובעים כלל לא נטשו את הדירה. אמנם, הם אינם מתגוררים בה, אבל אין זה אומר שאינם מחזיקים בה. כפי שהעיד התובע בעמ' 57-59, הם מבקרים בבית לפחות פעם בחודש, מנקים את העשבייה, השאירו בדירה רהיטים השייכים להם, משלמים דמי שכירות, ארנונה, חשמל ומים. בחורף שעבר הוצתה דלת הכניסה של הבית ונשרפו חפצים שלהם, והם התקינו דלת כניסה חדשה ומשקוף חדש. לאחר מכן שוב נפרצה הדלת והיא מונחת ליד הכניסה שבורה. כלומר, וכך אני קובע, החזקה של התובע בדירה לא נפסקה, והוא לא נטש את הדירה, למרות שהוא לא ישן בה ולא מנהל בה את עיקר חייו. בנסיבות אלה, אין צורך כעת לדון בשאלה האם היתה חובה על התובעים לשפץ ולתבוע את המועצה, ושאלה זו תובא בחשבון במסגרת הערכת הנזק. 38. בצד חזרתה של הנתבעת מהסכמות בינה לבין התובעים, והמנעותה משיפוץ הדירה משך שנים, תוך שהיא אוסרת על השיפוץ ולא חוזרת בה מאיסור זה, נקטה הנתבעת פעולות גביה כנגד התובעים, לתשלום דמי שכירות בהנחה שאין התובע דייר מוגן. עוד קודם לכן, רשמה הנתבעת בספריה כאילו התובעים חייבים לה דמי שימוש ראויים בדירה, כדין פולש, למרות שניהלה עם התובע משא ומתן פטור ממכרז על בסיס ההנחה שמדובר בדייר מוגן. לאחר מתן פסק דינו של בית משפט השלום, שקבע שהתובע הוא דייר מוגן, ולא פולש, פנו התובעים לגזבר המועצה מר גלר ב- 15.4.07 בבקשה לבטל את רישום חוב דמי השימוש הראויים. כפי שהעידו התובעים, בפגישה ביניהם, מר גלר, גזבר של מועצה מקומית בישראל, שכינונה נובע מהחוק וכאשר מעמדו של מר גלר כגזבר נובע גם הוא מהחוק, ביזה את פסק הדין של בית המשפט המוסמך לדון במעמדו של התובע כדייר מוגן, והודיע לתובעים שלמרות פסק הדין, המועצה המקומית שאמורה לפעול לפי החוק, רואה בתובעים פולשים ועומדת על דרישתה לדמי שימוש ראויים. ודוק - הוא לא אמר שהמועצה המקומית פרדס חנה כרכור תציית לפסק הדין כל עוד לא בוטל בערעור ותנהג לפיו. הוא אמר שהמועצה המקומית פרדס חנה כרכור תנהג בצורה המתעלמת מפסק הדין של בית המשפט המוסמך, זה שכיום באי כוחה טוענים שעלי להפסיק את הדיון בפני ולפנות אליו כדי שיקבע את מעמד התובע כדייר מוגן שוב, על מנת שאם תרצה המועצה, תציית לפסק הדין. כדברי שירו של רבי שלמה אבן גבירול - "אני השר, והשיר לי לעבד". בהתאם לגישתה זו של המועצה המקומית שלחה הנתבעת לתובעים ביום 26.4.07, 14 ימים לאחר פסק הדין שקבע שהתובע הוא דייר מוגן, התראה לפני נקיטת הליכי גבייה בגין אי תשלום דמי שכירות ראויים בסך 27,750 ₪ (נספח 33 במוצגי התביעה). הדרישה נדחתה על ידי התובעים, והם לא שילמו דמי שימוש ראויים כפולשים, אך דרישת הנתבעת בניגוד לפסק הדין היא פעולה בחוסר תום לב, שבהיותה חלק ממסכת ארוכה של מעשים חסרי תום לב של הנתבעת ביחסים בינה לבין התובעים, היא משתלבת בהם ומדגימה את חוסר תום הלב של הנתבעת. סעיף 193 לצו המועצות המקומיות 39. הנתבעת טענה שאין תוקף להסכם בין הנתבעת לתובעים מכיוון שלא נערך לפי סעיף 193 לצו המועצות המקומיות. מאחר שלא נחתם הסכם רכישה בין הצדדים, והתובעים ויתרו על תביעתם לאכיפת הסכם הרכישה והם תובעים רק פיצויים על התנהגות הנתבעת, אין צורך לדון בשאלה האם נקשר הסכם מחייב בין הצדדים. להסיר ספק אומר רק דברים אלה: א. אישור שר הפנים למכירת נכס מקרקעין של המועצה לתובעים הוא תנאי מתלה של החוזה. לפי סעיף 28 (א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973, מי שמנע את קיומו של התנאי המתלה אינו רשאי להסתמך על אי קיומו. אין ספק, שהנתבעת לא פנתה לשר הפנים לאישור המכירה. זאת, כנראה משום שלא חתמה מעולם על חוזה בכתב שניתן להגיש לאישורו של שר הפנים. מכל מקום, הנתבעת רשאית לטעון שלא נקשר חוזה מחייב, אך לפי סעיף 28 (א) הנ"ל, אין היא רשאית לטעון את הטענה שלא ניתן אישור שר הפנים, כאשר הנטל להגשת אישור שר הפנים היה מוטל עליה והיא לא פנתה לקבלת האישור. ב. האם עשויה הנתבעת להתחייב בפיצויים בשל משא ומתן בחוסר תום לב, גם מקום שבו לא התקשרה בסופו של דבר בהסכם מחייב באמצעות הגורמים המוסמכים לכך במועצה המקומית? התשובה היא חיובית, שכן פיצויים בשל משא ומתן בחוסר תום לב ניתנים גם מקום שלא נכרת חוזה מחייב, והמועצה המקומית (כל מועצה מקומית) אינה פטורה מחיוב זה. בידה לגרום נזקים גם, ואולי בעיקר, כאשר אינה פועלת כדין. זאת, גם אם בשם המועצה היה פועל רק נציג שאינו מוסמך להתקשר בהסכם בשם המועצה המקומית. כנציג של המועצה המקומית, הוא אינו מוסמך להתקשר בהסכם מחייב, אבל עשוי לגרום נזקים שהמועצה המקומית חייבת בפיצוי עליהם. במקרה שלפני, השאלה הזו לא מתעוררת כלל, שכן כל הגורמים המוסמכים בתוך המועצה המקומית היו מעורבים במשא ומתן לכריתת חוזה המכירה לתובעים - ראש המועצה, הגזבר, ועדת נכסים. ההליך נעשה בליווי חוות דעת שמאי ויעוץ משפטי, ועל פי כל הכללים. הגורם המוסמך היחיד שלא היה שותף הוא שר הפנים, משום שהמועצה המקומית לא שיתפה אותו. אין בכך כדי לפגוע בחבותה של המועצה המקומית לתשלום פיצויים. המועצה המקומית חייבת בתשלום פיצויים על כך שנהגה, באמצעות גורמיה המוסמכים, בחוסר תום לב במשא ומתן, גם אם לא התקשרה בסופו של דבר בהסכם מחייב. ג. התובעים טענו שיש לראות את ההסכם כהסכם מחייב לצורך קביעת הפיצויים, גם אם לא נכרת הסכם בכתב, מכוח הגמשת הדרישות הצורניות לכריתת חוזה על ידי רשות מקומית בהתאם לעקרון תום הלב, או מכוח קיום חיובים נוגדים בחוזה פסול (ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים). איני סבור שיש לראות את הצדדים כמי שהתקשרו בחוזה מחייב. ההגמשה בדרישות הצורניות וקיום החיובים הדדיים למרות היות החוזה פסול נקבעו במקרים שבהם בוצע החוזה בפועל, ולא כמו במקרה שבפני, שבו התחמקה הנתבעת שוב ושוב מעירכת החוזה והוא לא התחיל להתבצע. פיצויים: 40. כפי שפרטתי לעיל, הנתבעת פעלה שוב ושוב בחוסר תום לב במשא ומתן, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי). כך, הציעה לתובעים לרכוש את הדירה לפי התנאים בחוות דעת השמאי מטעמה, שכללו שינוי הייעוד על ידה ועל חשבונה. התובעים הסכימו לרכישה בתנאים אלה, אך חלקו על הגדרת המכר. הנתבעת הציעה שתוגש חוות דעת שמאי נגדית. משהוגשה חוות דעת נגדית, סוכם על הגדרת המכר לצורך הרכישה ועל רכישה במחיר שהוסכם, 430,000 ₪. הנושא הועבר לניסוח על ידי היועץ המשפטי, ואז חזרה בה הנתבעת מהסכמתה לשינוי הייעוד על ידה, אם ביוזמה עצמאית של היועץ המשפטי ואם ביוזמה של מי מהגורמים האחרים במועצה. מכאן ואילך החלה סאגה של תירוצים והתחמקויות של הנתבעת מהתקשרות בהסכם שהיא עצמה הציעה, והכל פורט לעיל. על כן, אני קובע שהנתבעת פעלה בחוסר תום לב במשא ומתן לכריתת חוזה בינה לבין התובעים, ועליה לשאת בפיצויים בשל כך. 41. על פי לשונו של סעיף 12, הפיצויים שתובעים זכאים להם, הם הפיצויים שיעמידו אותם במצב שלא נוהל כלל משא ומתן (פיצויים שליליים), ולא הפיצויים שיעמידו אותם במצב שבו נכרת חוזה מחייב (פיצויים חיוביים, או פיצויי קיום). בתי המשפט פסקו גם פיצויי קיום במסגרת סעיף 12, במקרים חריגים, כגון בענין ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.ם לבניה והשכרה רעננה בע"מ פ"ד נו (3) 289. פסיקת פיצויי קיום מיועדת למקרים שבהם המשא ומתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם, כך שתנאי החוזה העתיד לבוא ידועים, ורק חוסר תום הלב מצד אחד הצדדים מנע את כריתת ההסכם "ברגע האחרון". זה היה המקרה בענין קל בנין, וכך גם בע"א 8170/00 ברנדר נ' עלריג פ"ד נז (1) 158. במקרה שבפני, בשלב שבו הועבר הנושא לניסוח על ידי היועץ המשפטי, לפני דצמבר 2005, כבר הוסכמו כל התנאים, לרבות הגדרת הנכס, התמורה שתשולם, ושינויי הייעוד על ידי הנתבעת ועל חשבונה. מה שמנע את כריתת ההסכם היא חזרתה של הנתבעת מן המוסכם, שנמשכה בתירוצים נוספים לאי התקשרותה בחוזה מחייב. על כן, זהו מקרה המתאים לפסיקת פיצויי קיום. 42. לצורך חישוב פיצויי הקיום, נטען על ידי התובעים ששווי הזכויות בשתי הדירות הוא 2,000,000 ₪, ומכיוון שהוסכם לרכוש אותם ב- 430,000 ₪, הרי הנזק הוא 1,570,000 ש"ח. חישוב זה מתעלם משווי זכות הדיירות המוגנת, שנותרה בידי התובע. אמנם, התובעים טוענים בסיכומיהם שכנגד התשלום ימסרו את זכות הדיירות המוגנת, אך בכך הם מבקשים לכפות על הנתבעת התקשרות בחוזה שאותו לא חתמה. כלומר, התובעים הסכימו לחזור בהם מהטענה שנכרת הסכם מחייב, אבל לכרות אותו מחדש בכל זאת. יש צורך לשפץ את הבית כדי שיהיה ראוי למגורים, והעלות תתחלק בין הצדדים מחצה על מחצה, ולכן לא אקח אותה בחשבון. זמן השיפוץ היה צריך להימשך גם אילו היה השיפוץ נעשה שנים קודם לכן. 43. מטעם התובעים הוערך שווי הדירות על ידי השמאי יגאל גרשון. כעולה מעדותו של מר גרשון, הוא לא העריך את שווי הנכסים לשנת 2006, כאמור בחוות דעתו, או לסוף 2005 כפי שהיה צריך, אלא לשנת 2008, שאינה רלבנטית (עמ' 46 לפרוטוקול). אני דוחה את טענת הנתבעת שחוות דעתו הופרכה לחלוטין עקב כך, ועקב העובדה שלא חיווה דעתו מה שווי הנכסים ללא שינוי ייעוד, משום שאין צורך בחוות דעת על שווי הנכסים ללא שינוי ייעוד, שהרי שינוי ייעוד הוסכם שיעשה, ובפועל היה שימוש למגורים. ללא שינוי הייעוד היה הסכום המוסכם נמוך הרבה יותר. מר גרשון העיד כי מחירי הנדל"ן עלו בין 2006 ל- 2010 ב- 30%. אני מעדיף על חוות דעתו את חוות דעת מר אדר מטעם הנתבעת, שחיווה דעתו, כי מחיר שני הנכסים לשנת 2006 היה 725,000 ₪ בייעוד למגורים ובשנת 2010, עת הגשת התביעה, 1,098,000 ₪, ושווי הדיירות המוגנת בעת הגשת התביעה היה 231,000 ₪. זאת, לפי נתוני הנתבעת בדבר הדיירות המוגנת, שלא קבלתי אותם. על פי סעיף 11 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970, זכאי הנפגע בחוזה שבוטל לקבלת נכס לפיצויים ללא הוכחת נזק בסכום ההפרש שבין התמורה בעד הנכס לפי החוזה ובין שווים ביום ביטול החוזה. בהנחה שיום ביטול החוזה במקרה זה הוא יום הגשת התביעה, והדיירות המוגנת נותרת בידי התובעים, החישוב הנכון של פיצויי הקיום צריך להיות שווי הדירות בעת הגשת התביעה כראויות למגורים, פחות שווי הדירות המוסכם בדצמבר 2005 פחות שווי הדיירות המוגנת בעת הגשת התביעה. לפי נתונים אלה, על פי חוות דעת השמאי אדר, זכאים התובעים לפיצויי קיום של 437,000 ₪, אך מכיוון ששמאי זה לא הגדיר נכונה את שווי זכות הדיירות המוגנת, ושוויה גבוה יותר, אפסוק פיצוי של 350,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה. אם נראה את יום ביטול החוזה כיום מכתבו של עו"ד ג'ובראן שחזר בו מן המוסכם, כי אז זכאים התובעים להפרש שבין השווי אותה שעה - 725,000 ₪, פחות השווי המוסכם 430,000 ₪, דהיינו 295,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מינואר 2006. הסכומים בשתי האפשרויות קרובים זה לזה. 44. בנוסף על פיצויים עקב הפרת החובה לשאת ולתת בתום לב, חייבת הנתבעת בפיצוי בשל פעולות נוספות שלה. המשא ומתן לכריתת הסכם המכר החל כאשר נדרשה הנתבעת לשאת בחלקה בשיפוץ הבית ולא היו בידיה האמצעים לכך. אז אסרה הנתבעת על התובע לשפץ את הבית, ודרשה ממנו לפנות אותו כפולש. בהמשך לא שינתה את טעמה, לא השתתפה בשיפוץ הבית, ומצב הבית התדרדר כך שנעשה בלתי ראוי למגורים. על כן, נאלצו התובעים לשכור דירה למגוריהם, בתשלום שהוכיחו בעדותם (ולא נסתרו) בסך 3,525 ₪ לחודש שכירות, החל מתחילת 2006, ולשאת בתשלומי ארנונה כפולה, באובדן זמן והתרוצצות. התובעים לא המשיכו לגור בשכירות, אלא בנו בית בחלקה שקיבלו מאמו של התובע, לפי היתר שקיבלו ביום 29.6.06 והפסיקו לשלם דמי שכירות בדצמבר 2007 (עדות התובעת בעמ' 26). מצד אחד, אין זה סביר לדרוש מהתובעים לשפץ בעצמם את הדירה כאשר הם נמצאים בתהליך רכישה ומן הסתם יבקשו לאחר הרכישה לחדש את הבית הישן ולא לשמור רק על הקיים, מצד שני, התובעים נושאים בחלק מהאחריות לנזקים אלה, הן משום שפנו לנתבעת בהפרשים של חודשים ושנים לאחר קבלת עמדת הנתבעת, והן משום שלא פנו לבית המשפט שיכפה על הנתבעת להשתתף בעלות השיפוץ במשך שנים. על כן, לאחר ששקלתי את השיקולים להערכת שווי הפיצויים עד מועד הגשת התביעה, ואת הסכומים שהוכחו, ואת הסכומים המצויים בשיקול דעת בית המשפט לגבי עוגמת נפש נגרמה לתובעים מהתנהלות הנתבעת, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בסעיף זה בסך 100,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהגשת התביעה. סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בסך 450,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה 9.11.10 ועד לתשלום המלא בפועל, וכן אגרות המשפט, הוצאות שישומו לפי תקנה 513, ועוד שכ"ט עו"ד לפי תקנה 512 בסך 31,590 ₪. פיצוייםמועצות מקומיות