מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פיצויים ללקוח על רשלנות עורך דין: תביעה לתשלום 180,000 ₪ שברקעה שירות שנתן הנתבע, עורך-דין במקצועו, לתובע. נטען לרשלנות של הנתבע במתן השירות. א. ההליך והצדדים לו התובע, יליד 1954 ומורה במקצועו, נפגע בשנת 1999 בתאונות-דרכים שאירעו בתאריכים 22.5.1999, 7.10.1999 ו- 5.11.1999 (להלן התאונות). לתאונות ניתן כיסוי ביטוחי בגדרה של פוליסה לביטוח תאונות אישיות שהנפיקה הפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן הפניקס) למרכז הסתדרות המורים בישראל ומספרה 99/19/29/000537 (להלן הפוליסה). עוד קודם לאירוע התאונות לקה התובע בנפשו, אושפז בבתי-חולים פסיכיאטריים ואובחן כחולה בסכיזופרניה. בשל התפרצות המחלה נאלץ התובע לחדול מעבודתו לפרקי זמן שונים, בכלל זה בשנים 1989-1988 ו- 1994-1992. ביום 1.9.1994 שב התובע לעבודה עד שפרש לגמלאות ביום 31.8.1999 [ר' פסק-דינו של כב' השופט ר' חדיד מיום 11.8.2011 שניתן בתביעת התובע שהוגשה בגין התאונות הללו ושתי תאונות נוספות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בת"א (של' חי') 10077/02; להלן תביעת הפיצויים]. התובע פנה לעורך-דין כדי שייצגו בהגשת תביעה בגין התאונות על-פי הפוליסה ובעילות אחרות; לאחר שנוכח לדעת שעורך-הדין הראשון שאליו פנה, מוסטפא ושאחי, משתהה בהגשת התביעות העביר את הטיפול בהן לנתבע. אין חולק על כך שביום 7.10.2002 הגיש הנתבע בשם התובע תביעה נגד הפניקס לתשלום סך 100,000 ₪ על-סמך הפוליסה; התביעה נסבה אך ורק על התאונה מיום 7.10.1999 ושתי התאונות הנוספות מיום 22.5.1999 ומיום 5.11.1999 לא נזכרו בה [ת"א (של' ת"א) 208179/02; להלן התביעה נגד הפניקס]. במהלך בירור התביעה נגד הפניקס המיר התובע את יצוג הנתבע בייצוג של עורך-דין שלישי (בלאל מחניהא) ולאחר מכן בעורך-דין רביעי - כיסרא קבהא. בין לבין ניתנה לתובע רשות לתקן את התביעה והוספו לה התאונה הראשונה והתאונה השלישית. הפניקס העלתה כנגד התביעה טענת התיישנות. בסופו של יום סולקה התביעה בפשרה מבלי שהתבררה לגופה. במסגרת אותה פשרה שילמה הפניקס לתובע ביום 17.12.2008 סך כולל של 62,960 ₪ לסילוק תביעותיו בגין כל שלוש התאונות (להלן סכום הפשרה). לטענת התובע התרשל הנתבע בהגשת התביעה באופן שגרם לכך שתביעתו על-פי הפוליסה בגין התאונה הראשונה והתאונה השניה התיישנה; אשר על כן לא שולם לו סכום הפשרה אלא בעבור פגיעתו בתאונה השלישית מיום 5.11.1999 ובגינה בלבד. בהליך זה הוא מבקש לחייב את הנתבע לפצותו בגין חסרון הכיס שגרמה רשלנותו. מנגד גרס הנתבע שנשכר בידי התובע על-מנת להגיש תביעה רק בגין התאונה השניה מיום 7.10.1999, כי תביעה כזו הוגשה על-ידו במועד בלי שהתיישנה, וכי ממילא פוצה התובע בפשרה בגין כל שלוש התאונות ולא בגין התאונה האחרונה בלבד כטענתו, באופן ששולל את טענות התובע שביסוד ההליך דנן. מן הצד האחד העידו התובע ועו"ד קבהא שייצגו בתביעה נגד הפניקס והוא שהיה מעורב בהבאתה לידי סיום בפשרה. מן הצד האחר נשמעה עדות הנתבע. ההפניות להלן הן לפרוטוקול הדיון זולת אם צוין אחרת. ב. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לראיות הצדדים ולטיעוניהם מצאתי שעלה בידי התובע להראות ולשכנע שהנתבע התרשל בייצוגו בכל הקשור להגשת התביעה נגד הפניקס באופן שחשף את התביעה לסיכון ממשי של דחייה מחמת התיישנות, זאת ככל שהיא נסבה על התאונה השניה. בה בעת לא הצליח התובע להרים את הנטל ולהצביע על רשלנות של הנתבע באשר לתביעה הראשונה. להלן יובאו הטעמים לכך. נוכח מסקנתי בסוגית החבות אוסיף ואדון בשאלת הנזק שנגרם לתובע כפועל יוצא מהתרשלות הנתבע ובהיקף הפיצוי בו יש לחייב את הנתבע בשל כך. הרשלנות בכתב-התביעה הזכיר התובע תאונה נוספת בה נפגע ביום 24.4.2000 ואף בגינה תבע פיצוי. בתצהירו לא חזר על כך. הנתבע הטעים שטיפול בהגשת תביעה נגד הפניקס בגין תאונה זו לא נמסר לו [סע' 33-32 ל-נ/1]. בעדותו לפני הבהיר התובע שלא מסר לנתבע את הטיפול אלא בשלוש התאונות משנת 1999 ולא בתאונות מאוחרות יותר [עמ' 10]. על כן ידונו להלן המחלוקות בין הצדדים אך ורק ביחס לתאונות משנת 1999. עם קבלת הייצוג החתים הנתבע את התובע על יפוי-כוח. הנתבע התייחס ליפוי-הכוח בחקירתו הנגדית כאל מסמך שהוגש לבית-המשפט [עמ' 22]; נוכח עדותו זו יש לראות את יפוי-הכוח כחלק מחומר הראיות בתיק, אף שזה צורף לכתב-התביעה ולא לתצהיר התובע. יפוי-הכוח נושא תאריך 25.8.2002; במועד חתימתו כבר התיישנה התביעה לפי הפוליסה שנסבה על התאונה הראשונה מיום 22.5.1999. זאת ועוד, לכתב-התביעה (אך לא לתצהירו) צירף התובע התחייבות לתשלום שכ"ט שנערכה בינו לבין הנתבע בקשר לעניינים השונים שמסר לטיפולו ואשר חרגו מגדר התביעה לפי הפוליסה. תאריך ההתחייבות, 3.9.2002, חל גם הוא לאחר שכבר התיישנה התביעה הראשונה. התאריכים המופיעים על-גבי יפוי-הכוח והסדר שכר-הטרחה עולים בקנה אחד עם עדות הנתבע לפיה קיבל על עצמו את יצוג התובע בתחילת חודש ספטמבר 2002 או סמוך לכך [סע' 11 ל-נ/1]. כשנחקר התובע על המועד בו מסר לנתבע יפוי-כוח התחמק ממתן תשובה ישירה ועדותו נשאה אופי מתפתל ולא אמין באופן שפועל לחובתו [עמ' 14 ש' 23-22]. התובע לא הציג מסמך מוקדם יותר שיעיד על כך שמסר לנתבע את הטיפול בתביעה הראשונה קודם למועד התיישנותה, דהיינו לפני יום 21.5.2002. עצם העובדה שעורך-הדין הראשון שאליו פנה התובע, עו"ד ושאחי, נתן את הסכמתו להפסקת טיפולו שלו בתביעה נגד הפניקס ביום 28.1.2002 אינה מעידה על כך שבסמוך לאחר אותו מועד קיבל על עצמו הנתבע את הטיפול בתביעה [נספח ב' לתצהיר התובע ת/1]; ודאי כך משהעברת הייצוג לא נעשתה במישרין מעורך ושאחי אל הנתבע. מצטרפת לכך העובדה שעדותו של התובע באשר למועד בו מסר את הטיפול בתביעה נגד הפניקס לנתבע לא הייתה עקבית ולא עוררה אמון. בתצהירו טען שהדבר נעשה יום או יומיים לאחר שקיבל את המסמכים מעו"ד ושאחי [סע' 4 ל-ת/1]; מעדותו לפני השתמע שהנתבע קיבל את מסמכי התביעה ארבעה חודשים לאחר ששוחררו על-ידי עו"ד ושאחי קרי בסוף מאי 2002 [עמ' 14 ש' 26]. התובע, מהיותו 'המוציא מחברו', נושא בנטל להראות שמסר לנתבע את הטיפול בהגשת תביעה נגד הפניקס בגין התאונה הראשונה זמן מספיק קודם להתיישנותה. נוכח האמור לעיל לא עלה בידי התובע להרים את הנטל ולא הוכח שהייצוג בעניין זה נמסר לנתבע קודם ליום 21.5.2002 - הוא המועד האחרון בו ניתן היה להגיש את התביעה הנסבה על התאונה מיום 22.5.1999 מבלי שתהא חשופה לטענת התיישנות. טעם נוסף מצדד במסקנתי זו. על-פי עדות התובע היה מודע לתאריך התיישנותן של התביעות בגין התאונות, הן בהפסקת טיפולו של עו"ד ושאחי בהן והן בהעברת הייצוג לידי הנתבע [ר' סע' 3, 6 ו-7 ל-ת/1]. במצב דברים זה ניתן היה לצפות שהתובע יעקב אחר אופן טיפולו של הנתבע בהכנת התביעה ויוודא שזו אכן הוגשה בטרם תמלא תקופת ההתיישנות ביחס לתאונה הראשונה מיום 22.5.1999. והנה, אין מחלוקת שהתביעה נגד הפניקס הוכנה והוגשה בידי הנתבע ביום 7.10.2002 וביחס לתאונה השניה מיום 7.10.2002 בלבד. אף-על-פי-כן לא הפסיק התובע את יצוגו של הנתבע ולא העבירו לעו"ד מחניהא אלא באוגוסט 2003 או סמוך אחר כך [סע' 12 ל-ת/1 ועדות התובע בעמ' 15; התובע חתם על יפוי-כוח לעו"ד מחניהא ביום 30.9.2003 כפי שעולה מנספח ב' ל-נ/1]. הדברים מתיישבים יותר עם טענת הנתבע כי התובע ידע שהתביעה נגד הפניקס לא תוגש על-ידו בגין התאונה הראשונה [סע' 17 ל-נ/1 ועדות הנתבע בעמ' 20 ש' 12]. שונים הדברים ביחס לתאונה השניה. זו ארעה ביום 7.10.1999; מאחר שהתביעה נגד הפניקס בגינה נסבה על פוליסה לביטוח תאונות אישיות חלה בעניינה תקופת התיישנות מקוצרת בת שלוש שנים כקבוע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח. תקופת ההתיישנות בגין התאונה השניה מלאה אפוא לכאורה ביום 6.10.2002, בחלוף שלוש שנים מהתרחשותה. הנתבע לא טען לקיומו של טעם שיצדיק את הארכת התקופה ביום נוסף, כגון מחמת חלותו של היום האחרון לתקופה בחג או שבתון. נובע מכך שבמועד הגשת התביעה נגד הפניקס, 7.10.2002, כבר מלאה ותמה תקופת ההתיישנות שחלה על-פי דין לגבי התאונה השניה. אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה הוגשה התביעה בזמן, שלא ביום האחרון ומבלי שזו התיישנה; הטענה הושמעה מהשפה ולחוץ, ללא פירוט והסבר מתבקשים בצידה וגלומה בה התעלמות מדיני ההתיישנות [עמ' 21 ש' 27]. כך גם לא נמצא בפי הנתבע טעם שיבאר מדוע התמהמה בהגשת התביעה עד לחלוף שלוש שנים מעת אירוע התאונה [שם]. לא נתתי אמון בטענת הנתבע כי הגשת התביעה התעכבה בשל כך שהתובע השתהה בהמצאת מסמכים שהיו דרושים להכנתה [סע' 16-14 ל-נ/1]. ודוק: בעדותו הראשית אישר הנתבע שהיה מודע למרוץ תקופת ההתיישנות ולהכרח להגיש את התביעה בטרם תמלא התקופה [שם]. לא הוצג מכתב ששיגר הנתבע לתובע, בו התריע על היעדר יכולתו להגיש את התביעה במועד בשל אי-המצאת תיעוד ומסמכים נדרשים על-ידי התובע. לו סבר הנתבע שלקוחו-התובע מתנהל באופן שאינו מאפשר לו למלא את חובתו המקצועית כלפיו כי אז היה עליו להתריע על כך מבעוד מועד, באופן גלוי ומפורש, ולידע את התובע שלא יוכל להמשיך ולייצגו בתנאים הללו. לא שמעתי מפי הנתבע שעשה כן. חזקה על הנתבע ששקל ומצא שביכולתו לטפל עבור התובע בהכנת התביעה והגשתה מבלי שיחטא אגב כך לחובתו המקצועית כלפיו. לא למותר לציין שטענות הנתבע באשר לחסרונם של מסמכים נשאו אופי כללי וסתמי; הלה לא הצביע על מסמך או נתון ספציפי שהיו חיוניים להכנת התביעה ושלשם קבלתם מהתובע עוכבה הגשתה. אני קובעת אפוא שהנתבע הגיש את התביעה נגד הפניקס, תביעה שנסבה על התאונה השניה לבדה, לאחר שחלפו ותמו שלוש שנים ממועד אירוע התאונה מבלי שעמד לו צידוק לכך ובאופן שחשף את התביעה לטענת התיישנות. הנזק עם הגשת התביעה נגד הפניקס בידי הנתבע, זאת ביום 7.10.2002 וביחס לתאונה מיום 7.10.1999, התגוננה הפניקס ובתוך כך טענה לדחיית התביעה מחמת התיישנות. בישיבת קדם-משפט שהתקיימה ביום 12.11.2003 הצהיר בא-כוח הפניקס לפרוטוקול בזו הלשון: "אנו יורדים מטענת ההתיישנות. מדובר בפוליסת תאונות אישיות, יש טענה לתקופת אי כושר" [נספח י"ב ל-נ/1]. לאחר מכן ניתנה לתובע רשות לתקן את התביעה; כתב-תביעה מתוקן שכלל את כל שלוש התאונות הוגש במחצית השניה של שנת 2004 או סמוך לכך. חרף תיקון התביעה לא שונה סכומה והוא נותר 100,000 ₪, כסכום בגינו הוגשה התביעה מלכתחילה ביחס לתאונה השניה בלבד [נספח ו' ל-נ/1]. בכתב-ההגנה שהגישה הפניקס במענה לכתב-התביעה המתוקן שבה וטענה התיישנות; כתב-הגנה זה לא צורף לתצהירי הצדדים. מכתב-תשובה שהוגש מטעמו של התובע עלה שטענת ההתיישנות שבפי הפניקס הוגבלה לשתי התאונות המאוחרות מיום 7.10.1999 ו- 5.11.1999 ובה בעת לא חלה על התאונה הראשונה מיום 22.5.1999 [נספח י"א ל-נ/1]. אין ספק שבית-המשפט שנדרש לתביעה נגד הפניקס לא דן בטענת ההתיישנות ולא הכריע בה, בין קודם לתיקון התביעה ובין לאחריו. המשמעות הנודעת לכך היא שבית-המשפט בחר שלא לדון בשאלת ההתיישנות כשאלה מקדמית אלא להכריע בה בפסק-הדין שיינתן בתום הבירור. אינני מקבלת את טענת הנתבע לפיה היה במינוי מומחה מטעם בית-המשפט באותו הליך, זאת ביחס לכל שלוש התאונות, משום ראיה לכך שטענת ההתיישנות נדחתה מכללא. ראשית, על-פי כתבי-הטענות המתוקנים שהונחו לפני בית-המשפט עמדה טענת ההתיישנות להכרעה במלוא היקפה. הגשת כתב-הגנה מתוקן בו שבה הפניקס וטענה להתיישנות אף מאיין לכאורה את הודעתה הקודמת שניתנה טרם תיקון התביעה לפיה היא "יורדת" מטענת ההתיישנות. שנית, מינוי מומחה מטעם בית-משפט נועד לברר מה תרומתה של כל אחת מהתאונות למצבו הרפואי של התובע באופן שיאפשר לבית-המשפט להכריע בתביעה על מכלול השאלות שהיא מעלה. בהחלת המינוי על תאונה כזו או אחרת לא היה כדי להפקיע את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת ולבטל את הצורך להכריע בה בפסק-הדין [ר' גם עדות עו"ד קבהא בעמ' 7 ש' 27-23]. הנתבע הצביע על כך שבמסמכים שנערכו אגב סילוק התביעה נגד הפניקס בפשרה, בכללם שטר קבלה ופיטורין שעליו חתם התובע והודעה על פשרה שהגישו באי-כוח שני הצדדים לבית-המשפט על-מנת שיינתן לה תוקף פסק-דין, נמנו במפורש כל שלוש התאונות באופן שמעיד על כך שסכום הפשרה שולם לתובע בגין מלוא האירועים שעל-יסודם תבע ולא בגין תאונה אחת בלבד כטענתו [נספחים ה'-ח' ל-נ/1]. מנגד גרס התובע שאין לייחס לנוסחם של מסמכי הפשרה משמעות קונקלוסיבית. לשיטתו הם נועדו להגן על הפניקס מפני הגשת תביעה נוספת בידי התובע בגין איזו משלוש התאונות שעליהן נסב ההליך תוך חסימת יכולתו לעשות כן; בה בשעה אין במסמכי הפשרה כדי להעיד שמבחינה מהותית פוצה התובע בגין כל שלוש התאונות. בעניין זה מקובלת עלי גישת התובע. פשיטא שבעת שהושגה הפשרה נסבה התביעה על שלוש התאונות משנת 1999. בכל הקשור לציר היחסים שבין הנתבעת שם לתובע נועד סכום הפשרה לסלק את התביעה בכללותה, ביחס לכל שלוש התאונות. ביטוי לכך ניתן במסמכי הפשרה. אין בכך כדי ללמד שבמסגרת אותה פשרה אכן פוצה התובע בגין שלוש התאונות כפי שהיה מפוצה אלמלא עמדה לבירור טענת התיישנות שיש להכריע בה. מסמכי הפשרה מכוננים ויתור של התובע כלפי הפניקס על תביעה נוספת לפיצוי בקשר עם התאונות על-פי הפוליסה. הם אינם מקימים ויתור כזה כלפי הנתבע דנן, ככל שיימצא שמסכום הפשרה נגרע מרכיב שלתובע היה סיכוי טוב לזכות בו - אלא שסיכוי זה נפגע מחמת רשלנות הנתבע בהגשת התביעה. הונחו לפני כמה גרסאות באשר לזיהוי התאונה שבגינה פוצה התובע בהסכם הפשרה. מפרוטוקול הדיון שנזכר לעיל שתאריכו 12.11.2003 השתמע ויתור על טענת התיישנות ביחס לתאונה השניה, היא התאונה היחידה שעמדה אז לבירור על-פי כתב-התביעה שהגיש הנתבע. מכתב-תשובה שהגיש התובע אחר תיקון התביעה, במענה לכתב-הגנה מתוקן של הפניקס, עלה שהפניקס הכירה דווקא בתאונה הראשונה כאירוע שלא התיישן אך טענה להתיישנות שתי התאונות המאוחרות יותר. גרסה שלישית הובאה בראיות התובע בהליך זה; לשיטתו טענה הפניקס התיישנות ביחס לתאונה הראשונה והשניה והכירה רק בתאונה השלישית ככזו שלא התיישנה. עדות זו נסמכה על הבנתו של עו"ד קבהא שייצג את התובע בחלק הארי של ההליך נגד הפניקס, בשלב שלאחר תיקון התביעה ועד לסיומה בפשרה. בעדותו הטעים עו"ד קבהא שבהמלצת בית-המשפט לצדדים לסלק את התביעה בפשרה, המלצה שניתנה מבלי שתוכנה ופרטיה תועדו בפרוטוקול, הביע בית-המשפט דעתו שהפיצוי המוצע יחול בגין התאונה השלישית בלבד ולא בגין שתי התאונות האחרות שהתיישנו. עם זאת אישר עו"ד קבהא שהדבר היה בטרם התקיים דיון בשאלת ההתיישנות וכי לא ניתנה בה החלטה [עמ' 4 ש' 26 עד עמ' 5 ש' 2; עמ' 5 ש' 21, 28-25; עמ' 6 ש' 11, 18-17]. אף התובע גרס שסכום הפשרה שולם אך ורק עבור התאונה השלישית, המאוחרת מבין השלוש, אך בעדותו הובהר שהוא נעדר כל ידיעה עצמאית בעניין זה שכן לא נכח בדיוני בית-המשפט בתביעה נגד הפניקס ודבריו נסמכים על מה ששמע מפי בא-כוחו דאז, עו"ד קבהא [עמ' 13]. בסוגיה זו אני מאמצת את עדותו של עו"ד קבהא, על-פיה נגזר סכום הפשרה שהוצע לצדדים בידי בית-המשפט שדן בתביעה נגד הפניקס מהנחת זכאות של התובע לפיצוי בשל התאונה השלישית מיום 5.11.1999 שלצידה הנחה בדבר התיישנות התאונות האחרות מיום 22.5.1999 ומיום 7.10.1999. ראשית, מדובר בעדות מכלי ראשון של מי שהוא נטול עניין אישי בהליך ובה בעת היה מעורב באופן ישיר ובלתי-אמצעי בהליך אל-מול הפניקס שבו הושגה אותה פשרה. את עדותו של עו"ד קבהא לפני מצאתי כנה, גלויה וראויה לאמון. שנית, עם תיקון התביעה נגד הפניקס יש לראותה כתביעה שהוגשה ביום 7.10.2002 על כל שלוש התאונות. במועד זה כבר תמה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ביחס לתאונות הראשונה והשניה; בה בעת טרם מלאה התקופה ביחס לתאונה השלישית. טענת התיישנות הועלתה בידי הפניקס במענה לכתב-התביעה המתוקן. אף שהטענה לא נדונה ולא הוכרעה לגופה על-ידי בית-המשפט שדן בתביעה יש בסיס עובדתי ומשפטי איתן לקבוע שסיכוייה של טענת ההתיישנות להתקבל ביחס לשתי התאונות הראשונות היו גבוהים ביותר. לבסוף, סיכוייו של התובע לגרום להארכת תקופת ההתיישנות שחלה ביחס לשתי התאונות המוקדמות יותר בעטיה של מחלת הנפש בה לקה, כנטען בכתב-התשובה ועל-סמך סעיף 11 לחוק ההתיישנות, נדמו נמוכים. לשם עצירת מרוץ תקופת ההתיישנות אין די בכך שהתובע אובחן כחולה במחלת נפש אלא עליו להראות גם שנבצר ממנו לדאוג לענייניו מחמת מצבו. חוות-דעתו של פרופ' טיאנו, פסיכיאטר שמונה כמומחה בית-המשפט בהליך נגד הפניקס, אינה מלמדת על קיומה של נבצרות בהיקף הנדרש בעת הרלוונטית, באופן שיבסס הפסקה של תקופת ההתיישנות [נספח ט' ל-נ/1; חוות-הדעת צורפה גם לתצהיר התובע]. הדברים עולים בקנה אחד עם קביעת בית-המשפט המחוזי (כב' השופט י' כהן) עת דן בערעור על פסק-דין שניתן בהליך אחר, מקביל, בין התובע לנתבע שגם בו נדונו שאלות דומות של התיישנות ועצירתה בשל מחלת התובע [ע"א (חי') 41170-06-11 X נ' X, פס' 11, 14 ו-15 (טרם פורסם, 1.2.2012)]. גם שם נקבע שסיכוייו של התובע לגרום לתוצאה של עצירת מרוץ ההתיישנות בשל מחלתו לא היו גבוהים. אינני מקבלת את טענת הנתבע כי נגרם לו נזק ראייתי בשל כך שהתובע לא צירף את מלוא תוכנו של תיק בית-המשפט שבו התנהלה תביעתו נגד הפניקס אלא רק מסמכים נבחרים וחלקיים מתוכו. אכן, התובע אישר שלא הגיש את כל תיק בית-המשפט כמכלול אלא רק מסמכים שסבר שהם בעלי רלוונטיות לעניינו. מנגד לא היה בכך כדי לחסום את דרכו של הנתבע להשלים בעצמו את שהחסיר התובע; הלה השכיל להציג מסמכים מתיק התביעה נגד הפניקס לגביהם סבר שהם משרתים את עניינו, אף שלא הוצגו בידי התובע [ר' עמ' 6 ש' 9-1 ועמ' 12 8-3]. שני הצדדים נמנעו מצירוף מלא של תיק התביעה שהתנהל נגד הפניקס. ככל שנודעת נפקות לחסר זה, הוא פועל לחובת התובע מהיותו נושא בנטל השכנוע ביחס לטענותיו שביסוד התובענה. התובע ניסה לתקן את שהחסיר לעת סיכום טענותיו וצירף לסיכומים תיעוד שלא היה חלק מתצהירו, מבלי שקיבל רשות לכך. התובע אינו רשאי להשלים את ראיותיו בדרך זו ואין מקום להתייחס למסמכים שצורפו בדרך-לא-דרך. מתן היתר לתובע לכפות יש מאין צירוף מסמכים חדשים לעת הגשת סיכומים חוטא לסדר הבאת הראיות וכרוך בעיוות דין לנתבע, שלא זכה להזדמנות להעמידם במבחן החקירה הנגדית ולהזימם בראיותיו. על כן מסמכים חדשים שצורפו לסיכומי התובע אינם חלק מחומר הראיות לפיו יוכרע ההליך ויש לראותם כאילו לא הוגשו כלל [ע"א 759/81 ברש נ' עו"ד ירדני, פ"ד מא(2) 253, 270 (1986)]. מן המקובץ עולה שהנתבע הגיש את התביעה נגד הפניקס, ביחס לתאונה השניה, לאחר שמלאה ותמה תקופת ההתיישנות. בכך התרשל הנתבע כלפי התובע והפר את חובתו המקצועית כעורך-דין שנשכר לטפל עבורו בהכנת התביעה והגשתה. הגשת התביעה שנסבה על התאונה השניה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הייתה גורמת בסבירות גבוהה לדחייתה בסופו של יום, כתום הבירור. אכן, טענת ההתיישנות לא הוכרעה, בין כטענה מקדמית ובין בפסק-דין, שכן ההליך תם בפשרה. יחד עם זאת אין בכך כדי לגרוע מקביעתי שסיכוייו של התובע לזכות בפיצוי בגין התאונה השניה היו קלושים; טענתו לעצירת מרוץ ההתיישנות מחמת מחלתו לא נסמכה על בסיס עובדתי איתן ומנגד ניצבה טענת ההתיישנות שהעלתה הפניקס על קרקע מוצקה. מכאן שהסדר הפשרה שבגדרו סולקה התביעה נגד הפניקס אכן נסמך על הנחה חזקה בדבר התיישנות התביעה בגין התאונה הראשונה מיום 22.5.1999 ובגין התאונה השניה מיום 7.10.1999. הפיצוי שהוצע לתובע בהמלצת בית-המשפט ואשר שולם לתובע בידי הפניקס לאחר שבעלי-הדין קיבלו את ההמלצה נגזר על כן מהנחת זכאות לפיצוי בגין התאונה השלישית בלבד. כאמור, המחדל שבאי-הגשת תביעה במועד בגין התאונה הראשונה אינו רובץ לפתחו של הנתבע. יש לבחון מהו הנזק שנגרם לתובע בשל רשלנות הנתבע שביטויה בהגשת התביעה נגד הפניקס באופן שהיה כרוך בחשיפתה לטענת התיישנות חזקה ביחס לתאונה השניה. הפיצוי במסגרת הסדר הפשרה שסיים את התביעה נגד הפניקס שולם לתובע סך של 62,960 ₪, לגביו קבעתי שיש לשייכו לתאונה השלישית בלבד. סכום הפשרה כלל מרכיב שכ"ט עו"ד ומע"מ בסך של 8,340 ₪ באופן שהתובע פוצה בתשלום סך 54,620 ₪ [נספח ז' ל-נ/1]. התובע לא הלין על הסכום האמור או על חלוקתו לרכיבי קרן ושכ"ט וניכר שראה בפשרה פיצוי הוגן וראוי לסילוק תביעתו שנסבה על התאונה השלישית. עוד יש לזכור שאת תביעתו נגד הפניקס הגביל התובע לסך של 100,000 ₪, כך בהגשתה מלכתחילה על-ידי הנתבע בגין התאונה השניה בלבד וכך גם לאחר שתוקנה ונכללו בה שתי התאונות הנוספות, הראשונה והשלישית [נספחים א' ו-י' ל-נ/1]. פשיטא שהתובע אינו עשוי להיפרע מהנתבע בהליך זה סכום שלא ניתן היה לפסוק לו בתביעה נגד הפניקס. הגשת כתב-תביעה מתוקן בידי עורך-דין אחר שבא בנעלי הנתבע לאחר שהופסק יצוגו, באופן שהתביעה הוגבלה לסך 100,000 ₪ בגין כל שלוש התאונות, ניתקה את הקשר הסיבתי בין נזקו של התובע שנגרם (אם נגרם) בשל כך שהנתבע העמיד את התביעה בגין התאונה השניה על סך 100,000 ₪ ולא על סכום גבוה יותר שלטענת התובע היה זכאי לו לפי הפוליסה. כפי שיובהר להלן, אף לא עלה בידי התובע להראות שהוא זכאי לתשלום לפי הפוליסה בגין רכיבים נוספים מעבר לפיצוי הנגזר משיעור הנכות שנקבע לו. פרופ' טיאנו, מומחה בית-משפט שמונה בתביעה נגד הפניקס, קבע בחוות-דעת מיום 7.7.2008 שלתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור של 100% לצמיתות, נכות שבשל מחלת הנפש ממנה הוא אובחן כסובל הייתה 40% לפני קרות התאונות משנת 1999. עוד קבע שבשל התאונות חלה החמרה במצבו של התובע בשיעור של 60% תוך שתרומה של 30% יש לזקוף לתאונה הראשונה ואילו לכל אחת משתי התאונות הנוספות יש לייחס 15%. לשיטתו של פרופ' טיאנו הייתה מחלתו של התובע מתדרדרת בהמשך אף אלמלא אירעו התאונות, אלא שהן היוו זרז שהקדים את ההתדרדרות. לכן קבע שהנכויות בגין התאונות תהנה זמניות למשך 10 שנים מיום התאונה הראשונה, כלומר עד 21.5.2009 [נספח ט' ל-נ/1; להלן חוו"ד טיאנו]. חוות-דעת רפואית נוספת על-אודות נכותו הרפואית של התובע ותרומת התאונות לה ניתנה בידי ד"ר כמאל פרחאת, מומחה בית-משפט בתחום הפסיכיאטרי שמונה אגב בירור תביעת הפיצויים. בחוות-דעת מיום 8.9.2007 העריך הלה את נכותו הרפואית הצמיתה של התובע בשיעור 60% וקבע שיש לייחס לתאונה הראשונה והשניה תרומה למצבו בשיעור 10% לפי יחס שווה ביניהן, תוך שלילת השפעתם של אירועים נוספים בהם נפגע התובע לאחר מכן על נכותו ובתוכם גם התאונה השלישית (להלן חוו"ד פרחאת). בפסק-הדין שניתן בתביעת הפיצויים בחר בית-המשפט (כב' השופט חדיד) לאמץ את קביעות המומחה באשר לתרומתן של התאונות למצבו הרפואי של התובע, אף שהתערב בהערכת הנכות הרפואית הכוללת והעמידה על 85% [ר' סעיפים 4, 13, 14 ו-20 לפסק-הדין שהוגש בידי הנתבע]. התובע ביקש להסתמך באורח בלעדי על חוו"ד טיאנו וגרס שאין לייחס נפקות לחוו"ד פרחאת בהליך זה שלפני. מנגד טען הנתבע שיש לאמץ את חוו"ד פרחאת ולהעדיפה על-פני חוו"ד טיאנו. בעניין זה הצדק עם הנתבע, וכמה טעמים לכך. ראש וראשון לכך שחוו"ד פרחאת, שלא כחוו"ד טיאנו, עברה את כור ההיתוך של הבירור השיפוטי; מסקנותיה באשר לתרומת התאונות למצבו הרפואי של התובע אומצו בפסק-דין שהיה לסופי וחלוט. במה דברים אמורים? לאחר שנתן ד"ר פרחאת את חוות-דעתו התבקש להתמודד עם תיעוד רפואי נוסף שהומצא לו בידי התובע; המומחה בחן את התיעוד הנוסף ונתן ביום 5.12.2010 חוות-דעת משלימה בה עמד על דעתו הקודמת באשר להשפעתן של התאונה הראשונה והתאונה השניה על נכותו של התובע. המומחה אף נחקר בידי התובע על חוות-דעתו [ר' סעיף 5 לפסק-הדין בתביעת הפיצויים]. בית-המשפט שדן בתביעת הפיצויים בחן באורח מעמיק ויסודי את חוו"ד פרחאת על רקע מכלול הראיות וטענות הצדדים ובחר לאמצה בכל הקשור לסוגיית תרומתן של התאונות לנכותו של התובע, תוך שהוא קובע שהן התאונה הראשונה והן התאונה השניה הסבו לתובע נכות קבועה בשיעור 4.25% לכל אחת מהן [שם, בסעיף 20 לפסק-הדין]. קביעת בית-המשפט שדן בתביעת הפיצויים לפיה נכותו הכוללת של התובע היא 85% תואמת יותר את הנכות שנקבעה לו בשל מחלתו בהליכי ערר אגב סיום העסקתו במשרד החינוך (70%) מאת נכותו אליבא דפרופ' טיאנו (100%) [שם, בסעיף 6]. יש להעדיף את ממצאי פסק-הדין בתביעת הפיצויים בעניין זה על-פני הקביעות בחוו"ד טיאנו שלא עברה את כור ההיתוך של החקירה הנגדית וההכרעה השיפוטית. יפה בעניין זה הכלל הנותן כי ברי ושמא - ברי עדיף. עדיפות נוספת נודעת לחוו"ד פרחאת על-פני חוו"ד טיאנו במובן זה שהאחרון קבע את נכות התובע בשל התאונה השלישית אף שלא היו לפניו מסמכים בקשר לתאונה זו; הדבר צויין במפורש בחוות-דעתו [עמ' 3 בסוף פסקה שניה]. זאת ועוד, חוו"ד פרחאת המשלימה ניתנה ביום 5.12.2010, לאחר שניתנה חוו"ד טיאנו; נקבעה בה נכות קבועה בגין התאונות להבדיל מנכות זמנית שקבע פרופ' טיאנו ואשר תמה קודם לכן, ביום 21.5.2009. גם מבחינות אלה נודעת עדיפות לחוו"ד פרחאת על-פני חוו"ד טיאנו בכל הקשור להערכת התרומה שהשיאה התאונה השניה לנכותו הרפואית של התובע. אני קובעת אפוא שנכותו הרפואית של התובע בשל התאונה השניה עמדה על 4.25%, כקביעתו של בית-המשפט שדן בתביעת הפיצויים. סכום התביעה ננקב בכתב-התביעה בסך של 180,000 ₪ מבלי שפורטו מרכיביו והאופן בו חושבו. בתוך כך נטען שהתובע זכאי לפי הפוליסה לשכר יומי במשך 105 שבועות. רכיב כזה אינו נלמד מהרשימה לביטוח, שרק היא לבדה הוצגה בידי התובע במצורף לתצהירו; הפוליסה עצמה, פוליסה לביטוח תאונות אישיות (3/95) שאליה הוכפפה הרשימה כמופיע בכותרתה, לא צורפה ולא הוצגה אף שהתובע הטעים שהמסמך מצוי ברשותו [עמ' 19-18]. מכאן שהתובע כשל בהוכחת זכאותו לשכר יומי לפי הפוליסה מחמת נכותו שנגרמה בעטיה של התאונה השניה, ויש לדחות את התביעה ככל שהיא מתייחסת לרכיב זה. מנגד יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש. סמכות בית-המשפט לפסוק פיצוי בראש נזק זה מעוגנת בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) המורה כך: "גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין". הנזק הלא ממוני הוא המרכיב הרוחני, הלא-חומרי, של הפגיעה; הוא עשוי להתלוות להפסד כלכלי שנגרם עקב הפרת החוזה. פיצוי לא ממוני מסוג זה אינו ניתן כדבר שבשגרה. פסיקתו מסורה לשיקול-דעת בית-המשפט. הגישה השיפוטית בהקשר זה מצומצמת ושמורה למקרים מיוחדים [ע"א 3437/93 אגד, אגודה שתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835 (1998)]. פיצוי כזה יוגבל בדרך כלל למקרים בהם נלוותה לנזק הכלכלי שנגרם הפרה בוטה של יחסי אמון או יחסי תלות ששררו בין הנפגע לבין המפר, או למצבים ברורים של זדון או התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד מצד המפר [ע"א 8588/06 דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ, פס' 31 (טרם פורסם, 11.11.2010)]. התרשלות הנתבע בייצוג התובע שביטויה במועד הגשת התביעה שקולה להפרת התחייבותו לטפל בעניין שנמסר לו בנאמנות ובשקידה ראויה למטרה לשמה נמסר הייצוג מבלי שהדבר יהא כרוך בהסבת נזק לתובע. בעת שקיבל הנתבע על עצמו את הייצוג היה מודע לדחיפות שבהגשת התביעה טרם התיישנותה, בשים לב למועד בו ארעה התאונה השניה. כאמור, לא נמצא בפיו של הנתבע טעם משכנע שילמד מדוע השתהה בהגשת התביעה ופתח הליך בגינה רק לאחר שתקופת ההתיישנות תמה. הרשלנות בה חטא הנתבע חשפה את התביעה לטענת התיישנות; אלמלא אותה רשלנות הייתה התביעה מתבררת באורח ענייני ולגופה בדרך הרגילה, מבלי שיהא צורך להתעכב על טענות סף שמקורן בהתנהלות בא-כוחו של התובע. בשל הכבדה זו, הכבדה שהעמיסה על התביעה טענות מיותרות שבשקידה ראויה של הנתבע ניתן היה להימנע מהן ולימים גרמה להפסקת יצוגו של הנתבע את התובע והמרתו בייצוגו של אחר, זכאי התובע לפיצוי בשל עוגמת נפש. בנסיבות העניין יועמד פיצוי זה על 5,000 ₪ ליום פסק-הדין. על-פי הרשימה לביטוח זכאי התובע לפיצוי בסך 35,000 דולר בגין נכות מלאה בשיעור 100%, כשלכל תשלום יתווספו הפרשי שער לפי השינוי בין שער הדולר היציג הידוע בינואר 1999 לבין שער הדולר היציג שיהיה ידוע ביום התשלום. ביום 9.12.2008, מועד בו אושר הסדר הפשרה בתביעה נגד הפניקס וניתן לו תוקף פסק-דין, עמד שערו היציג של הדולר על 3.931 ₪; שער זה דומה לשער הבסיסי שנקבע בפוליסה, הוא שער 1/1999 (4.16 ₪). אלמלא רשלנות הנתבע היה הסדר הפשרה כולל בסבירות רבה מאוד גם פיצוי עבור התאונה השניה. על כן יחושב הפיצוי לו זכאי התובע מאת הנתבע לפי שערו היציג של הדולר ביום בו אושר הסדר הפשרה. כאמור, תרומת התאונה השניה לנכותו של התובע היא 4.25%. בהסתמך על נתונים אלה הפיצוי לו היה התובע זכאי לפי הפוליסה עבור התאונה השניה נכון ליום 9.12.2008 עמד על 5,847 ₪ [= 3.931 X 35,000$ X 4.25%]. סכום זה משוערך ליום פסק-הדין דנן מסתכם ב- 7,850 ₪. לסכום זה יתווסף פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 5,000 ₪ כאמור לעיל, ובסך הכול 12,850 ₪ ליום פסק-הדין. ג. סיכומם של דברים על-יסוד האמור לעיל אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 12,850 ₪ ליום פסק-הדין. לסכום האמור תתווסף אגרת משפט ששילם התובע כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום האגרה בידי התובע עד יום תשלומה לו בידי הנתבע. בנוסף לסכום האגרה אני פוסקת לתובע בגין הוצאות ההליך סכום כולל של 2,500 ₪ ליום פסק-הדין, בהתחשב בהיקף הבירור ובכך שייצג את עצמו. סכום זה כולל גם את שכר-עדותו של עו"ד קבהא בו נשא התובע. סכום שלא ישולם תוך 30 יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.עורך דיןפיצוייםרשלנותלקוחות