מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא פינוי מסעדה ללא רישיון: טענות התובעת התובעת הינה המחזיקה על פי דין במקרקעין הידועים כחלקה 227 בגוש 6075 וחלקה 24 בגוש 6074 (להלן - המקרקעין), בהם עובר כביש 412, וזאת בהתאם לצו הכרזה (להלן - הצו), שפורסם כדין ביום 15.12.66 על פי פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943 (להלן - הפקודה). ביום 18.8.04 נחתם הסכם בין התובעת ובין ממשלת ישראל, ולפיו הועברו לאחריות התובעת כל המקרקעין, אשר הופקעו על פי הפקודה. הנתבע מפעיל במקרקעין שלא כדין מסעדה (להלן - המסעדה). התובעת לא התירה לתובע בשום שלב לנהל את המסעדה במקרקעין. ניהול המסעדה ללא היתרים מתאימים מרשויות התכנון וללא רשיון עסק גורם גם לסיכון תחבורתי חמור ביותר. זאת עקב היותה של המסעדה גובלת בכביש ראשי, שבו תנועה גדולה, ובהעדר תשתית תחבורתית מתאימה, שתאפשר נגישות בטוחה למסעדה והשתלבות בכביש ביציאה ממנה. זאת ועוד, בפעילות המסעדה גרם הנתבע לחסימת מסלעת ניקוז מי גשמים, הנמצאת בסמוך לכביש. בכך נמנע ניקוז מי גשמים מהכביש ונגרם סיכון תחבורתי חמור. גם שלטי הפרסומת, שהוצבו במקום, מהווים סיכון תחבורתי וגורמים להסחת דעתם של הנהגים. אשר על כן עותרת התובעת לפינוי של הנתבע מהמקרקעין. כמו כן עותרת התובעת לחיובו של הנתבע בתשלום קנס סטוטורי בסך 67,000 ₪ בהתאם להוראות הפקודה. טענות הנתבע יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין, שנוצר בפסק הדין אשר ניתן בת"א (רחובות)2537/04 . באשר לתביעה לתשלום קנס, סנקציה זו נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט רק לאחר הרשעתו של אדם בעבירה על הוראות הפקודה. נגד המבקש לא ננקטו מעולם הליכים פליליים. לכן לא ניתן לחייבו בתשלום הקנס. זכויות הנתבע במקרקעין התגבשו בטרם התגבשו זכויות התובעת במקרקעין, ועל כן זכויותיה של התובעת במקרקעין כפופות לזכויותיו של הנתבע שם. הזכויות במקרקעין נרכשו עוד על ידי סבו של הנתבע, אברהם יוסף צברי, בשנת 1956. אז רכש הסב זכויות של דיירות מוגנת בקרקע עליה בית מגורים ועסק של מסעדה/קיוסק. מזה 30 שנה לפחות מנהל הנתבע ביחד עם אימו ודודתו עסק במקרקעין של מסעדה, מכירת פרחים ומכירת פירות וירקות. כבר בשנת 1967 הגיש אדם בשם גלמודי תביעת פינוי נגד משפחתו של הנתבע, וזו נדחתה תוך קביעה של זכויות המשפחה במקרקעין. החל משנת 1956 מחזיקה משפחתו של הנתבע במקרקעין ומשתמשת בהם ללא כל התנגדות או הבעת מחאה מצד התובעת, שידעה את מצב הדברים לאשורו, כאשר המקום מהווה לאורך כל השנים מקור פרנסתם היחיד של הנתבע ובני משפחתו. מכח ההחזקה רבת השנים במקרקעין והשקעת הכספים שם וכן מכח הסכמת הבעלים לנתבע זכות בלתי הדירה של בר רשות במקרקעין. דיון והכרעה באשר לזיהוי המקרקעין, התובעת עומדת בתצהירי העדויות של עדיה וכתב סיכום טענותיה, כי המדובר במקרקעין הידועים כחלקה 227 בגוש 6075, ולמקרקעין אלו מתייחסת התביעה. עתה על התובעת להוכיח בראש ובראשונה את ישיבתו של הנתבע במקרקעין אלו. לתמיכה בטענה זו של התובעת בדבר ישיבתו של הנתבע במקרקעין הידועים כחלקה 227 בגוש 6075 הגישה התובעת את תצהירו של המודד יהודה כהן (להלן - המודד). המודד מצרף לתצהיר עדותו מפה, ומציין בתצהיר, כי במקום בית עסק בשם "האח הגדול", אשר ממוקם ב"תוך שטח ההכרזה" (סעיף 4 לתצהיר). הנתבע אינו מכחיש, כי הוא מחזיק במקרקעין. כל טענותיו בעניין זה מתמצות בתקיפת זיהוי המקרקעין על ידי התובעת. הנתבע טוען, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה ולא הוכיחה זיהוי המקרקעין. דין טענות הנתבע בענין זה להידחות. הנתבע ויתר על חקירתו הנגדית של המודד יהודה כהן. יש, איפוא, לראות בכך הסכמה של הנתבע לאמור בחוות דעתו של המודד. יתירה מכך,הנתבע כלל אינו מכחיש, כי הוא מחזיק במקרקעין, כאמור לעיל. אף למעלה מכך, הנתבע בעדותו בפני הודה, כי בית העסק הנראה בתמונה שהוצגה בפניו, וסומנה ת/1, הוא בית העסק אותו הוא מנהל במקרקעין (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 21-22). נראה כי די בכך כדי להביא למסקנה, כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה, והוכחיה את החזקתו של הנתבע במקרקעין. כנספח א לתצהיר עדותו של עד התובעת, שלמה גולדשטיין, מצורף עותק צו בדבר תחולת הפקודה מיום 14.11.66 (להלן - הצו). הצו מחיל על הוראות הפקודה על הדרך שמיהוד ועד חולדה, זוהי הדרך שבצידה המסעדה, "ברוחב עד 50 מטר". אין הנתבע חולק על כך, שהמסעדה מצויה בצידו של אותו כביש, במרחק קטן יותר מ-50 מטר. עוד טוען הנתבע, כי בעוד שהתובעת טוענת לזכויות מכח הפקודה, בוטלו הוראות הפקודה בסעיף 22 לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), תש"ע-2010 (להלן - החוק המבטל). דין הטענה להידחות, כפי שנאמר כבר ברע"א(מרכז)40365-08-11, טרם פורסם, בסעיף 54 לפסק הדין: "ביטול פקודת הדרכים ומסילות הברזל אינו חל על הפקעות קיימות, שההפקעה לגביהן הוכרזה מכוח פקודת הדרכים, במועד שקדם לכניסתו לתוקף של החוק לתיקון פקודת הקרקעות, כדוגמת ההפקעה במקרה שלפניי, גם אם לגבי הפקעה שכזו טרם בוצע הליך תפיסת החזקה" (ההדגשה במקור - נ"ש). במקרה דנן פורסם הצו בטרם הורה החוק המבטל על ביטול הוראות הפקודה. לפיכך הוראת הביטול אינה חלה במקרה דנן. הנתבע טוען, כי ירש זכויות דיירות מוגנת במקרקעין, היות וכבר בשנת 1956 רכש סבו זכויות דיירות מוגנת במקרקעין. גם אם נכונה טענה זו בכל הנוגע לזכויותיו של הסבא, הרי שהנתבע לא הביא ראיה כלשהי להתקיימותם של התנאים הקבועים בחוק, ולפיהם זכאי גם הנתבע - מכח מעמדו של הסב וזכויותיו במקרקעין - למעמד של דייר מוגן, ואף לא ידע להסביר, מהו הרקע העובדתי עליו מתבססת טענתו לקיומה של זכות דיירות מוגנת (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 26-27). יצויין, כי הנתבע בעדותו בפני כלל לא ידע להסביר בדיוק משמעות המושג "דייר מוגן", ואמר: "כן, אני טוען שאני דייר מוגן. זה אדם שאף אחד לא פונה אליך" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 20). מעבר לכך, אין מחלוקת בין הצדדים, כי בחוזה השכירות, שנכרת עם סבו של הנתבע בשנת 1956 צויין, כי מטרת השכירות היא מגורים, כאשר בפועל עושה הנתבע שימוש עסקי במקרקעין. הנתבע אישר זאת בעדותו בפני (עמ' 10 לפרוטקול, שורות 23-25). נראה כי הדברים מדברים בעד עצמם, והמסקנה המתבקשת היא, כי יש לדחות טענת הנתבע, ולפיה יש לו מעמד של דייר מוגן במקרקעין. הנתבע לא הציג, ולו בדל של נימוק לביסוס טענה זו. הנתבע כלל לא הראה,מדוע הוא טוען לקיומו של מעמד שכזה. לנוכח האמור, הטענה נדחית. הנתבע טוען, כי הוא מחזיק במקרקעין מזה שנים רבות, ולפיכך הינו בעל מעמד של בר רשות בלתי הדירה. על הנתבע היה להוכיח טענה זו. הנתבע לא עמד בנטל זה, ולא הוכיח טענתו. כל שקיים בתיק בעניין זה הוא תצהיר עדותו של הנתבע עצמו. מעבר לכך לא הובאה על ידי הנתבעת ראיה נוספת כלשהי, שיהיה בה כדי לתמוך בטענת הנתבע אודות החזקתו רבת השנים במקרקעין. הנתבע לא הזמין להעיד מי מבני משפחתו, על מנת לתמוך בטענה זו. בהתאם להלכה הפסוקה, יש לזקוף הימנעות זו של הנתבע לחובת הנתבע. מעבר לכך, הנתבע מעיד בסעיף 6.ה.(2) לתצהיר עדותו, כי הינו בעןל מעמד של בר רשות בלתי הדירה במקרקעין, אך בעדותו בפני לא ידע להסביר משמעות דבריו בתצהיר (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 22-23). בסעיף 6.ה.(3)לתצהיר עדותו מעיד הנתבע אודות שתיקת "הבעלים", אך בעדותו בפני אין הוא יודע להסביר, מי הם בעלי המקרקעין, ואומר: "אין לי מושג". זאת ועוד, הנתבע מודה בדבריו שם, כי אין בידו הסכם כלשהו בנוגע למקרקעין, וכך הוא אומר בענין זה: "אם היה עם מי לעשות הסכם היינו עושים" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 24-25). לבעיה, שאין "עם מי לעשות הסכם", מצא הנתבע פתרון פשוט, הוא מחזיק במקרקעין ללא הסכם. העולה מן האמור, כי הטענה בדבר ההחזקה רבת השנים במקרקעין לא הוכחה. לא הוכח גם כל טעם אחר, ולפיו יש לראות בנתבע בר רשות בלתי הדירה במקרקעין. ממילא דין טענתו החלופית של הנתבע, כי עומדת לו זכות של בר רשות בלתי הדירה, להידחות. בע"א 50/77, מזרחי נ' אפללו, פד"י לא(3)433, 439, נאמר: "מסיג- גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר-רשות ללא תמורה או בר-רשות חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת". על הלכה זו חזר בית המשפט בשורה של פסקי דין. ראה, בין השאר, ע"א 602/84, ריבוא נ' גל, פד"י לט(3)693; ע"א 126/83, אלעלמי נ' אל-חטיב, פד"י מ(1)397. אכן ניתן להסיק משתיקתם של בעלי מקרקעין על קיומה של רשות מכללא, שניתנה למחזיק בהם להתגורר באותם מקרקעין. גם אז, הבעלים רשאים לבטל רשות זו בכל עת. הדברים נכונים שבעתיים משעה שהוכח, כי לא ניתנה תמורה כלשהי בגין הרשיון להחזיק במקרקעין, וכך נאמר בענין זה בע"א 96/50, צינקי נ' כיאט, פד"י ה 474, 479: "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו 'הסכם' במובן החוקי של המלה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החפשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". אמנם במקרה דנן הנתבע טוען, כי הרשות שניתנה לו להחזיק במקרקעין הינה רשות בלתי הדירה. כפי שנאמר לעיל, לא ברור על סמך מה נטענת טענה זו. בעניינה של רשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין נאמר בע"א 7242/00, רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי, תק-על 2002(3)745: "כאמור, מקובלת עליי המסקנה כי במקרה הנדון הרשות מכללא שניתנה לבעלי החברה להשתמש במקרקעין היא בתמורה. אולם, בנסיבות המקרה הנדון אין כל בסיס לרעיון כי הרשות שניתנה היא בלתי הדירה, וזאת בהנחה - מבלי להביע דעה כלשהי בדבר נכונותה - כי מוסד של רשיון (אישי) בלתי-הדיר קיים בשיטת המשפט הישראלי". רואים אנו, כי קיים בכלל ספק לענין עצם קיומו של מוסד הרשות הבלתי הדירה במשפט הישראלי. גם אם קיים מוסד רשיון בלתי הדיר במשפט הישראלי, הרי שאין זה המקרה בו מתקיימים היסודות לקיומו של רשיון בלתי הדיר. בע"א(ת"א)2816/03, קונצ'יצקי נ' שפלן, תק-מח 2006(2)991, נאמר: "על פי ההלכה הפסוקה, רק במקרים נדירים שבהם הוענקה לבעלי הרשיון גם הרשות לבנות ובהסתמך על מתן רישיון לצמיתות השקיעו בעלי הרישיון במקרקעין, הכירו בתי המשפט בטענה בדבר אי הדירותה של הרשות. הטעם לכך הוא הגנה על הציפיה הלגיטימית של בעלי הרישיון בדבר זכותם במקרקעין והסתמכותם על קיומה. (ראה למשל ע"א 7139/99 אלוני נ' ארד, פד"י נח(4) 27; ע"א 5136/91, קוגלמס נ' קוגלמס, פד"י מט(2)419; ע"א 2836/90, בצר נ' צילביץ, פד"י מו(5) 184, 197; ע"א 588/81, ציזיק נ' הורוביץ, פד"י מ(1) 321, 325; ע"א 515/76, לוי נ' ויימן, פ"ד לא(2) 127, 133). מן התשתית המונחת לפנינו, אשר היתה אף לפני המפקחת, עולה כי המשיבים בנו את החדר על הגג ללא שניתן היתר בנייה לפי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965. יתר על כן בגין הבנייה ניתן צו הפסקת עבודה, ואף הוגש כתב אישום כנגד המערערים בשל אי ביצוע הצו. בעיקרי הטיעון מטעמם אין המשיבים מכחישים את אי חוקיות הבנייה, וכל שטוענים הם כי אין רלבנטיות לענייננו לאי קיום הצו. אמנם, בדרך כלל הזכות הקניינית נפרדת היא מן השאלה התכנונית, ואיננה תלויה בשאלת קיומו של היתר בנייה אך כאשר השאלה שעל הפרק היא שאלת זכותו של בר רשות בהשבחות שהשביח את הנכס אי אפשר שלא להתעלם מהעדרה של ציפייה לגיטימית הצריכה לעמוד ביסוד ההשבחה. בנייה בלתי חוקית נתונה, מעצם טיבה, לסכנת הריסה, ואין הבונה רשאי לטעון לזכות הנשענת על הסתמכותו. בהעדר הסתמכות לגיטימית הראויה להגנה, ומשלא התקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן אפשר לקבוע כי מדובר ברשות בלתי הדירה, רשאים המערערים, בכל שלב להביא רשות זו לסיום". דברים אלו מתאימים להפליא למקרה שבפנינו. גם אם הסתמכות בעלי הרשיון על מתן הרשות ובהתאם לכך בצוע השקעות במקרקעין מהווה גורם להכרה ברשות כרשות בלתי הדירה, הרי שאם מדובר בהשקעות בדמות בניה בלתי חוקית, או כל פעולה בלתי חוקית אחרת, כדוגמת ניהול עסק ללא רשיון, לא תוכר הרשות כרשות בלתי הדירה רק בשל השקעות בעל הרשיון במקרקעין, שנעשו בהסכמה מכללא של בעל המקרקעין. במקרה דנן, אין חולק על כך, שהבניה שביצע הנתבע במקרקעין היתה בניה לא חוקית. אין גם חולק על כך שהמסעדה מתנהלת ללא רשיון עסק חוקי. לפיכך אין בבניה בלתי חוקית זו כשלעצמה וכן בניהולו של עסק בלתי חוקי כדי להביא למסקנה, שהרשות מכללא אשר ניתנה לנתבע הינה בלתי הדירה, וזאת גם אם היה מוכיח הנתבע מתן רשות שכזו על ידי התובעת או מי מטעמה. ממילא, גם היה הנתבע עומד בנטל המוטל עליו ומוכיח קיומם של תנאים המגבשים את זכות בר הרשות, נטל שהנתבע לא עמד בו, עדין לא היה בכך כדי להצביע על היותה של רשות זו בלתי הדירה. התובעת זכאית, איפוא, להביא לסיומה של אותה רשות מכללא, שלקיומה טוען הנתבע. היות שמדובר בבניה בלתי חוקית, אין גם כל מקום להענקת פיצוי כלשהו בגינה. לענין זה ראה ע"א (ת"א)2516/04, ערגז נ' רשות הפיתוח, תק-מח 2006(4)11417. לשם השוואה ראה גם רע"א 1054/03, הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' בדיחי, תק-על 2003(2)2518, שם נאמר: "הפיצוי בגין הפקעה נועד לרפא את הפגיעה בזכויות הקנויות של בעל הנכס המופקע, ולכן עליו לשקף פגיעה זו. מטרת הפיצוי היא להעמיד את בעל הנכס במצב בו היה עומד אלמלא ההפקעה. במקרה דנן, כאשר הופקעה זכותם של המשיבים בנכס, לא נפגעה כל זכות קיימת שלהם להפעלת העסק במקום- כיוון שזכות כזו לא הייתה קיימת בידיהם מעולם. מכאן שאין הם זכאים לפיצוי על הפגיעה במוניטין העסק ועל אובדן ההכנסות שהוא מניב. שימוש בלתי חוקי בנכס אינו מצמיח זכות להמשך שימוש שכזה. אדם אינו יכול לקנות לעצמו זכות להפר את החוק מכוח העובדה שהרשות לא הקפידה לאכוף אותו. אין להשלים עם הפרה בוטה של דיני התכנון והבנייה ושל דיני רישוי העסקים. יתכן שאוזלת היד של הרשויות באכיפת דינים אלה ראויה לגנאי, אך אין להשלים עם מצב בו יתמרצו דיני פסיקת הפיצויים בגין הפקעה להפר את דיני התכנון והבנייה, ואת דיני רישוי העסקים, ויתגמלו את מפרי החוק". אינני רואה סיבה כלשהי לאי החלת דברים אלו גם בנידון דידן. מתן פיצוי בגין בניה בלתי חוקית, שלמעשה מיועדת להריסה בגין אי חוקיותה, כמו גם מתן פיצוי בגין ניהול עסק בלתי חוקי, הינם תמריץ בלתי מוצדק להפרת חוקי התכנון והרישוי, ואין בו כדי להשיב את המצב לקדמותו אלא להעשיר את מי שעבר על הוראות החוק. יתירה מכך, גם אם הנתבע זכאי לפיצוי כלשהו בגין השקעותיו במקרקעין, הרי שזכות זו אינה שלובה בזכות התובעים לקבל חזרה לידיהם את החזקה במקרקעין, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. אם הנתבע חפץ בכך היה עליו להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרשיון. דבר זה לא נעשה עד כה. כך נאמר בעניין זה בע"א 7242/00 הנ"ל: "זכות הפינוי העומדת לבעלי הקרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה במקרה זה בזכות הפיצויים של בני הרשות. סיום הרשות מזכה את בעל המקרקעין לקבלת ההחזקה בחלקה מידי בני הרשות; בני הרשות מצדם זכאים להגיש תביעה נפרדת לפיצויים בשל סיום הרישיון. בתביעה זו ייקבעו המבחנים לקביעת היקף הפיצויים, וזאת על רקע הנסיבות המיוחדות, ביניהן ההשקעות שבוצעו על ידי בני הרשות. אין זה מתקבל על הדעת כי בנסיבות המקרה הנדון המחזיקים בחלקה ימשיכו להחזיק בה עד שיסתיימו כל ההליכים בתביעה (הנפרדת) של תשלום פיצויים". בדיון שהתקיים ביום 15.3.10 בפני כב' הרשמת (כתארה אז) עדי אייזדורפר, העיד הנתבע, כי יש לו רשיון עסק לניהול המסעדה (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון הנ"ל, שורות 18-19). כנשאל על כך בעדותו בפני ביום 6.12.11, התפתל בתשובתו והשיב: "היה לי רשיון לעסק מהרשות המקומית עד לפני עשר שנים. זה לא היה רשיון עסק חוקי מהמועצה אלא עזרה למשפחה" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 1-2). צר לי, אך לא זכיתי להבין התשובה. מהו רשיון עסק, שאינו חוקי, אלא ניתן כעזרה למשפחה?! לנתבע הפתרונים. יצויין שבתצהיר תשובות הנתבע לשאלון, מוצג ת/3, השיב הנתבע בסעיף 4 לשאלה אודות קיומו של רשיון עסק: "רשיון עסק פורמאלי אין יחד עם זאת הרשות המקומית נתנה אישורים בכתב להפעלת העסק והיא ידעה על כך במשך 15 השנים האחרונות. אישורים אלו, הנזכרים באותה תשובה לא הוצגו בפני. מעבר לכך, מה הם אותם אישורים מהרשות המקומית, שאינם בגדר רשיון עסק פורמאלי?! העולה מן הדברים, כי למעשה מאשר הנתבע, כי עסקיו במקרקעין נוהלו ללא רשיון עסק. בדיון הנ"ל מיום 15.3.10 נשאל הנתבע, האם לעסק היתרי בניה, והוא השיב בשלילה (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון הנ"ל, שורות 20-21). והנה שוב בעדותו של הנתבע בפני ביום 6.12.11 נשאל בעניין זה, וכך אמר: "ש. לאותם עסקים שמופיעים בתמונות יש היתר בנייה? ת. אולי יש אך אני לא יודע. ש. בדיון האחרון אמרת 'לא'. לא דייקת? ת. אני תמיד מדייק. חלק נפטרו בגין ת"ד וחלק בשנים האחרונות" (עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 3-6). העולה מן הדברים, כי גם אם ביצעה הנתבע בניה כלשהי במקרקעין, הרי שבניה זו נעשתה ללא היתר ובניגוד לחוק. לנוכח כל האמור לעיל דין התביעה להתקבל ככל שהיא נוגעת לסעד הפינוי באשר לקנס הנתבע, אין מקומו של סעד זה בהליך דנן, ועל התובעת, אם היא חפצה בכך, לנקוט הליכים עונשיים מתאימים בעניין זה. סיכום הנתבע יפנה את המקרקעין וישיב החזקה בהם לתובעת. ניתן בזאת היתר לפיצול סעדים כמבוקש בסעיף 17.3 לכתב התביעה. הנתבע ישא בהוצאות התובעת ובשכ"ט עורך דינה בסך 6,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.פינוי עסק / חנותפינוי