מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא עתירה להשלמת הליכי הוצאת היתר בניה: כללי לפניי עתירה מנהלית, בה מתבקש בית המשפט להורות למשיבה, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה דרום השרון (להלן: "הוועדה המקומית" או "המשיבה") להשלים את הליכי הוצאת ההיתר אותו ביקשה העותרת 1, במקרקעין אשר הינם בבעלות העותרים 2 - 5 בתחום היישוב רמות השבים, והתואם את הוראות התוכנית המאושרת - ר/מק/10/290/כג שאושרה על ידי שר הפנים ביום 13.2.06 (להלן: "התוכנית המקומית" או "התוכנית התקפה") החלה על מקרקעי העותרים. תהליך אישורה של התוכנית המקומית, בהליכים שהתנהלו בוועדות השונות מאז שנת 1999 וסופן בשנת 2006 כשהתוכנית אושרה וקיבלה תוקף על ידי הוועדה המקומית, בידיעת הוועדה המחוזית ובאישור שר הפנים. דיון המחלוקת בתמצית לטענת המשיבה: התוכנית המקומית הינה בטלה (Void) וחסרת תוקף שכן היא תכנית בסמכות וועדה מחוזית ובלאו הכי משהתקבלה ואושרה התוכנית על ידי הוועדה המקומית, הינה תוכנית חסרת תוקף ובטלה מעיקרה. היטיב ב"כ המשיבה לתאר את הקשיים בהם מצויה המשיבה בתיק זה, כשאמר במהלך הדיון וכתב: "אין זה עניין של מה בכך כי רשות תכנון תתייצב לפתחו של בית המשפט ותדע כי נפל פגם חמור בהליכי התכנון המונע הוצאת היתר מכוחה של תכנית תקפה" (ס' 1 לכתב תשובה של העותרת), או כשכתב; "...אין זה דבר שבשגרה שמוסד תכנון מגיע לבית משפט וטוען, כי בתכנית שאושרה על ידו נפלה טעות היורדת לשורש הסמכות לאשרה, ומכאן שהתכנית בטלה." (סעיף 5 לסיכומי המשיבה). מנגד, לטענת העותרים: התוכנית אושרה כדין ובסמכות על ידי הוועדה המקומית (בהמלצת הוועדה המחוזית ובאישור שר הפנים), התוכנית המקומית מגלמת בתוכה חלוקת זכויות שהוקנו לה בתוכנית שקדמה לה, ובכל מקרה משלא בוטלה התוכנית על ידי הוועדה המקומית ו/או המחוזית ובין היתר בהתאם לסמכותה בסעיף 133 או 134 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התו"ב") ו/או על ידי הגוף המוסמך לבטלה, הרי שזו תוכנית שרירה, קיימת ותקפה, הוועדה חייבת להוציא את ההיתר ומשהיא לא עושה כן היא פועלת בניגוד לדין ובחוסר סבירות. הליכי אישור התוכנית 3. העותרים 2 - 5 הינם הבעלים הרשומים במקרקעין שבחלקות 97, 98, 104, 103, 379, 387, 389 בגוש 6452 בישוב רמות השבים (להלן: "המקרקעין"). 4. ביום 6.4.06 פורסמה למתן תוקף התוכנית המקומית. בסעיף 12 י"א לפי תקנון התוכנית המקומית נקבע, כי ביחס למתן היתר בניה במקרקעין שבתחומה: "היתר בניה יינתן רק לאחר אישור תוכנית בינוי ופיתוח לכל החלקות המופיעות בתכנית" (להלן: "תוכנית הבינוי"). 5. בטרם אושרה התוכנית המקומית קידמו העותרים תכנית בסמכות הוועדה המחוזית הר/10/290/יט החלה באותם המקרקעין ואשר עניינה נדון בוועדה המחוזית ביום 15.3.99 והוחלט לשוב ולדון בה לאחר מילוי תנאים שונים שלא היו בשליטת העותרים. בעקבות ההחלטה האמורה ולאחר שהסתבר כי התוואי המאושר לכביש ארצי מספר 4, כולל קווי בניין שהינם בתחום המקרקעין שסומנו בטעות (לטענת העותרים) מזרחית לתוואי הכביש כפי שהוא מוכרז וסלול בפועל, התקבלה המלצתה של היועצת המשפטית של הוועדה המחוזית דאז, הגב' עו"ד שרית דנה, להגיש תוכנית בסמכות וועדה מקומית אשר באמצעותה ניתן יהיה לערוך איחוד החלוקה במקרקעין ללא תוספת זכויות בניה ולהסדיר את הבעלות במקרקעין וכן להסדיר את הטעות במיקום תוואי כביש 4. 6. 6.1 בעקבות ההמלצה האמורה הוגשה בחודש מאי 1999 (כאשר ביום 2.6.99 הוחלט על הפקדתה) התוכנית החדשה, שהינה התוכנית המקומית, לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הדרים (להלן: "הוועדה המקומית הדרים או "הועדה הקודמת") אשר היישוב רמות השבים היה אז נתון בתחום שיפוטה. 6.2 בעקבות ההפקדה, התקבל ביום 5.9.99 מכתב מאגף התכנון במע"צ שטענה כי עקרונית היא אינה מתנגדת לתוכנית אך לדעתה: "התוכנית צריכה לבוא לדיון בוועדה המחוזית מכיוון שהיא משנה זכות דרך ארצית" (להלן: "מכתב מע"צ"). 6.3 בניגוד לעמדתה של מע"צ סברה עו"ד שרית דנה, היועצת המשפטית של הוועדה באותה העת כי הסמכות לקבוע אם התוכנית הינה בסמכות הוועדה המחוזית או המקומית, אינה בידיה של מע"צ וכי: "מעיון בחומר שהובא בפניי אני סבורה שאין לכאורה מניעה להפקיד את התוכנית כתוכנית בסמכות וועדה מקומית. אין בכך כמובן כדי לייתר את הבדיקה הפרטנית שתערך על ידי מנהל התכנון אם וכאשר תופקד התוכנית וזו תועבר לעיון נוסף על פי החוק" (להלן" "מכתב עוה"ד דנה"). 6.4 לאור האמור הופקדה התוכנית המקומית ביום 15.3.01 ופורסמה בי.פ. מספר 4972 וביום 27.3.01 הודיע שר הפנים כי התכנית המקומית טעונה אישור. ביום 14.6.01 דנה וועדת המשנה לקווי בנין של המועצה הארצית בתכנית המקומית והיא החליטה לאשר הקלה מבוקשת בקו בנין של 15 מטר מקצה זכות הדרך של כביש 4, וביום 16.10.01 נערך דיון בהתנגדות אשר הוגשה לתכנית בוועדה המקומית הדרים והוחלט לתת תוקף לתכנית, בכפוף לתנאים הקבועים בהחלטה ובכלל זה בצורך בעריכת תכנית בינוי כאמור. 7. 7.1 במסגרת מהלך לאיחוד רשויות מקומיות עבר הישוב רמות השבים לתחום שיפוטה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון אשר היא זו שהמשיכה לטפל בהליכי אישור התכנית המקומית. 7.2 בישיבתה מיום 4.8.04 (מספר 20040/2) אישרה הוועדה המקומית דרום השרון את התכנית. על בסיס החלטה של הוועדה מקומית הדרים ובהתאם לדרישות הוועדה מיום 30.8.05 חתם העותר 2 על כתב התחייבות לשיפוי הוועדה המקומית ככל שזו תחוייב בתשלום בגין פיצויי ירידת ערך עקב התכנית המקומית. 8. בישיבה שהתקיימה במשרדי מהנדס הוועדה המקומית ביום 13.11.05 הועלתה שאלת התאמתה של התכנית כתכנית בסמכות מקומית ובהמשך לישיבה זו העבירה באת כוח העותרים דאז עו"ד נורית מצגר מכתב ביום 14.11.05 בו פירטה מדוע התוכנית מתאימה להיות תכנית בסמכות וועדה מקומית. 9. ביום 13.2.06 הודיע שר הפנים כי ניתן אישור לתוכנית כתוכנית בסמכות וועדה מקומית, וביום 2.3.06 הודיעה הוועדה המקומית לעותרים כי התכנית המקומית אושרה למתן תוקף וכי יש לפרסם את דבר רישומה ואכן ביום 6.4.06 פורסמה התוכנית למתן תוקף בילקוט פרסומים 5516. הבקשה להיתר בניה 10. בהתאם להוראות התכנית המקומית שאושרה הוגשה על ידי העותרים תכנית בינוי הכוללת את כל החלקות שבתכנית. ביום 16.9.07 התקבלה החלטת הוועדה המקומית לאשר את תכנית הבינוי "בכפוף לסימון קו בנין במגרש 4 באופן שיתיר בניית 2 יח"ד וישאיר שטח של כ-700 מ"ר לא בנויים צמוד לשטח הציבורי הגובל במגרש 4 כך שיותיר שטח שישמש שטח ציבורי עבור הבריכה". על החלטת הוועדה המקומית הנ"ל הוגש ערר לוועדת הערר בטענה כי הדרישה להותיר 700 מ"ר לא בנוי לצורכי בריכת שחיה הינו בטל שכן נקבע תוך חריגה מסמכות בניגוד לתב"ע ומבלי ששינוי הייעוד יעבור כל הליך תכנוני מתאים (להלן: "הערר"). 11. ביום 6.2.08 הגישה העותרת לוועדה המקומית בקשה להיתר לבניית בית מגורים על המקרקעין אשר סומנו בתכנית המקומית מספר 5 (מספר זמני) ובהתאם לדרישות הוועדה המקומית הוגשה בקשה להיתר גם לוועד הישוב. 12. הוועדה המקומית והוועד של הישוב סירבו לדון בבקשה להיתר כל עוד הערר תלוי ועומד. 13. ביום 25.3.08 החליטה וועדת הערר לקבל את הערר, משמע תכנית הבינוי אושרה תוך ביטול התנאי שקבעה הוועדה המקומית בדבר הותרת שטח לא בנוי לצורכי בריכת שחיה. 14. בעקבות ההחלטה בערר פנתה העותרת לוועדה המקומית ולוועד הישוב כי הבקשה להיתר תידון. 15. על החלטת וועדת הערר הגישה הוועדה המקומית ביום 15.5.08 עתירה מנהלית במסגרת עת"מ 1810/08 (להלן: "העתירה המינהלית"), וכל עוד עתירה זו עמדה תלויה ועומדת סירבו הוועדה המקומית והוועד לדון בבקשה להיתר. 16. ביום 16.5.08 הועלתה הבקשה להיתר לראשונה לדיון בוועדה המקומית ובמסגרת החלטתה החליטה הוועדה המקומית לאשר את הבקשה להיתר במספר תנאים ביניהם התנאי "אישור סופי לתכנית בינוי ופיתוח בנ/101/290 (חתימות)...". העותרת הגישה ערר לוועדת הערר (ערר 298/08) על החלטה זו, שכן לטעמה החלטה זו ניתנה בחריגה מסמכות בניגוד לדין שכן היא נוגדת את החלטת וועדת הערר 06-443. הדיון בוועדת הערר בערר זה נדחה עד לקבלת החלטה בעתירה המינהלית שהוגשה על ידי הוועדה המקומית לבית המשפט המחוזי בתל אביב. 17. ביום 12.11.08 התקיים דיון בעתירה המינהלית ובמסגרת זו הגיעו הצדדים להסדר שקיבל תוקף של פסק דין לפיו: תכנית הבינוי תקבל תוקף לאלתר. שטח של 700 מטר על פי החלטת הוועדה המקומית ישאר פנוי מבינוי לתקופה של 18 חודש החל מיום 12.11.08. במהלך התקופה האמורה רשאית הוועדה המקומית לפעול בכל הליך שיראה לה לנכון על מנת להסדיר את הזכויות בשטח האמור. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין על ידי כב' השופטת מיכל רובינשטיין (להלן: "פסק הדין בעתירה המינהלית"). 18. בעקבות הסכמה זו נסללה הדרך לאישור תכנית הבינוי על ידי הוועדה המקומית וכשנה וחצי לאחר שהובאה תכנית הבינוי לאישור הוועדה המקומית (ביום 24.6.07), נחתמה תכנית הבינוי ובעקבות כך הודיעה העותרת על מחיקת הערר הנוסף שהוגש על ידה כאמור לעיל. העותרת שסברה כי בכך הוכשרה הדרך לקבלת ההיתר, נתקלה בחוסר היענות מצד הוועדה וביום 30.4.09 ניתנה התשובה הסופית מטעם הוועדה המקומית לפיה התכנית המקומית לא יכולה הייתה להתאשר כתכנית בסמכות וועדה מקומית, דהיינו אישורה על ידי מוסד תכנון שלא היה מוסמך לאשרה, ועל כן היא בטלה מעיקרה ולאור זאת מנועה הוועדה המקומית מלאשר את בקשת ההיתר מכח תכנית בטלה (להלן:"הודעת הביטול"). העותרת ניסתה לשכנע את הוועדה כי טעות בידה אך זאת ללא הצלחה. הוועדה סירבה להוציא את ההיתר אך מאידך גם לא נקטה בכל הליך פורמאלי לפיה התכנית בוטלה. העותרים סברו כי סירובה של המשיבה שלא ליתן את היתר הבניה במגרש 5, בניגוד להחלטה מיום 11.6.08, אינו תקין ואינו סביר ולכן פנו בעתירה דנא. טענות המשיבה הלכה למעשה הוועדה המקומית אינה חולקת על טענות המבקשים. לטענת הוועדה המקומית התכנית המקומית (תכנית כ"ג) מהווה שינוי בתכנית המתאר הר 10/290 על כל תיקוניה (להלן: "תכנית המתאר"). התכנית המקומית אושרה על ידי הוועדה המקומית לאחר שזו בחנה אותה והחליטה לאשרה, אך בטרם זו קיבלה תוקף, בוצע הליך של איחוד רשויות כאמור ובסופו של דבר קיבלה התכנית המקומית תוקף על ידי הוועדה המקומית דרום השרון. לאחר אישור התכנית המקומית הגיש העותר 2 את תכנית הבינוי שאושרה בוועדה בתנאי כי יסומן במגרש 4 קו בניין שיותיר 700 מ' לא בנוי בצמוד לשטח הציבורי הגובל במגרש לצורך הרחבת בריכת השחייה הציבורית. תנאי זה הוסף להחלטה הן מטעמים תכנוניים ועל יסוד הסכם חכירה שנחתם ביום 15.6.98 בין העותרים 2 -5 ובין המועצה המקומית רמת השבים, לפיו במקום להפקיע את הבעלות במקרקעין לצורך עתידי של הרחבת הבריכה, יועבר שטח של כ-700 מ' לחכירת הרשות המקומית לתקופה מתבקשת של 99 שנה (להלן: "ההסכם"). לטענת המשיבה לאחר אישור תכנית כ"ג סירבו העותרים לקיים את הוראות ההסכם ואף הכחישו את תוקפו באופן מפתיע. בהליכים שקיימו הצדדים במסגרת עתירה מנהלית שהוגשה על ידי הוועדה בקשר למחלוקת ביניהם הגיעו הצדדים להסכם פשרה לפיה תכנית הבינוי תאושר וכי הוועדה רשאית לפעול להסדרתם של אותם 700 מ"ר. לאור הסכמה זו הפקידה הוועדה תכנית להרחבת בריכת השחיה שמספרה שד/מק/ 38/290 (להלן :"התכנית להרחבת הבריכה"). בהמשך להליכים שהתקיימו קודם לכן הגישה העותרת בקשה להיתר הבנייה בקשר לחלקה 5 ולטענת הוועדה רק בעת בדיקת החבות בהיטל השבחה, בשעה ששמאית הוועדה בדקה את הזכויות על פי המצב הקיים לעומת הזכויות על פי המצב החדש התגלתה במלוא עוזה בעיה בתכנית, משמע הסתבר כי התכנית הוסיפה זכויות בנייה בהיקף גדול, תוספת הבאה לידי ביטוי במאות מטרים רבועים של שטחי בנייה לעומת המצב התכנונני הסטטוטורי ששרר ערב אישורה ובלאו הכי תוספת זכויות בנייה קטנה כגדולה, אינה בסמכות של הוועדה המקומית ואף לא במסגרת תכנית נשוא תכנית שבסעיף 62 א לחוק סמכותה של הוועדה לאשר. לטעמה של המשיבה במצב התכנוני הקודם לאישורה של התכנית המקומית, השטח המקסימאלי לבנייה הינו 15% משטח החלקה ולא יותר מ-250 מ' משני מפלסים גם יחד וגודל המגרש המינימאלי נקבע על 2,000 מ"ר או לפי המצוי בפועל. לטענת המשיבה, חישוב ארתימטי פשוט מעלה כי על פי התכנית המקורית השטח המקסימאלי לבנייה הינו 1,449 מ"ר ואם לוקחים בחשבון את מגבלות קו הבניין הנובעות מכביש 4 למעשה שטח הבנייה על פי התכנית המקורית, הינו 1,169 מ"ר. בתכנית המקומית כ"ג בוצע איחוד וחלוקה והמגרש חולק ל-8 מגרשים חדשים שגודלם נע בין 1,760 מ"ר ל-2648 מ"ר ובנוסף קובעת התכנית כי שטחי הבנייה המירביים למטרות עיקריות למגורים לכל מגרש: 250 מ"ר בתוספת 6% משטח החלקה. התוצאות של חלוקות המגרשים בתכנית וההוראה על פי זכויות הבנייה הינן כי השטח הנותר לבנייה הינו: 2,000 מ"ר (בגין 8 חלקות) פלוס 1,009 מ"ר (בגין תוספת של 6% משטחי המגרשים) + תוספת שטחי מרתף ובנייני עזר ומשק לכל שמונת המגרשים בהתאם לטבלת זכויות הבנייה שבסעיף 17 בתכנית המקומית כ"ג. סך הכל השטח העיקרי המקסימאלי לבנייה על פי התכנית 3,009 מ"ר בהם ניתן להכניס 16 יח"ד ובתוספת שטחי מרתף. מכאן מסיקה המשיבה כי תוספת זכויות הבנייה האמורות, בשטח של 831 מ"ר לא היו בסמכותה של הוועדה המקומית לאשרם וגם אם תעשה פרשנות מקילה לזכויות הבנייה, תגיע התוצאה לכך שלפי תכנית מקומית כ"ג הוספו 551 מ"ר. זוהי תוספת של כ-30% מזכויות הבנייה שהיו כאמור לפי התכנית הקודמת ומצב קודם. העותרים אשר מלינים לאורך כל הדרך על הוועדה המקומית, יזמו תכנית בסמכות וועדה מקומית הכוללת תוספת זכויות בנייה אשר עומדת בניגוד להוראות הדין. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי טיעונים הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל בחלקה. התכנית המקומית, הנה תכנית שרירה, תקפה וקיימת וכל עוד היא לא בוטלה כדין, יש להתייחס אליה ככזו. העותרים אינם צריכים לשאת בטעויות שעשתה המשיבה (או הועדה המקומית הקודמת לה), גם אם המשיבה מודה בקיומה של טעות (ראה: ע"א 1188/92 הועדה המקומית ירושלים נ' גלעד ברעלי פ"ד מט(1)463), ובייחוד כאשר הרשות עצמה אינה נוקטת את הצעדים העומדים לרשותה, לביטולה של אותה תוכנית לגביה טוענת הרשות כי היא נולדה בחטא. התכנית המקומית פורסמה, אושרה וקבלה תוקף ביום 4/8/04 (מספר 20040/2) ומאותו מועד הפכה לכל דבר ועניין ל"דין" (ראה ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה פד"י מ"ו (5) 727, ע"א 3213/97 נקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הרצליה פד"י נ"ג (4), 625, ע"א 9355/02 מדינת ישראל נ' ראשד פד"י נ"ח (4) 406). המשיבה- הועדה המקומית לתכנון ולבניה, לאורך כל טיעוניה טוענת כי לידת התוכנית "בחטא היא" ומנסה לטעמי, להסיט ממנה את האשמה לטעות הנטענת, ומטילה את "חטא הטעות" לפתחה של הועדה הקודמת, אך היא שוכחת לציין ולהדגיש, כי בישיבתה מיום 4.8.04 היא זו שבסופו של יום אישרה את התכנית ובהתאם לדרישתה היא מיום 30.8.05, חתם העותר 2 על כתב התחייבות לשיפוי הוועדה המקומית ככל שזו תחויב בתשלום בגין פיצויי ירידת ערך עקב התכנית המקומית. 31. העובדה כי הועדה המקומית החולשת על הישוב רמות השבים התחלפה, ובעלי תפקידים התחלפו במהלך השנים גם אצל המשיבה, ודעתם שונה, אין בכך די, בייחוד כפי שעולה מהעובדות שהוצגו לפני (וכפי שאפרט עוד בהמשך, גם המשיבה מודה בכך), כי אותה פרשנות יושמה על ידי ועדה המקומית הקודמת, בתוכניות אחרות שאושרו ביישוב בעבר (ובלאו הכי קרוב לודאי שאף נבנו בתים ומבנים על סמך אותן תוכניות), וכך מעידה המשיבה על עצמה, בהתייחס למדיניות החלוקה: "מדיניות כאמור לא קימת ומעולם לא התקיימה אצל המשיבה. נזכיר כי רמות השבים הוא ישוב שהיה בתחום של ועדה מקומית אחרת, ועדת "הדרים". אכן הדרים הנהיגה מדיניות של חלוקת קרקעות על פיה הוגשה תכנית כג לועדת הדרים. לאחר המעבר לתחום תכנונה, החילה המשיבה מדיניות אחידה שונה מזו של "הדרים", שהיתה נוהגת בה מיום היוסדה של המשיבה (1981), ביחס לעצם הזכות לחלק מגרשים וביחס לפרוצדורה שיש לנהוג אם בקשים לעשות כן" (ס' 33 לסיכומי המשיבה, ההדגשה בקו שלי י.ש.). האמור לעיל מסביר אולי, מדוע המשיבה אינה נוקטת בהליך המתבקש לפי הדין לביטול התוכנית. שכן, אם תבוטל התוכנית עקב מדיניות שגויה בה נהגה הועדה המקומית, קרוב לודאי שחוקיותן של תוכניות אחרות שהן תקפות ועל פיהן אולי נבנו בתים ומבנים כאמור, תעמודנה גם הן בספק, על כל המשתמע מכך, גם ביחס לתוצאות ולהשלכות האפשריות גם ביחס למשיבה. כפי שיפורט בהמשך, מסתבר כי גם המשיבה (בתקופת כהונתה) ראתה בתוכנית המקומית תכנית תקפה לכל דבר ועניין וכך אף הצהירה בדיונים שהתקיימו בבתי המשפט ואף הגישה כתבי אישום בהתבסס על הוראותיה של התוכנית התקפה, ורק מיום 30/4/09 החלה להישמע, מפי גורמים שונים המציגים עצמם כפועלים בשמה, כי יש לראות בתוכנית, כתוכנית שהיא "בטלה מעיקרה". 32. בהתבסס על התוכנית התקפה, הוגשה בקשה להיתר במגרש 5. הוועדה המקומית נתנה החלטות שונות בקשר לאותו היתר שהתבססו על התכנית המקומית ושני הצדדים כאחד הגישו ערעורים ועתירות מנהליות בקשר לאותם הליכים עד שביום 15/6/08 אושרה על ידי וועדת המשנה של הוועדה המקומית הבקשה להיתר בניה, במספר תנאים ובכלל זה אישור סופי לתכנית הבינוי. למרות שלכאורה התקיימו כל התנאים להוצאת היתר הבניה, הודיעה באת כוח הוועדה המקומית, עו"ד עידית גזית ביום 30/4/09 כי התכנית המקורית לא הייתה יכולה להתאשר כתכנית בסמכות הוועדה המקומית אלא בסמכות הוועדה המחוזית ולפיכך לטעמה התכנית בטלה מעיקרה ולכן הוועדה המקומית מנועה מלתת היתר מכוחה. בסופו של אותו מכתב הוסיפה עו"ד גזית כי: "בשלב זה בוחנת לשכת התכנון של הוועדה המקומית יחד עם החתומה מטה ועם היועץ המשפטי לוועדה המחוזית את אופן המשך הטיפול בתכנית ו/או בביטולה". מן הראוי להאיר (ואולי גם להעיר), כי מעולם לא התקבלה כל החלטה של הוועדה המקומית או הועדה המחוזית, על ביטולה של התכנית וכי כל המכתבים והאמירות האמורות לעיל, הן תוצר של חוות דעת משפטיות או דעות, כאלה או אחרות. למרות שהתכנית לא בוטלה עד היום כדין, נוהגת הוועדה בתכנית כתכנית בטלה לכל דבר ועניין. כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, אני סבור כי התנהלות זו אינה כדין ואינה סבירה. לא ניתן להעלות על הדעת לטעמי מצב הפוך, בו למשל תכנית שלא אושרה מחוסר סמכות על ידי הוועדה המקומית (בסוברה כי זה הנימוק היחיד לאי אישורה), היה קובע מאן דהוא בוועדה ואפילו היה זה היועץ המשפטי של הוועדה, כי התכנית תקפה. אין חולק, כי אין זה מסמכותה של הועדה המקומית להוסיף זכויות בניה (ראה עע"מ 2528/02 ועדת ערר מחוזית-מחוז מרכז נ' פז בע"מ (18.6.08)) ומסכים אני עם טענת המשיבה כי סמכויות אלו מצויות בידי הועדה המחוזית ולא המקומית (ס' 16 לסיכומי המשיבה), אלא שאיש לא הוכיח ובלאו הכי לא נקבע מעולם כי נוספו זכויות כטענת המשיבה או שכטענת העותרים, לא נוספו זכויות והתוכנית החדשה מגלמת חלוקה חדשה של זכויות שהיו בתוכנית הקודמת, כטענת העותרים. "הפה שהתיר" ובענייננו מי שאישר את התוכנית המקומית והקנה לה מעמד של דין, רק הוא יכול "לאסור" ובענייננו לבטל אותה, לאחר שיבחן ויקבע כי אכן נוספו בה זכויות בניה עודפות, על אלו שהיו בתוכנית הקודמת. סעיף 15 לפקודת הפרשנות התשמ"א - 1981 קובע כי שינוי או ביטול של החלטה מנהלית ייעשו באותה דרך בה התקבלה החלטה. דברים אלה נכונים לגבי החלטה מנהלית ועל אחת כמה וכמה הם נכונים לגבי החלטה שתוצאתה דין בכלל, ובפרט כששאלת הבטלות שנויה במחלוקת. כדברי נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרון ברק כאשר הוא קובע כי יש צורך בהחלטה שיפוטית (ונשאלת גם השאלה, איזה בית משפט מוסמך ליתן הכרזה שיפוטית כי הדין בטל מעיקרו): "...במקרים אחרים ... שבהם עשויה הבטלות להיות שנויה במחלוקת. כאן נדרשת פעולת ביטול כדי לסיים את תוקפו הנורמטיבי של החוק" (פרופ' אהרון ברק פרשנות במשפט כרך שלישי פרשנות חוקתית (נבו הוצאה לאור) עמ' 724). הוועדה המקומית מורכבת מגורמים שונים, חלקם בעלי מקצוע, חלקם נבחרי ציבור והחלטות שמתקבלות בה מתקבלות לאחר שיקול דעת ובחינת כל האספקטים הרלוונטיים לאותה החלטה. כך קבלה הוועדה המקומית בזמנו את ההחלטה לאשר את התכנית וכך היא מחויבת לפעול באותו קוורום לביטולה של התכנית. לא רק שזו תוצאה מתבקשת בהתאם לדין, היא גם התוצאה ההגיונית המהווה את "דרך המלך" לביטול מעשה מנהלי או החלטה מנהלית, ועל אחת וכמה שזו הדרך לביטול הליך שסופו בחיקוק, כך שהאזרח מן השורה יוכל לדעת, אם עליו להתיחס לדין כתקף, או בטל, או בטל בחלקו (בטלות יחסית). אני סבור מהראיות שהוצגו בפני, כי כך גם סברה היועצת המשפטית של המשיבה- הוועדה המקומית, כשהודיעה את הודעת הביטול, שכן בסופו של אותה הודעה וכמפורט לעיל, היא אינה קובעת באופן קטגורי כי התכנית בטלה והיא מסימת את הודעתה באמירה כי אינה יודעת כיצד היא תנהג בקשר לתוכנית וכי היא תשקול יחד: "עם היועץ המשפטי של הוועדה המחוזית את אופן המשך הטיפול בתכנית ו/או בביטולה". אלא שמאז אותה הודעה שנתנה ביום 30/4/09 לא נתנה כל הודעה רשמית מטעם הוועדה המקומית לגבי הליך כלשהו הקשור להמשך הטיפול בתכנית ו/או לא התקבלה כל החלטה על ביטולה של התכנית. כיום וכל עוד לא בוטלה התכנית, עומדת בפני הציבור ובפרט בפני בעלי הקרקע, תכנית שאושרה, פורסמה כדין וקבלה תוקף כדין ואיש לא טרח לבטלה. התכנית אושרה, איש לא הודיע ברשומות שהיא בטלה, לא התקבלה כל החלטה של הוועדה המקומית בדבר ביטולה, או של הועדה המחוזית (מכח סמכויותיה שבס' 134 לחוק התו"ב), ומשכך ברי שתכנית שכזו, שמשמעותה חיקוק, אינה בטלה על סמך חוות דעתו של גורם כלשהו בוועדה, יהא אשר יהא אותו גורם. יש לחזור להדגיש ולהאיר כי התכנית המקומית, לא רק שאושרה על ידי הוועדה המקומית, אלא שבהתאם לסעיף 109 לחוק התו"ב, החליט שר הפנים כי היא טעונה את אישורו ואישור כזה ניתן. משניתן אישור שר הפנים, על אחת כמה וכמה שלא יכול להיות גורם מקצועי כלשהו בוועדה המקומית, הקובע כי לא רק שהחלטת הוועדה בטלה, אלא שגם החלטתו של שר הפנים שהחליט לאשר את התכנית בטלה גם היא בפועל. משמע, לצורך ביטולה של התכנית לא רק שיש צורך בהחלטת הוועדה המקומית, אלא שיש צורך בהחלטת שר הפנים שיחליט על ביטולה או לחילופין הועדה המחוזית. לטענות העותרים, החלטת היועץ המשפטי של הוועדה, שלוש שנים לאחר אישור התכנית המקומית כי התכנית אושרה כביכול בהעדר סמכות, לוקה בחוסר סבירות קיצוני. לטעמי ומהראיות שהוצגו בפני עולה כי אכן החלטה זו בדרך שהתקבלה, איננה סבירה. הלכה למעשה שאלת הסמכות של הוועדה המקומית לאשר תכנית זו, התעוררה כבר בשנת 2000, דבר העולה בברור ממכתבה של עו"ד שרית דנה היועצת המשפטית של הוועדה המחוזית מיום 20/3/00 שקבעה בקשר לתכנית זו כי: "אני סבורה שאין לכאורה מניעה להפקיד התכנית כתכנית בסמכות וועדה מקומית". נכון הוא, כי בסוף אותו מכתב, עו"ד שרית דנה מציינת כי אין בכך לייתר את הבדיקה הפרטנית שתיערך על ידי מנהל התכנון אם וכאשר תופקד התכנית וזאת תועבר לאישור השר, אך ברור מדבריה כי היא היתה בדעה, כבר אז כי זו תוכנית בסמכות ועדה מקומית. ממכתב זה עולה ברורות, כי שאלת הסמכות התעוררה לראשונה כבר בשנת 2000 ולכל המאוחר התעוררה שוב בשנת 2005 שכן אז כל הגורמים הנוגעים בדבר העלו ספק בקשר לסמכות הוועדה המקומית לאשר תכנית זו. עורכת הדין מצגר, שייצגה באותה עת את העותרים, העבירה מכתב ארוך ומפורט לוועדה המקומית ביום 24/11/05, מדוע לטעמה תכנית זו הינה בסמכות הוועדה המקומית. בעקבות מכתב זה נבחנה שוב התכנית לגופה ובין היתר שאלת התאמתה לתכנית בסמכות וועדה מקומית ורק אז היא אכן אושרה וקבלה תוקף. כפי שכבר פרטתי לעיל, תכנית זו בטרם אושרה היתה טעונה את אישור שר הפנים ולכן היא נבדקה פעם שנייה על ידי מנהל התכנון במשרד הפנים (בדיקה ראשונה על ידי עו"ד שרית דנה כאמור לעיל) בטרם נתן השר הודעה על אישורה. מהאמור עולה כי התכנית לא רק נבחנה על ידי הוועדה המקומית ועל ידי יועציה אלא היא נבחנה גם על ידי לשכת התכנון של משרד הפנים בטרם היא אושרה. רק לאחר שנבחנה נתוכנית גם שאלת הסמכות והיה ברור לכל הגורמים כי התכנית מאושרת בסמכות, היא קבלה תוקף. תהליכים ארוכים ויסודיים של אישור התכנית על ידי גורמים שונים, לא מנעו את מתן הודעת הביטול על ידי היועצת המשפטית של הוועדה שלוש שנים לאחר פרסומה למתן תוקף של התכנית המקומית. איני משוכנע גם עתה, כי אכן ניתנה מלוא תשומת הלב, ונעשו הבדיקות המתאימות לבחון האם התכנית אכן בטלה ואם לאוו או למצער ניתן לשנותה (בהליך המתאים) כך שתתוקן הסטייה (ככל שיש כזו), חלף ביטולה. רק בעקבות הויכוחים בין העותרים לבין הוועדה בגין שיעור הסכום שיש לשלם כהיטלי השבחה, התעוררה לראשונה שאלת תוקפה של התוכנית, שכן כידוע סכום היטל ההשבחה נגזר מההבדלים בין התכנית שהייתה בתוקף ערב אישור התכנית המקומית לעומת זכויות הבניה שבתכנית המקומית. מחלוקת זו שהתעוררה בין הצדדים בקשר עם היטל ההשבחה, היא זו שעומדת בבסיס תובענה זו, שכן העותרים מחד טוענים כי זכויות הבניה על פי התכנית החדשה אינן שונות מהתכנית שהייתה בתוקף ואילו עמדת היועצת המשפטית של הוועדה-וזו עמדתה המשפטית של הוועדה גם בעתירה זו- הינה כי במסגרת התכנית המקומית נוספו זכויות בניה לעומת התכנית התקפה ומשכך תכנית זו לא הייתה יכולה להיות בסמכות הוועדה המקומית אלא בסמכות הוועדה המחוזית. בהתאם לדין הגוף שמוסמך להחליט על ביטולה של התכנית (ובענייננו זו הוועדה המקומית), צריך לשקול האם יש מקום לבטלה כאשר כל ההיבטים הנוגעים והקשורים לאותה החלטה עומדים לנגד עיניו ובהתאם להם תינתן החלטתו (ראה בג"צ 15/96 תרמוקיר חורשים נ' הרשות השניה לטלוויזיה פד"י נ (3) 379 בעמ' 412). תיקון או ביטול של החלטה מנהלית ובייחוד אם היא במעמד של חיקוק, יש לה משמעות והשלכות רבות על האזרח שבמשך שנים סמך והסתמך עליה ונהג על פיה, ולכן החלטה שכזו יש לעשותה בשיקול דעת וחשיבה עמוקה לאחר קבלת חוות דעת של מומחים ובייחוד צריכה להיעשות על ידי הגוף המוסמך ולא כלאחר יד. רשות מנהלית שמקבלת החלטה על שינוי החלטה קודמת שניתנה על ידה כדין, חובה עליה להסביר ולנמק מדוע נעשה השינוי שכן כאמור האזרח סומך ושם יהבו על הרשות שהיא פועלת כדין ובצורה תקינה. הרשויות עושות שימוש יום-יומי תדיר ב"חזקת התקינות" כטענת הגנה. בהתאם לטענה זו, חזקה כי הרשות פעלה כדין ובסמכות אלא אם יוכח אחרת. הרשות אינה יכולה לעשות שימוש בחזקה זו אך מאידך להתעלם ממנה, כשהדבר אינו נוח לה. ברור שבמצב הדברים בו מפורסמת תוכנית שהינה דין לכל דבר ועניין, חזקה היא, שהיא התקבלה כדין והפה שהכשיר אותה פעל כדין ובסמכות ורק הוא יוכל לבטלה. המצב התכנוני לא השתנה כהוא זה מאז שאושרה התוכנית המקומית וכל העובדות הידועות כיום לוועדה המקומית היו ידועות בעת אישור התוכנית וטענת המשיבה כי חלק מן המידע לא היה גלוי באשמת העותרים, לא הוכחה בשלב זה ולכן לא ניתן להשתית עליה כל מסקנה לפיה בשל הצגת נתונים בלתי נכונה, בטלה התוכנית. לטענת העותרים יש לדחות את טענת המיבה מטעמים של "שיהוי". איני סבור כי החלטת הוועדה לראות בתוכנית כתוכנית בטלה, בחלוף שלוש שנים מאז אישורה, יש בה לכשעצמה שיהוי כבד ודינה של החלטת הביטול, להתבטל רק מסיבה זו. טענה של אי חוקיות אין לה מועד. ככל שמתבררת טענת האי חוקיות, יש לדון בה ולבחון האם אי חוקיות גורמת לבטלות ההליך הנגוע בטענת האי חוקיות, אם לאו. אי חוקיות איננה נבחנת באמות מידה של "הפעלת סמכויות". הדין הינו כי על ועדות התכנון והבנייה להפעיל סמכויותיהן בזהירות, ביעילות ובמהירות מתקבלת על הדעת וכי עיכוב קיצוני בהפעלת הסמכויות, עלול לעלות כדי "זניחה אשר יכולה לאיין את הפעולה המנהלית" (ראה: ה"פ 3051/04 הוועדה המקומית ירושלים נ' עבד אל ג'ליל (14.12.04)), אך כאמור לעיל, טענה של אי חוקיות איננה נבחנת, באמות המידה של בחינת פעולת הרשות להפעלת סמכויותיה. כידוע, שינוי של החלטה מנהלית למען אינטרס ציבורי "עלול לפגוע בזכויות הפרט ובאינטרס שלו, ביניהם, עניינו של הפרט וסופיות ההחלטה המנהלית ואינטרס ההסתמכות שלו על ההחלטה שעל פיה הוא פעל ושינה את מצבו" (ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות, פ"ד נד(2) 433 בעמ' 451). משכך, חייבת הוועדה המקומית, אם היא רוצה לבטל את התוכנית, לנקוט בהליך מסודר ובהתאם לדין לביטולה של התוכנית, על כל המשתמע מכך. החלטה של מאן דהוא כי התוכנית בטלה מעיקרה, ללא דיון ושיקול דעת מעמיק של הגורם המוסמך, איננה סבירה ואיננה מתקבלת על הדעת ועלולה לגרום לנזקים גדולים ביותר לאזרח שהסתמך וסמך על אותה החלטה. אם רוצה הוועדה המקומית לבטל את התוכנית, עליה להתכבד ולכנס את כל הגורמים המוסמכים אצלה ולפחות את חברי הוועדה, כדי לבחון את הבקשה לבטל את התוכנית. לאחר שיפרשו בפני הוועדה כל השיקולים והנימוקים בעד ונגד ביטול התוכנית, ובכלל זה האפשרות לבטלה רק באופן חלקי או לתקנה בהתאמה, תוצאות הביטול והמשמעויות המשפטיות המתבקשות, תחליט הוועדה את אשר תחליט ורק החלטה שכזו יכולה להביא להעברתה מן העולם של התוכנית. ברור שלחילופין עומדת בפני הועדה האפשרות לפנות בבקשה מתאימה לוועדה המחוזית בהתאם לס' 134 לחוק התו"ב. אינני קובע דבר בשלב זה בדבר השאלה האם התוכנית אושרה בסמכות, באם לאו. במסגרת העתירה המנהלית לא הובאו עדויות (מלבד התצהירים שצורפו לבקשה ולתשובה), לא התבקשה חקירה (בהתאם לתק' 15 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000) ובלאו הכי לא נחקרו עדים ולפיכך גם לא ניתן להכריע במחלוקות הקיימות בין הצדדים בקשר לשאלה האם הייתה זו תוכנית בסמכות ועדה מקומית או ועדה מחוזית.הנטל להוכיח כי התוכנית בטלה, מוטל ללא כל ספק על מי שטוען כי היא בטלה- המשיבה. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, יש לחזור ולהדגיש, כי לטענת העותרים התוכנית תקפה ואין כל עילה לביטולה, שכן היא קיבלה תוקף בסמכות וכדין ושאלה זו עמדה לבדיקה ולהכרעה בוועדה המחוזית וגם בוועדה המקומית לא אחת, ורק לאחר שנבחנה השאלה האם זו תוכנית בסמכות הוועדה המקומית, הוחלט על המשך תהליך האישור שבסופו ניתן תוקף לתוכנית. בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה האם ניתן להעניק זכויות בנייה בקשר לחלק מהחלקות שבתוכנית הקודמת, לאור גודלן המזערי או בשל הימצאותן בתחום קו הבניין של כביש 4 (בגין מגבלות אלו לא היה ניתן לקבל בגינן זכויות בנייה על פי התוכנית הקודמת) והאם לאור תוכנית האיחוד והחלוקה שנעשתה בתוכנית התקפה, חישוב שטחי הבנייה גם על בסיסם מהווה תוספת ואם לאו. מהראיות ומטיעוני הצדדים עולה כי הוועדה המקומית הייתה בדעה כי מתן זכויות בנייה בגין חלקות אלו בתוכנית החדשה אינן מהוות תוספת לתוכנית הקודמת. כך נהגה וסברה הוועדה לגבי התוכנית שבנדון וזו הייתה עמדתה, כאמור לעיל, גם לגבי תוכניות אחרות. המחלוקת בענייננו נסבה בין היתר על שאלת הגדרת "חלקה", שכן בהתאם לתקנון תוכנית המתאר (הר/10/290) ותוכניות מאוחרות לה, נקבע כי שטח מגרש מינימלי הינו "2000 מ"ר או כמופיע בתשריט". עוד נקבע כי: "מותרים שתי יחידות בלבד על חלקה, מותרת הקמת בניין מגורים שני על החלקה בתנאי גודל החלקה לא פחות מ-1750 מ"ר...". שאלה זו של פרשנות המונח "חלקה", התעוררה כבר במסגרת עתירה מנהלית אחרת שהתבררה בבית המשפט (עת"מ (מחוזי - ת"א) 273/05, 287/06, 289/06 סימה גורנת נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הדרים ואח' (22.9.08)) שם נקבע מפי כב' השופט מודריק: "אני סבור שוועדת הערר נקטה פרשנות מתקבלת על הדעת. מכל מקום, זו הדרך היחידה שהתבררה כמיישבת בין הוראותיה הסותרות של התוכנית... טול את שתי הפסקאות הסותרות לכאורה שבתקנון תוכנית המתאר המקורית, התבונן בהן ותראה מיד שאחת מהן עניינה "חלקה" ("מותרת בהקמת בניין מגורים שני על חלקה בתנאי גודל החלקה לש פחות מ-1750 מ"ר"), היינו, אותן יחידות קרקע רשומות שבהכרח היו קיימות בעת שנתכנה ופורסמה תוכנית המתאר. עניינה של ההוראה השנייה הוא בהכרח ב"מגרש" ולא ב"חלקה...". משמע, ניתן אולי לפרש את התוכנית כמקנה זכויות בנייה לחלקות קיימות על פי תשריט התוכנית, גם אם שטחן קטן מ-2000 מ"ר או מ-1750 מ"ר. המגבלה היחידה לפי פרשנות זו כי לא ניתן לבנות שתי יחידות נפרדות בחלקות אלו ושאלת קיומה של פסיקה כגון זו, תצטרך להילקח בחשבון על ידי הועדה המקומית או המחוזית ככל שתובא לפניהן בקשה לביטולה. למותר לציין כי זו הייתה עמדתה של המשיבה עצמה שגם הובאה בפני בית המשפט בערעור מנהלי שהגישה הוועדה המקומית בעניין סימה גורנת (עת"מ 225/07) כאשר בסעיף 65 לכתב הערעור נאמר: "ביחס למגרשים קיימים בתחום רמות השבים אשר שטחם קטן מ-2000 מ"ר נקבעו זכויות הבנייה כדלקמן: במידה ושטח המגרש הקיים בפועל הוא עד 1750 מ"ר ניתן יהיה להקים עליו בניין אחד ובו שתי יח"ד. לעומת זאת, ככל ובמידה ששטחו של המגרש הקיים עולה על 1750 מ"ר, הרי רק אז ניתן יהיה להקים עליו שתי יחידות דיור נפרדות". לאור הפסיקה האמורה והעמדה של המשיבה שהובאה בעבר בפני בתי המשפט, מתעורר לכל הפחות הספק, האם בענייננו לא היו זכויות בנייה לאותן החלקות ששטחן היה נמוך מ-1750 מ"ר גם לפי התוכנית הקודמת ואם עובדה זו אינה אמורה לשנות את עמדת הועדה בשאלה האם הוספו זכויות בניה בתוכנית התקפה ואם לאו, כמו גם שאלות אחרות שיפורטו להלן, המעמידות לפחות בשלב זה בספק את עמדת הועדה כולה או בחלקה בשאלה, האם הוספו זכויות ואם לאו ואם כן כמה הוסף ובלאו הכי האם התוכנית בטלה בכלל או רק באופן יחסי בהתאמה. מטיעוני העותרים עלה עוד כי לטעמם, הוועדה המקומית בעמדתה, אינה מאבחנת בין "זכויות מוקנות" לחלקה לבין האפשרות "לממש" את הזכויות בהתייחס לגודל החלקה ולקווי הבניין. שאלת זו הינה שאלה נפרדת ואינה צריכה להשליך על טענת העותרים לגבי עצם קיומן של הזכויות ובכל מקרה גם טענתם זו של העותרים לא נשללה. בנוסף גם אם שטחן של החלקות בתוכנית הקודמת קטן כתוצאה מהפקעה לצרכי דרך אזי גם אז, אין בכך כדי לפגוע בחישוב זכויות הבניה שהיו מוקנות לחלקות אלו על פי תוכנית המתאר: "קיים הגיון בטענת התובעים לפיה עת מבוצעת הפקעה לצרכי דרך לא נפקעות זכויות הבניה של החלקה וניתן לנצל אותן ביתרת החלקה הנפקעת או יחד עם זכויות בניה בחלקות נוספות." (ראה: ת.א.(ירושלים) 9258/07 מרים אדלר ואח' נ' סלומון וסוזן יוסף (22.11.08), מפי כב' השופטת אורית אפעל גבאי). גם בעניין זה, הביעה הוועדה המקומית עמדה בעבר התומכת בעמדת הותרים כאן לפיה, גם היא תומכת בצורת חישוב זו וניתן ללמוד זאת במפורש מצורת עריכת טבלאות האיזון שערכה המשיבה, המהוות חלק בלתי נפרד ממסמכי התוכנית, כאשר שם נקבע במפורש בסעיף 8ח' כדלקמן: "נלקחו בחשבון תרומת החלקות השונות בהפקעות היסטוריות". לעותרים, טענות לא רק בקשר לדרך הפרשנות של הוועדה המקומית בקשר לדרך חישוב זכויות הבניה שעושה הוועדה המקומית ביחס לתוכנית הקודמת, אלא יש לה טענות גם בקשר לסימונים שונים בתוכנית. לטענתם, בתוכנית שאושרה בסופו של יום לאחר סימון שטחי ההפקעה סומנה בטעות ההפקעה במקום שגוי. כלומר לטענת העותרים, מלבד השטחים שהופקעו בפועל ואלו המיועדים להפקעה קיימים שטחים נוספים המסומנים להפקעה בטעות ויש להשיב לעותרים (2 - 5) שני דונם, שסומנו בטעות וגם בגינם יש לחשב את זכויות הבניה, משמע טבלאות השטחים במסגרת התוכנית המקומית המציגות את השטחים במצב הקודם נטו לאחר ההפקעות הן מוטעות, שכן, חלק משטחים אלו, למרות הסימון הוחזרו לחלקות העותרים 2 - 5 כשנוכחו הרשויות בטעותן במסגרת תוכנית תת"ל 15. משמע, אין להתייחס לשטחי הנטו מהטעם האמור ובהתחשב בתיקון התוואי בכביש 4 בתוכנית המתאר. לטענת המשיבה בעניין זה, סימון ההפקעה נעשה בתכנית מתאר ארצית ורק בתכנית מתאר ארצית אחרת ניתן היה לשנות את סימון ההפקעה ולכן במועד הקובע הסימון, גם אם הוא מוטעה, הוא "הוראת החיקוק הקובעת לצורך בחינת הזכויות" (ס' 22 לסיכומי המשיבה). אני סבור כי המשיבה טועה בעמדתה זו, מאחר וטעויות טכניות ניתן לתקן בתוכנית גם ללא צורך בעריכת תוכנית חדשה ובכל מקרה אם ברור שמדובר בטעות (ואין מחלוקת בקשר לכך) הרי שלא ניתן להנציח את הטעות, גם בקביעת חישוב הזכויות שהיו על פי התוכנית הנכונה (ללא הטעות). הארתי את אשר הארתי לגבי טענות העותרים, שכן, טענות וסוגיות אלו צריכות להיבחן בצורה מקצועית על ידי הוועדה המקומית או המחוזית, ואם יסתבר כי טענות העותרים בדין, ייתכן ולא יהיה כל מקום וצורך לבטל את התוכנית. אם תתקבל טענת העותרים, כי יש להתייחס לשטחי החלקות בהתחשב גם בהפקעות שבוצעו בהן וכן בטעויות סימון ההפקעות, הרי ששטחי החלקות גדול בהרבה מהשטחים עליהם מבססת הוועדה המקומית את מסקנותיה וחישוביה לפיהם, בתוכנית החדשה נוספו זכויות מעבר לזכויות שהיו מוקנות על פי התוכנית הקודמת, גם אם היה קושי פרקטי לממשן. כפי שכבר ציינתי לעיל, לא נבחנה על ידי הוועדה המקומית האפשרות, שלטעמי חובה היה עליה בנסיבות העניין לבוחנה, לבטל את התוכנית רק באופן חלקי על ידי שינוייה ותיקונה.טענת הוועדה המקומית הינה כי התוכנית בטלה מעיקרה מבלי שנבחנה האפשרות של בטלות יחסית, בייחוד כשהמשיבה מודה בלשון רפה, כי ייתכן וחלק מטענות העותרים יש סיכוי שהיו מתקבלות. החלטה שלא נבדקה, היא לא סבירה. הפסיקה קבעה כי: "לפי תורת הבטלות היחסית, התוצאה של פגם מותנית במהותו של הפגם, בעיקר בחומרה של הפגם וביתר נסיבות המקרה" (ראה למשל בג"ץ 2910/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משרד החינוך פ"ד נט(3)625), ובשאלה "אם ניתן לתקן הפרה של כלל ראשוני על ידי השבה אבסלוטית של המצב לקדמותו, תלויה בתשובה לשאלה עד כמה עוררה הפרת הכלל הראשוני אינטרסים שכלל זה לא התחשב בהם" (בג"צ 2918/93 עירית קרית גת נ' מדינת ישראל פ"ד מז 832). בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא וכאשר גם המשיבה אינה משוכנעת כי כל תחשיביה בדין הן (ראה למשל עמדתה לעניין האפשרות של "שחזור הזכויות" בס' 23 לסיכומיה), הצעתי לצדדים לבחון אפשרות זו בהסכמה, אך הדבר לא הסתייע והצדדים לא הצליחו להגיע להבנה שכזאת, אך אין בכך כדי לפטור את הוועדה מחובתה המנהלית לבחון אפשרות שכזו. בתי המשפט כבר קבעו לא אחת כי במקרה שניתן לעשות זאת הבטלות היחסית היא כורח המציאות ובמקרים מסוימים אף עדיפה על פני בטלות מוחלטת (ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פס"ד נ(1) 793 דברי כב' השופט זמיר, בעמ' 816). כפי שפורט לעיל, הוועדה המקומית נקטה בעמדה שונה, ואף הצהירה גם בפני בתי המשפט על עמדה שונה, בנוגע לפרשנות ויישום דרך החישוב או בקשר לזכויות המוקנות על פי תוכנית המתאר הקודמת. גם אם יסתבר כי אכן נפל פגם באישור התוכנית הרי שפגם שכזה אינו מביא לתוצאה אוטומטית של בטלות מוחלטת ועל הוועדה לבחון את מהות הפגם, חומרתו ואת השלב שבו נפל הפגם ומה התוצאות הנובעות מביטול התוכנית באופן מלא או באופן חלקי. ציינתי כבר לעיל כי הוועדה המקומית בעבר התייחסה לתוכנית כתוכנית שרירה וקיימת ואף הגישה כתבי אישום כנגד העותרים מספר 2 - 5 בגין הצבת שער בניגוד להוראות התוכנית והוצאו צווי הריסה. לא ניתן לבחון בשלב זה מה יהיו תוצאות ביטול התוכנית ובכלל זה מה המשמעויות לגבי הליכים, ובין היתר פליליים, שננקטו בגין תוכנית שהוועדה התייחסה אליה כתוכנית שרירה וקיימת, אך כל אלו כמו גם כל הטענות האחרות, צרכים להיות מוצגים בפני וועדה המקומית או המחוזית, כדי שהיא תחליט כסמכותה בהתאם לדין אם יש לבטל את התוכנית ואם לאו. לסיום, איני מקבל את טענת המשיבה כי היתר הבניה שהוצא, פג תוקפו. נכון כי היתר בניה בהתאם לתקנה 20(א) לתקנות התו"ב נחשב כבטל בתום שנה, אך בסיפת התקנה נקבע כי "מוסד התכנון רשאי להאריך את התקופה בשנה נוספת, אם ראה צורך לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו". תהליך הוצאת ההיתר נעצר ולא הסתיים (לאחר שעתירות שונות שהוגשו בקשר אליו הסתיימו כמפורט לעיל), עקב השינוי שנעשה בעמדה לגבי תוקף התוכנית על בסיסה הוצא ההיתר. ראשית, אני סבור כי הקפאת ההליכים כאמור אינה צרכה לעמוד לרועץ ולחובת העותרים, לצורך בחינת מניין הזמן מאז הוצאת ההיתר כמשמעותו בתק' 20 (א) הנ"ל, ובכל מקרה בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנא, יהא זה נכון להאריך לעותרים את המועד בשנה נוספת כאמור בסיפת תק' 20 (א). סוף דבר לאור כל האמור לעיל, וכל עוד לא בוטלה התוכנית כדין בהתאם לסעיף 133 או 134 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965, הרי שעל הוועדה המקומית להתייחס לתוכנית כתוכנית תקפה, שרירה וקיימת, ובלאו הכי עליה להמשיך בהליכי הוצאת ההיתר לעותרים כמבוקש. מאידך, כדי לאפשר לוועדה לנקוט בדרך החוקית הנדרשת לביטול התוכנית, ניתנת בזאת לוועדה אורכה של 6 חודשים (בין היתר בהתחשב בתקופת הפגרה והחגים הבאים עלינו לטובה) לקבלת החלטת כדין על ביטולה של התוכנית. לא תבוטל התוכנית בתוך 6 חודשים, אני מורה לוועדה המקומית להשלים את הוצאת היתר הבניה אשר התבקש על ידי העותרת 1 במקרקעין. המשיבה תשלם לעותרים לכולם ביחד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 18,000 ₪ (3,000 ₪ הוצאות משפט ו- 15,000 ₪ שכ"ט עו"ד). הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום וממועד זה ואילך יתווספו לו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בניההיתר בניה