מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי עקב אי חידוש חוזה חכירה: האם רשאים הנתבעים להמשיך ולהחזיק במקרקעין בהם מגדלים הם, מראשית שנות השמונים של המאה הקודמת, כרמים לתעשיית היין. הקרקעות נשוא התביעה נחלקות לשטחים לגביהם נחתם בעבר עם הנתבעים חוזה חכירה, אשר לא חודש, ושטחים לגביהם טרם נחתם חוזה כאמור. רקע , זיהוי השטחים והגדרות הנתבעים, חקלאים ואנשי עסקים בתחום היין אשר היו ממייסדי ייקבי ברקן, רכשו מתחילת שנות השמונים את זכויות החכירה בקרקעות באזור הידוע כ"כרמות גד" במועצה האזורית יואב. מדובר בחטיבת קרקע המתוחמת בדרום ומזרח בכביש 353, ממערב בכביש 6 והמצויה מערבית לקיבוץ בית ניר ומדרום לתל-צפית. במקור, שנות השישים , הוחכרו השטחים באזור לאגודות החקלאיות כרמי משה וכרמי שמשון בהסכמי חכירה ל- 45 שנים אשר הסתיימו ביום 31.8.05. משנת 1981 החלו הנתבעים, בהתאגדויות תחת שמות שונים - אגודת בוצרי גת, בוקסר - לרנר, לרכוש זכויות חכירה באזור נשוא התביעה כך שמחזיקים הם בשטחים אשר תחומים בשלושה חוזי חכירה נפרדים. מדובר בשטחים שונים אשר הנתבעים חיברו יחדיו כדי לעבד שטח גבול דיו להניב תוצרת כלכלית. לא מדובר בשטחים מישוריים וקלים לעיבוד אלא חלקות קשות הכוללות אזורי טרשים אשר אינם ראויים לעיבוד. כבשירו של שאול טשרניחובסקי , הוי ארצי מולדתי: "הוי ארצי! מולדתי! הר טרשים קרח. .... כרם גפן נים לא נים תל חורבה נחרשת" השטחים אשר הנתבעים רכשו הזכויות בהם: א. כרמי משה - נרכשו ממשפחת תומרקין. חוזה החכירה המקורי התייחס לשטח של 299 דונם נטוע ו- 116 דונם סלעים (כאמור במפה ההיסטורית שצורפה לחוזה). בגין השטח האמור בתוספת שטח מעובד, אשר על טיבו אעמוד בהמשך, עד לשטח כולל של 340 דונם, נערך ביום 5.11.01 חוזה חכירה עם הנתבעים אשר תקופת החכירה בו נקצבה ל- 5 שנים החל מיום 1.9.00 ועד ליום 31.8.05 (מועד סיום הסכם החכירה המקורי). חוזה החכירה האמור אשר הסתיים ביום 31.8.05 לא חודש והתובעת עותרת לפינוי הנתבעים מהשטחים שהוחכרו והמצויים בגוש 34361 חלקות 5,8,9,11,12,17 (בשלמות) ובגוש 1624 חלקים מחלקות 6,8,10,14,17,18. השטח האמור צבוע בכחול במפה, ת/1, ומהווה השטח המוחכר בתיק מנהל 10074408א'. יוער כי כתב התביעה התייחס לחלקות נוספות בגוש 34361 - 1,3,7,10,15,19 אולם מדובר בשטחים אשר נטען לגביהם בתביעה כי פונו וממסכת הראיות עולה כי אין למי מהצדדים טענות ביחס לחלקות האמורות, קרי הנתבעים לא טוענים לזכות להחזיק בחלקות אלו. ב. חלקה 16 בגוש 34361 - שטח שרותים לחקלאות. לגבי חלקה זו נערך עם הנתבעים ביום 21.10.03 חוזה הרשאה לשימוש בשטח של 4 דונם לשרותים לחקלאות למשך 36 חודשים מיום 1.1.03 עד ליום 31.12.05. גם הסכם זה לא הוארך. והתובעת דורשת פינוי הנתבעים מחלקה זו למרות שמהווה בפועל חלק אינטגרלי משטח כרמי משה ומצוייה בשימוש כשטח הערכות ואחסנת כלים חקלאיים ממועד תחילת עיבוד השטח על ידי הנתבעים ואף קודם לכך על ידי החוכרים הקודמים. ג. כרמי שמשון - שטח בגודל של 564 דונם, המצוי מזרחית לכרמי משה. את הזכויות בו רכשו הנתבעים עם אחרים וכולל שטחים נוספים בגודל של כ-205 דונם אשר צויינו במפה כשטחי סלעים. למרות שחוזה החכירה ביחס לשטח זה פקע אף הוא ביום 31.8.05 ולא חודש לא מהווה שטח זה חלק מעילת התביעה ולא נדרשו הנתבעים לסלק ידם משטח זה. ד. כרם ברקוביץ - שטח בן 213 דונם המצוי דרומית לכרמי משה. חוזה החכירה בגינו חודש ביום 24.8.10 לתקופה של 49 שנים החל מיום 1.3.03 ועד ליום 29.5.2052. שטח זה אינו חלק מעילת התביעה. השטחים הכלואים - שטח בגודל של 165 דונם אשר לא הוחכר לנתבעים והתובעת דורשת סילוק ידם ממנו. הנתבעים טבעו את המונח שטחים כלואים לתאר שטחי טרשים אשר מצוים בתוך הגבולות של השטח המוחכר ואשר אינם ניתנים לנטיעה אלא לאחר השקעת משאבים ומאמצים רבים. אין חולק כי לאחר רכישת הזכויות בכרמי משה הכשירו הנתבעים לעיבוד שטחי טרשים שונים בגודל כולל של 165 דונם. שטחים אלו, אשר סומנו בצבע ירוק במפה ת/1, נמצאים ברובם בתוך מסגרת חוזי החכירה של כרמי ברקוביץ וכרמי שמשון וזיהויים במרשם הינו חלק מחלקות 7,14,19,29 וחלקה 32 במלואה בגוש 34361 וחלק מחלקה 16 בגוש 34005. מדובר בשלוש חטיבות קרקע נפרדות, האחת בפאה הדרום מערבית של כרמי משה, השנייה בשטח הכלוא בין כרמי משה לכרמי שמשון והשלישית בפאה הצפונית מזרחית של כרמי משה. חלק זה ,חלקו אשר בגוש 34005, נמצא מחוץ לגבולות כרמי שמשון. בגין שטחים אלו לא נערך חוזה חכירה עם הנתבעים אולם נערכו מהלכים אשר קידמו עריכת חוזה כאמור ומטעמם אשר יפורטו להלן לא הושלם המהלך. הטענות הנתבעים טוענים כי מטעמים לא ברורים ומחמת רשלנות התובעת או טעמים בלתי עניינים אחרים, לא חודשו חוזי החכירה לכרמי משה, לא הוארך חוזה ההרשאה לחלקה 16 למרות שאושר באופן עקרוני לחדש עמם את החוזים. אשר לשטחים הכלואים בשטח כולל של 165 דונם טוענים הנתבעים כי בהתאם לנוהג שהיה קיים פעלו להכשיר שטחי טרשים כדי ליצור רצף נטיעות בתוך השטחים המוחכרים או בצמוד אליהם. הנתבעים הודיעו לתובעת אודות פעולתם ואף שילמו דמי חכירה בגין שטח דומה בגינו נחתם עמם חוזה החכירה במסגרת כרמי משה. בהתאם לאותה התנהלות פנו הנתבעים לתובעת ביחס לשטח של כ- 165 דונם והופנו, בהמלצתה, לוועדת הקרקעות העליונה במשרד החקלאות לצורך קבלת המלצתה להקצאת אותם שטחים מעובדים. הגורמים המוסמכים במשרד החקלאות המליצו על מתן פטור ממרכז לנטיעת כרם יין אולם מחמת טעויות טכניות לא יושמו ההמלצות ולא קודמה עריכת העיסקה. התובעת טוענת כי הנתבעים הינם מפרי חוק שיטתיים אשר פלשו ותפסו מקרקעין בהיקף של מאות דונמים שלא כדין, תוך הפקת הנאה אישית על חשבון הקופה הציבורית. לטענתה, הנתבעים פלשו לחלקות טרשים טבעיות, עשו בהן כבשלהם, הכשירו אותן לנטיעות והשתמשו בקרקע ללא תשלום למנהל, תוך מתן הודעה למנהל על השימוש ובקשה ל"הקים" להם חוזי חכירה מתאימים. באשר לחוזה ההרשאה לחלקה 16 למטרת שירותים חקלאיים, מעבר לעובדה כי פג תוקפו, נטען כי הנתבעים הפרו את תנאיו של חוזה ההרשאה בכך שעשו בשטח שימוש למטרת מגורי עובדים. לשיטתה אין לנתבעים כל זכות להחזיק בקרקע, החוזים שהיו פקעו ואין להכשיר את פלישתם והפיכת שטחי טרשים טבעיים ופתוחים לכרמים מניבים. דיון והכרעה עיקר העובדות אינן שנויות במחלוקת ועולות מהמסמכים אשר הגישו הצדדים. התשתית העובדתית מבוססות על התכתבויות בין הצדדים, תיקי המינהל הרלבנטיים ודיונים במשרד החקלאות. כפי שפורט לעיל ברקע הדברים, המחלוקת אשר נותרה לבירור הינה ביחס לשני השטחים לגביהם נערך עם הנתבעים חוזה חכירה / הרשאה - כרמי משה וחלקה 16 וחטיבות הקרקע בגודל של 165 דונם - השטחים הכלואים . לפיכך, לא מצאתי צורך להדרש למחלוקות העובדתיות אשר הכרעה בהן אינה נדרשת לצורך הכרעה בהליך זה. ככל שהנתבעים החזיקו בקרקעות נוספות, אשר פונו בפועל, אין הם טוענים עוד לזכותם להמשיך ולהחזיק בקרקעות החורגות מהשטחים שצויינו לעיל. לפיכך כל הטענות ביחס לעקירה בחלקות 5,3,2 בגוש 34361 אינן מעלות או מרידות ביחס להכרעה בהליך זה. יוער כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת בכל הנובע לטענות כנגד אי חוקיות העקירה. הוא הדין ביחס לטענות בנוגע לחתונת בתו של יאיר לרנר ב"תצפית", בגבול בין חלקות 14-19 בגוש 34361. שטח החתונה לא נתפס על ידי הנתבעים ואין להם כל טענות לזכויות בו. מדובר באירוע חד פעמי אשר נערך בהסכמת וידיעת התובעת. איזכור האירוע בטענות התובעת לא סייע להוכחת טענותיה, נהפוך הוא, ואין הוא רלבנטי לשאלות השנויות במחלוקת. מהעדויות שנשמעו לעניין זה עולה כי הנתבע 2 פעל בהתאם לאישורים אשר ניתנו לו, ערך אירוע חד פעמי והשאיר את השטח ללא שינוי מהותי, זולת השארת שינויים שערך לבקשת ראש מועצת יואב, לפיכך אין לראות פסול בהתנהלות הנתבעים סביב נושא החתונה. אין בידי לקבל את התמונה אותה מנסה לצייר התובעת לפיה עסקינן בנתבעים פורעי חוק אשר ביקשו להשתלט ללא ידיעת הרשויות על שטחי ציבור תוך שעשו בהם כבשלהם. הפסיקה אליה הפנתה התובעת בכל הנוגע לתפקיד המינהל בשמירה על מקרקעי הציבור לתועלת הצבור בכללותו תוך ניהול המקרעין בשוויון, שקיפות ושמירה על אמות מידה ממלכתיות מפורשת וברורה אולם אין המקרה דנן דומה לעניינים שנדונו שם. אין דינו של מי שהשתלט ללא כל זכות שבדין, על מקרקעין בשטח עירוני או פתוח כאמור ברע"א 11527/05 עירית תל אביב-יפו נ' שרון לוי,לא פורסם - ניתן 6.3.06 ; רע"א 1004/05 שרלי חומרי בניין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל,לא פורסם - ניתן 8.5.05, כדינם של הנתבעים אשר ראשית נטעו בקרקע במסגרת חוזי חכירה מאושרים, הרחיבו גדר הנטיעות תוך יידוע התובע וקבלת הסכמתו ועשו כן באזור לא מיושב אשר ייעודו לגידול כרמים תוך שחריגתם מגדר החכירה, אשר טיבה יידון להלן, היתה לשטחים אשר עיקרם בתוך גבולות השטח המוחכר ואשר לא ניתן להקצותם לשימוש לאחר או לרווחת הציבור. התובעת לא פירטה כלל כיצד המשך החכרת הקרקעות לנתבעים ואישור החכרת חטיבות הקרקע הנוספות תפגע בשויון ומדוע לא ניתן היה לאשר את המשך העסקאות. אכן, הנתבעים אינם תמימים לגמרי ומונעים מאינטרסים כלכליים ואין בידי לקבל טענתם כי לא ניתן היה לדעת מחוזי החכירה המקורים את גבולות החלקות המותרות לעיבוד. הנתבעים רכשו זכויות חכירה מחקלאים ותיקים אשר ידעו היטב את גבולות חלקתם והנתבעים אינם יכולים להשמע בטענה זו. כלל, אין מקום ליתן יד לקביעת עובדות בשטח ולהכשיר לאחר מעשה את הפרת החוק. אולם אם נעשה הדבר בידיעת הרשות ואף בעידודה, ניתן לאשר בנסיבות חריגות, את ההפרה הראשונית לאחר מעשה. עמד על הכלל האמור כב' השופט א' רובינשטיין בנוגע לבנייה הבלתי חוקית, בע"פ 4650/08 ברנס ג'וליה נ' מדינת ישראל, לא פורסם - ניתן 19.6.08: "סוף דבר, הכלל שלפיו פועל בית משפט זה, ולפיו על בתי המשפט בכלל לפעול, הוא כי ה"בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט" (ירמיהו כ"ב, י"ג, אמנם שם בהקשר אחר): קרי- הבונה באופן בלתי חוקי, דינו הבסיסי הריסה, וכדי שהדבר לא יארע יש צורך בטעמים טובים ומיוחדים. אמנם העם היהודי הקדים נעשה לנשמע, אך שם היה הדבר בנסיבות אחרות לחלוטין. בניה ראשיתה "נגיש תכנית ונשמע", ורק משתאושר - "נעשה". לא כך אירע כאן ". ככלל, על המינהל חלה חובת הגינות מוגברת ויתכנו מקרים בהם תהא עליו חובה לחדש חוזה חכירה או להאריכו. (ראה ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, לא פורסם - ניתן 12.11.09). מעבר לחובת ההגינות, על הרשות לעמוד מאחורי מצגיה ובמקרים מתאימים ניתן לאכפה למלא אחר הבטחות או מצדים. (ראה, ת"א (מחוזי חי') 279/08 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י ואח' נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, לא פורסם - ניתן 26.3.12). עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר בע"א 6996/97 חברה א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח על ידי מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נג (4) 117, 123: "לא זו אף זאת: קיימים טעמים נוספים המצדיקים את החלתו של עקרון ההשתק דווקא במשפט המינהלי. עם טעמים אלה אפשר למנות את חובת ההגינות. המוגברת המוטלת על רשויות מינהליות; הצורך בשוויון ביחסים שבין הרשויות לבין הפרט; המשקל המיוחד שראוי לתת למצגיהן של רשויות מינהליות והעיקרון בדבר פיזור הנזק, המחייב את פיזור העלויות שנגרמו בעטיו של מצג פגום שעשתה רשות ציבורית על כלל הציבור, במקום על הפרט ששינה את מצבו לרעה. ... המסקנה היא אפוא, כי במצבים שבהם מועלית טענת השתק כנגד רשות מינהלית יש לאזן בין עקרון חוקיות המינהל לבין האינטרסים של הפרט שהסתמך בתום לב ובסבירות על מצג של רשות מינהלית. " חידוש חוזה החכירה לכרמי משה כאמור, בגין השטח בגודל של כ- 340 דונם מעובדים נערך עם הנתבעת ביום 5.11.01 חוזה חכירה לתקופה של 5 שנים מיום 1.9.00 ועד ליום 31.8.05. שטחו שלה חוזה האמור משקף עיגון של הנוהג לו טענו הנתבעים לגבות דמי חכירה בגין שטחים מעובדים בלבד ולהכשיר את הגדלת חוזה החכירה בהתאם לשטחים שעובדו בפועל והוכשרו על ידי הנתבעים, בדומה לשטחים הכלואים. בחוזה המקורי לכרמי משה הוחכר שטח בגודל של 299 דונם לעיבוד. מהתכתבויות בין הצדדים ומשרד החקלאות משנת 1982 ואילך, עולה כי התובע הסכים להכרה בעבוד השטח הנוסף של כ- 41.3 דונם , גבה בגינו דמי חכירה וערך את חוזה החכירה עם הנתבעים באופן שהכשיר את החכרת השטח הנוסף. מתצהירו ועדותו של עוזי אמיר, מי שהיה במועדים הרלבנטים מנהל מחלקת עסקאות חקלאיות האחראי על השטח הנדון, עולה כי אכן היה נוהג לפיו חקלאים אשר הכשירו שטחים כלואים בתוך השטח אשר הוחכר להם, היו פונים למינהל אשר נהג במידת האפשר והסבירות לכלול את השטח שעובד בתוך חוזה החכירה. במהלך ההתדיינות בתיק זה, ביום 11.9.08, שלח מר מיכאל דהן, הממונה על עסקאות חקלאיות, מכתב לב"כ הנתבעים בו אישר כי המינהל פועל לחידוש החוזה לעיבוד המטעים בשטח של כ- 340 דונם בהתאם לסיכום דיון בלשכת מנהל המינהל מיום 11.8.08. בעדותו של מר דהן, אשר יצא לאחרונה לגמלאות, לא נתן הוא הסבר מספק מדוע לא חודש חוזה החכירה ונטען כי ניתנה הנחייה, ככל הנראה מהמחלקה המשפטית, לא לחדש את החוזה. אין זה סביר כי רשות מינהלית לא תנמק את סירובה לחידוש החוזה ועצם קיומו של הליך תלוי ועומד אינו מונע מהרשות להמשיך ולקיים את חובתה לנהל את המקרקעין ולהמשיך בביצוע עסקאות אשר היו אמורות להתבצע. מר דהן העד בהגינותו כי ככלל, כאשר השטח מוחכר ממשיך להיות מעובד מחדשים את חוזה החכירה בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל שמספרה 1146, המתקנת את החלטה מספר 1033 מיום 2.5.05. מדובר בהחלטה מיום 9.3.08 אשר ניתן היה להחילה על הנתבעים ומקנה להם הזכות לחידוש חוזה החכירה. אולם ללא כל נימוק מצד הרשות, או הסבר מדוע אין זכאים הם לחידוש חוזה החכירה, נמנע המינהל מלעשות כן. בנסיבות האמורות לא מצאתי כי לתובעת הזכות לעתור לפינוי הנתבעים מהחלקה האמורה. אכן לא נתבע סעד נגדי של אכיפת המינהל לחידוש החוזה, סעד החורג מסמכות בית משפט זה, אולם בסמכותי להעניק סעד שלילי של סירוב להעתר לדרישת הפנוי נוכח העדר הנמקה מצד התובע לסירובו לחידוש חוזה החכירה ולאור זכותם הלכאורית של הנתבעים לחידוש כאמור נוכח החלטות מועצת מקרקעי ישראל. אשר על כן, נדחית העתירה לפינוי הנתבעים מחטיבת הקרקע הידועה ככרמי משה. (יוער כי לגבי חלקה זו, עם עריכת חוזה החכירה עם הנתבעים צורפה מפה אשר נחתמה על ידי המינהל ביום 15.11.82, כעשור טרם חוזה החכירה, והמכירה כי גודל החלקה המעובדת הינו כ- 340 דונם). חלקה 16 - שטח שירותים לחקלאות דינה של חלקה 16 אשר מצוייה בעיבורה של כרמי משה חייב להיות זהה נוכח הקשר ההדוק בין החלקות והעובדה כי השטח האמור משמש במשך שנים לאחסון כלים חקלאים, מחסנים ושטח לוגיסטי לטיפול בכרמים. התנהלות המינהל ביחס לחלקה זו, בסירובו לחדש את חוזה ההרשאה ללא כל נמוק ועל סמך הנחיות עלומות בעל פה, זהה להתנהלותו ביחס לכרמי משה. לחלקה זו נערך ביום 21.10.03 חוזה הרשאה לצורך שימוש בשטח של 4 דונם למטרת שרותים לחקלאות מיום 1.1.03 ועד ליום 31.12.05. מהמסמכים עולה ביום 13.9.01 שלח מנהל המחוז למר לרנר הודעה כי ביום 1.1.01 אישר המינהל להקצות את החלקה למטרת שירותים לחקלאות בתנאים אשר פורטו במכתב ביחס לשימושים המותרים במבנים אשר במקום. בפועל, רק ביום 21.10.03 נערך חוזה ההרשאה, בחלוף כשנתיים ממועד אישור ההקצאה. לגבי השטח האמור נסמך המינהל על דו"ח הפקח שלומי כהן אשר תיעד בביקורו מיום 22.8.06 במקום סממנים של "מאהל המשמש למגורים" בו גרים עובדים זרים, בשימוש חורג מההיתר. מהתשתית העובדתית שהוצגה לא הוכח כי הנתבעים בנו מבנים נוספים על אלה שהיו קיימים בשטח ואשר מופיעים במפה לצרכי היתר בנייה עליה חתם המינהל, ביום 15.11.99. לא מצאתי כי האמור בדו"ח הפיקוח ביחס להקמת "מאהל" מהווה הפרה של הסכם ההרשאה. בכל הנוגע ללינת עובדים זרים בשטח, והשימוש בשטח עולה כי כבר במכתב מיום 12.6.83 הודיעו הנתבעים למינהל כי עושים הם שימוש בחלקה 16 כמרכז לוגיסטי. בטרם עריכת חוזה ההרשאה, במכתב מיום 17.1.01 , הודיעו הנתבעים למינהל בדבר לינת עובדים בשטח וזאת בהמשך לישיבה ומכתב המינהל מיום 14.1.01 בו התבקשו לצרף אישור ממשרד החקלאות למגורי פועלים זרים בשטח. אם לשיטת התובעת לינת עובדים בשטח מהווה הפרה של הסכם ההרשאה, היה עליה לציין זאת במפורש בהסכם ההרשאה. לטעמי, ככל שמדובר בהפרה ,לא מדובר בהפרה יסודית המצדיקה את סירוב התובעת לחידוש חוזה ההרשאה. קביעת תנאי לפיו בשטח התארגנות חקלאי המרוחק ממקום יישוב ובו מאוחסן ציוד יקר ערך, מנוע החקלאי מלהלין את עובדיו ושומרים, הינו תנאי המנותק מהמציאות ומהווה גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. אין זה סביר כי המינהל יאשר קיומו של שטח לשירותים חקלאים ויציב תנאים אשר ימנעו בפועל שימוש כאמור. חששו של המינהל בדבר שימוש אסור מופנה כנגד שימוש למגורים ולא מצאתי כי מגורי עובדים בשטח עולה לכדי שימוש אסור כאמור. היטיבו הנתבעים להביע האבסורד בגישת המינהל במכתבם מיום 9.12.99. פועל יוצא הוא כי לא ניתן נימוק בגינו מסרב המשיב לחדש את חוזה ההרשאה לחלקה 16 ולא מצאתי מקום להעתר לסילוק ידם של התובעים מחלקה זו. השטחים הכלואים - 165 דונמים ביחס לחטיבת קרקע זו טוענים הנתבעים כי הגורמים המוסמכים גמרו אומר להקצותה להם, אולם מחמת רשלנות הרשויות וחוסר תיאום בין זרועות המדינה, לא יצאה העסקה אל הפועל. כעולה לעיל ביחס לתוספת השטח לכרמי משה, הנוהג של הכשרה ועיבוד שטחי טרשים בידיעת המינהל לא היה זר לאזור ואף זכה לעידוד המדינה ותמיכתה. במכתב הנתבעים ביום 15.3.06 ריכזו הם את היקף אחיזתם בקרקע וממנו עולה כי משנת 1986 לערך נטעו בשטחים אלו כרמים וזיתים. אכן במקום בו חלים כללי מנהל תקינים והרשות פעולת תוך זמן סביר למתן תשובה לבקשה להקצאת קרקע תוך מתן תשובות ברורות בדבר אופן ומשך השימוש המותר בקרקע, לא ניתן היה להשלים עם התנהלות הנתבעים , אשר עיבדו על דעת עצמם שטחי בור תוך תקווה כי יוכשרו מעשיהם לאחר מעשה. אולם אין עסקינן ברשות אשר פעלה בשקידה ראויה או בשיהוי סביר, אלא בהתנהלות רשלנית אשר גרמה לנתבעים להאמין כי השקעותיהם בשטח יזכו להכרה ולא יתנכרו להם. מהמסמכים עולה כי נציגים בכירים של המינהל נכחו משנת 2002 בישיבות ועדות אשר המליצו להחכיר לנתבעים את השטח בן 165 הדונמים, אולם מחמת התנהלות חלמאית, עד היום לא ניתנה תשובה מוסמכת לשאלה מדוע לא הושלמה העיסקה. ביום 4.7.02 נערכה ישיבת וועדת קרקעות במשרד החקלאות, בה נכחה מטעם המינהל הגב' שולה בן צבי, ראש אגף חקלאי ארצי, בסיכום הישיבה נקבע: "1. ממליצים לממ"י להחכיר לבוצרי גת שטח של 165, ע"פ תשריט, ד' לכרם יין. 2. מחוז משרד החקלאות יעביר התייחסותו לגבי הבקשה תוך שבוע ימים. 3. ההחלטה בכפוף לחוק חובת מכרזים". עיון בפרוטוקול מגלה כי הנוכחים בדיון הביעו אהדתם לפועלם של הנתבעים וכל אדם סביר יבין כי המלצות כאמור יובילו לאישור המיוחל. מההמלצה האמורה בה התבקש כי משרד החקלאות יתייחס תוך שבוע ימים, פעל משרד החקלאות בשקידה ראויה וכעבור כשלוש שנים, ביום 11.10.05, דנה מנהלת ההשקעות בבקשה והחליטה לאשרה עקרונית: "אנו ממליצים עלפטור במרכז על הקרקע הנ"ל לשם הקמת מפעל מאשר לניטת כרם יין" ברם אולם, המכתב מיום 30/10/05 כלל מספר טעויות. הראשית, מוען בטעות למנהל מחוז הנגב במינהל במקום למחוז ירושלים והשניה התייחס לגוש 3455 אשר אינו רלבנטי לעניין, ככל שקיים גוש כאמור. (במאמר מוסגר יוער כי ככל הנראה מקור הטעות הן בבקשה נוספת על הנתבעים בשם יקבי ברקן להקצאת קרקעות במחוז הדרום והן בטעות סופר ביחס למספר גוש 34005). במכתבו מיום 23.7.06 של מר ישראל רוזיליו, מרכז בכיר במשרד החקלאות במחוז הנגב, הסביר הוא למר דהן את הטעות שנפלה אולם מכאן החל מעגל שוטה בסופו לא נדונה במינהל המלצת ועדת הקרקעות להחכיר לנתבעים את השטח בפטור ממכרז בהתאם לתקנה 25 לתקנות חובת מכרזים, פסקה (5) פסקת משנה (א1): "הענקת זכויות במקרעין באזור עדיפות לאומית למפעל חקלאי מאושר כמשמעותו בחוק לעידוד הון בחקלאות". טענות מר דהן בתצהירו כי הנתבעים נתבקשו להמציא המלצה מתוקנת לא נתמכו במסמכים בכתב ולא נמצא הסבר מספק מדוע אין תשובה למכתב משרד החקלאות מיום 23.7.06. מהאמור לעיל עולה כי הנתבעים אשר הורגלו לגרירת רגלי הרשויות בכל הנוגע לטיפול בבקשות להחכרת קרקעות חקלאיות לא סברו כי יש בעיה עם התמשכות הטיפול מאחר והבינו כי אין לרשויות טענות כנגד עיבוד השטח האמור. לא מצאתי הסבר מניח את הדעת מדוע עד היום לא דן המינהל בבקשה להחכיר הקרקע בפטור ממכרז ומדוע פוקד את עוון העדר התיאום בין זרועות המדינה על הנתבעים. על המינהל היה להניע את גלגלי האישורים ולכנס הועדות הנדרשות, ככל שעליהן לדון בשנית בעניין מחמת חלוף המועד. כל עוד לא עשה כן, לא עומדת למינהל הזכות לעתור לפינוי הנתבעים מחטיבת קרקע זו. סוף דבר מהאמור לעיל עולה כי אין לראות בנתבעים כפולשים חסרי זכויות במקרקעין, אלא כמי שמחזיקים בחוזה חכירה שפקע ביחס לכרמי משה, אשר לא חודש ללא נימוק. אשר לחלקה 16 בגוש 34361 פקע חוזה ההרשאה ולא חודש ללא הצדקה. אשר לשטח בן 165 דונמים מחמת רשלנות הרשויות לא הושלם הליך הדיון בהקצאתו ועד שלא יעשו כן, אין לדרוש את פינוי הנתבעים. התביעה לפינוי וסילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין, נדחית. התובעת תשא בהוצאות הנתבעים ובשכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ₪. חכירהחוזהפינויסעד שלילי / חיובי